בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
2643/99
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד
השופט י' אנגלרד
כבוד
השופטת א' פרוקצ'יה
המערער: קרן
חברה להשקעות בע"מ (סגל-פרנקל)
נגד
המשיבים: 1.
בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ
2.
מרדכי רוזן
3.
כונס הנכסים הרשמי
תאריך הישיבה: ה' בטבת
תשס"א (31.12.00)
בשם
המערער: עו"ד קרן גיל שאול
בשם המשיבים: עו"ד נריה הכהן
פסק-דין
השופטת א' פרוקצ'יה:
1. המשיב 1 (להלן - "הבנק") הגיש בקשה
לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת אלשיך) להכריז על משיב 2 (להלן -
"החייב") כפושט רגל וליתן צו כינוס על נכסיו. העילה עליה נסמכה הבקשה
היא כי החייב עשה מעשה פשיטת רגל, בכך ששעבד את זכויותיו בדירה (חלקה 928/8 גוש
6143 ברמת גן) (להלן - "הדירה") לטובת המערערת ביום 29.10.95, כבטחון
להלוואה שקיבל ממנה. על פי טענת הבנק, שעבוד זה מהווה העברה במרמה שיש לראותה
כבטלה על פי דיני פשיטת הרגל וכעילה לפתיחת הליכי פשיטת רגל ומתן צו כינוס. כן
נתבקש בית המשפט על ידי הבנק להורות על ביטול שעבוד הדירה שניתן לטובת המערערת.
החייב התנגד לבקשת פשיטת הרגל ובדיון שנתקיים בבקשה התייצבה המערערת והעלתה את
טענותיה.
ביום 1.3.99 דן בית משפט קמא בבקשה ונתן את
החלטתו, בה קבע את הקביעות הבאות: ביום 25.2.98 ניתן פסק דין הקובע את חבותו
הכספית של החייב כלפי הבנק ואת היקפה של חבות זו (להלן - "פסק הדין");
פסק הדין לא נפרע על ידי החייב ולכן קמה עילה ליתן צו כינוס על נכסיו; אין כיום
מחלוקת כי החייב אינו יכול לשלם את חובו על פי פסק הדין ודי בכך על מנת לפתוח
בהליכי פשיטת רגל ולהיענות לבקשה למתן צו לכינוס נכסים. עוד נקבע, כי טענת הבנק
בדבר בטלות השעבוד על הדירה עקב העברה במרמה תיבדק לגופה על ידי הנאמן בפשיטת
הרגל, ולא נקבעו ממצאים כלשהם בענין זה במסגרת ההחלטה. על פי ההחלטה, המערערת, אף
שהגישה בקשה פורמלית להצטרף לדיון, הינה חסרת מעמד בהליך זה וטענותיה נשמעו לפנים
משורת הדין. בית המשפט קמא הוציא, איפוא, צו לכינוס נכסי החייב על יסוד הטעם כי
החייב איננו יכול לשלם את סכום פסק הדין ועילה זו היא היחידה העומדת בבסיסו של
הצו.
2. המערערת משיגה על החלטת בית משפט קמא בטענה,
כי צו הכינוס שניתן דינו להתבטל משאינו עומד על בסיס משפטי מוצק, וזאת מאחר שלא
הוכח כי החייב עשה מעשה פשיטת רגל המהווה תנאי מוקדם לפתיחת הליכי פשיטת רגל.
מן הפן המעשי, למערערת ענין בביטולו של הצו מן
הטעם שהיא פתחה עוד ב1996- בהליכי הוצאה לפועל נגד החייב ואשתו למימוש המשכנתא
הרשומה לטובתה בדירה, וביום 11.7.96 נתן בית משפט קמא צו זמני האוסר על כל
דיספוזיציה בדירה עד לדיון בבקשת פשיטת הרגל. ביום 23.12.96 הגיעו הצדדים להסדר
פשרה, לפיו יבוטל הצו הזמני והדירה תימכר במסגרת הליכי הוצאה לפועל וחלק מהתמורה
שתתקבל מחלקו של החייב תופקד בידי כונסי נכסים עד להכרעה בטענות הצדדים בתיק פשיטת
הרגל. הסכם הפשרה אושר וקיבל תוקף בהחלטת בית המשפט אולם הדירה טרם נמכרה בשל
קשיים במציאת סידור חלוף למשפחת החייב ולטענת המערערת, נוכח הוצאת צו הכינוס,
מעוכבים הליכי מכירת הדירה למרות שמעולם לא נקבע כי המערערת אינה נושה מובטחת של
החייב, או כי המשכנתא על הדירה בטלה מטעם זה או אחר. מצב דברים זה מסב לה נזק
ולפיכך היא מבקשת לבטל את צו הכינוס.
3. שמענו את טיעוני הצדדים ובאנו לכלל דעה כי יש
ממש בערעור.
(א) לענין מעמדה של המערערת בדיון בבקשה
לצו כינוס נכסים במסגרת הליכי פשיטת רגל, נראה לנו כי לא יכול להיות ספק כי בקשתה
להצטרף כצד דינה להיענות, משהיא צד מעונין בבירור ובהכרעה של נושא הבקשה. עילת
הבקשה במקורה נסמכת על טענה של העדפה במרמה של המערערת על ידי החייב שקמה מכח
שעבוד הדירה לטובתה. ברי, כי בנסיבות אלה המערערת הינה צד מעונין בהליך, וראוי היה
לצרפה כדי שתטען את טענותיה וכדי שההכרעה שתתקבל תחייב גם אותה. נכון הוא כי בבקשה
לצו כינוס נכסים בפשיטת רגל אין חובה להזמין את כל הנושים לדיון, כפי שהדבר מתחייב
בדיון בבקשת פשיטת הרגל עצמה (סעיף 18א(ב) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש)
התש"ם 1980-). אולם אין בכך כדי לשלול את הצורך בצירוף נושה על פי בקשתו,
לצורך ספציפי, במסגרת בקשה למתן צו כינוס נכסים, וזאת כאשר נוכחותו דרושה כדי
לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע "ביעילות ובשלמות" בכל השאלות הכרוכות
בענין ברוח הוראות תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-. היה ראוי,
איפוא, להיענות לבקשת המערערת להצטרף כצד להליך, אם כי גם כך, בפועל, טענותיה נשמעו
ונשקלו לגופן על ידי בית המשפט קמא.
הבנק לא חזר בפנינו על טענתו כי המערערת נעדרת
כיום מעמד להעלות את טענותיה, ונראה כי אין כיום מחלוקת בין הצדדים כי יש לראותה
כמי שבקשתה להצטרף כצד להליך בבקשה למתן צו כינוס נכסים נתקבלה ונתאשרה, ופתוחה
בפניה הדרך עתה לטעון טענותיה לגופה של הבקשה.
(ב) לגופם של דברים, נראה כי צו הכינוס
שניתן על ידי בית משפט קמא אינו עומד על יסוד איתן בהינתן בסיס ההנמקה עליו הושתת,
וזאת משני טעמים:
האחד - עילת הבקשה לפשיטת רגל נסמכה על נימוק
אחד בלבד, והוא-קיום מעשה פשיטת רגל בידי החייב הכרוך בשעבוד הדירה בנסיבות המהוות
העדפה במרמה של נכס כלפי הנושים. עילה זו מתייחסת להגדרת אחת החלופות של
"מעשה פשיטת רגל" של חייב, האמורה בסעיף 5(1)(ב) לפקודה. הבנק לא התבסס
בבקשתו לצו כינוס על עילה אחרת מבין העילות המוכרות של "מעשה פשיטת
רגל", ולכן מן הראוי היה כי בית המשפט קמא יגביל עצמו לבירורה של העילה עליה
נסמכה הבקשה ויכריע האם נתקיימו התנאים המבססים את טענת ההעדפה במירמה בפשיטת רגל
שהועלתה, כאשר לצורך הענין יש לציין כי מעשה פשיטת רגל זה עניינו העדפה במרמה
הבטלה כלפי הנאמן במשמעות סעיף 98 לפקודה (ע"א 97/72 הנאמנים בפשיטת רגל של
דוד ראנד נ' אי.בי. טי. בע"מ, פד"י כז(1) 778). בית משפט קמא לא קבע
ממצאים בשאלה זו והותיר את בירורה לנאמן בהמשך הדרך. מכאן, שהעילה עליה נסמכה
הבקשה לא הוכחה נכון לשלב זה.
השני - בית המשפט קמא השתית את מתן צו הכינוס
על הקביעה כי החייב אינו יכול לשלם את סכום פסק הדין שניתן נגדו, וסבר כי די בכך
כדי ליתן צו כינוס לגביו. מעבר לעובדה כי עילה זו לא היוותה חלק מתשתית בקשת הבנק
לצו כינוס, הרי שלא נתמלאו בהקשר אליה התנאים המוקדמים הנדרשים בפקודת פשיטת הרגל
לצורך מתן צו כינוס נכסים.
סעיף 6 לפקודה קובע, בין היתר, כי סמכות בית
משפט ליתן צו כינוס קמה משעשה חייב "מעשה פשיטת רגל" ובכפוף לקיומם של
תנאים נוספים המנויים בסעיף 7 לגבי נושה. "מעשה פשיטת רגל" מוגדר בסעיף
5 לפקודה על פי מספר חלופות שמהן רק אחת עמדה ביסוד הבקשה, והיא שעבוד תוך העדפה במרמה,
ולגבי עילה זו לא נקבעו כל ממצאים. אי תשלום סכום פסק דין שניתן כנגד החייב אינו
מהווה, כשלעצמו, "מעשה פשיטת רגל", ובכגון דא גם קביעה כי החייב אינו
יכול לפרוע את סכום פסק הדין אינה מספקת. כדי להכניס ענין זה למסגרת אחת העילות
המוכרות למתן צו כינוס, היה על הבנק להראות כי נשלחה לחייב התראת פשיטת רגל וכי
החייב לא מילא אחריה, הכל כאמור בסעיף 5(6) לפקודה; או לחילופין, היה צורך להוכיח
קיומה של חלופה אחרת ל"מעשה פשיטת רגל", שיש בה כדי לבסס את דרישת החוק
המוצבת כתנאי למתן הצו, וזאת בהנחה כי שאר התנאים האמורים בסעיף 7 לפקודה גם הם
מתקיימים. כל אלה לא נטענו ולא הוכחו.
יוצא, איפוא, כי לא הונחה תשתית לכך כי החייב
ביצע מעשה פשיטת רגל ובעצם מתן פסק הדין כנגד החייב, ואפילו הוכח כי הוא מצוי
בקשיים כלכליים לפורעו, אין די לצורך הענין.
4. מתן צו כינוס מפעיל את מנגנון פקודת פשיטת
הרגל ומכניס את עניינם של החייב ונושיו למסגרת כללי פעולה מוגדרים בחוק תחת פיקוח
בית המשפט, תוך התחשבות בכלל ציבור הנושים ובעקרונות המעוגנים באינטרס הציבורי.
נפתח בזה הליך קולקטיבי של גביית חובות החייב, בו מוקנים נכסי החייב לנאמן, הנושים
הלא מובטחים מתחלקים באופן שווה בתמורה המתקבלת ממימוש הנכסים, ובסיום ההליכים
עשוי החייב לקבל הפטר (לוין-גרוניס, פשיטת רגל, מהדורה 2, עמ' 25, 114-115). מתן
צו כינוס הוא הצעד הראשון בדרך להכרזת פשיטת רגל ובמסגרתו מעוכבים, מכח הדין,
ההליכים המשפטיים התלויים ועומדים כנגד החייב בגין חובות בני תביעה ונאסר על פתיחת
הליכים חדשים בלא רשות בית המשפט (סעיף 20 לפקודה). המטרה העומדת ביסוד עיכוב
ההליכים היא להבטיח את כינוסם של הנכסים וחלוקת הדיבידנד לכל אחד מהנושים על פי
חלקו היחסי, תוך מניעת מצב בו נושה זריז יקבל יותר מנושה המתמהמה, ולמנוע העדפת
נושה אחד על פני רעהו. תוצאות אלה, על השלכותיהן מרחיקות הלכת, מחייבות כי בחינת
התקיימותם של התנאים המוקדמים למתן צו הכינוס תיעשה בקפידה המתבקשת. בענייננו לא
נבחנו התנאים לכך, בהתאם למסגרת שהחוק מכתיב, ולפיכך תשתית ההנמקה למתן צו הכינוס
כפי שהוצא אינה יכולה לעמוד.
5. לאור האמור, ובהסכמת הצדדים, אנחנו מחליטים
להחזיר את הענין לבית המשפט המחוזי וזאת על מנת שיברר ויקבע על יסוד ראיות וטענות
שיובאו בפניו האם הוכחה העילה המקורית למתן צו כינוס כפי שפורטה לראשונה בבקשת
הבנק והנשענת על טענת מתן שעבוד תוך העדפה במרמה בניגוד לסעיף 5(1)(ב) לפקודת
פשיטת הרגל. המערערת תוכר כצד להליך ותהיה זכאית להעלות את כל טענותיה ולהביא את
כל ראיותיה. צו הכינוס שניתן יעמוד בעינו עד למתן החלטה בענין זה ובכפוף לתוצאתה.
באם יגיע בית משפט קמא למסקנה כי לא הוכחה
עילת הבקשה, יבוטל צו הכינוס שניתן, אולם זאת בלא לפגוע בזכותו של כל נושה, ובכלל
זה הבנק הנושה, להגיש בקשה חדשה לפשיטת רגל ולמתן צו כינוס כנגד החייב על יסוד
עילה מוכרת אחרת, וכל זאת אם ובמידה שתימצא הצדקה לכך.
מוצע, איפוא, לקבל את הערעור בהתאם לאמור
לעיל, וזאת בלא צו להוצאות.
ש
ו פ ט ת
השופט א' מצא:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה
של השופטת פרוקצ'יה.
ניתן היום, כ"ב
בטבת תשס"א (17.1.2001).
ש ו פ ט ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי
הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99026430.R03