נטליה עבו נ. השר לבטחון פנים

החלטה בתיק בג"ץ 265/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 265/07 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' עמית העותרת: נטליה עבו נ ג ד המשיבים: 1. השר לבטחון פנים 2. שר הפנים עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ה' באדר א התשע"א (9.2.2011) בשם העותרת: עו"ד רענן כרמון בשם המשיבים: עו"ד דניאל מארקס פסק דין השופט י' עמית: עניינה של העתירה שבפנינו בשאלה אם זכאית העותרת לקבל אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות, התשי"ב-1952 (להלן: חוק השבות). עיקרי העובדות והשתלשלות האירועים 1. העותרת היא אזרחית אוקראינה, ילידת שנת 1973, אשר נישאה לאזרח ישראלי בשם אברהם עבו ביום 20.12.1996 בטקס אזרחי באוקראינה. ביום 22.2.1998 נכנסה העותרת לישראל וביום 16.8.1999 ניתן לעותרת מעמד ארעי בישראל מסוג א/5 בתוקף עד ליום 16.8.2000. נישואי בני הזוג לא עלו יפה וכבר ביום 2.11.2000 הודיע עורך דין המייצג את העותרת ובעלה במכתב למשיב 2 (להלן: שר הפנים או המשיב) כי השניים החליטו להיפרד אך הם מבקשים כי יתאפשר לעותרת להמשיך להתגורר בישראל. בהמשך, התקבל במהלך שנת 2001 במשרדי המשיב מכתב נוסף בו מודיעים בני הזוג על החלטתם להיפרד, אך מבקשים כי תינתן אזרחות ישראלית לעותרת. כעבור זמן, התקבל מכתב בכתב ידו של מר עבו, ובו נטען כי המכתבים הקודמים לא נשלחו על דעתו, אלא לבקשת אמו המנסה להפריד בין בני הזוג. מכל מקום, בני הזוג פתחו בהליכי גירושין והתגרשו סופית בהסכמה ביום 2.1.2003 על פי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב. ביני לביני, העותרת פנתה ביום 10.6.2002 לבתי הדין המיוחדים לגיור בבקשה לעבור הליך גיור. בטופס הבקשה נכתב כי ברצונה של העותרת "לקשור את עתידי עם ישראל ועם הדת היהודית. היהדות הינה הדת האמיתית הקרובה לאלוקים". מאחר שהעותרת אינה אזרחית ישראלית ולא תושבת קבע – ובעת הגשת הבקשה אף שהתה בישראל שלא כדין – הופנתה העותרת לועדת חריגים שדחתה את הבקשה בהחלטתה מיום 11.7.2002. בחלוף כמעט ארבע שנים, במהלכן שהתה העותרת שלא כדין בישראל, פנתה העותרת ביום 2.3.2006 למשיב בבקשה כי תוענק לה אזרחות ישראלית או לחלופין אשרת שהייה בישראל, על מנת לאפשר לה לעבור הליכי גיור (אציין כי במכתבה כותבת העותרת כי בא כוחה, עו"ד נביאי, ניסה לשכנע את מנהל האולפן לקבל אותה לגיור אך נענה בשלילה. עו"ד נביאי הוא מי שבשנת 2001 כתב למשיב כי בני הזוג נמצאים בהליכי פירוד, ואזכיר כי במכתבו של הבעל, נטען כי המכתבים נשלחו לבקשת אמו ושלא על דעת בני הזוג). גם בקשתה זו של העותרת נדחתה, ונאמר לה כי עליה לצאת ממדינת ישראל עד ליום 12.8.2006. ערעורה של העותרת למשרד הפנים נדחה בהחלטה מיום 14.8.2006, מהטעם כי מדיניות המשרד היא כי במקרים של פקיעת קשר הנישואין במהלך תקופת ההסדר המדורג ובטרם ניתן לזר מעמד של תושב קבע, לא תוארך אשרת השהייה של הזר. העותרת נדרשה אפוא לצאת מישראל. 2. העותרת הגישה ביום 15.10.2006 עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו, במסגרתה ביקשה כי תינתן לה שהות נוספת להישאר בישראל על מנת להוכיח את זכאותה מכוח חוק השבות. הייתה זו הפעם הראשונה בה העלתה העותרת את הטענה כי היא זכאית לאזרחות ישראלית מכוח חוק השבות בהיותה נכדתו של יהודי. העתירה המנהלית נמחקה בהסכמה בהיעדר סמכות עניינית, ונקבע כי העותרת לא תורחק עד ליום 14.1.2007 על מנת לאפשר לה למצות ההליך בבית משפט זה. 3. ביום 9.1.2007 הגישה העותרת את העתירה מושא דיוננו ובד בבד עתרה וקיבלה צו ארעי, האוסר על המשיבים להרחיקה מהארץ עד למתן החלטה אחרת. ביום 13.5.10, ולאחר דיון שהתקיים בנוכחות הצדדים, נתן בית משפט זה צו על-תנאי המורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע אינם מכירים בעותרת כזכאית על פי חוק השבות בהתאם למסמכים שהציגה בפניהם. טענות הצדדים בעתירה 4. לטענת העותרת, סבה, אבי אמה, הוא אחד בשם מארק קופצוב, יהודי שהתגורר בבלרוס, נולד בשנת 1908, גויס לצבא האדום במלחמת העולם השנייה ונהרג בקרבות. סבתה, אם אמה, שהייתה נוצריה, קיבלה אך הודעה קצרה על גורלו של בעלה ומעולם לא נגלה לה מקום קבורתו. לטענת העותרת, היא לא ידעה כי העובדה שהיא נכדתו של יהודי מזכה אותה לעלות לישראל מכוח חוק השבות, וזו הסיבה שלא העלתה טענה זו בשלב מוקדם יותר. לגירסתה, אך בשיחה אקראית עם בא כוחה הנוכחי, וכאשר נשאלה ביוזמתו על קורות משפחתה, סיפרה לו על כך שסבה היה יהודי, מבלי שהייתה מודעת לנפקות הגדולה שיש לכך. משנגלתה לה חשיבותה של עובדה זו, עשתה ככל שביכולתה על מנת להוכיח את הדברים. העותרת פנתה לבית משפט באוקראינה על מנת לקבל פסק דין הצהרתי בדבר יהדותו של סבה מצד אמה. ביום 17.5.07 – מספר חודשים לאחר הגשת העתירה שבפנינו – נתן בית המשפט באוקראינה פסק דין הקובע כי סבה של העותרת, בשם מארק קופצוב, הינו יהודי אשר נהרג במלחמת העולם השניה. לאחר הגשת העתירה, העותרת הציגה בפני המשיבים אישורים נוספים המעידים, לטענתה, אודות יהדותו של סבה כלהלן: (-) אישור שניתן על ידי המועצה הכפרית של צ'רניאבסקי, איזור חוטימסק, מחוז מוגיליוב בבלרוס. באישור נכתב כי על פי ספר המשק של הכפר, שרה בריסקין בת מויסיי ילידת 1886 הייתה יהודיה ונולד לה בן בשם מקר (מארק) קופצובה בן איוון, שהוא סבה הנטען של העותרת ואשר נפל במלחמת העולם השניה; (-) שלושה תצהירים של אנשים מבוגרים תושבי הכפר אשר הצהירו כי אכן התגוררה בכפר שרה בריסקין שהייתה יהודיה והיה לה בן בשם מקר שנפל במלחמה; (-) תעודת הלידה של אמה, ילידת שנת 1944, בה היא רשומה כבתו של מקר קופצוב בעל לאום בלרוסי, וכמי שנולדה בכפר איגנטובקה באיזור חוטימסק במחוז מוגיליוב בבלרוס; (-) רישום פטירה ותעודת פטירה של שרה בריסקין, לפיהן נפטרה בשנת 1975 בגיל 88. במסמך רישום הפטירה שהונפק בשנת 2006 על ידי מחלקת מרשם האוכלוסין של מחוז מוגיילוב באזור חוטימסקי, נכתב כי רישום פטירה מס' 12 נעשה ביום 26.2.1975 "ע"ש בריסקין סורה בת מוסיי, יהודיה, נפטרה 18.2.1975 בגיל 88". לטענת העותרת השם סורה משמעו "שרה" והשם מוסיי משמעו "משה". אמה של העותרת טענה כי שרה בריסקין הובאה לקבורה בבית העלמין היהודי בעיירה חוטימסק, אך לא ניתן היה לאתר את קברה בבית העלמין, בשל תנאי מזג האוויר הקשים אשר שררו באיזור בעת שמשפחת העותרת ביקרה במקום. לשיטת העותרת, די בכל המסמכים והראיות דלעיל כדי לבסס את היותה נכדתו של יהודי, וככזאת, כמי שזכאית לקבל אזרחות מכוח חוק השבות. 5. לטענת המשיב, לא עלה בידי העותרת להוכיח את יהדותו של סבה. אין ליתן משקל לפסק הדין ההצהרתי של בית המשפט באוקראינה, שכן מפסק הדין לא ברור מה התשתית העובדתית שעמדה בפניו. המסמכים שהוגשו על ידי העותרת נבחנו על ידי הגורמים המקצועיים בארגון "נתיב" במשרד ראש הממשלה (להלן: נתיב), ומהבדיקה עולה כי מהימנותם מוטלת בספק. כך, ספרי המשק בכפרים בתקופה הרלוונטית היו פתוחים לכל דיכפין ונגישים לכל המעוניין, ולא ניתן לראות בהם ראיה מהימנה. אמנם בתעודת הלידה של אמה של העותרת מצוין כי היא בתו של מארק קופצוב, אך לא הוכח כי אותו מארק הוא אכן בנה של שרה בריסקין, שלגביה נטען כי הייתה יהודיה. לפיכך, לא ניתן לומר כי עלה בידי העותרת להוכיח כי סבה הוא הבן של שרה בריסקין. כמו כן, לא הוכחה יהדותה של אותה שרה בריסקין. בנוסף, הצביע המשיב על כך שטענתה של העותרת בדבר זכאותה מכוח חוק השבות הועלתה לראשונה רק בשנת 2006 עת הגישה את העתירה המנהלית. לעותרת ניתנה אפשרות לשהות בישראל על מנת להוכיח את זכאותה מכוח חוק השבות, ומשלא עמדה בכך, אין להמשיך ולאפשר לה לשהות בישראל. דיון והכרעה 6. סעיף 4א לחוק השבות, שמכוחו מבקשת העותרת אזרחות, קובע כלהלן: (א) הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, תשי"ב-1952 וכן זכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון. (ב) אין נפקא מינה אם יהודי שמכוחו נתבעת זכות לפי סעיף קטן (א) עודו בחיים או לאו ואם עלה ארצה או לאו (הדגשה הוספה – י.ע.). על מנת לבסס זכאותה למעמד מכוח השבות, היה על העותרת להמציא ראיות מנהליות במידה הנדרשת לביסוסה העובדתי של טענתה ליהדותו של סבה. ככלל, הנטל הראשוני להבאת הראיות מוטל על מבקש המעמד (בג"ץ 349/99 מקסימוב נ' שר הפנים, פ"ד נח(1) 919, 928 (2004) (להלן: עניין מקסימוב)). כך עולה גם מנוסח תקנה 4 לתקנות השבות, התשט"ז-1956, הקובעת כי על מבקש אשרת עולה או תעודת עולה להמציא לפי דרישת השר ראיות לאימות הפרטים שבטופס הבקשה (בג"ץ 4504/05 סקבורצוב נ' שר הפנים, פסקה 16 לפסק דינו של השופט מלצר (לא פורסם, 4.11.2009) (להלן: עניין סקבורצוב)). המשיב בחן את חומר הראיות שהגישה העותרת ומצא כי לא עלה בידיה להרים את הנטל להוכחת היותה נכדתו של יהודי. אקדים ואומר כי במסקנה זו איני רואה להתערב, ואיני רואה לסטות מהכלל לפיו שיקול הדעת בנושאים מעין אלה מסור למשיב, ובית המשפט לא יחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו. אנמק להלן את מסקנתי. 7. העתירה הוגשה בשיהוי ניכר. העותרת נכנסה לישראל בשנת 1998, ועד לסוף שנת 2006, עת הגישה עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, לא העלתה בשום שלב את טענתה לזכאות מכוח חוק השבות. עד לאותו שלב, טענה העותרת אך לזכאות מכוח חוק האזרחות לאור נישואיה לאזרח ישראלי, ואפילו בבקשתה לעבור הליכי גיור לא העלתה את הטענה כי סבה היה יהודי. לטענת השיהוי יש משקל, לא רק במישור המינהלי, אלא גם במישור הראייתי. קשה להלום כי העותרת, אשר "נלחמה" משך שנים כה רבות על הישארותה בארץ, לא השכילה להבין ולדעת משך כל השנים את משקל הטענה כי סבה היה יהודי, ורק לאחר שההליך המדורג בעניינה הופסק ונדחתה בקשתה לעבור הליך של גיור, העלתה את הטענה לראשונה. רוצה לומר, כי יש בהעלאת הטענה בשיהוי כה ניכר ולאחר שהעותרת מיצתה את כל המסלולים האחרים לקבלת אזרחות, כדי להשליך על מהימנות גרסתה, שהרי מדובר בטענה "טבעית" וראשונה שניתן לצפות כי תועלה בנסיבות כגון דא (בג"ץ 10528/07 לובשטיין נ' מדינת ישראל, פסקה י"א לפסק דינו של השופט רובינשטיין (לא פורסם, 6.1.2008)). 8. קשה להגדיר מראש את טיבן ומשקלן של הראיות הנדרשות להוכחת יהדותו של פלוני לצורך זכאות על פי חוק השבות, וכל מקרה נבחן לגופו על סמך נסיבותיו ומכלול הראיות המובאות בפני המשיב (עניין מקסימוב). לגבי המסמכים הנדרשים להוכחת יהדות, ניתן ללמוד "מתוך תעודה ציבורית, תמצית ממרשם האוכלוסין או העתק של מסמך מקורי" (בג"ץ 2828/00 קובלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נז(2) 21, 27-26 (2003) (להלן: עניין קובלסקי); בג"ץ 4142/08 קוטיבשוילי נ' שר הפנים (לא פורסם, 6.10.2008) (להלן: עניין קוטיבשבילי)). אציין כי בעניין קובלסקי נדון מקרה הדומה לענייננו, אף שם נטען על ידי העותרת, אזרחית אוקראינית, ליהדותו של סבה שנספה במלחמת העולם השנייה. באותה פרשה נקבע כי לא סגי במסמכים נסיבתיים או בתצהירים של שכנים או אנשים שלכאורה הכירו את הסב, וכי יש להמציא מסמכים בעלי ערך ראייתי כדוגמת תעודה ציבורית רשמית. 9. העותרת המציאה פסק דין של בית משפט באוקראינה, אך גם פסק דין זר אינו מהווה ראייה שאין בלתה, והמשיב רשאי לבחון על סמך מה ניתן פסק הדין הזר, מה מידת מהימנותו ועל אילו ראיות הוא נסמך. כך, כאשר פסק הדין הזר אינו מבוסס דיו או מתעורר חשד בדבר אמינותו, רשאי המשיב ליתן לו משקל מופחת בעת שקלול כלל הראיות (ראו בג"ץ 3615/98 נימושין נ' משרד הפנים, מנהל האוכלוסין, פ"ד נד(5) 780, 788-787 (2000) (להלן: עניין נימושין)). לא אחת נקבע בפסיקה כי פסק דין זר, קל וחומר כאשר מדובר בהליך שיזם העותר, כמו בענייננו, אינו מהווה בהכרח ראייה מספקת להוכחת יהדותו של הטוען. (עניין נימושין; בג"ץ 1712/00 אורבנביץ נ' משרד הפנים, פ"ד נח(2) 951, 957 (2004); בג"ץ 10925/05 יבלונובסקי נ' מדינת ישראל-שר הפנים, פסקה ו לפסק דינו של השופט רובינשטיין (לא פורסם, 23.7.2007) (להלן: עניין יבלנובסקי); בג"ץ 708/06 גורסקי נ' משרד הפנים (לא פורסם, 23.9.2007) (להלן: עניין גורסקי)). אציין כי בדומה לענייננו, בעניין יבלנובסקי נטען על ידי העותרת, אזרחית אוקראינה, כי סבה היה יהודי, ובעניין גורסקי היה מדובר בעותרת אזרחית אוקראינה, אשר בדומה לענייננו, העלתה את טענתה לזכאות לפי חוק השבות רק לאחר שנדחתה בקשתה לקבלת אזרחות מכוח נישואין. פסק הדין שהציגה העותרת שבפנינו, מעורר ספק ממשי בנוגע למהימנותו. פסק הדין אינו מפרט את התשתית העובדתית על פיה נקבע כי הסב הוא יהודי. כל שניתן ללמוד מפסק הדין הוא שהעותרת טענה בפני בית המשפט באוקראינה כי קופצוב מארק בן איוון הוא יהודי, כי נאלץ לשנות את מסמכי הלידה מאחר שסבל מרדיפות על רקע לאומי וכי המסמכים הושמדו בעת המלחמה. בפסק הדין נקבע כי בית המשפט מצא כי העותרת ואמה הן יהודיות "דבר המאושר על ידי דברי העדים סולוגוב איוון בן גריגורי, ויז'מקו ורה בת גריגורי, סולוגוב נדיה בת מקאר (מארק) [אמה של העותרת – י.ע.], אשר אישרו את השתייכותם ללאום היהודי של המבקשת, סבה ואמה, על פי תעודת הלידה, ההודעה, והדרכונים". ברם, לא ניתן ללמוד מפסק הדין מדוע המסמכים שהוצגו בפני בית המשפט באוקראינה אכן תומכים במסקנה כי סבה של העותרת היה יהודי, מי הם שני העדים שהעידו בנוסף לאמה של העותרת, ומה היה תוכן עדותם. פסק הדין אף אינו מזכיר את שרה בריסקין, אמו הנטענת של מקר (מארק) קופצוב, ואשר עליה תולה העותרת את זכותה. לכך יש להוסיף כי קביעת בית המשפט באוקראינה כי העותרת ואמה יהודיות, כאשר אין חולק כי אינן יהודיות, מעידה על כך שהחלטתו ניתנה על פי קריטריונים שונים או הגדרות שונות מאלה הקבועות בחוק השבות. פסק הדין אינו מפרט מהי תעודת הלידה ואילו הם הדרכונים שהוצגו בפני בית המשפט באוקראינה, ותמיהה היא מדוע מסמכים אלה לא הוצגו על ידי העותרת בפני המשיב ואף לא במסגרת העתירה. הספק בדבר מהימנות פסק הדין אך מתחזק נוכח העובדה כי מפסק הדין עולה כי העותרת הופיעה בפני בית המשפט באוקראינה, בעוד שלפי רישומי משרד הפנים, בזמן הרלוונטי העותרת שהתה בישראל ולא יצאה את הארץ בתקופה זו. 10. הראיות שהציגה העותרת, כמו תצהירים של אנשים בהם נטען כי הכירו את שרה בריסקין, ילידת 1886, ואישור המועצה הכפרית בהסתמך על ספר המשק, לא די בהם כדי לבסס את טענת העותרת בדבר יהדותו של סבה. המדובר בראיות אשר מהימנותן מוטלת בספק ויכלו לשמש במקרה הטוב כחיזוק או כתוספת לראיות מהימנות אחרות. מבלי לקבוע מסמרות, דומה כי אכן יש ליתן משקל מופחת לרישומים בספרי הכפר, שלא נוהלו על ידי השלטון המרכזי, והיו נגישים לכל מי שחפץ בכך. יתרה מזו, למכתב של המועצה הכפרית לא צורף העמוד או העתק העמוד הרלוונטי של ספר המשק ואף לא הומצא על ידי העותרת. בהקשר זה, אחזור ואזכיר את הפסיקה שנזכרה לעיל, המאשררת את מדיניותו של המשיב להסתמך על תעודה ציבורית, או תמצית מרשם האוכלוסין או העתק של מסמך מקורי. העותרת לא הציגה תעודה ציבורית רשמית מלבד תעודת הלידה של האם, בה נכתב כי היא בתו של מארק קופצוב. אולם, על מנת לבסס את הטענה בדבר יהדותו של מארק קופצוב, נדרשה העותרת להציג מסמכים המוכיחים כי הוא בנה של שרה בריסקין, אך לא הומצאה תעודת לידה או אישור על רישום לידה המתייחסים להולדתו של מארק קופוצוב. אף לא הוכח כדבעי כי אותה שרה בריסקין, שבעלה היה נוצרי, אכן הייתה יהודיה. 11. קיצורו של דבר, שלא עלה בידי העותרת להוכיח את הקשר בין מארק קופצוב – הסב הנטען שגם אמה של העותרת לא הכירה מאחר שנהרג במלחמת העולם השנייה ומקום קבורתו לא נודע – לבין שרה בריסקין, ולא הוצגה ראיה ממשית לקשר ביניהם. לא הוצגה תעודת הלידה של מארק קופצוב או כל ראיה אחרת ממרשם האוכלוסין ממנה ניתן ללמוד כי הוא בנה של שרה בריסקין. אף דבר יהדותה של שרה בריסקין לא הוכח באופן מספק, וניתן להצביע על חוסר התאמה בין תעודת הפטירה שהציגה העותרת (המתייחסת לרישום פטירה מס' 18) לבין רישום הפטירה (המתייחס לרישום פטירה מס' 12). לא למותר לציין כי רישום הפטירה, שהונפק ביום 16.8.2006, הוא התעודה הציבורית היחידה בה נזכר עניין יהדותה של שרה בריסקין. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת, אם בשנת 1908, שנת הולדתו של הסב הנטען, היו יכולים להתקיים נישואי תערובת באימפריה הרוסית. ב"כ העותרת הצביע על סיפורו של שלום עליכם אודות טוביה החולב, שנאלץ "לקרוע קריעה" על בתו שהתאהבה ונישאה בכנסיה לרוסי נוצרי, כראיה לכך שנתקיימו נישואי תערובת באותה תקופה (הסיפור נכתב בשלהי המאה ה-19). מנגד, נטען על ידי מומחי נתיב כי נכון לשנת לידתו של הסב הנטען, החוק באימפריה הרוסית לא אפשר נישואי תערובת, כך שגם אם שרה בריסקין הייתה יהודיה, מן הסתם נאלצה להמיר את דתה, ומשכך, אין לראות את סבה של העותרת כמי שנולד לאם יהודיה. משהגעתי למסקנה כי העותרת לא עמדה בנטל הראייתי המוטל עליה כמבקשת מעמד בישראל, איני רואה להידרש לסוגיה היסטורית זו. 12. התלבטתי אם נוכח הראיות שהובאו על ידי העותרת, לא ניתן לקבוע כי עמדה בנטל הראשוני הנדרש על פי רף הראיות המנהלי, ואם במצב דברים זה אין לראותה כמי שקמה לה "חזקת זכאות" שעל המשיב הנטל לסתרה, כפי שנקבע בעניין סקבורצוב. אלא שבאותו מקרה, כבר הוענק לעותרת שם מעמד על פי חוק השבות, והמחלוקת נסבה על השאלה אם היא עצמה יהודיה מכוח יהדותה של אמה כטענתה, או שרק סבה היה יהודי כטענת משרד הפנים. מאחר שבעניין סקבורצוב כבר ניתן לעותרת מעמד של זכאית שבות מכוח יהדותה, ומשרד הפנים הוא שביקש לשנות את סעיף הלאום או הדת של העותרת במרשם האוכלוסין, נקבע כי כאשר מדובר בביטול של מעמד או של רישום, אין הרשות יכולה להסתפק בספק או בחשד בלבד או בראיות מנהליות קלושות לשם ביסוס החלטה לשינוי הרישום, אלא נדרשות "ראיות ברורות, חד משמעיות ומשכנעות". לא כך בענייננו, שהעותרת לא קיבלה מעמד של זכאית שבות, וטענתה ליהדותו של סבה הועלתה רק בשלב מאוחר. לכך יש להוסיף כי מידת הראיה הנדרש לצורך קבלת מעמד מכוח חוק השבות, גבוהה מזו הנדרשת לצורך רישום במרשם האוכלוסין, ועמד על כך הנשיא ברק בבג"ץ 2503/05 ברושצ'ר נ' משרד הפנים (לא פורסם, 26.10.2005) באומרו: "אכן, עוסקים אנו בסמכות חשובה ונכבדה שעניינה מתן מעמד מכוח חוק השבות. מעמד זה מעניק "את המפתח לכניסה לישראל ולרכישת אזרחות בה" (בג"ץ 2859/99 מקרינה נ' שר הפנים, פסקה 11 (טרם פורסם)). מכאן הגישה, כי בבחינת התקיימות התנאים לצורך שבות, על "רמת הפיקוח... להיות, מטבע הדברים, הדוקה יותר ומידת הראיות הנדרשת צריכה להיות גבוהה יותר" מרמת הבדיקה לצורך רישום במרשם האוכלוסין (שם, שם). דברים אלה נפסקו לעניין הגדרת "יהודי" בחוק השבות (ראו גם בג"ץ 5070/95 נעמת נ' שר הפנים, פ"ד נו(2) 721, 745; פרשת מקסימוב; בג"ץ 1712/00 אורבנביץ' נ' משרד הפנים, פ"ד נח(2) 951, 958-957). הם חלים גם על יתר הוראות החוק המזכות בשבות, ובהן קשרי המשפחה המנויים בסעיף 4א. 13. העותרת תוקפת את מומחיותם של אנשי נתיב ואת קביעותיהם כי המסמכים אשר הוצגו להם אינם מספיקים על מנת לקבוע כי הסב היה יהודי. הסתמכותו של המשיב על אנשי המקצוע בנתיב (הידוע גם בשם "לשכת הקשר") היא לגיטימית. לנתיב ניסיון ומומחיות מזה שנים רבות בבחינת בקשות למתן מעמד מכוח חוק השבות והמשיב רשאי לסמוך על מומחים לדבר ועל מי שבקיאים בנושאים אלה על מנת לגבש החלטתו, ככל שהקביעה היא סבירה, מבוססת ומעוגנת בחומר (השוו בג"ץ 2796/04 פופלבסקי נ' שר הפנים, פסקה 4 לפסק דינה של השופטת נאור (לא פורסם, 16.12.2007)). במקרה דנן, לא עלה בידי העותרת להראות כי קביעתם של אנשי נתיב אינה כזו, ואזכיר כי לעותרת ולאמה נעשה גם ראיון טלפוני כדי לתהות על אמינות גרסתן. כך, במהלך הראיון טענה אמה של העותרת כי אינה יודעת פרטים אודות שרה בריסקין בשל המרחק בין מקומות מגוריהן, למרות שעל פי תשובותיה שלה, היא התגוררה במרחק של כ-15 ק"מ בלבד ממנה. אמה של העותרת אף לא ידעה למסור פרטים אודות אותה שרה בריסקין, כמו מעשיה בתקופת הכיבוש הנאצי בבלרוס וכיצד שרדה באותה תקופה. עוד נמסר על ידי אמה של העותרת כי יש לה שלושה אחים שנולדו בשנים 1938, 1940, 1942. בהתחשב בכך שמדובר בדודיה של העותרת, המבוגרים מאמה, ניתן היה לצפות כי יתמכו בטענותיה או "ינדבו" מידע נוסף אודות אביהם, סבה של העותרת. 14. סיכומו של דבר, שלא זה המקרה בו בית משפט זה יתערב בהחלטתה של הרשות וישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה (עניין גורסקי; ועניין קוטיבשבילי, לעיל). אשר על כן, דין העתירה להידחות ובהתאם, מתבטל בזה הסעד הארעי שניתן לעותרת ועליה לצאת מישראל תוך 90 יום ממתן פסק דין זה. ככל שיימצאו בידי העותרת מסמכים נוספים הרלוונטיים לזכאותה מכוח חוק השבות, תוכל העותרת לפנות לקונסוליה במדינתה ולפעול על פי הנהלים המקובלים. מאחר שהעתירה התמקדה בזכותה של העותרת מכוח חוק השבות, אין בפסק דיננו כדי לחסום את העותרת במסלולים אחרים לקבלת מעמד בישראל, אם וככל שאלה עומדים בפניה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, י"ד בסיון התשע"א (16.6.2011). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07002650_E11.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il