מוסא מסרווה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2642/99 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2642/99 ע"פ 3155/99 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט (בדימ.) י' אנגלרד כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערער בע"פ 2642/99: מוסא מסארווה המערער בע"פ 3155/99: נידאל חמידה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 8.3.99 בת.פ. 3130/97 שניתן על ידי כבוד השופטים: א' משאלי, נ' ישעיה ומ' סוקולוב תאריך הישיבה: ח' בחשון התשס"ג (14.10.02) בשם המערער בע"פ 2642/99: עו"ד אביגדור פלדמן בשם המערער בע"פ 3155/99: עו"ד רדא ג'אבר בשם המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל פסק-דין השופטת ד' ביניש: 1. בפנינו ערעורם של מוסא מסארווה, המערער בע"פ 2642/99 (להלן: מוסא), ושל נידאל חמידה, המערער בע"פ 3155/99 (להלן: נידאל), על הרשעתם בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים א' משאלי, נ' ישעיה ומ' סוקולוב) בעבירת רצח, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק). ערעוריהם נדונו בפנינו במאוחד. העובדות 2. על פי המתואר בכתב האישום, אשר עובדותיו הוכחו על פי קביעת בית המשפט המחוזי מעבר לספק סביר; במועד מסוים במהלך חודש ספטמבר 1997 או בסמוך לכך, פנה מוסא לבילאל חביב (להלן: בילאל) וביקש ממנו לאתר אדם שירצח את חיתאם מסארווה (להלן: המנוחה), אשת אחיו של מוסא, קדרי מסארווה (להלן: קדרי). הרקע לבקשה זו, על פי כתב האישום, הוא סכסוך בין המנוחה לקדרי בעלה, אשר טען כי המנוחה בגדה בו. בעקבות סכסוך זה עזב קדרי את ביתו ועבר להתגורר עם אמו בביתו של מוסא, תוך שהוא משאיר את רכוש בני הזוג למנוחה ולילדיה, וזאת למורת רוחם של מוסא ושאר בני משפחתו של קדרי. מוסא הבטיח לבילאל כי ישלם תמורת הרצח 10,000$ (לבילאל ולמבצע). לאחר שבילאל הסכים להצעה, נפגשו מוסא ובילאל מספר פעמים ובאחת מאותן פגישות העביר מוסא לבילאל 3,000$ במזומן על מנת שירכוש אקדח לביצוע הרצח. בשלהי אוקטובר 1997 פנה שוב מוסא לבילאל ואמר לו כי בכוונתו לעלות לרגל לסעודיה למשך שבועיים וביקש שהרצח יתבצע בתקופת היעדרותו מהארץ. עוד נאמר בכתב האישום כי בעקבות ההסכמה בין מוסא לבילאל, פנה בילאל לנידאל והציע לו 2,000$ תמורת ביצוע הרצח, וזאת לאחר שאדם אחר שבילאל פנה אליו חזר בו מהסכמתו לבצע את הרצח. נידאל הסכים לבצע את הרצח וביום 16.11.97, בעוד מוסא שוהה בסעודיה, הגיעו נידאל ובילאל לטייבה על מנת לערוך סיור מקדים בזירת הרצח, חנות המכולת של המנוחה. למחרת בבוקר, ביום 17.11.97 בשעה 4:30 בערך, יצאו נידאל ובילאל מכפרם פרעון לטייבה ובדרך מסר בילאל לנידאל את האקדח שקנה. בהגיעם לטייבה, סמוך לשעה 5:00, ניגש נידאל לחנות המכולת של המנוחה, בעוד בילאל ממתין במרחק מה מהחנות. המנוחה, אשר חשבה שמדובר בלקוח, מיהרה לביתה הסמוך להביא את מפתחות החנות, פתחה את החנות ונכנסה פנימה. נידאל נכנס לחנות אחרי המנוחה ואמר לה כי ברצונו לקנות סיגריות. משהסתובבה היא לתת לו את מבוקשו, ירה נידאל בראשה שתי יריות אקדח מטווח קצר, אשר גרמו תוך זמן קצר למותה. נידאל חבר במרוצה לבילאל והשניים ברחו חזרה לפרעון. מספר ימים לאחר הרצח שב מוסא לישראל וכעבור זמן קצר העביר לבילאל 3,000$, תוך שהוא מבטיח להעביר לבילאל את יתרת התשלום, בסך 4,000$, בהקדם. מתוך הסכום שהעביר מוסא לבילאל, העביר האחרון לנידאל 1,000$. חקירת המשטרה בפרשת הרצח החלה במעצרו של צעיר בשם טאהר מסארווה (להלן: טאהר), אחיינו של מוסא מצד אביו ואחיינו של בילאל מצד אמו. טאהר נעצר ביום הרצח כחשוד במעורבות ברצח. בשתי הודעותיו הראשונות הכחיש טאהר כל קשר לפרשת הרצח ואף נמנע מלסבך בה את קרוביו. אולם, לאחר שהוכנס לתאו מדובב, החל טאהר למסור את גרסתו, שעליה חזר לאחר מכן במספר הודעות. בהודעותיו סיפר טאהר על פגישת תכנון שנערכה בביתו בין מוסא, בילאל ואחיו של בילאל, מוחמד, שבה ביקש מוסא מבילאל ואחיו למצוא רוצח שירצח את המנוחה. כמו כן סיפר טאהר כי בערב הרצח ראה את נידאל בטייבה, קונה בחנותה של המנוחה, ולאחר מכן יוצא מהחנות ונפגש עם בילאל. טאהר לא ידע את שמו של נידאל, אך אמר שיוכל לזהות את פניו, ומאוחר יותר הוא אכן זיהה את נידאל במסדר זיהוי. הודעותיו של טאהר הובילו את החוקרים למעצרו של בילאל. בילאל הכחיש עם מעצרו כל קשר לרצח ורק בהודעתו השלישית מסר את הגרסה שסיבכה אותו ואת שני המערערים בפרשת הרצח- הגרסה שעליה מבוסס כתב האישום. בסופה של החקירה הוגש נגד מוסא ונידאל (להלן ביחד: המערערים) כתב אישום, אשר ייחס לשניהם עבירה של רצח. לנידאל יוחס מעשה הרצח עצמו ואילו למוסא יוחס מעשה השידול לרצח, היינו הזמנת הרצח ומימונו. נגד בילאל הוגש כתב אישום נפרד, המייחס אף לו עבירת רצח בשל חלקו בפרשה. לאחר שהורשע בעבירת הרצח ודינו נגזר, שימש בילאל כאחד משני עדי התביעה המרכזיים במשפטם של המערערים. הכרעת הדין במחוזי 3. את הרשעת המערערים ביסס בית המשפט המחוזי בעיקר על הודעותיהם במשטרה של שני עדי התביעה המרכזיים, בילאל וטאהר. שני העדים, שמסרו במשטרה גרסאות מפורטות מאד ביחס לרצח, חזרו בהם בבית המשפט מהגרסאות שמסרו בהודעותיהם במשטרה והוכרזו על ידי בית המשפט המחוזי כעדים עוינים. הודעותיהם הוגשו לבית המשפט לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות או הפקודה). בית המשפט ניתח את הודעותיהם של השניים אל מול עדותם בבית המשפט והגיע למסקנה כי יש להעדיף את הודעותיהם במשטרה על פני העדויות שנמסרו בבית המשפט. בהכרעת דינו בחן בית המשפט תחילה את הודעותיו של בילאל, אשר עם מעצרו הכחיש כל קשר לרצח ורק למחרת, בהודעתו השלישית, מסר את הגרסה שמפלילה אותו ואת שני המערערים, שעליה חזר לאחר מכן בעוד מספר הודעות שנגבו ממנו וכן בעת השחזור. בית המשפט ניתח את הודעותיו של בילאל במשטרה, תוך שהוא עומד הן על סימני האמת והן על הסתירות שבהן, וקבע כי בחינה זהירה ושקולה של דבריו במשטרה מביאה למסקנה כי אמת סיפר בילאל לחוקריו, בהודעותיו (למעט השתיים הראשונות) (ע' 9 לפסק הדין). לאחר מכן בחן בית המשפט את עדותו של בילאל בבית המשפט, שבה טען בילאל כי כל שסיפר במשטרה בשקר יסודו וכי החוקר חלבי הוא שהכתיב לו את הפרטים עליהם סיפר לחוקריו. בית המשפט אפיין את עדותו של בילאל בבית המשפט כ"עדות אשר לא היתה אמינה ואשר עוררה לעיתים גיחוך, כאשר ניסה לתרץ או להסביר את שסיפר במשטרה" (ע' 16 לפסק הדין). על כן דחה בית המשפט מכל וכל את עדותו של בילאל בבית המשפט, תוך שהוא קובע כי: "כל המעיין בעדותו בפנינו וכל מי ששמע אותו באופן בלתי-אמצעי, אינו יכול שלא להתרשם מניסיונו לחלץ את הנאשמים מאחריותם למעשה. לשם כך הוא מוכן לחזור בו מדברי אמת שסיפר לחוקריו ולשקר במצח נחושה, אף אם שקרים אלה הם בוטים ובולטים לעין" (ע' 17 לפסק הדין). בית המשפט בחן אף את הודעותיו של טאהר, אשר הכחיש, כאמור, בשתי הודעותיו הראשונות כל קשר לרצח, ורק לאחר שהוכנס לתאו מדובב החל למסור את גרסתו, שעליה חזר במספר הודעות לאחר מכן ואף הוסיף פרטים מהודעה להודעה. כן בחן בית המשפט את עדותו של טאהר בבית המשפט, שבה חזר בו מהדברים שסיפר למשטרה ולמדובב וטען כי אינו יודע דבר על הרצח וכי כל שסיפר למדובב היה תחת האיומים שזה איים עליו ובשל הפחד שנפל עליו. מסקנתו של בית המשפט הייתה כי: "גירסה חדשה זו של טאהר המועלית לראשונה בבית-המשפט, נועדה, כמובן, לסייע לנאשמים להחלץ מהאשמה החמורה שיוחסה להם. היא מעוררת תמיהות ותהיות.... התרשמתי כי האמת מצויה דווקא בהודעותיו במשטרה ובדבריו למדובב ולא בדברים שסיפר בעדותו בבית-המשפט במהלך חקירתו הראשית..." (ע' 22 לפסק הדין). בית המשפט הגיע, אם כן, למסקנה כי ניתן לבסס ממצאים וקביעות עובדתיות על יסוד ההודעות שמסרו בילאל וטאהר במשטרה. בפסק דינו עמד בית המשפט על כך שהשניים אמנם חזרו בהם בעדויותיהם במשפט מההודעות הנ"ל, אך לא משום ששיקרו בהודעותיהם ומצפונם ייסר אותם בשל כך, אלא בשל לחצים משפחתיים שכנראה הופעלו עליהם או ממניעים אחרים. עוד קבע בית המשפט כי סיפוריהם של השניים במשטרה היו סבירים והגיוניים והשתלבו אלה באלה, וכי לא היה תאום גרסאות בין השניים. כן קבע בית המשפט כי גרסאותיהם של טאהר ובילאל מחזקות אלה את אלה, הן מהבחינה העניינית והן מהבחינה המשפטית-פורמלית, כנדרש בסעיף 10א(ד) לפקודת הראיות. על כן, הגיע בית המשפט למסקנה כי די היה בהודעותיהם של בילאל וטאהר כדי לבסס את הרשעת המערערים. עם זאת, התייחס בית המשפט אף לראיות ולנסיבות נוספות שיש בהן כדי לחזק את העובדות העולות מהודעות אלה ולתמוך בהן, כגון קיומו של מניע אצל מוסא לרצוח את המנוחה. כמו כן, בחן בית המשפט את גרסאותיהם של המערערים, כפי שבאו לידי ביטוי בהודעותיהם במשטרה ובעדותם בבית המשפט. תחילה בחן בית המשפט את גרסתו של מוסא, אשר הכחיש כי יזם או תכנן את רצח המנוחה וטען כי לא היה לו כל עניין וכל אינטרס לפגוע במנוחה. בית המשפט קבע כי במהלך החקירה הנגדית הצליחה התובעת לסתור את טענתו זו וכי תשובותיו של מוסא לשאלות התובעת היו "לעיתים תמוהות, בלתי-אמינות ואף מעוררות גיחוך" (ע' 36 לפסק הדין). בית המשפט הגיע למסקנה כי גרסתו של מוסא, כפי שהוצגה בבית המשפט, אינה אמינה וכי אין בה כדי לערער, ולו במעט, את התשתית הראייתית שהציגה התביעה (ע' 40 לפסק הדין). לאחר מכן בחן בית המשפט את גרסתו של נידאל, אשר הכחיש כל קשר לרצח ואף הכחיש כי היה בטייבה בערב שקדם לו. אף לעניין גרסתו של נידאל הגיע בית המשפט למסקנה כי הסבריו של נידאל, טענותיו והאליבי שמסר בבית המשפט "נשמעים בלתי-אמינים לחלוטין ואין בהם לעורר ולו ספק קל בדבר אמינותן ומשקלן של הראיות שהוצגו על-ידי התביעה" (ע' 47 לפסק הדין). על יסוד כל אלה הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי התשתית הראייתית שהניחה התביעה היא מוצקה בעוד שגרסאות המערערים הן מאולצות ובלתי-אמינות וכי התביעה הוכיחה למעלה מכל ספק סביר את הנטען על ידה בכתב האישום. טענות הערעור 4. טענתם העיקרית של באי-כוח המערערים הינה כי לא ניתן היה להרשיע את המערערים על בסיס הודעותיהם של בילאל וטאהר במשטרה. באי-כוח המערערים אינם חולקים על כך שהתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 10א(א) לפקודה, המבססים את קבילות הודעותיהם של בילאל וטאהר; אולם, לטענתם, אין לסמוך על הגרסאות שמסרו בילאל וטאהר במשטרה ואין ליתן להם משקל ראייתי מכריע. טענתם של באי-כוח המערערים היא כי טאהר ובילאל הם האחראים לרצח ועל מנת להסיר את האחריות מטאהר - אשר היה החשוד הראשון ברצח והנכד האהוב על אביו החולה של בילאל - ולהקטין את חלקו של בילאל ברצח, טוו השניים סיפור בדים המפליל את מוסא ונידאל. אכן, את עיקר טיעוניהם, הן בפנינו והן בפני בית המשפט המחוזי, הפנו באי-כוח המערערים במטרה לקעקע את מהימנות הגרסאות שמסרו שני עדי התביעה המרכזיים במשטרה. באי-כוח המערערים מצביעים על סתירות הקיימות, לטענתם, בהודעותיהם של בילאל וטאהר ומעלים שורה של ספקות ותמיהות - בעיקר לגבי התנהגותו של טאהר - המערערות, לטענתם, את גרסתם של עדי התביעה במשטרה. מכיוון שטענותיהם העיקריות של באי-כוח המערערים דומות נדון בהן כאחד. דיון הודעותיו של בילאל במשטרה אל מול עדותו בבית המשפט 5. הודעותיו של בילאל במשטרה, החל מהודעתו השלישית (ת/13ג מיום 4.12.97), מצביעות על מוסא כמי שיזם את הרצח, הזמינו ומימן אותו ועל נידאל כמי שביצע את הרצח ואף מפרטות את חלקו של בילאל עצמו. הודעותיו של בילאל הן הבסיס לכל העובדות הנטענות בכתב האישום. על כן, בצדק ייחס בית המשפט קמא חשיבות מכרעת לשאלה האם האמת מצויה בהודעותיו של בילאל במשטרה או שמא בעדותו בבית המשפט. בית המשפט קמא דחה, כאמור, מכל וכל את עדותו של בילאל בבית המשפט, שלפיה כל שסיפר במשטרה בשקר יסודו וכי החוקר חלבי הוא שהכתיב לו את הגרסה שמסר בהודעותיו. לא מצאנו כל סיבה להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא כי יש לדחות את עדותו של בילאל בבית המשפט. כפי שפורט לעיל, בית המשפט המחוזי קבע ממצאי מהימנות חד-משמעיים לגבי עדותו של בילאל, וכידוע, בית משפט זה אינו מתערב בדרך כלל בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי (ראו למשל: ע"פ 6411/98 מנבר נ' מ"י, פ"ד נה(2) 150, 165; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מ"י, פ"ד נד(4) 632, 641-640, 646-643). יתרה מזאת, בעדותו בבית המשפט ניסה בילאל לתרץ את העובדה שידע פרטים רבים כל כך על הרצח בכך שמקורם של כל הפרטים שמסר בהודעותיו בשמועות שנפוצו בטייבה ובחוקר חלבי. דא עקא, שהעיון בהודעותיו במשטרה מלמד כי בילאל ידע פרטים מוכמנים, שעליהם היה יכול לדעת רק מפי היורה עצמו או ממראה עיניו, פרטים שלא היו ידועים למשטרה טרם חקירתו. כך למשל, ידע בילאל לספר כי המנוחה לא נאבקה עם רוצחה וכי נורו שתי יריות לראשה של המנוחה כאשר גבה היה מופנה ליורה, משום שבדיוק הסתובבה להביא ליורה סיגריות. כן ידע הוא את קוטר האקדח ואת סוגו ואף ידע כי המנוחה פתחה את דלת החנות לרוצח מבחוץ, נכנסה לחנות ראשונה והוא נכנס אחריה. אין ספק שלפחות חלק מהפרטים שמסר בילאל במשטרה לא היו חלק מ"שיחת היום" בטייבה, אלא פרטים מוכמנים, וכי חלק מהפרטים שמסר היו אף הפוכים מהשמועות שנפוצו בטייבה לגבי הרצח. כך למשל, העובדה שלאקדח לא היה משתיק-קול והעובדה שבבוקר הרצח פנסי הרחוב פעלו (ת/13ג בע' 3-2, 7, 9). אין אף ספק כי חלק מהפרטים שמסר בילאל לא היו ידועים לחוקריו טרם חקירתו, לרבות פרט מהותי ביותר: שמו של האיש שביצע את הרצח, נידאל. בצדק דחה, אפוא, בית המשפט קמא את הגרסה שמסר בילאל בבית המשפט. עם זאת, המסקנה כי יש לדחות את עדותו של בילאל בבית המשפט אין בה, כשלעצמה, כדי לדחות את טענת הסניגורים כי בילאל הפליל את המערערים על לא עוול בכפם. לכאורה, וכך טוענים באי-כוח המערערים, ייתכן שבילאל הוא שרצח את המנוחה (ומכאן ידיעת הפרטים המוכמנים), אך כדי להקטין את חלקו בפרשת הרצח או ממניע אחר, טווה בהודעותיו במשטרה סיפור בדים המפליל את המערערים. נבחן, אפוא, את טענות באי-כוח המערערים המתייחסות לגרסתו של בילאל במשטרה. מהימנות גרסתו של בילאל במשטרה 6. כאמור, טענתם של באי-כוח המערערים היא כי טאהר ובילאל הם האחראים לרצח ועל מנת להסיר את האחריות מטאהר ולהקטין את חלקו של בילאל ברצח, טוו השניים סיפור בדים המפליל את מוסא ונידאל. לעניין מניעיו של בילאל לטוות סיפור בדים המפליל חפים מפשע ברצח, מציעים באי-כוח המערערים כמה מניעים אפשריים. בא-כוחו של מוסא, עו"ד פלדמן, טוען כי בילאל נדרש על ידי אביו לחלץ את טאהר, נכדו האהוב, מהפרשה. על פי טענה זו כשנודע לאביו של בילאל שטאהר נעצר בתור חשוד ברצח הוא הפך למשותק במחצית גופו, ובילאל, שידע שפגיעה בטאהר כמוה כפגיעה באביו, הפליל שני אנשים חפים מפשע ואף את עצמו, על מנת להסיר האחריות מטאהר. טענה זו נטענה כבר בפני בית המשפט המחוזי ונדחתה על ידו: "הנחה זו אינה מתיישבת עם ההגיון והשכל הישר. גם אם טאהר היה נכד אהוב על סבו, אין להניח כי בילאל ירקום מערכת שלמה של עובדות שיקריות כדי להציל את עורו של טאהר. הנחתי זו מתחזקת לאור העובדה שלא הוכח תאום כלשהו בין השניים...תאום שהיה מאוד מתבקש, לו מדובר היה בבדיה או בסיפור שיקרי שנועד לחלץ את טאהר מאחריות למעשה" (ע' 11 לפסק הדין). ובהמשך מוסיף בית המשפט קמא ומקשה: אם אכן ביקש בילאל לחלץ את הנכד האהוב על אביו, טאהר, מדוע לא עשה כך מייד? מדוע רק לאחר שמסר שתי הודעות מכחישות סיפר את שסיפר? מסקנה זו של בית המשפט קמא מקובלת עלינו. אף אם נניח, כפי שטוען בא-כוחו של מוסא גם בפנינו, כי בשם מצוות כיבוד רצונו של אביו מוכן היה בילאל להפליל את עצמו ואנשים חפים מפשע, העובדה שלא הוכח תיאום גרסאות בין בילאל וטאהר (עניין שעליו יורחב הדיבור בהמשך), מחלישה משמעותית את הטענה שבילאל וטאהר רקמו עלילת שווא במטרה לחלץ את טאהר. מניע אחר הציע לנו בא-כוחו של נידאל. לטענת בא-כוחו של נידאל, בילאל הפליל את נידאל על מנת להסיר את האחריות לביצוע מעשה הרצח מעצמו או שמא מאחיו של בילאל, מוחמד, שוטר במשטרה הפלשתינית, שעל פי הודעותיו של טאהר נכח לפחות באחת מפגישות התכנון של הרצח. בית המשפט המחוזי התייחס למניע אפשרי זה, לפחות ככל שהוא נוגע לרצונו של בילאל להקטין את חלקו בפרשת הרצח, מתוך אמונה מוטעית שהאחריות הפלילית שתוטל עליו כמתווך קטנה יותר מהאחריות שתוטל על המבצע. בית המשפט קמא הכיר בכך ש"אין להתעלם מהאפשרות" שבילאל סיפר את שסיפר בכדי להסיר מעליו את "עננת" האישום ולהעביר את האחריות לירי על כתפו של אחר. בית המשפט קבע כי בילאל ראה עצמו במשך תקופה ארוכה ואף במהלך החקירה במשטרה כמתווך בלבד וכמי שאינו אחראי לא מבחינה משפטית ולא מבחינה מוסרית למעשה הרצח עצמו (ע' 9 לפסק הדין). יחד עם זאת, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי אין זה סביר ואין זה הגיוני, שבילאל יבדה מלבו ויספר "סיפור מעשיות" כה מפותל ועשיר בפרטים ויטפול האשמות שווא כה חמורות על נידאל רק כדי "לצאת מהתיק", כלשונו (ע' 10 לפסק הדין). נראה, אפוא, שאף אם ניתן היה להניח כי לבילאל היה מניע להפליל אדם אחר בביצוע הרצח, קשה לראות מדוע עליו להפליל אדם חף מפשע בהזמנת הרצח ובמימונו. כפי שיפורט בהמשך, אם בילאל בדה סיפור שיקרי על מנת להקטין את חלקו בפרשת הרצח, מדוע זה בדה סיפור שבו יש לו בכל זאת חלק לא מבוטל בפרשה? מדוע לא לבדות סיפור שבו אין לו כל חלק? זאת ועוד, אף אם נניח כי היה לבילאל מניע להפליל חפים מפשע על מנת להקטין את חלקו בפרשת הרצח, קשה למצוא הסבר משכנע לכך שבילאל הפליל דווקא את המערערים. ההסבר היחיד שהציע בא-כוחו של מוסא הוא שמוסא נבחר משום ששהה בחו"ל בשעת הרצח. טענה זו אינה משכנעת. אם אכן מדובר בעלילת שווא מדוע מצא בילאל לנכון להפליל דווקא את מוסא ולא את קדרי, בעלה של המנוחה? בילאל ידע על הסכסוך בין קדרי לבין המנוחה ועל השמועות שהופצו שהיא משרכת דרכיה עם גברים אחרים. הפללה כזאת הייתה מן הסתם נשמעת הגיונית יותר, שהרי קדרי הוא בעלה של המנוחה ומניעיו "לחסלה" לכאורה גלויים יותר. אין גם הסבר משכנע לשאלה מדוע מצא בילאל לנכון לסבך דווקא את נידאל. בא-כוחו של נידאל טוען כי המניע להפללה טמון בכך שלפני שנים אחיו של בילאל היה אמור להתחתן עם אחותו של נידאל, אך החתונה לא יצאה לפועל והשניים נפרדו ומאז קיימת, לטענתו, טינה בין המשפחות. טענה זו נדחתה כבר על ידי בית המשפט המחוזי: "בלתי סבירה לדעתי, האפשרות כי בילאל העליל על נידאל עלילת שווא כה חמורה, רק משום שהיה סכסוך מסויים בין השניים, שנים לפני המעשה, כפי שטוענים הסניגורים" (ע' 10 לפסק הדין). טענה זו אף אינה מתיישבת עם דבריו של בילאל במשטרה שנידאל הוא שכן שלו וחבר שלו (ת/13ג). גם בעדותו בבית המשפט, כאשר בילאל מנסה לסייע למערערים ולשתף פעולה עם סניגורו של נידאל, הוא אינו מצליח לשכנע שיש בינו לבין נידאל טינה כה עזה שיהא בה להביאו לידי כך שיטפול על נידאל עלילת רצח. כך הוא משיב לחקירתו הנגדית של בא-כוחו של נידאל: "היחסים בין הבית שלי לבין הבית של נידאל לא היה מתוח באותה תקופה. הם התגרשו כי הם לא הסתדרו, אמא שלה ואבא שלה לא רוצים וגם אנחנו לא רוצים. אז היה מתח מסוים. היחסים שלי עם נידאל לפני הגירושין היה בסדר, היינו כמו אחים. לפני הרצח היחס שלי לנידאל היה שהיינו נפגשים כל שבוע שבועיים, לא כמו שהיינו מקודם. וזה בגלל המצב המשפחתי בעצם, בגלל שהיתה בעיה" (ע' 59 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). לסיכום נקודה זו, אף אם נניח כי היה לבילאל מניע להפליל חפים מפשע על מנת להקטין את חלקו בפרשת הרצח, אין כל הסבר משכנע לכך שבילאל הפליל בעלילת שווא כה מורכבת דווקא את המערערים. 7. באי-כוח המערערים מצביעים על מספר סתירות הקיימות, לטענתם, בהודעותיו של בילאל במשטרה. כך למשל, לגבי מספר פגישות התכנון המוקדם, סכום הכסף שקיבל בילאל ממוסא, הסכום שנתן לנידאל והמטבע של אותם סכומים, ולגבי השאלה מה נעשה באקדח לאחר הרצח. סתירות אלו מצביעות לטענתם על חוסר אמינותה של גרסת בילאל במשטרה. גם טענה זו נטענה כבר בפני בית המשפט המחוזי והוא אכן התייחס בהכרעת דינו לגרסאות השונות שמסר בילאל בנושאים אלו. עם זאת, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי אף שקיימות סתירות מסוימות בין ההודעות שמסר בילאל במשטרה, אין בכך כדי לערער את מהימנות גרסתו של בילאל באשר לחלקם של המערערים בפרשת הרצח. מסקנה זו מקובלת עלינו. העיון בהודעותיו של בילאל במשטרה מלמד כי אמנם קיימות אי התאמות בהודעותיו של בילאל בנושאים שמציינים הסניגורים. אולם, חלק מאותן אי התאמות הן שוליות וחסרות משמעות, ואף אי ההתאמות שאכן מגיעות לכדי סתירות גלויות, אין בהן כדי לשלול את אמינותה של כלל גרסתו של בילאל במשטרה. חלק מאי ההתאמות שעליהן מצביעים הסניגורים הן שוליות וחסרות משמעות. כך לעניין המטבע של סכומי הכסף שבהם נוקב בילאל בהודעותיו. בהודעה ת/13ג מספר בילאל כי הציע לנידאל 2,000 שקל עבור ביצוע הרצח ואילו בהודעה ת/13ד מספר הוא כי הבטיח לנידאל 2,000 דולר. מהעיון בהודעותיו של בילאל ובתמלילי חקירותיו עולה בבירור כי מדובר בטעות חסרת חשיבות. בילאל מציין לגבי כל שאר הסכומים שבהם הוא נוקב בהודעתו בת/13ג ואף בהודעותיו האחרות כי מדובר בדולרים ואף מציין שהעביר לנידאל חלק מהסכום, בסך 1,000 דולר. יתרה מזאת, מתמלילי חקירותיו של בילאל עולה כי בשתי הפעמים האחרות שקרתה טעות זו של ציון המטבע שקל במקום דולר, בילאל הוא שהקפיד לתקן ולציין שמדובר בדולרים. במהלך החקירה מיום 4.12.97 ציין בילאל כי מוסא נתן לו 3,000 דולר לקניית אקדח. החוקר חזר על הסכום אך אמר בטעות "3,000 ש"ח?" ובילאל הקפיד לתקנו ולומר "דולר" (ת/13: ע' 6-5 לתמליל החקירה מיום 4.12.97, ב3(1)). מקרה דומה קרה במהלך החקירה מיום 7.12.97, שבה ציין בטעות בילאל כי מוסא נתן לו 3,000 שקל לקניית אקדח. החוקר חזר על המספר 3,000 אך בטרם רשם את המילה "שקל" הקפיד בילאל לתקן ולומר "לא, לא שקל, דולרים. סליחה" (ת/13: ע' 23 לתמליל החקירה מיום 7.12.97, ב4). סתירה שהיא לכאורה מהותית יותר נוגעת לשאלה כמה כסף העביר מוסא לבילאל לאחר הרצח. בכל הודעותיו חזר בילאל בעקביות על כך שהסכום שאותו הבטיח לו מוסא תמורת הרצח היה 10,000$, על כך שלפני הרצח נתן לו מוסא 3,000$ עבור קניית האקדח, על כך שבילאל הבטיח לנידאל 2,000$ (או שקל, כאמור לעיל) תמורת ביצוע הרצח ועל כך שלאחר הרצח הספיק לשלם לנידאל 1,000$. אולם, לגבי השאלה כמה כסף הספיק להעביר לו מוסא לאחר ביצוע הרצח, מסר בילאל שתי גרסאות סותרות: בחלק מחקירותיו והודעותיו טען בילאל שמוסא העביר לו 3,000$, שמתוכם נתן לנידאל 1,000$ (ת/13ג בע' 3; ת/13ד בע' 3) ואילו בחלקן טען כי מוסא העביר לו 4,000$, שמתוכם נתן לנידאל 1,000$ (ת/13: ע' 7, 8, 11 לתמליל החקירה מיום 4.12.97, ב3(1); ת/13ו). העובדה שבילאל לא ידע לומר בוודאות כמה כסף קיבל ממוסא לאחר הרצח אכן נראית תמוהה. אולם הבדלים אלו בגרסאות חסרי משמעות. ייתכן, למשל, שהבדלי הגרסאות שמוסר בילאל בנקודה זו נובעים מכך שבילאל הסתיר ממוסא ומנידאל את העובדה שלקח לעצמו את יתרת הכסף שהעביר לו מוסא (כך למשל בע' 3 לת/13ג מציין בילאל כי "מוסא ונידאל לא יודעים שאני השתמשתי בכסף שמוסא הביא לי"). בחקירותיו סיפר בילאל כי אמר לנידאל שאת 1,000 הדולר הנותרים ייתן לו כשיהיה לו כסף, מבלי לספר לו שהשאיר בידיו חלק מהכסף שקיבל ממוסא (ת/13ו). כמו כן, נראה שמוסא לא ידע כי בילאל הבטיח לנידאל רק 2,000$ מתוך 10,000 הדולר שמוסא הבטיח לשלם תמורת ביצוע הרצח (כך למשל מספר בילאל בחקירתו מיום 4.12.97 כי לאחר הרצח נתן לו מוסא 4,000$ "בשביל לתת אותם לגבר [לנידאל, ד.ב.], הוא אמר יותר מוסא, אבל אני אמרתי לגבר 2,000 דולר". ת/13: ע' 7 לתמליל החקירה מיום 4.12.97, ב3(1)). על כל פנים, תהא הסיבה לסתירה זו אשר תהא, ברי כי אין בסתירה לגבי סכום אחד מתוך כלל הסכומים שבילאל מפרט בהודעותיו כדי לערער את כלל גרסתו של בילאל, שלפיה מוסא הוא שהזמין את הרצח ומימן אותו ונידאל הוא שביצעו. אף הסתירה המשמעותית ביותר בין גרסאותיו של בילאל במשטרה, לעניין השאלה מה נעשה באקדח לאחר הרצח, אין בה כדי להביא לדחיית מלוא גרסתו במשטרה. אין ספק כי בעניין גורלו של האקדח לאחר הרצח מסר בילאל מספר גרסאות סותרות. על פי גרסתו הראשונה של בילאל במשטרה, נידאל הוא שחתך את האקדח לחתיכות והשליך אותו (ת/13: ע' 7 לתמליל החקירה מיום 4.12.97, ב3(1)). בגרסה מאוחרת יותר שנתן בילאל באותו יום טען כי נידאל והוא חתכו את האקדח לחתיכות וזרקו אותו בעצים (ת/13ג) ובמקום אחר טען כי נידאל החזיר לו את האקדח והוא החביא את האקדח מתחת לאבן גדולה (ת/13ג). מאוחר יותר, בת/13ד, טען בילאל כי נידאל נתן לו את האקדח ואמר לו לחתוך אותו וכי הוא לקח את האקדח והלך הביתה, שם אותו ליד ביתו מתחת לאבן, וכי מאוחר יותר הביא מכונה לחיתוך ברזל, חתך את האקדח וזרק את החלקים לזבל. את גרסתו האחרונה בעניין האקדח נתן בילאל בת/13ה, שבה טען כי לאחר הרצח לקח את האקדח מנידאל, החביא את האקדח ליד ביתה של אחותו ואמר לאחותו כי אם המשטרה תתפוס אותו, עליה לפנות לאחיו של בילאל, מוחמד, שייקח משם את האקדח ויחביא אותו. לצד גרסאות אלה, שמסר בילאל לחוקריו, קיימת גם גרסה שסיפר בילאל לטאהר בתא המעצר, שלפיה אחיו מוחמד מכר את האקדח (ת/72). יש לציין שהמשטרה חיפשה את האקדח ליד בית אחותו של בילאל, אך לא מצאה שם דבר. ברי כי מדובר בסתירה גלויה בין גרסאותיו השונות של בילאל לעניין גורלו של האקדח. לטענת הסניגורים, העובדה שבילאל משקר בעניין האקדח שוללת את האפשרות להסתמך על גרסתו בעניין מעורבותם של המערערים בפרשת הרצח. אכן, הסתירה בין גרסאותיו של בילאל לעניין האקדח מעוררת תמיהות וייתכן שסתירה זו מלמדת על כך שבילאל רצה למנוע מהחוקרים את מציאת האקדח. אולם, מסקנה זו אינה הכרחית. ייתכן, כפי שטוענת באת-כוח המשיבה, כי ההסבר לסתירות הוא שהאמת לעניין גורלו של האקדח מסבכת את אחיו של בילאל, מוחמד, שאף לטענת הסניגורים, בילאל מנסה להגן עליו ולהרחיקו מהרצח. על-פי טענה זו, הגרסה שסיפר בילאל לטאהר בתא המעצר היא הנכונה, אך בילאל הסתיר אותה מחוקריו על מנת להגן על אחיו. זאת ועוד, אפילו אם הסתירות לעניין גורלו של האקדח אכן מלמדות שבילאל רצה למנוע מהחוקרים את מציאת האקדח, אין בכך כדי להביא למסקנה כי בילאל הפליל את המערערים על לא עוול בכפם. ייתכן שחששו של בילאל ממציאת האקדח אכן נבע מחששו שמציאתו תסבך אותו כחשוד בירי עצמו. אולם, ייתכן גם שחשש זה נבע מכך שגם טביעות אצבעותיו של בילאל היו על האקדח, משום שעל פי הודעותיו הוא זה שקנה את האקדח והביאו לנידאל בבוקר הרצח וייתכן שנידאל אף החזיר לו את האקדח לאחר הרצח. יתרה מזאת, אם בילאל ביקש לטפול עלילת שווא על המערערים, בין היתר כדי להסתיר את העובדה שהוא שביצע את הרצח, הוא היה ממציא סיפור שמרחיק אותו הרבה יותר מהאקדח ולא היה מוסר גרסאות שלפיהן יש לו קשר לאקדח, להבאתו לרוצח בבוקר הרצח ולהעלמתו לאחר הרצח. לסיכום נקודה זו, אין בסתירות שעליהן מצביעים באי-כוח המערערים כדי לשלול את מהימנותה של עיקר גרסתו של בילאל באשר לחלקם של המערערים בפרשת הרצח. חלק מאי ההתאמות בגרסאותיו של בילאל הן שוליות וחסרות משמעות, ולגבי אי ההתאמות שאכן מגיעות לכדי סתירות גלויות, הרי יש להן הסברים סבירים אחרים, ואין בהן כדי לשלול את אמינותה של כלל גרסתו של בילאל במשטרה. יתרה מזאת, בילאל מסר את גרסתו למספר חוקרים בהזדמנויות שונות תוך מספר ימים ועיון בהודעותיו מגלה שבכל הודעותיו, החל מהודעתו הארוכה והמפורטת בת/13ג, ואף בשחזור הוא חוזר על אותה גרסה עיקרית. אי ההתאמות שעליהן מצביעים הסניגורים קיימות לגבי מספר מצומצם של פרטים בעוד שלגבי רוב רובם של הפרטים הרבים שמוסר בילאל ולגבי עיקרי הדברים אין סתירות בין הודעותיו של בילאל, החל מת/13ג. זאת ואף זאת, לצד אי ההתאמות והסתירות בהודעותיו של בילאל, קיימים בהודעותיו גם סימני אמת לא מעטים המסירים את הספק שמבקשים הסניגורים להקים על יסוד הסתירות שבהודעות. 8. אחד מסימני האמת המרכזיים בגרסתו של בילאל במשטרה היא העובדה שבילאל מפליל עצמו במעורבות עמוקה ברצח. בילאל מספר פרטים מפלילים שיכול היה להשמיטם בקלות בגרסה שקרית. כך למשל העובדה שהוא היה זה שחיפש ומצא רוצח שכיר וקיבל עבור כך סכום כסף נכבד, העובדה שהתלווה לנידאל בבוקר הרצח, העובדה כי הוא זה שרכש את האקדח ונתן אותו לנידאל לפני הרצח, וכן העובדה שקיבל את האקדח מנידאל אחרי הרצח ולקח חלק בהעלמתו. אילו היה בילאל טווה סיפור בדים שמטרתו לצמצם את מעורבותו בפרשת הרצח ניתן היה לצפות שימציא גרסה שמרחיקה אותו הרבה יותר מאירוע הרצח. אכן, כפי שציין אף בית המשפט קמא, אם בעלילה עסקינן, מדוע קשר עצמו בילאל בקשר כה הדוק למעשה? זאת ועוד, הגרסה שמסר בילאל במשטרה מכילה פרטים מדויקים רבים על הפרשה החל משלב הפנייה של מוסא אליו, מציאת אדם שיסכים לבצע את הרצח, מהלך הרצח, ועד לשלבים של העברת התשלום לאחר הרצח. כאמור לעיל, לפחות חלק מהפרטים שמסר בילאל הם פרטים מוכמנים. יתרה מזאת, בילאל סיפק לחוקרים פרטים רבים שניתן לאמת, תוך שהוא נוקב בשמות של אנשים שיוכלו לאמתם. כך למשל הוא נקב בשמות של אנשים שראו את האקדח בביתו (ת/13ג); הוא נקב בשמם של שני אנשים שראו אותו מדבר עם נידאל בערב הרצח בפרעון ובשמו של אדם שראה אותו עם נידאל מוקדם יותר בערב הרצח בטייבה (ת/13ג); הוא נקב בשמו של מי שראה אותו יוצא בבוקר הרצח עם נידאל (ת/13ה) ואף בשמו של מי שהעביר לו כסף ממוסא לאחר הרצח (ת/13ו). כל הפרטים הללו הינם פרטים שלא הייתה לבילאל סיבה לספרם אלא אם הם אמת, שכן לא הייתה לו דרך לדעת אם אותם עדים שבשמם הוא נקב יאשרו את גרסתו. בסופו של דבר לא כל העדים שבשמם נקב בילאל הוזמנו לחקירה ולעדות, אך עצם העובדה שבילאל נקב בשמם של אנשים שיוכלו לאמת פרטים שמסר, מעידה כי בילאל היה נכון להעמיד את גרסתו במבחן. יתרה מזאת, אלה מהעדים שנחקרו לאימות פרטי ההודעה אישרו את הפרטים האמורים בה. כך לגבי אשרף מאלק, אשר העיד כי בערב הרצח בילאל בא לבקר אותו בטייבה יחד עם בחור צעיר שאותו לא הכיר ושלא היה תושב טייבה. הוא אף העיד שהבחור שבא עם בילאל היה כנראה תושב השטחים על פי מראהו (ת/35). כך גם לגבי טאהר, שאישר כי כאשר ביקר את בילאל בפרעון הראה לו בילאל את האקדח (ת/23ה). גם הפרטים שמסר בילאל לגבי הרצח עצמו זכו לאישור מעדויות אחרות. כך למשל עדותה של סלימה עזאם, אחות המנוחה, אשר תיארה פרטים דומים לפרטים שמסר בילאל לגבי בוקר הרצח. עדה זו סיפרה כי בבוקר הרצח הייתה בביתה של המנוחה וכי המנוחה נכנסה לביתה ואמרה שיש גבר מחוץ לחנות שרוצה לקנות וששכחה את המפתחות לחנות בבית. עוד סיפרה העדה כי המנוחה יצאה מהבית ופתחה את החנות מבחוץ וכי דקות ספורות אחר כך שמעה העדה שתי יריות (ע' 6-5 לפרוטוקול הדיונים בבית המשפט המחוזי). זאת ועוד, גרסתו של בילאל כוללת פרטים שוליים שאינם מתאימים לגרסה שקרית. כך למשל העובדה שעובר לפנייתו לנידאל, פנה תחילה בילאל לאדם בשם מוחמד פרך, אזרח ירדני הגר בפרעון, והציע לו לבצע את הרצח, אך הלה התחרט ושבוע לאחר שנתן את הסכמתו לבצע את הרצח הודיע שאינו מוכן לבצעו (ת/13ג). סביר להניח שלו בדה בילאל גרסה שקרית לא היה טורח להמציא פרט שולי כגון דא. הנה כי כן, גרסתו של בילאל פורשת מסכת שלמה ומפורטת של תכנון ותיאור ביצוע הרצח וכוללת פרטים מדויקים רבים, לרבות פרטים שוליים. נוכח סימני אמת אלה, אין בסיס להניח כי דווקא עירובם של מוסא ונידאל בפרשה הוא החלק שאינו אמיתי, כפי שטענו בפנינו סניגוריהם. מקובלת עלינו, אפוא, מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי אמת סיפר בילאל בגרסתו במשטרה. הטענה כי יש לראות בבילאל "עד מדינה" 9. טענה נוספת של באי-כוח המערערים היא כי יש לראות בבילאל "עד מדינה" כהגדרתו בסעיף 54א(א) לפקודת הראיות. נפקות סיווגו של בילאל כעד מדינה היא שבמקרה כזה הודעותיו טעונות סיוע על פי סעיף 54א(א) לפקודה ולא רק חיזוק, הנדרש בנסיבות העניין שלפנינו הן על פי סעיף 10א(ד) לפקודה והן בשל היותו של בילאל שותף לעבירה. סעיף 54א(א) מגדיר "עד מדינה" כ"שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה". אין מחלוקת כי בילאל הוא שותפם של המערערים לעבירה. אין אף מחלוקת כי לא ניתנה לבילאל כל טובת הנאה בגין מסירת הודעותיו. השאלה במקרה דנן היא האם הובטחה לבילאל טובת הנאה תמורת עדותו. באי-כוח המערערים מצביעים על שתי טובות הנאה שבילאל קיווה לקבל תמורת מתן הודעותיו: יציאה מהמעצר לשם ביקורים אצל אביו החולה וקבלת מעמד של עד מדינה שיטמון בחובו הקלה בעונש הצפוי לו. לטענת באי-כוח המערערים ניתן למצוא בתמלילי חקירותיו של בילאל הבטחות של החוקרים לשתי טובות ההנאה הללו או, למצער, ציפייה סובייקטיבית מצדו של בילאל לקבל טובת הנאה בתמורה להודעותיו. מנגד טוענת באת-כוח המשיבה כי לא הוכח קיומה של הבטחה כלשהי לבילאל מצד חוקרי המשטרה או אף קיומה של ציפייה סובייקטיבית אמיתית מצד בילאל. מהטעמים שיפורטו להלן, לא שוכנענו כי יש לראות בבילאל "עד מדינה". על פי הגישה המקובלת בפסיקתנו, "עד מדינה" הוא שותף לעבירה אשר מתקיימת הבנה או הסכמה בינו לבין הרשות כי תינתן לו טובת הנאה על מנת לקבל ממנו את גרסתו והוא מסכים למסור גרסה ב"תמורה" לטובת ההנאה המובטחת. הסכמה או הבנה כאמור יכול שיבואו לכלל ביטוי מפורש בכתב או בעל-פה, ויכול שיתחייבו מכללא מהתנהגותם של הצדדים, ובלבד שמתן טובת ההנאה או ההבטחה וקבלתן ייעשו באורח מודע בקשר למתן הגרסה, ומתקיים קשר בין הבטחת טובת ההנאה לבין מסירת הגרסה. על פי נוסחו של סעיף 54 א(א) לפקודה והפרשנות שניתנה לו, תקווה של עד כי מסירת גרסה בעלת תוכן מסוים תביא לתוצאה רצויה מבחינתו אינה הופכת אותו, מיניה וביה, לעד מדינה, כל עוד גרסתו לא נמסרה בתגובה להבטחה או לטובת הנאה שניתנה לו (וראו לדוגמא ע"פ 4938/94 שמרלינג נ' מ"י, פ"ד נ(5) 181, 193-192 (להלן: שמרלינג); ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מ"י, פ"ד נה(3) 102, 111 (להלן: אלמקייס)). יצוין, כי בשנים האחרונות הובעה בפסיקתו של בית משפט זה הדעה- אף כי ללא הכרעה- כי ייתכן שגם כאשר לא ניתנה או הובטחה לעד טובת הנאה במובן האובייקטיבי, יש לייחס משקל לאמונתו הסובייקטיבית כי תמורת עדותו הוא עומד לזכות בטובת הנאה ומטעם זה כמוהו כעד מדינה (ע"פ 4998/95 מ"י נ' גומז-קרדוסו, פ"ד נא(3) 769, 777-776 (להלן: גומז-קרדוסו); פרשת אלמקייס, בע' 112-111). כשלעצמי נוטה אני לדעה כי עד שציפה לטובת הנאה מטעם הרשות בתמורה לעדותו, או שהאמין בטעות כי זכה לטובת הנאה כזו, לא ייכלל בהגדרת "עד מדינה" אף כי אמונה סובייקטיבית כזו עלולה לפגוע במשקל העדות ולהשפיע על מהימנותה. מטעם זה, ייתכן שבית המשפט יתקשה להסתמך על עדות שניתנה מתוך תקווה סובייקטיבית לקבלת תמורה ללא תוספת ראייתית משמעותית. אולם, ההכרעה בדבר הצורך בתוספת כזו נתונה לשיקול דעת בית המשפט ואינה מנדטורית על פי הוראת סעיף 54א(א) (וראו שמרלינג, בע' 193). בעניין שלפנינו אין צורך לנקוט עמדה בשאלת נפקותה של אמונה סובייקטיבית בקיומה של הבטחה לטובת הנאה. העיון בתמלילי חקירותיו של בילאל מלמד בבירור כי לא זו בלבד שלא הובטחה לו, עובר למתן גרסתו, כל טובת הנאה וכי לא התקיימה כל הבנה או הסכמה בינו לבין החוקרים על מתן טובת הנאה בתמורה למסירת גרסתו; אלא שבילאל חזר על גרסתו במספר הודעות גם כאשר ברור היה שלא הייתה לו אפילו ציפייה סובייקטיבית לזכות בטובת הנאה בתמורה למתן גרסתו. נראה שמלכתחילה בילאל אמנם קיווה שיוכל לזכות במעמד של עד מדינה אם ימסור את גרסתו המפלילה וייתכן שאף קיווה שהדבר יסייע לו לצאת מהמעצר לבקר את אביו. הוא אף פנה לחוקרים והציע להיות עד מדינה, אך החוקרים הבהירו לו שעליו למסור את גרסתו תחילה, מבלי שמובטח לו דבר, ושלפי חלקו בפרשה יוחלט מה יעשה עמו. יתרה מזאת, בילאל חזר על גרסתו במשטרה פעם אחר פעם גם לאחר שתקוותיו לבקר את אביו נגוזו וגם לאחר שהיה לו ברור כי הוא ישא באחריות וייענש בגין מעשיו. העיון בתמלילי החקירות מלמד כי לא רק שלא הובטח לבילאל דבר, אלא הובהר לו הבהר היטב כי לא יזכה לכל טובת הנאה כתמורה לשיתוף פעולה מצדו. אף על פי כן, בילאל המשיך למסור הודעות ולחזור על גרסתו. מסקנתנו הינה, אפוא, שבילאל אינו עד מדינה ועל כן נדרש לעדותו אך חיזוק ולא סיוע. חיזוק זה נמצא בהודעותיו של טאהר במשטרה. גרסתו של טאהר במשטרה 10. טאהר נעצר ביום הרצח כחשוד ברצח. בשתי הודעותיו הראשונות הכחיש טאהר כל קשר לרצח, אך לאחר שהוכנס לתאו מדובב החל לספר למדובב את גרסתו (ת/26) ואף העלה אותה על הכתב (ת/30). לאחר מכן חזר טאהר על גרסה זו במספר הודעות (ת/23ד - ת/23י), שבהן אף חשף בהדרגה את מקורות המידע שלו. גרסתו של טאהר במשטרה מאשרת בשני עניינים מרכזיים את גרסתו של בילאל: תכנון הרצח על ידי מוסא ובילאל והסיור המקדים שערכו בילאל ונידאל בערב הרצח. בהודעותיו סיפר טאהר על פגישת תכנון שנערכה בביתו בין מוסא, בילאל ואחיו של בילאל, מוחמד, שבה ביקש מוסא מבילאל ואחיו למצוא רוצח שירצח את המנוחה. כמו כן סיפר טאהר כי בערב הרצח ראה את נידאל בטייבה, קונה בחנותה של המנוחה, ולאחר מכן יוצא מהחנות ונפגש עם בילאל. טאהר לא ידע את שמו של נידאל, אך אמר שיוכל לזהות את פניו, ומאוחר יותר הוא אכן זיהה את נידאל במסדר זיהוי (ת/23ט; ת/34). כבר נקבע בפסיקתנו כי הודעה שנתקבלה כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות יכולה לשמש כחיזוק או כסיוע להודעה אחרת שהתקבלה אף היא לפי סעיף 10א לפקודה (ע"פ 400/81 מחג'נה נ' מ"י, פ"ד לח(4) 767, 773; ע"פ 5300/91 עטא נ' מ"י (לא פורסם), פסקה 11 לפסק הדין). גרסתו של טאהר במשטרה מספקת, אפוא, את החיזוק הנדרש על פי סעיף 10א(ד) לפקודה לגרסתו של בילאל במשטרה. למעלה מן הצורך נוסיף כי גרסתו של טאהר במשטרה יש בה אף כדי לשמש סיוע לגרסתו של בילאל במשטרה, לו היה נדרש סיוע. גרסתו של טאהר במשטרה הינה ראיה עצמאית המסבכת הן את מוסא בהזמנת הרצח ובמימונו והן את נידאל בביצוע הרצח (זאת, בין היתר, נוכח גרסתו של נידאל כי כלל לא היה בטייבה בערב הרצח). על כן, די בצירוף גרסתו של טאהר במשטרה לגרסתו של בילאל במשטרה כדי לבסס את הרשעת המערערים, ובלבד שגרסתו של טאהר במשטרה היא מהימנה ושלא קיים יסוד לחשש שהשניים תיאמו גרסאות (השוו: ע"פ 5300/91 עטא נ' מ"י (לא פורסם), פסקה 11 לפסק הדין). נבחן, אם כן, את טענות המערערים לעניין מהימנות גרסתו של טאהר במשטרה ולאחר מכן נבחן את טענותיהם לעניין תיאום גרסאות בינו לבין בילאל. בטרם נעבור לדון בגרסתו של טאהר במשטרה, נעיר כי לא מצאנו להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא כי יש לדחות את עדותו של טאהר בבית המשפט, שבה חזר בו מהדברים שסיפר למשטרה ולמדובב וטען כי אינו יודע דבר על הרצח. טענתו של טאהר, כי כל שסיפר למדובב היה תחת האיומים שזה איים עליו ובשל הפחד שנפל עליו, אינה משכנעת ואינה מתיישבת עם כך שחזר על הגרסה שמסר למדובב עוד פעמים רבות הן בפני חוקריו והן בפניות בכתב לשופטים שדנו בהארכת מעצרו, שבהן ביקש להאריך את מעצרו ולא להביא את תוכן הודעותיו במשטרה לידיעת משפחתו וסניגורו, משום שחשש מתגובת משפחתו אם תגלה שהפליל את דודיו (ת/31-ת/33). עיון בעדותו של טאהר מלמד שהוא אינו מצליח לספק הסבר משכנע מדוע הדברים שאמר במשטרה אינם אמת וכי כאשר נדרש להסביר את הדברים המפלילים שאמר על המערערים, הוא הרבה להגיב במילים "לא זוכר" או בשתיקה. אכן, חוסר אמינותה של גרסתו של טאהר בבית המשפט היא בולטת וגלויה לעין. מהימנות גרסתו של טאהר במשטרה 11. טענתם של באי-כוח המערערים היא כי טאהר, אשר היה החשוד הראשון של המשטרה- נוכח יחסיו המסוכסכים עם המנוחה והחשד כי יום קודם לרצח אף השליך לעבר ביתה בקבוק זכוכית שבתוכו פתק מאיים- הפליל את המערערים על מנת להסיר מעליו את האחריות לרצח. אכן, אין מחלוקת כי טאהר היה החשוד הראשוני של המשטרה ונראה כי המניע שלו למסירת הגרסה שסיבכה את דודיו, בילאל ומוסא, אכן היה להסיר מעליו את חשדה של המשטרה. בית המשפט המחוזי היה ער לכך וציין שיש לקחת בחשבון נסיבות אלה בעת שנבחנת גרסתו במשטרה ובעת שנשקלת מהימנותה. בית המשפט קמא אף ציין כי סביר להניח כי בשלב הראשון של החקירה, כאשר היה החשוד העיקרי והיחיד שבידי המשטרה, ביקש טאהר לעשות הכל כדי להוכיח לחוקריו את חפותו ואי מעורבותו. עם זאת, הגיע בית המשפט למסקנה שמכאן ועד טפילת האשמת שווא על דודו או דודיו רחוקה הדרך ושאין זה סביר כי טאהר ימסור גרסה שקרית כה מפורטת וכה עקבית אשר במרכזה עומד מוסא. עוד קבע בית המשפט כי פשוט והגיוני יותר היה לטפול את האשמה על קדרי, בעלה של המנוחה והוסיף כי מוסא הוא דמות דומיננטית ומובילה במשפחה ולכן בלתי סביר להניח כי דווקא נגדו יטפול טאהר האשמות שווא ולא כנגד חוליה חלשה יותר כגון קדרי (ע' 25-24 לפסק הדין). אכן, אף אם נקבל את הטענה כי לטאהר היה מניע להפליל אחרים ברצח על מנת להסיר מעליו את החשד, לא מצאנו כל הסבר משכנע מדוע הופללו דווקא המערערים- דודו של טאהר ואדם שהוא זר ואינו מוכר לו- אם הם אמנם חפים מפשע. אין לראות כל מניע של טאהר להפליל דווקא את נידאל, שאותו ראה אמנם בעבר, אך אפילו לא ידע את שמו. אין לראות גם מניע משכנע להפללתו של מוסא דווקא. בא-כוחו של מוסא אינו חולק על מעמדו הדומיננטי של מוסא במשפחה, אך טוען כי סביר כי דווקא הדוד הדומיננטי הוא שיידרש לשאת את כובד משא ההפללה והאשמה במקומו של טאהר. הנחה זו אינה הגיונית כלל. סבירה הרבה יותר הנחתם של בית המשפט קמא ובאת-כוח המשיבה כי טאהר- אשר משפחתו מהווה גורם מרכזי מאד בחייו ואשר ניכר כי חשש מאד מתגובתה של משפחתו על כך שהלשין על דודיו- לא היה ממהר להטיל על הדוד בעל המעמד המכובד ביותר במשפחה אשמה כה חמורה. לא מצאנו ממש גם בטענת סניגורו של מוסא שמוסא הופלל על ידי טאהר כיוון ששהה בחו"ל בעת הרצח. יתרה מזאת, עיון בעדותו של טאהר בבית המשפט קמא מלמד שגם כאשר טאהר ניסה לסייע למוסא ולאמץ הסבר זה, שסיפק לו סניגורו של מוסא תוך חקירתו, עדותו לא הייתה משכנעת. 12. במטרה לקעקע את מהימנות גרסתו של טאהר במשטרה, מצביעים באי-כוח המערערים על ספקות ותמיהות לגבי התנהגותו של טאהר, אשר מחזקות, לטענתם, את הרושם שטאהר מעורב ברצח והפליל את המערערים כדי למלט את עצמו. ראשית מצביעים הם על העובדות שהוזכרו לעיל, כי טאהר היה החשוד הראשון שנעצר על ידי המשטרה ושטאהר היה מסוכסך עם המנוחה. על עובדות אלו אין מחלוקת. אם כי, מן העדויות עולה כי המנוחה הייתה מסוכסכת עם רבים מבני משפחתו של בעלה קדרי וטאהר אינו יוצא דופן לעניין זה. על כך מוסיפים באי-כוח המערערים ומפנים, בין היתר, לכך שטאהר חשוד כמי שבערב הרצח השליך לעבר המנוחה בקבוק זכוכית שבו מכתב איום וכי טאהר נראה בערב הרצח "מתעסק" עם ארון החשמל, המצוי בסמוך לחנות המנוחה. את טענתם שטאהר היה מעורב בזריקת הבקבוק מבססים באי-כוח המערערים על עדויותיהם של סלימה עזאם, אחות המנוחה, ומחמוד מסארווה, בנה של המנוחה, שלפיהן המנוחה אמרה להם שראתה שטאהר הוא שזרק את הבקבוק. מאידך, טוענת באת-כוח המשיבה כי לא הובאה כל ראיה קבילה כי טאהר הוא האחראי לזריקת הבקבוק, כי כתב ידו לא תאם לכתב בפתק וכי הוא היה בחברת אחרים בכל השעות הרלוונטיות. לכך יש להוסיף כי המשטרה אמנם לא הגיעה למסקנות חד משמעיות בסוגיית הבקבוק, אך מעדותו של ראש צוות החקירה, פקד צביקה פסח, עולה כי בחקירת בני המשפחה הוברר שהמנוחה הייתה כנראה בבית כשנזרק הבקבוק, "ולא ברור איך היא ראתה את טאהר זורק בקבוק" (ע' 207 לפרוטוקול בית המשפט המחוזי). יש אף לציין כי טאהר הכחיש נמרצות בכל הודעותיו כל קשר לזריקת הבקבוק ומצד שני לא ייחס את זריקת הבקבוק לאחד המערערים, אלא טען כי אינו יודע מי השליך את הבקבוק. על כל פנים, גם אם נניח שטאהר זרק את הבקבוק- הנחה, שכאמור, כלל אינה מובנת מאליה- עדיין אין בכך כדי להוכיח את מעורבותו של טאהר ברצח. באי-כוח המערערים טוענים כי השלכת הבקבוק לא הייתה אירוע מקרי ומנותק משרשרת הנסיבות שאפפו פרשה זו, אלא סימן ואות למותה המתקרב של המנוחה. עוד טוענים הם כי השלכת הבקבוק בערב הרצח מלמדת על המשליך כי היה מעוניין לפגוע במנוחה ועל כן יש להניח כי המשליך הוא גם מי שעמד מאחורי רציחתה למחרת. לעומת זאת, אימץ בית המשפט קמא הנחה הפוכה, שלפיה בלתי סביר להניח כי מי שמתכנן רצח יסתכן בהשלכת הבקבוק ערב הרצח ועל כן אם טאהר אכן השליך את הבקבוק בלתי סביר להניח כי היה מעורב בביצוע הרצח או בתכנונו (ע' 27 לפסק הדין). על כל פנים, מדובר בהנחות בלבד משום שלפי עדותו של פקד פסח המשטרה לא מצאה קשר ישיר בין השלכת הבקבוק לבין הרצח. על כן, נוכח העובדה שכלל לא ברור שטאהר הוא שהשליך את הבקבוק ובהתחשב בכך שגם אם השליכו אין בכך כדי ללמד בהכרח כי היה מעורב ברצח, אין לחשד שטאהר השליך את הבקבוק השפעה על מהימנותה של כלל גרסתו במשטרה. אשר לטענתם של באי-כוח המערערים לעניין ארון החשמל, המצוי בסמוך לחנות המנוחה, בו "התעסק" טאהר, על פי עדויות מסויימות, בערב שלפני הרצח, הרי שטאהר אינו מכחיש שנגע בארון החשמל, אך מסר הסברים משלו ל"התעסקותו" בארון החשמל. באת-כוח המשיבה טענה כי גם אם נניח שלטאהר יד בכיבוי האורות בכביש, אין לכך כל קשר לביצוע הרצח, משום שאין חולק שהרצח בוצע בשעה 5:30 כאשר השחר כבר עלה ושהוא בוצע בתוך החנות ולא בחוץ. עוד טוענת היא כי אין כל הגיון לכבות האורות בפעולה גלויה שנראתה על ידי אחרים בשעות הערב המוקדמות ולא סמוך מאד לביצוע הרצח. אכן, אף אם נניח שלטאהר יד בכיבוי האורות בכביש אין בכך כדי לקשור אותו למעשה הרצח. גם אם נצא מתוך הנחה שהטיפול המיוחס לטאהר בארון החשמל, שבסמוך לביתה של המנוחה, בערב שלפני הרצח, לא הובהר די הצורך, אין באירוע זה כדי להשפיע על גרסתו העיקרית המתייחסת לרצח. 13. העיון בהודעותיו של טאהר במשטרה, הרקע למסירתן והדרך בה נמסרו מחזקים את הרושם שמדובר בגרסת אמת. כאמור, בשתי הודעותיו הראשונות הכחיש טאהר כל מעורבות בפרשת הרצח ואף נמנע מלסבך את בני משפחתו. התפנית בגרסתו של טאהר באה בעקבות מהלך חקירתי שבו הוכנס לתאו מדובב. טאהר סיפר למדובב את גרסתו ומייד לאחר מכן, אחרי שהמדובב הציג עצמו בפניו כאיש משטרה, העלה את הדברים על הכתב בכתב ידו. לאחר מכן חזר טאהר על גרסה זו מספר פעמים בהודעותיו במשטרה, כאשר בכולן חוזר הוא על אותם עיקרי דברים שהיו בגרסה הראשונה שסיפר למדובב: פגישת תכנון הרצח שנערכה בביתו, בקשתו של מוסא שבילאל ואחיו ימצאו מישהו שירצח את המנוחה כשהוא יהיה בסעודיה, והסיור המקדים בערב הרצח. עם זאת, לגבי מקורות המידע שלו מסר הוא את הפרטים בהדרגה. תחילה סיפר טאהר למדובב כי שמע על תכנון הרצח מדודתו זאדה, אשר שמעה זאת ממוסא. כן טען הוא בתחילה כי איש מהמשפחה אינו יודע על הרצח מלבד המעורבים- מוסא, בילאל ומוחמד- וכן זאדה, שכאמור שמעה זאת ממוסא וסיפרה לטאהר. לאחר מכן הוא הודה בפני המדובב בחוסר רצון כי "יכול להיות" שזאדה סיפרה על כך גם לאמו ובהמשך הודה שאמו אמרה לו שזאדה סיפרה גם לה. רק כאשר הוא חש שאין ברירה, לאחר שהחוקרים אמרו לו שהם חושדים בו שלא אמר את כל האמת לגבי חלקו בפרשה וכי השתתף בתכנון הרצח, חש עצמו טאהר נאלץ לספר שידע על תכנון הרצח לא רק מדודתו ומאמו, אלא אף שמע חלק מהדברים שנאמרו בפגישת התכנון במו אוזניו. טאהר הסביר כי לא השתתף בתכנון, אך שמע חלק מהדברים שנאמרו בין מוסא לבילאל ומוחמד בפגישת התכנון שנערכה בביתו כאשר עלה לחלק להם תה (ת/23ו). העיון בהודעותיו של טאהר ובתמלילי חקירותיו מעלה שטאהר מייחס חשיבות רבה למשפחתו וכי גם לאחר הרצח כאשר מסר את גרסתו וסיבך בכך את דודיו, הוא עשה זאת תוך חשש רב מתגובת משפחתו כשייוודע לה שהוא "פתח עליהם" כלשונו. בחקירותיו מביע טאהר את חששו שמשפחתו תנדה אותו, שאביו יגרש אותו מביתו ושדודיו יתנקמו בו. ניכר כי חשש זה חוזר שוב ושוב בחקירותיו ואף הביאו לכדי חשש לחייו (כך הן בתמליל שיחתו של טאהר עם המדובב, ת/26, והן בתמלילי חקירותיו, ת/23, מיום 22.11.97, 23.11.97, 24.11.97). חששותיו של טאהר באו לידי ביטוי לא רק בדברים שאמר לחוקריו, אלא אף בפניות שלו לשופטים שדנו בהארכת מעצרו. טאהר פנה שלוש פעמים לשופטים שדנו בהארכות מעצרו (ת/31, ת/32, ת/33). בפניותיו הוא חוזר על עיקרי גרסתו, תוך שהוא מבקש שמשפחתו וסניגורו לא יידעו כי סיפר למשטרה את הידוע לו בפרשה, וזאת בשל חששו מתגובת המשפחה. מפניותיו של טאהר לשופטים, כמו מתמלילי חקירתו, ניתן אף ללמוד על כך שטאהר חשש שתוטל עליו אחריות בשל העובדה שידע על תכנון הרצח ולא פנה למשטרה. כך למשל כתב טאהר בכתב ידו ובמילותיו שלו לשופט שדן במעצרו במכתב מיום 27.11.97 (ת/32): "אל כבדו השפט אני עצור כי חשוד ברצח של חיתם מסארוה. הבקשה של היא אלכה שאני לא רוצה שהסנגור שלי ידע את מה שאמרתי בחקרות בקשר למשסברלי [למה שסיפרה לי, ד.ב.] זאדה דודה שלי כי הסנגור שלי מצאד המשפחה ואני מפחד שילשין עליי למשפחה אחר כך אני יסתכסך אתם ויגרשו אתי מהמשבחה או יעצו לי רע בחיים של. ותדה. ואני רוצה לסביר לכבד שאני ידעתי על הרצח במקרי מדודה שלי זאדה ואני בחדתי ללשין עלהם למשטרה ואני מבקש מכבדו השפט שתתחשב במצב שלי. אני שמעתי מהדודים של מוסאה ובלאל ומחמד שהחלקתי להם את התה הם דברו לפניי על תכנון רצח אני מבקש מכבדו השפט לא לפרת משמסרתי בעדייות טאהר אברהים מסרוה [ההדגשות ושגיאות הכתיב במקור, ד.ב.]". הנה כי כן, עיון בגרסתו של טאהר במשטרה, אשר נפרסה הן בפני המדובב, הן בחקירותיו והן בפניותיו לשופטים שדנו במעצרו, מלמד שטאהר מסר את גרסתו בהדרגה עד שלבסוף חש כי אין מנוס מלחשוף את מלוא הפרטים הידועים לו ואת כל מקורות המידע שלו. הוא עשה זאת על אף שחשש שבכך הוא מסבך עצמו בעבירה של אי מניעת רציחתה של המנוחה ועל אף רצונו להימנע מקשירת בני משפחתו ברצח וחששו הכבד מתגובת משפחתו. נראה, אפוא, שהגרסה שמסר טאהר במשטרה אמנם מסירה ממנו את החשד למעורבות ברצח, אך היא גרסה שנושאת בחובה מחיר אישי כבד בעיני טאהר. אם אכן היה מדובר בעלילת בדים שרקם טאהר כדי להסיר מעליו את האחריות לרצח, כפי שטוענים הסניגורים, מדוע לא המציא טאהר סיפור נוח יותר עבורו? מדוע למשל בחר לטפול את האשמה על הדוד הדומיננטי והמכובד ביותר במשפחה? בשים לב למקום הנכבד שהוא מייחס למשפחה בחייו ולחששו העז והממשי מתגובת המשפחה, מדוע לא בחר טאהר להפליל מישהו שפחות מסוכן להפלילו? מקובלת עלינו, אפוא, מסקנתו של בית המשפט קמא כי: "הנסיבות שפורטו לעיל, מצביעות בעליל כי גירסתו של טאהר במשטרה היא גירסת אמת ולא בקלות יצאה מפיו. מדובר במעורבותם של קרובי משפחתו שהוא לא שש, מן הסתם, לערבם או לקשור אותם למעשה הרצח, מה עוד, שגם הוא סלד מהמנוחה או שהיה מסוכסך עימה. הקושי שהיה לו לספר את שראה או שמע וההיסוסים אם לעשות כן, הביאו אותו לספר את גירסתו טיפין-טיפין ובהדרגתיות, לא משום שרקם עלילה או טפל האשמות שווא, אלא, דווקא משום שביקש בתחילה להמנע מחשיפת האמת ומקשירת בני-משפחתו לפרשה. הוא עשה כן לבסוף, לא בחדווה ולא ברצון, אלא בעיקר כדי לשכנע את חוקריו כי הוא, טאהר, אינו קשור למעשה ואין לו כל חלק לא בביצוע ולא בתכנון" (ע' 29 לפסק הדין). 14. נוסיף עוד כי לא מצאנו ממש גם בטענה נוספת של עו"ד פלדמן, בא-כוחו של מוסא, לפיה נחשף בית המשפט בפרשה זו לראיה בלתי קבילה, דו"ח פוליגרף שנערך במהלך חקירתו של טאהר ונגע למהימנות גרסתו הראשונית בחקירה. נציין כי דו"ח זה הוגש מטעם ההגנה כדי להסביר את התפנית בהסבריו של טאהר בקשר למעורבותו כביכול בתכנון הרצח. הדו"ח היה שולי ביחס לשאלות העיקריות שהיו שנויות במחלוקת בהליך. עיון בנימוקי פסק דינו של בית המשפט קמא מלמד בבירור כי דו"ח הפוליגרף לא השפיע על בית המשפט קמא וכי בית המשפט היה מרשיע את המערערים גם אילולא היה נחשף לבדיקת הפוליגרף. בית המשפט כלל אינו מזכיר בהכרעת דינו את בדיקת הפוליגרף, ושלא בהתאם לדו"ח הפוליגרף, ניכר כי בית המשפט שוכנע כי לטאהר לא הייתה כל מעורבות בתכנון הרצח. בית המשפט קמא בדק את מכלול גרסתו של טאהר ונימק היטב את מסקנתו כי "הנסיבות שפורטו לעיל, מצביעות בעליל כי גירסתו של טאהר במשטרה היא גירסת אמת" (ע' 29 לפסק הדין), וזאת, כאמור, מבלי להיזקק לבדיקת הפוליגרף. יתרה מזאת, במקרה דנן ברור מעבר לספק סביר כי ניתן להרשיע את המערערים על יסוד הראיות הכשרות בלבד, תוך התעלמות מוחלטת מבדיקת הפוליגרף. שאלת מהימנות גרסתו של טאהר במשטרה היא אמנם שאלה מרכזית ביותר לצורך ההרשעה, אך כפי שפורט לעיל בהרחבה, ניתן להגיע למסקנה שגרסתו של טאהר במשטרה היא מהימנה ללא שום היזקקות לדו"ח הפוליגרף. אשר על כן, על פי המבחנים שנקבעו בדנ"פ 188/94 מ"י נ' אבוטבול, פ"ד נא(2) 1 אין בדו"ח הפוליגרף כדי להטיל פגם בהרשעה. הטענה שקיים חשש לתיאום גרסאות בין בילאל לטאהר 15. טענתם של באי-כוח המערערים היא כי לא ניתן להסתמך על הודעותיהם של בילאל וטאהר כמחזקות אחת את השנייה משום שקיים חשש לתיאום גרסאות בין השניים. טענה זו נטענה כבר בפני בית המשפט קמא, אשר שלל אותה מכל וכל: "...לא הוכח תאום כלשהו בין השניים, לא לפני ביצוע הרצח ולא לאחריו, וגם לא במהלך השיחות שניהלו השניים בתא המעצר. נהפוך הוא, עיון בתמליל השיחות בין השניים שהוקלטו (ת/19), מצביע על העדר תאום כלשהו ביניהם..." (ע' 11 לפסק הדין). מסקנתו זו של בית המשפט קמא מקובלת עלינו. באי-כוח המערערים אינם מעלים כל טענה כי התקיים תיאום גרסאות בין בילאל לטאהר לפני ביצוע הרצח. כמו כן, אין חולק כי לא היה כל קשר בין בילאל לבין טאהר לאחר ביצוע הרצח ועד השלב בו הוכנסו השניים לאותו תא מעצר. טאהר נעצר ביום 17.11.97 בבוקר, זמן קצר לאחר הרצח, ואילו בילאל נעצר רק ביום 3.12.97, לאחר שהגרסה שמסר טאהר למשטרה הייתה מושלמת בכל חלקיה. טאהר הוא שמסר למשטרה את שמו של בילאל ורק בעקבות הודעותיו של טאהר הפך בילאל לחשוד והובא למעצר. דהיינו, טאהר מסר את גרסתו בלא כל קשר עם בילאל ועוד בטרם הפך בילאל לחשוד. יתרה מזאת, כל שהייתם המשותפת של טאהר ובילאל בתא המעצר הוקלטה מהרגע שבילאל הוכנס לתאו של טאהר ביום 3.12.97 בשעה 2:00 בלילה (ת/71, יומן עמדת ההקלטה). עיון בתמלילי השיחות בין בילאל לטאהר (ת/19) מעלה כי אין בשיחותיהם כל סימן לתיאום עדויות. באי-כוח המערערים אינם חולקים על כך שאין בדברים שנאמרו בין השניים סימני תיאום, אלא טוענים כי ייתכן שהשניים החליפו ביניהם סימני ידיים. הסימן היחיד שעליו מצביעים באי-כוח המערערים הוא שבילאל, עם כניסתו לתא, שם אצבע על פיו וסימן שקט (ת/72; עדותו של פקד פסח בע' 191 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). עובדה זו יכולה, לכל היותר, להוכיח כי בילאל חשד שקיימת האזנה בתא, ולכל היותר להסביר מדוע לא נמצאו סימני תיאום בשיחות השניים בתא המעצר. אולם, אין בכך כדי להוכיח שהיה תיאום בין השניים. כאמור, ההזדמנות היחידה שהייתה לטאהר להעביר לבילאל את הגרסה שמסר במשטרה הייתה בשהייתם המשותפת בתא המעצר, וברי כי טאהר לא יכול היה להעביר את גרסתו לבילאל בלי שהדבר יישמע בהקלטה. זאת ועוד, העיון בגרסאות שמסרו טאהר ובילאל במשטרה מלמד על פערי מידע ביניהם- בעוד שבילאל ידע ליתן גרסה שלמה, הרי טאהר היה מודע רק לקטעים מסוימים הקשורים ברצח ולא ניסה להשלים את החסר. עובדה זו מחזקת את המסקנה כי לא היה תיאום גרסאות בין השניים וכי כל אחד מהם מסר במשטרה את הידוע לו בפרשה. כך למשל, אילו היו השניים מתאמים גרסאות, יש להניח כי טאהר היה נמנע מלהזכיר את מעורבותו של מוחמד, אחיו של בילאל, שעליו ניסה בילאל להגן בגרסתו במשטרה. על כן, בהעדר בסיס לטענת באי-כוח המערערים כי קיים חשש לתיאום גרסאות בין בילאל וטאהר, העובדה שגרסתו של כל אחד מהעדים הללו היא הגיונית ומשתלבת עם גרסתו של האחר מוסיפה לאמינותן של גרסאותיהם. כמו כן, בהעדר תיאום גרסאות אין מניעה למצוא בגרסתו של טאהר במשטרה את החיזוק הנדרש לגרסתו של בילאל במשטרה. צדק, אפוא, בית המשפט קמא בקביעתו כי גרסאותיהם של טאהר ובילאל מחזקות אלה את אלה, הן מהבחינה העניינית והן מהבחינה המשפטית-פורמלית, כנדרש בסעיף 10א(ד) לפקודת הראיות. החיזוק הנדרש לגרסתו המפלילה של בילאל במשטרה על פי סעיף 10א(ד) לפקודה נמצא, אפוא, בגרסתו של טאהר במשטרה. על כן, בצדק קבע בית המשפט קמא כי די בגרסאותיהם של בילאל וטאהר כדי לבסס את הרשעת המערערים. 16. למעלה מן הצורך, נציין כי מקובלת עלינו גם קביעתו של בית המשפט קמא כי קיימות ראיות ונסיבות נוספות התומכות בגרסאותיהם של בילאל וטאהר במשטרה. כך לגבי טענת התביעה כי נידאל היה בסיור מקדים בטייבה בערב הרצח, שהוכחה על אף גרסתו של נידאל שכלל לא היה בטייבה באותו ערב. על פי גרסתו של בילאל במשטרה, נידאל הצטרף אליו בערב הרצח לסיור מקדים בטייבה, שבו ביקרו תחילה בביתו של אשרף מאלק ולאחר מכן נכנס נידאל לקנות סיגריות בחנות המנוחה. גם בעדותו בבית המשפט, שבה כאמור חזר בו מגרסתו במשטרה, אישר בילאל כי נידאל היה אתו בערב הרצח בטייבה וכי נידאל הלך לקנות סיגריות אצל המנוחה (ע' 44 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). גרסה זו נתמכת לא רק בגרסתו של טאהר במשטרה, שלפיה ראה את נידאל ליד חנות המנוחה, אלא אף בעדויותיהם של אשרף מאלק ושל אשתיאק מסארווה, בתה של המנוחה. אשר למוסא, מצא בית המשפט קמא תמיכה לטענת התביעה, כי מוסא הוא שיזם את הרצח ומימן אותו, בקיומו של מניע אצל מוסא לרצוח את המנוחה. בית המשפט קבע כי מוסא היה מסוכסך עם המנוחה וכי מוסא היה הדמות הדומיננטית והבולטת במשפחה בכלל ובריב של המנוחה עם בעלה בפרט. בית המשפט קמא דחה כמופרכות את טענותיו של מוסא כי היה אדיש לסכסוך בין אחיו לבין אשתו המנוחה וכי היחסים בינו לבין המנוחה "תמיד היו טובים מאד" (ע' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 17.11.98 בבית המשפט המחוזי). בערעור בפנינו זנח בא-כוחו של מוסא קו זה ואישר כי יחסיו של מוסא עם המנוחה היו גרועים מאלה שהציג בעדותו בבית המשפט קמא. כן אישר כי מוסא אכן היה האח הדומיננטי במשפחה. עם זאת טוען בא-כוחו של מוסא כי המרחק בין הקביעה שמוסא שיקר לגבי יחסיו עם המנוחה לבין הרשעתו ברצח הוא רב. עוד טוען הוא כי מקורם של הסכסוכים בין המנוחה לבין משפחת בעלה הם בטענת הבעל בדבר בגידת המנוחה בו וכי המניע לרצח הוא מה שמכונה "כבוד המשפחה". טענתו היא, אפוא, כי בתרבות הערבית מעשי המנוחה, ניאוף, אינם פוגעים בכבוד משפחת הבעל אלא בכבוד משפחת המנוחה ולכן מי שתפקידו "להשיב את הכבוד" במקרה כזה הוא הבעל או משפחת האישה ולא משפחת הבעל. על כן, טוען הוא כי אין זה סביר לייחס את מניע "כבוד המשפחה" למוסא. דינה של טענה זו להידחות, וזאת מבלי שנתייחס לסוגיית "כבוד המשפחה" בתרבות הערבית. זאת משום שהמניע שמייחסת התביעה למוסא אינו נעוץ ב"כבוד המשפחה" בלבד, אלא בעיקר במניעים אחרים. נזכיר את המובן מאליו שככלל המניע אינו יסוד הטעון הוכחה, שכן אינו נמנה בין יסודות העבירה. אולם, משעלתה טענת העדר המניע כטענת הגנה, נציין כי על פי טענת המשיבה המניע של מוסא לרצח לא היה "כבוד המשפחה" דווקא, אלא בעיקר חששו של מוסא לרכוש המשפחה וחששו מהנזק הכלכלי שייגרם לו כתוצאה מפירוד המנוחה ובעלה. טענה זו מבוססת היטב בחומר הראיות. אמם של מוסא וקדרי העבירה לחמשת בניה חמש נחלות- חלקה לכל בן. כאשר קדרי הסתכסך עם המנוחה, הוא השאיר למנוחה את חלקתו ועבר לגור עם אמו בביתו של מוסא, והיו ראיות לכך שמצב זה, שנמשך כשנה, גרם לסכסוך בין מוסא למנוחה. על העובדה שהמניע לרצח לא היה רק "כבוד המשפחה", אלא גם ובעיקר מניע רכושי ניתן אף ללמוד מדברים שאמר טאהר למדובב. טאהר סיפר למדובב כי המנוחה "פחדה על עצמה... היא יודעת שהיא הולכת למות, אשה שבוגדת". אולם, מייד אחר כך הוסיף טאהר כי המנוחה הייתה יכולה למנוע את הרצח ("היא היתה יכולה לא למות, אתה יודע איך?"), וזאת אילו המנוחה הייתה מסכימה להתפשר על הרכוש. לטענתו של טאהר, דודו היה מוכן להתפשר אך "היא התעקשה, היא רוצה את הבית ואת האדמה ואת הכסף" (ת/26, תמליל שיחתו עם המדובב, קלטת ט3(7) בע' 10). על כן, נראה כי יש יסוד לטענת המשיבה כי למוסא היה אינטרס ל"היפטר" מהמנוחה על מנת להוציא את קדרי מביתו של מוסא ולהשיב אותו לנחלתו, ובכך להשיב את חלוקת הנחלות בין האחים על כנה ולהסיר את הסכנה כי מוסא יאלץ להתחלק בחלקתו עם קדרי. זאת ועוד, מן העדויות אף עולה כי מוסא אכן היה האח המשפיע והדומיננטי בסכסוך בין המנוחה לבין בעלה. כן עולה מעדויותיהם של בני משפחת המנוחה ושל טאהר, כי הדבר גרם לסכסוך אישי בין המנוחה למוסא, שהתבטא מצד מוסא באיומים על חייה של המנוחה ומצד המנוחה בהגשת תלונות נגד מוסא במשטרה. בין היתר, העיד אברהים מסראווה, בנה של המנוחה, ששמע את מוסא מאיים על המנוחה ואומר "אני יהרוג אותך" ושמוסא אף אמר לו פעם בכעס "אם הייתי במקומך הייתי הורג אותה" (עדותו בע' 72-71 לפרוטוקול הדיונים בבית המשפט המחוזי). כן יש לציין כי המנוחה אף הגישה כנגד מוסא ושלושה מאחיו תלונה, אשר התגבשה לכתב אישום, שלפיו הם תקפו אותה והיכו אותה (ת/8). הנה כי כן, קיימת תשתית ראייתית מוצקה לקביעת בית המשפט קמא כי למוסא היה מניע לרצוח את המנוחה. 17. סיכומו של דבר, בחנו את טענותיהם של באי-כוח המערערים אחת לאחת, אולם, בסופה של שקילה ובחינה ניתן לומר, כי אין באף אחת מהן כדי להצדיק התערבות בהכרעת דינו של בית המשפט קמא. לא נעלמה מעינינו הזהירות המיוחדת המתחייבת בפרשה זו, בה העד המרכזי הינו שותף לעבירה ושני העדים שעל גרסתם מושתתת ההרשעה חזרו בהם מהודעותיהם במשטרה. עם זאת, הגענו למסקנה כי ניתן לסמוך על ההודעות שניתנו במשטרה ללא היסוס, מהטעמים עליהם עמדנו בהרחבה. משהגענו למסקנה כי גרסאותיהם של בילאל וטאהר במשטרה הן מהימנות וכי אין יסוד לחשש כי השניים תיאמו גרסאות, נמצא החיזוק הנדרש לשם הרשעת המערערים על פי גרסתו של בילאל במשטרה בדמות גרסתו של טאהר במשטרה. על אף שדי בכך כדי לבסס את הרשעת המערערים, מצאנו כי קיימות ראיות ונסיבות נוספות התומכות בהרשעה. המסקנה היא, אפוא, כי הרשעת המערערים הוכחה מעבר לספק סביר. אשר על כן, הערעור נדחה. ש ו פ ט ת השופט (בדימ.) י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט (בדימ.) השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, ג' בסיון התשס"ג (3.7.2003). ש ו פ ט ת ש ו פ ט (בדימ.) ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 99026420_N06.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il