בועז ישראל נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2649/00 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' אנגלרד כבוד השופט א' א' לוי המערער: בועז ישראל נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת-דין וגזר-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 23.2.00 בת.פ. 368/96 שניתן על ידי כבוד השופטת ס' רוטלוי תאריך הישיבה: ד' בתמוז התשס"א (25.06.01) בשם המערער: עו"ד ירון פורר ועו"ד ציון אמיר בשם המשיבה: עו"ד הדס פורר גפני פסק-דין השופט א' א' לוי: האישום 1. על פי גרסת המשיבה כפי שהובאה בכתב האישום אשר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, חברו בשנת 1996 שלושה אנשים: יעקב שטרנהיים (להלן - "שטרנהיים"), מאיר חזן (להלן - "מוקי") ויצחק לרר (להלן - "צחי"), וקשרו לייבא סם מסוכן מסוג קוקאין לישראל. על פי התכנית, ייבוא הסם היה צריך להתבצע בעזרתו של עובד השגרירות הקנדית, דאגלס וורדל (להלן - "דאגלס"), לו יש חסינות דיפלומטית, והכוונה הייתה למכור את הסם בישראל ולחלק את הרווח ממכירתו בין הקושרים. ביום 28.8.96, נסעו מוקי וצחי לאמסטרדם שבהולנד, פגשו את דאגלס ומסרו לו חבילה ובה ספר כדי לבחון את אמינותו. בהמשך טסו השניים לניו-יורק, שם פגשו את דאגלס, שהחזיר להם את החבילה. משלא נמצא להם ספק סם בניו-יורק, נסעו מוקי וצחי ללוס-אנג'לס, ושם קיבלו 2.5 ק"ג ברוטו של סם מסוכן מסוג קוקאין מידי ספק, עמו התקשרו מבעוד מועד. השניים מסרו את הסם לדאגלס, וזה העבירו ארצה ומסרו לשטרנהיים, אשר אחסן אותו בתא חפצים בקאנטרי קלאב שבאזורי חן בתל-אביב. למחרת, ביום 17.9.96 נעצר שטרנהיים, ולאחר מספר ימים הוציאו מוקי וצחי, בהעדרו של שטרנהיים, את הסם מתאו באמצעות מפתח שהיה בידי צחי. לטענת התביעה, מכרו מוקי וצחי את הסם למערער בתחנת הדלק בגדרה, תמורת סכום של 280,000 ש"ח. לאחר המכירה חילקו ביניהם מוקי, צחי ושטרנהיים את הסכום הנ"ל, כשאת חלקו של שטרנהיים קיבלה חברתו לחיים, רננה ראובני. למערער יוחסו בכתב האישום שלוש עבירות: עשיית עסקה בסם מסוכן, החזקת סם מסוכן וסחר בו, עבירות לפי סעיפים 13, 7(א) בשילוב עם 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג1973-. הדיון בבית המשפט המחוזי 2. לאחר שמיעתן של ראיות, מצא בית המשפט המחוזי כי המשיבה הוכיחה את העובדות אשר נטענו על ידה בכתב האישום, ובראשן העובדה שהמערער היה זה שקנה את הסם אשר יובא על ידי הקושרים לישראל. עם זאת, סבר בית המשפט המחוזי, כי לנוכח העובדה שפעולת רכישתו של הסם השלימה את עבירת הסחר בו, לא נכון יהיה להרשיע את המערער בשלושת העבירות אשר יוחסו לו, הואיל ועבירת ה"סחר" כוללת בחובה גם את עשיית העסקה בסם מסוכן וגם את החזקת הסם. לאור זאת, הרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 13 מפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג1973-, ובית המשפט גזר לו 45 חודשי מאסר בפועל ו39- חודשי מאסר על תנאי. בית המשפט הורה כי באלה האחרונים ישא המערער, אם יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסרו, עבירה של סחר בסם מסוכן או עבירה מסוג של פשע, מאלו המנויות בפקודת הסמים המסוכנים. כמו כן חויב המערער לשלם קנס של 100 אלף ש"ח, אשר יופקד לטובת הקרן של הרשות למלחמה בסמים. 3. שתי ראיות מרכזיות היו בפני בית משפט קמא, האחת של מוקי והאחרת של צחי. שני אלה הובאו לדין והורשעו על פי הודאתם, בשתי פרשיות של יבוא סם מסוכן לישראל, זו שעל פי הנטען נסתיימה ברכישת הסם על ידי המערער, בחודש ספטמבר 1996, ואחרת אשר בוצעה בחודש נובמבר 1996. בזו האחרונה ייבאו השניים, בעזרת דגלאס, כ6- ק"ג של קוקאין. הסם הובא ארצה בתאריך 19.11.96, וצחי נטל אותו מדגלאס והעבירו לביתו של מוקי. ביום המחרת, 20.11.96, נעצר מוקי, ובביתו נתפסה המזוודה בה היה מוטמן הסם. גורלו של צחי היה שונה. בתאריך 27.11.96 הוא ניסה לצאת את הארץ דרך נמל התעופה בן-גוריון, אך עוכב על ידי אנשי ביקורת הגבולות ודרכונו נלקח. חרף זאת, נמלט צחי על נפשו, הגיע לאילת, שם פרץ לדירה וממנה גנב את דרכונו של אחר. עם דרכון זה ובזהות שאולה, הוא יצא למצרים דרך מסוף טאבה, ומשם המשיך לשוויץ ואחר כך לארצות הברית. צחי נעצר בארה"ב והוסגר לישראל בתאריך 5.3.97. הודאתו של מוקי במשפטו הייתה במסגרת הסכם טיעון, ועל פיו הציעו באי-כוח הצדדים לגזור למוקי שש וחצי שנות מאסר וכן מאסר על תנאי, ובית המשפט אימץ הצעה זו. הליך דומה התקיים בעניינו של צחי, שם ההמלצה היתה לגזור לו חמש וחצי שנות מאסר, הואיל והמשיבה סברה כי חלקו בפרשיות קטן מזה של מוקי. גם הפעם אימץ בית המשפט את הסכם הטיעון אשר הוצע לו. 4. בעדותו במשפטו של המערער, נותר מוקי נאמן לעובדות בהן הודה, הן ביחס לחלקו בפרשה, והן ביחס לדרך בה נמכר הסם ל"אחר". לעומת זאת, התרשם בית המשפט המחוזי שצחי עשה מאמץ לגמד את חלקו, ואף הרחיק לכת עד כדי טענה כי במשפטו הודה גם במה שלא עשה, הואיל ובדרך זו ביקש להבטיח כי ייגזר לו עונש קל יותר מזה שהיה נגזר לו, אם המשיבה היתה נדרשת להוכיח את הנטען על ידה בדרך של הבאת ראיות. כך או כך, בסופו של דבר לא היה בעדותם של מוקי וצחי בבית המשפט, כדי לפתור את תעלומת זהותו של האדם שרכש את הסם בחודש ספטמבר 1996, הואיל ושניהם בחרו לטעון כי מכרו את הסם ל"אחר". לפיכך, נדרשה הכרעתה של הערכאה הראשונה בשאלה אם היה בראיות הנוספות כדי להוכיח, ובמידה הנדרשת בפלילים, שאותו "אחר" היה המערער. שאלה נוספת שבית המשפט נתבקש להכריע בה הייתה, אם הוכח שהחומר אשר נמכר על ידי מוקי וצחי ל"אחר", היה סם מסוכן מסוג קוקאין, בכמות ובריכוז הנדרשים על פי הפקודה. בית המשפט המחוזי השיב על שתי השאלות בחיוב. הוא קבע כי אף שהראיות לחובת המערער הן נסיבתיות, יש בהן, כמכלול, כדי להוכיח את גרסתה של המשיבה. על ראיות אלו נמנים מספר עניינים ומתוכם אמנה את אלה: א) המפגש בו נמכר הסם התקיים בתחנת דלק בגדרה עם אדם המוכר לצחי. ב) אותו אדם כונה "גאי" בשיחת טלפון מקדימה בין צחי לאחר, שנערכה שעות ספורות לפני קיום הפגישה בתחנת הדלק. ג) ברשותו של צחי נתפסו שני יומנים אלקטרוניים, שבמקורם היו שייכים למוקי, ובשניהם מופיע מספרו של הטלפון הסולולארי בו השתמש המערער באותה עת, כאשר בפעם האחת רשום ליד המספר שמו הפרטי של המערער (Boaez), ופעם נוספת השם Gaey. בית המשפט הסיק מעניין זה ומשיחות של צחי שהוקלטו בסתר, כי המערער ו"גאי" חד הם. ד) בשיחות טלפון נוספות אשר הוקלטו בעת שצחי שהה בחו"ל, הוזכר המערער תמיד בקשר עם חקירתם של המעורבים בפרשיות הסמים, וצחי אשר גילה התעניינות ודאגה רבה ביחס לגורלו של המערער, בחר לכנותו בשם קוד - "ההוא מגדרה". באשר לשאלה האחרת, בדבר מהותו של החומר אשר יובא לישראל בחודש ספטמבר 1996 ונמכר למערער, דחה בית המשפט את טענת ההגנה לפיה משלא נתפס הסם, נותרה ללא מענה המחלוקת בדבר סוג החומר משקלו וריכוזו. נקבע, שאין מניעה להשיב על אותה שאלה בהסתמך על ראיות נסיבתיות (ע"פ 639/79, 656, אפללו ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י לד(3), 561, 568), לרבות עדויות המעורבים בעסקת הסם, התנהגותם, מחיר העסקה ועוד. בית המשפט מצא שהתביעה עמדה בנטל ההוכחה, וזאת על סמך מספר נדבכים, מתוכם אמנה את אלה : א) מוקי הודה במשפטו (ראה ת90/) כי רכש 2.5 ק"ג (ברוטו) של סם מסוכן מסוג קוקאין, אותם הם מכרו לאחר, בתחנת הדלק בגדרה, תמורת סכום של 280,000 ש"ח ("גם בעסקה הראשונה היה מדובר בקוקאין", ראה עמ' 235 לפרוטוקול). ב) גרסה דומה פחות או יותר נרשמה גם מפיו של צחי, אשר במשפטו הודה כי הגיע ללוס אנג'לס עם מוקי, ושם קיבלו 2.5 ק"ג (ברוטו) של קוקאין, אותם הם מסרו לדגלאס אשר העבירם בטיסה לישראל. צחי הוסיף והודה (סעיף 7 של כתב האישום בעניינו - ראה ת106/), כי בתאריך בלתי יודע, בתחנת הדלק בגדרה, הם מכרו את הסם לאחר, תמורת סכום של 280,000 ש"ח. ג) בית המשפט המחוזי הביע את הדעה, ואקדים ואומר שהשקפתו מקובלת עלי, כי אין זה סביר כלל שמוקי וצחי ירכשו כמות כה גדולה של סם, וישלמו עבורה סכום כה ניכר, מבלי שטרחו לבדוק את החומר הנמסר להם וטיבו. דברים דומים נכונים גם לגבי רוכש הסם בישראל. על פי הגרסה שאינה שנויה במחלוקת, שילם הקונה עבור הסם 280,000 ש"ח, ומותר להניח לחובתו, שהוא עמד על סוג הסם, טיבו ומשקלו, הואיל וסכום בסדר גודל כזה, הבריות אינן ממהרות לשלמו מבלי שטרחו לבדוק היטב את "טיב הסחורה". התוצאה המרשיעה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, ולחלופין, העונש אשר הושת על המערער, הם נושא הערעור המונח בפנינו. נימוקי הערעור 5. המערער העלה תהיות על החלטתו של בית משפט קמא לבסס את הרשעתו על עדותו של מוקי, באשר לא זו בלבד שהיא סותרת את עדותו של צחי, אלא שהיא גם בבחינת עדות כבושה של בעל עבר פלילי, צרכן סמים ושותף למעשי העבירה, אשר פעל כעד מדינה, וציפה לקבל טובות הנאה. המערער הוסיף והפנה לממצאו של בית המשפט, לפיו מוקי לא אמר את כל האמת בקשר לזהותו של קונה הסם. המערער גם משיג על קביעתו של בית משפט קמא, לפיה עדותו של צחי אינה מהימנה. על פי השקפתו, לא נתגלו בעדותו של צחי הבדלים מהותיים ביחס לגרסה שמסר בחקירתו, ובאשר לדברים אשר נכללו בדו"ח ת83/ (אליו עוד אדרש) ועלולים להפליל את המערער, נטען, כי מקורם של כל אלה בפגמים שנפלו בדרך בה בחר קצין המשטרה אלן אבשלום לתשאל את צחי, ובדרך בה ערך את הדו"ח. עוד טען המערער, כי נפלה טעות בקביעתו של בית המשפט לפיה יש בהאזנות הסתר כדי להצביע על כך שהמערער היה מעורב בעסקת הסם, הואיל ובאף אחת מהשיחות לא נאמר במפורש כי המערער הוא רוכש הסם, והמערער עצמו לא נטל חלק בשיחות. לענין זה טען המערער עוד, כי לא נכון היה שלא לתת אמון בעדותם של יוסי דדי ואדל תמרי (בהם עוד ידובר), מבלי שהוכרזו כעדים עוינים. המערער חלק גם על החלטתו של בית המשפט המחוזי, לראות ביומנים האלקטרוניים אשר נתפסו אצל צחי, ראייה לחובתו. לטענתו, המספר הרשום ליד השם Boaez אינו זהה למספר שנרשם ליד השם Gaey, וממילא אין מדובר באותו אדם. יותר מכך, לו הייתה משמעות כלשהי לאותם מספרים, הם לא היו נותרים ביומן חשופים לעיני כל. עוד נטען, כי טעה בית המשפט כאשר לא ראה בעדותו של המערער גרסה מהימנה, אף שזו היתה עקבית ותואמת לנאמר בהודעות אשר נרשמו מפיו במהלך חקירתו. באשר לעונש נטען, כי בית המשפט שגה כאשר לא ראה לנכון להורות על קבלת תסקיר שירות המבחן. כמו כן נטען, כי העונש נוטה לחומרה בהשוואה לעונש אשר הושת על המעורבים האחרים. המערער מלין גם על כך שלא ניתן משקל ראוי לזמן הרב שחלף מביצוע העבירה, ולעובדה כי נגמל משימוש בסמים, והוא משקיע מאמצים לשיקום-עצמי. לבסוף נטען, כי לא היה מקום להשית עליו קנס, הן משום שעונשם של המעורבים האחרים לא כלל רכיב זה, והן משום שלא יוכל לעמוד בנטל תשלומו. דיון 6. אקדים ואומר כי אמליץ לחברי שלא להתערב בהרשעתו של המערער, הואיל ובעיקרו זהו ערעור על ממצאים של עובדה ומהימנות. כידוע, בתחום זה לערכאה הדיונית יתרון בולט על ערכאת הערעור, הואיל והיא מתרשמת באופן ישיר ובלתי-אמצעי מהעדים המופיעים בפניה. מכאן ההלכה, שאין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים מתחום זה, אלא במקרים חריגים, ומקום שהערכתן של הראיות שגויה, למשל, כאשר יסודה בשיקולים המתעלמים מגורמים שהיה מקום ליחס להם משקל, או כאשר אי-מהימנותו של עד בולטת לעין (ע"פ 190/82, מרקוס נ' מדינת ישראל, פד"י לז(1), 225, 233; ע"פ 4977/92, 5371/92, ג'ברין נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד, פד"י מז(2), 690, 695; ע"פ 2439/93, זריאן נ' מדינת ישראל, פד"י מח(5), 265, 280). המקרה הנוכחי אינו נמנה על אותם חריגים שבהם התערבותה של ערכאת הערעור מותרת או נדרשת, ולהלן אביא את הנמקתי. 7. מוקי מסר בעדותו, שכאשר חזר לארץ עם צחי, הם נפגשו עם שטרנהיים, ו"התכנון היה להיפטר מהסם, למכור אותו" (עמ' 228). לאחר זאת נעצר שטרנהיים, ולאחר חקירה ודרישה התברר שהמעצר היה בענין אחר, וכן שהסם מאוחסן בתאו של שטרנהיים בקאנטרי קלאב. צחי השיג את מפתח התא, והוא ומוקי נסעו לשם והוציאו את הסם. מוקי העיד על עצמו כמי שלא הכיר הרבה אנשים בארץ, ועל כן שאל את צחי אם יוכל לאתר קונה לסם, וזה השיב "שיברר". כחלוף יומיים הודיע צחי "שיש לו איזה חבר שהוא מכיר ויכול להעיף את זה שם אצלו, אבל צריך לנסוע לתחנת הדלק בגדרה" (עמ' 230). מוקי מסר שבאותה תחנת דלק הוא ביקר ביחד עם צחי פעם או פעמיים. תחילה הם נסעו לשם לפני שהסם הוצא מתאו של שטרנהיים, וצחי יצא מהמכונית ושוחח עם מי שהוגדר כ"חבר שלו". הפעם הנוספת בה ביקר מוקי באותה תחנה הייתה לאחר שהסם הוצא ממקום מחבואו בתאו של שטרנהיים. וכך תאר מוקי את הארועים (עמ' 231): "צחי אמר לי שיש לו קליינט ושהכל בסדר... נסעתי אתו לאותה תחנת הדלק. הוא ירד מהאוטו וביקש להישאר באוטו, כי לא רצו להתעסק רק איתו ולא איתי. צחי הלך מאחורי המסעדה שיש בתחנת הדלק ל10- דקות רבע שעה, ראיתי שהזמן קצת התארך, יצאתי מהאוטו, כדי לוודא שהכל בסדר אתו". מוקי ראה את האדם אשר שוחח עם צחי, והוא מסר את תאורו בעדותו בבית המשפט. הוא הוסיף וסיפר, שצחי חזר לאחר מספר דקות ו"היה איתו אם אני לא טועה 280 - 270 אלף ש"ח. חישבו את הסכום לפי 40,000 דולר לקילו, משהו כזה. מחיר זה סוכם על ידי צחי". בפיו של מוקי הייתה אמירה נוספת בעלת חשיבות, לאמור: "אני שיערתי לעצמי שהוא הולך להיפגש עם בחור בשם גיא. זאת על פי מה ששמעתי אותו כמה פעמים מדבר בטלפון... ישירות צחי לא אמר לי עם מי הוא נפגש. אני גם לא שאלתי, כך היה יותר נח... צחי אמר לי שאפשר לסמוך על הבחור, שהוא ימכור לו את הסם. הוא סיפר שהוא מכיר אותו ושאין לי מה לדאוג, אז לא דאגתי. הוא לא אמר לי את השם. שמעתי אותו מדבר בטלפון שיחה לא ישירה, עם בחור בשם גיא, שיחה על פגישה לפי מה שאני זוכר הוא אמר שהוא יפגוש אותו עוד שעה או שעתיים" (עמ' 232). להשלמת התמונה אוסיף, כי מוקי הכחיש את טענתו של צחי כאילו הוא, מוקי, היה זה שסיכם את עסקת מכירתו של הסם ומסירתו לקונה, ועמד על דעתו כי צחי היה זה שמכר את הסם. 8. בין בעלי הדין נתגלעה מחלוקת בשאלת מעמדו של מוקי, כאשר ההגנה סברה כי יש לראות בו שותף לעבירה שהוא גם עד-מדינה, ועל כן טעונה עדותו סיוע, מכוח הוראתו של סעיף 54א'(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-. השקפת המשיבה הייתה שונה, לאמור, למוקי לא הובטחה טובת הנאה כלשהי, ועל כן עדותו, כשותף לעבירה, טעונה חיזוק בלבד. בעניין זה הכריעה השופטת המלומדת לטובת השקפתה של המשיבה (ראה עמ' 20 להכרעת הדין): "מסקנתי היא, כי בשום שלב לא הובטחה למוקי טובת הנאה מפורשת או מרומזת וכי, עובר למסירת עדותו המפורטת במשטרה המפלילה את צחי, לא סבר מוקי כי הובטחה לו טובת הנאה, אשר גרמה לו למסור את עדותו המפלילה. כלומר, לא הוכח מתן טובת הנאה מבחינה אובייקטיבית ואף לא הוכח כי סובייקטיבית חשב מוקי, שאכן הובטחה לו טובת הנאה שכזו". על רקע האמור עד כה סיכמה השופטת את עמדתה (בעמ' 22): "אשר על כן אני קובעת כי מוקי איננו בגדר עד מדינה, ולפיכך לא נדרש סיוע לעדותו. מוקי הינו שותף לעבירה ולפיכך יידרש חיזוק לעדותו". 9. כאמור, טען צחי בעדותו במשפטו של המערער, כי הודייתו במשפטו-שלו כללה גם הודאה במעשים שכלל לא נטל בהם חלק, ואף לא ידע עליהם. לטענתו, הוא נהג כך בעצת סניגורו, ומתוך כוונה לגרום לכך שהעונש אשר יוטל עליו יהיה מזערי ככל שניתן. על פי הגרסה אותה הציג בבית המשפט, הוא לא ידע כלל שמוקי מסר בלוס אנג'לס סמים לדגלאס. לטענתו, הוא הבין שמוקי זומם משהו, ואפילו שמדובר בעניין מתחום הסמים, אך העדיף להעלים עין, הואיל ואותה עת השתמש בסמים, ומוקי סיפק לו את צרכיו בתחום זה. צחי הוסיף וטען, שלא ידע כלל על הוצאת הסמים על ידי מוקי מתאו של שטרנהיים בקאנטרי קלטב, וממילא לא היה שותף למכירת הסם. עם זאת ניתן להבין מבין השיטין של עדותו (ראה עמ' 287), כי הוא אכן נסע עם מוקי לתחנת הדלק בגדרה, ושם יצא מוקי מהמכונית עבר למכונית אחרת, והוא עם אדם אחר התרחקו למרחק של כ150- עד 250 מטרים. לאחר 10-15 דקות חזר מוקי למכונית, והם המשיכו בנסיעה לבאר-שבע. את הגרסה הזאת דחה בית המשפט המחוזי, והעדיף על פניה את הודייתו של צחי במשפטו (ת106/), ובלשונו (בעמ' 41): "הודייתו בעובדות כתב האישום במשפטו הודיית אמת הייתה... עדותו בבית המשפט לא נועדה אלא לגונן על הנאשם, שהוא חברו משכבר הימים". צחי הגדיר את המערער כחבר שהיכרותו עמו החלה לפני 4 או 5 שנים. הם נהגו להיפגש, וצחי העיד על עצמו: "נפגשתי עמו כמה פעמים בתחנת הדלק בגדרה, גם פגשתי אותו בבית שלו פעם אחת או פעמיים, הבית שלו בגדרה... נפגשנו בתחנת הדלק בגדרה, כי הייתי מגיע לשם הרבה" (עמ' 275). ובעמ' 288 הוסיף באותו עניין: "נכון שבתחנת הדלק בגדרה נפגשתי עם בועז, גם בתחנת הדלק נפגשתי איתו גם כמה פעמים בתחנה שממול, נדמה לי תחנת פז. בתחנה הזו שאנו מדברים עליה נדמה לי שהיא 'דלק'. פעם נפגשנו גם בקסטינה. חוץ מבועז אני לא מכיר איש בגדרה". צחי סיפר אמנם שבאותה תחנת דלק הוא נפגש גם עם חברים אחרים שלו מאותו אזור, אך כאשר התבקש למנות את שמותיהם, השיב שהוא אינו יכול לעשות זאת. 10. כאמור, החליט בית המשפט המחוזי לאמץ את עדותו של מוקי ואת גרסתו של צחי במשפטו, ולאחר שעיינתי בהנמקתה של הכרעת הדין, שוכנעתי כי קביעה זו מתבקשת לנוכח הסבריו הבלתי משכנעים של צחי, אם לא לומר הבדויים מלב. אך גם בגרסתו של צחי אותה אימץ בית המשפט (זו שנכללה בעובדות כתב האישום בהן הודה), אין פתרון לתעלומת זהותו של קונה הסם, הואיל ובמשפטו הקפיד צחי להודות בחלקו-שלו בלבד, מבלי להתייחס לשמותיהם או לחלקם של אחרים אשר נזכרו בכתב האישום. מכאן התוצאה, שהן על פי עדותו של מוקי והן זו של צחי, עסקת מכירתו של הסם אכן בוצעה בתחנת הדלק בגדרה, לאדם שהוגדר על ידם כ"אחר", והשאלה בדבר זהותו של אותו אדם, צריכה הייתה למצוא מענה בראיות אחרות, וכאלו היו בפני בית משפט קמא. אותן ראיות אינן ישירות אלא נסיבתיות, ולו עמדו כל אחת בפני עצמה, לא היה בהן די לבסס הרשעה. אך מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי לכולן יחד יש משקל מצטבר, המכריע את הכף לחובת המערער, וחלק מאותן ראיות אמנה עתה: א) הדו"ח ת83/ - אלן אבשלום אלן אבשלום הוא קצין משטרה אשר ליווה את צחי בטיסה מניו-יורק לישראל, וערך את הדו"ח ת83/ הכולל, בין היתר, התייחסות לדברים שהחליף במהלך הטיסה עם צחי. בחפציו של צחי נתפסו שני יומנים אלקטרוניים, ולשאלת אבשלום השיב שיומנים אלה אינם שלו אלא של מוקי. הסברו להימצאותם של היומנים אצלו הייתה: "אני לקחתי את שני היומנים האלה מהדירה של מוקי אחרי שהוא נעצר אני לקחתי אותם, כי יש בהם הרבה טלפונים של חברים של מוקי באמריקה וחשבתי שזה יהיה טוב, אם אני אצטרך עזרה שם". אבשלום ניסה לדלות מפיו של צחי תשובה לשאלה בדבר מספר הפעמים בהן פגש את המערער, אך צחי התחמק מלהשיב, וכאשר אבשלום תמה על התחמקותו זו אמר צחי: "תראה אני בכלל שהייתי עם מוקי שם אצל בועז ישבתי באוטו, לא יצאתי בכלל, או שישנתי או שקראתי עתון". על אף שלכאורה היה מקום לראות בדו"ח ת83/ ראייה מפלילה לחובת המערער, החליט בית משפט קמא לנהוג בזהירות ולהימנע מכך, הואיל וצחי לא נשאל על מסמך זה במהלך חקירתו. עם זאת, הוסיף בית המשפט: "גם אם המזכר לא נרשם מלה במילה, עדיין התוכן של הדברים מדבר בעד עצמו ומצביע כי צחי ידע בדיוק על איזו תחנת דלק מדובר, מדוע הוא נחקר עליה ומדוע ראה לנכון לציין כי לא יצא מהאוטו. יחד עם זאת, אין בכך משום ראייה המצביעה בוודאות, שצחי קושר את הנאשם במפורש לעסקת הסם הספציפית" (עמ' 43). ב) בשיחת טלפון שקיים צחי בתאריך 8.12.96, הוא שמע מפיו של חברו יוסי דדי על ההתפתחות בחקירה, ונודע לו כי מתבצעים מעצרים, ואז שאל את בן-שיחו אם את "ההוא מגדרה גם לקחו?". צחי עצמו הבהיר בחקירתו במשטרה (ראה ת107/, עמ' 8) כי "ההוא מגדרה" הינו המערער "בועז" (וראה גם בעמ' 357 לפרוטוקול), אך בעוד שבעדותו בבית המשפט ניסה צחי לייחס להתעניינותו במערער גוון נייטרלי, לא מפליל, הרי מעיון בהודעה ת107/ מתקבל רושם שונה לחלוטין, והכוונה לכך שצחי עצמו קשר זאת עם מה שהגדיר כ"חשדות שלי התחילו להתאמת שבאמת התפוצצה עסקת סמים ונבהלתי מאד". ואם נותר ספק בעניין זה, די לעיין בתמליל השיחה בין צחי לדדי מתאריך 12.12.96 (ת103/, עמ' 10), שם חזר צחי ושאל בקשר עם המעצרים שבוצעו: "וגדרה בפנים גם?", ועל כך השיב לו דדי: "לא יודע על גדרה. לא יצרתי קשר שם". ג) בשיחת טלפון נוספת, מתאריך 2.1.97, סיפרה אדל תמרי לצחי שהיא נחקרה ונשאלה על "בועז וגיא" (ת67/, עמ' 21), ולא מצאתי שצחי תהה וביקש לדעת מפיה של חברתו מיהו אותו "גיא", ומה הזיקה בינו ל"בועז", ומפיו נשמעה רק ספק-תמיהה ספק-אנחה מלווה בהפתעה, שהחוקרים עלו גם על קשר זה. ד) שיחה נוספת בעלת חשיבות ועניין, היא זו שהתקיימה בין צחי למערער בתאריך 21.11.96, יום לאחר מעצרו של מוקי, שבדירתו נתפסו כ6- ק"ג סם מסוג קוקאין, אשר יובאו גם הם על ידי דגלאס. באותה שיחה שאל המערער את חברו "מה נשמע", וזה השיב "ביטול... יש בעיות אני אדבר אתך בהזדמנות" (ת80/). העובדה שהשניים הקפידו לדבר בקודים הידועים רק להם (בחזקת המערער נמצאה רשימת קודים - ת75/), ניתן לראות בה התנהגות מעוררת חשד, הואיל והיא מעידה על חששם של השניים לדבר בלשון גלויה וברורה. העובדה שהמערער לא ידע למסור בחקירתו הסבר משכנע לאותה שיחה (ראה ת82/), רק מגבירה את אותו חשד, והפעם גם ניתן להגדיר אותו על אף שלא היה חלק מכתב האישום בעניינו של המערער, היינו, שככל הנראה היה למערער עניין גם בכמות הסם הנוספת שיובאה על ידי צחי וחבריו בחודש נובמבר 1996. דא עקא, ששטרנהיים נעצר והסם נתפס, ועל כן לא נותר לצחי אלא להודיע למערער על "ביטול". ה) כאמור, מצא בית משפט קמא כי בתקופה הרבלנטית לאישום, עשה המערער שימוש במכשיר טלפון סולולארי של אחותו, אשר מספרו 050-274008. בחקירתו מיום 19.12.96 הוא מסר, כי המכשיר נמצא ברשותו מזה כשנה. למרבה ההפתעה, מצאו החוקרים את מספר הפלאפון הזה בשני יומנים האלקטרוניים, אחד ישן (ת23/) ואחר חדש (ת25/), אשר הוחזקו על ידי צחי אך במקורם היו שייכים למוקי. החשוב לענייננו הוא, כי ביומן ת23/ (הישן) הופיע אותו מספר (050-274008) תחת השם Boaez, ובזיכרון מופיע המספר 274008 ליד השם Gaey. ביומן ת25/ (החדש) מופיע אותו מספר טלפון (050-274008) תחת השם Boaez, אך השם Gaey אינו מופיע כלל בזיכרון. מוקי טען, שהוא אינו מכיר את בועז, וגם לא יודע מיהו "גאי", ועל כן סביר להניח כי היה זה צחי שביקשו להכניס ליומנים האלקטרוניים את השמות ואת המספרים שלצדם. את הגרסה הזו הכחיש צחי בעדותו, אך בית המשפט המחוזי, העדיף את דבריו של מוקי, ולא הוכחה בפנינו עילה לקבוע שמסקנה זו היתה שגויה. במצב זה שוב אין מנוס מהמסקנה, שגם אם ביומן הישן הושמטה מהמספר ליד שמו של "גאי" הקידומת "050", שוב אין ספק כי מדובר באותו אדם ממש, הוא המערער. זה האחרון הוא חברו הטוב של צחי, והוא כונה כך, מטעמים השמורים עם המעורבים בפרשת ייבוא הסם; ואם נדרשה ראייה נוספת למעורבותו של המערער בעבירות אשר יוחסו לו, די להפנות לשיחותיו המוקלטות של צחי ולהתעניינותו החוזרת בגורלו של המערער, המכונה על ידו גם כ"הוא מגדרה", שהרי עתה ברור כי זה האחרון לא היה רק חברו הטוב, אלא גם שותפו לעבירה. 11. כאמור, הראיות אשר הציעה המשיבה לבית המשפט המחוזי היו נסיבתיות בעיקרן, ועל אף שכל אחת מהן בפני עצמה לא יכולה להוות בסיס להרשעה, הרי שלכולן יחד יש משקל מצטבר המכריע את הכף לחובת המערער, ובלשונו של כב' השופט טירקל בע"פ 351/80, חולי נ' מדינת ישראל, פד"י לה(3), 477, 484: "... כאשר כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה נוטה להצביע על אשמתו של הנאשם יותר מאשר על חפותו - ואפילו אין בה כשלעצמה כדי להרשיעו - הרי ככל שראיות אלה רבות יותר, מגוונות יותר ושלובות יותר אישה ברעותה, נעשית 'חזקת חפותו' של הנאשם לאפשרות רחוקה יותר וקלושה יותר, עד שלא נותר ממנה שריד. יש כאן, כביכול, מעין תמונת הרכבה ('פזל'), שככל שמצטרפים זה לזה חלקים רבים יותר, מגוונים יותר ושלובים יותר זה בזה, הולכת ומתהווה תמונה, שבעיקרה היא ברורה לחלוטין, אפילו נעדרים אחדים במרכיביה. יתר על-כן, תיתכן גם תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא לפני עצמה, אולם עצם צירופן יחד אינו יכול - מבחינה הגיונית - להיות תמים ומקרי...'. (ראו גם ע"פ 224/88 גיתית איזראלוב נ' מדינת ישראל, פד"י מו(2), 661, 670; ע"פ 3974/92, מוריס אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י מז(2), 565). כאמור, נקודת המפתח היתה פענוח זהותו של זה שכונה "גאי", ומרגע שתעלומה זו נפתרה, יתר הראיות משתלבות ונשזרות זו בזו כמו מאליהן. עתה ברור מדוע נמנע צחי מלנקוב בשמו המפורש של המערער, ומדוע גילה דאגה לאפשרות מעצרו של "ההוא מגדרה", וכל זה אינו יכול להיות מקרי הואיל ובלשונו הציורית של כב' השופט חשין בע"פ 6251/94, בן-ארי נ' מדינת ישראל, פד"י מט(3), 45, 129 : "מעשה אל ודבר ה' אינם חזון נפרץ, וכאשר "מעשי אל" (כנטען) באים בזה אחר זה בשרשרת נסיבות שכל אחת מהן לעצמה מצביעה אל עבר אשמתו של נאשם, נאמר אנו - כבני אנוש - כי יש להרשיע אותו נאשם וכי לא ניטע ספק סביר בלב. אכן, יד המקרה, מעשה אל, אצבע אלהים, מחזה תעתועים, כאשר באים הם בזה אחר זה באותה מערכת עצמה, אין הם אך מצטרפים האחד אל רעהו אלא כופלים הם אלה את אלה". נוכח כל האמור, מסקנתי היא שהרשעתו של המערער ניצבת על בסיס איתן, ועל כן אני מציע לחברי הנכבדים לדחות את הערעור על הכרעת הדין. 12. באשר לעונש - החברה בישראל שמה לה למטרה להדביר את נגע הסמים, ולבתי המשפט תפקיד ראשון במעלה להבטיח שיעד זה יושג, ולא יהווה משאלת-לב בלבד. מנקודת השקפה זו, העונש אשר נגזר למערער, שמעידתו הפעם אינה מעידתו הראשונה, לא זו בלבד שאינו חמור, אלא אף נוטה לקולא, והוא כזה גם כשאתה שם לנגד עיניך את העונשים אשר נגזרו למעורבים האחרים בפרשה. אכן, לנאשמים האחרים לא נגזר קנס, ובא-כוח המשיבה לא עמדה על כך שרכיב זה בעונש יישאר על כנו, אך זו אינה סיבה להימנע מכך בעניינו של המערער, הואיל ומהראיות שהובאו בפני בית המשפט עולה, שהוא הצליח לגייס סכום של 280 אלף ש"ח לרכישת הסם, ללמדך שהוא אינו דל אמצעים. לא זו אף זו, הסם לא נתפס, ומותר להניח כי הופץ, והפצה של כמות כזו של סם כרוכה, כך הדעת נותנת, בגריפתם של רווחים ניכרים. מכאן דעתי שגם בעונש לא נמצא פגם, ועל כן אני מציע לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ז באב תשס"א (16.8.01). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 00026490.O01 /אז נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444