פלוני נ. פלוני

14 1 בבית המשפט העליון בע"ם 2642/20 בע"ם 3234/20 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון המבקשת בבע"ם 2642/20 והמשיבה בבע"ם 3234/20: פלונית נ ג ד המשיב בבע"ם 2642/20 והמבקש בבע"ם 3234/20: פלוני בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 27.2.2020 בעמ"ש 40280-07-19 שניתן על-ידי כבוד השופטים ס' ג'יוסי, מ' דאוד והשופטת העמיתה ש' שטמר תאריך הישיבה: ח' באב התש"ף (29.7.2020) בשם המבקשת בבע"ם 2642/20 והמשיבה בבע"ם 3234/20: עו"ד ענת הורניק בשם המשיב בבע"ם 2642/20 והמבקש בבע"ם 3234/20: עו"ד נעם אפשטיין מתורגמנית: גב' גאולה טוגבה פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. בני זוג נשואים קיבלו הלוואה מיוחדת לרכישת דירה, שניתנה להם כעולים חדשים מאתיופיה ואמורה הייתה להפוך למענק לאחר חמש עשרה שנים של מגורים בדירה. בהמשך הם נפרדו והחליטו להתגרש. כיצד יש לחלק ביניהם, במסגרת פירוק השיתוף, את הזכות ליהנות מן הפוטנציאל של ההלוואה להפוך למענק? זו השאלה העומדת במרכז ההליך שבפנינו, והיא כרוכה בהיבטים נוספים הנוגעים להסדרי הפרידה בין בני הזוג. ייאמר כבר עתה כי תנאי ההלוואה, כפי שהוגדרו בהחלטות הרשמיות בנושא, לא התייחסו לסוגיה של הסדרת הזכויות בין בני זוג במקרה של גירושין. ניתן להצטער על כך, בהינתן העובדה שאין מדובר בהתפתחות בלתי שכיחה. מכל מקום, עלינו להכריע. רקע נורמטיבי: מענק מותנה לעולים חדשים מאתיופיה 2. שורשיו של ההליך שבפנינו נעוצים במערך הסיוע לזכאי דיור של משרד הבינוי והשיכון (להלן: משרד השיכון). באופן יותר ספציפי, הדברים אמורים בסיוע במתכונת של הלוואת משכנתה מכספי המדינה. הלוואה זו נקראת לעתים גם "הלוואה מכוונת". לצדה, מקבלים הזכאים גם הלוואה משלימה מכספיו של בנק למשכנתאות. הלכה למעשה, הן ההלוואה מכספי המדינה והן ההלוואה המשלימה נעשות באמצעות אותו בנק. 3. המקרה שבפנינו מחייב להתמקד בתנאים שנלוו להלוואת משכנתה מכספי המדינה שניתנה לזוג עולים מאתיופיה בהתאם לנהלים ולהחלטות שחלו בעבר בעניין זה. היריעה תקצר מלפרט את מכלול ההחלטות הנוגעות לסיוע בדיור, ועל כן המשך הדברים יעסוק אך בהחלטות הרלוונטיות למקרה שבפנינו. 4. ביום 10.2.2008 התקבלה החלטת ממשלה מס' 3116 שעניינה "תכנית חומש לשיפור קליטת בני העדה האתיופית" (להלן: החלטת הממשלה או ההחלטה). היעד העומד בבסיסה הוגדר בסעיף 1(ג) להחלטה בזו הלשון: "ממשלת ישראל רואה כיעד, לשנים 2012-2008, את שיפור קליטתם של בני העדה האתיופית, תוך היערכות למתן טיפול רב-תחומי בנושאי חינוך, רווחה, תעסוקה, שיכון וקליטה, המתמקד בשניים: באוכלוסיית הצעירים הנמצאים על סף השתלבות בחיים האזרחיים ובשוק העבודה (טיפול רוחב), ובשכונות בהן ריכוזים גבוהים מקרב בני העדה האתיופית (טיפול ממוקד)". 5. בהמשך לכך, צוין בהחלטה כי היא נועדה "להרחיב אפשרות הבחירה של משפחות המתגוררות במרכזי קליטה, באשר למקום מגורי הקבע העתידיים" (סעיף 2.2 להחלטה), ובכל הנוגע למתן הלוואות קובעת ההחלטה בסעיף 3.3.1 כך: "במטרה לאפשר למשפחות צעירות לצאת לישובים ולשכונות בעלי חתך סוציו-אקונומי גבוה יחסית, ולהביא להשתלבותם במקומות חדשים, יינתנו, בכל אחת מחמש שנות התכנית משכנתאות ברמת סיוע מרבית למשפחות". 6. יצוין – ויש לכך חשיבות להמשך – כי בין תנאי הזכאות לסיוע מוגבר נקבע שעל המבקשים להיות בני העדה האתיופית שנשואים זה לזו (סעיף 3.3.2 להחלטת הממשלה). 7. בכל הנוגע למתכונת הסיוע עולה מהחלטת הממשלה כי היא כוללת מרכיב של מענק מותנה המופעל על-פי הכללים שקבע משרד השיכון (סעיף 3.2.1 (ד) להחלטה), ללא פירוט נוסף מעבר לכך. עם זאת, מהסכם ההלוואה שהוצג בפנינו ניתן ללמוד כי ההלוואה שניתנה בעת הרלוונטית לדיוננו לעולים חדשים מאתיופיה היא כזו שהופכת למענק – בתנאי שהזכאים יתמידו במגוריהם בדירה הנרכשת (או בדירה אחרת שאותה רכשו חלף הדירה המקורית) במשך 15 שנים. 8. להשלמת התמונה יצוין כי היקף תחולתה ומשך תוקפה של ההחלטה הורחבו והוארכו בהמשך בהחלטות ממשלה מאוחרות יותר – החלטה מס' 1979 מיום 8.7.2010 והחלטה מס' 1668 מיום 5.6.2014. עם זאת, בהקשר הנוכחי איננו צריכים להידרש לפרטיהן שאינם נוגעים למחלוקת בין הצדדים. עיקרי התשתית העובדתית 9. כפי שנרמז בפתח הדברים, הצדדים הם בני זוג לשעבר שנישאו באתיופיה ולהם שני ילדים משותפים קטינים. הם עלו לישראל בשנת 2015, נפרדו בשנת 2016 והתגרשו לקראת סופה של שנת 2017. ההליך שבפנינו נסב על שתי בקשות רשות ערעור שהגישו בהמשך להליכים שהתנהלו ביניהם בבית המשפט לענייני משפחה – האשה היא המבקשת בבע"ם 2642/20 והמשיבה בבע"ם 3234/20, והגבר הוא המשיב בבע"ם 2642/20 והמבקש בבע"ם 3234/20. נקדים ונאמר כי, כמפורט בהמשך, מצאנו הצדקה במקרה זה ליתן רשות ערעור רק בבע"ם 2642/20. בהתאם לכך, ומטעמי נוחות, יכונו הצדדים בהתאמה: המערערת ו-המשיב. 10. בשנת 2015, בסמוך לאחר עלייתם לישראל, רכשו הצדדים דירה (להלן: הדירה) ונטלו לשם כך הלוואות. אחת ההלוואות, בסכום של 250,300 שקלים, ניתנה כאמור מכספי המדינה במתכונת של מענק מותנה, באופן שנועד להפוך אותה למענק מלא לאחר 15 שנים של מגורים בדירה. 11. ביום 30.3.2015 חתמו הצדדים על הסכם הלוואה עם בנק מזרחי טפחות (להלן: הבנק) לשם רכישת הדירה (להלן: ההסכם או הסכם ההלוואה) בסכום כולל של 390,000 שקלים. ההסכם כלל שלושה רכיבים של הלוואה, אשר העיקרי שבהם היה זה של המענק המותנה, בסך של 250,300 שקלים כאמור. נוספו לו שני רכיבים של הלוואות נוספות בסכומים של 31,700 שקלים ו-108,000 שקלים. פרק 1 להסכם ההלוואה מגדיר את המענק המותנה כך: "חלק זה של ההלוואה ייחשב למענק מותנה והוא יהפוך, בהדרגה, למענק מוחלט ו/או ייפרע לבנק, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה". על-פי ההסכם, המענק המותנה מתגבש בהדרגה, עם חלוף הזמן (פרק 1, סעיף ב'). בהתאמה, אם הבנק מעמיד את ההלוואה לפירעון לפני שהושלמה התקופה בת 15 השנים, נדרשים בני הזוג להחזיר את יתרת ההלוואה שטרם התגבשה למענק מוחלט (פרק 1, סעיף ג'). 12. בהמשך לכך, הסכם ההלוואה כולל תנאים נוספים בעלי אופי טכני הנוגעים לכל רכיביה של ההלוואה בכללותה, כמו גם למענק המותנה (פרק 4 להסכם). כמו כן, נקבע בו כי מכירת הדירה או התחייבות למכרה מבלי "לגרור" חלק זה של ההלוואה ייחשבו ל"מקרה הפרה". החשוב לענייננו הוא שההסכם – בדומה להחלטת הממשלה – אינו כולל התייחסות למצב של גירושין קודם שהתגבש המענק המותנה (כלומר לפני שחלפו 15 שנה), לרבות בכל הנוגע לחלוקת הזכויות בו. 13. להשלמת התמונה יצוין כי האפשרות "לגרור" רכיב של הלוואה לנכס אחר מוכרת בנוהל שעניינו "גרירת סיוע מוכוון (משכנתא)" של משרד האוצר ומשרד השיכון מיום 15.5.2005 (להלן: הנוהל). נוהל זה מכיר בתנאים מסוימים באפשרות של מכירת הדירה ו"גרירת" ההלוואה כך שתחול על נכס אחר, ואף מתייחס להעברת משכנתה מלווה אחד לאחר במקרה של גירושין (סעיף 5). עם זאת, אף בנוהל אין התייחסות להתחשבנות בין שני הלווים במקרה של פרידה (אלא כאמור רק לאפשרות של "העתקת" המשכנתה מלווה אחד למשנהו, כפי שהוסבר). כפי שיפורט להלן, אף הצדדים שבפנינו, כמו גם המדינה שהתבקשה להגיש התייחסות מטעמה, לא הציגו הסדר שנותן את הדעת לאפשרות זו. 14. במסגרת הפרידה החלה בין הצדדים התדיינות שנסבה על הדירה שהם כאמור רכשו במשותף בשנת 2015, לצד התדיינות בעניינים נוספים – משמורת ומזונות ואף בקשר לטענות שעניינן אלימות, כמפורט בהחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה במסגרת ההליך שנקטה בו המערערת (בע"ם 2642/20) מיום 24.5.2020. יצוין עוד כי לאחר הפרידה המערערת נותרה להתגורר בדירה יחד עם שלושת ילדיה, ובהם שני ילדיהם המשותפים של הצדדים. 15. ביום 22.4.2018 הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה בקריות תביעה שכוונה לחיובה של המערערת בדמי שימוש ראויים בדירה המשותפת החל ממועד גירושיהם ביום 20.12.2017 (תלה"ם 38582-04-18). ביום 27.6.2018 הגישה אף המערערת תביעה מצדה, ובה עתרה, בעיקרו של דבר, לפירוק השיתוף בדירה (תלה"ם 63467-06-18). 16. במהלך הדיונים בתביעות ההדדיות בבית המשפט לענייני משפחה התנגד המשיב לפירוק השיתוף בדירה אך ציין כי הוא מסכים לכך שהמערערת תישאר לגור בה עם ילדיהם המשותפים עד שיגיעו לבגרות. בשלב זה, לא התייחס המשיב לסוגיית דמי השימוש. בהמשך, במסגרת הסיכומים שהגיש ביום 2.5.2019, המשיב הסכים לפירוק שיתוף במתכונת של רכישת חלקו בדירה על-ידי המערערת, אך ציין כי הוא עומד על תביעתו לדמי שימוש. 17. ביום 7.6.2019 דחה בית המשפט לענייני משפחה (השופט נ' זיתוני) את תביעתו של המשיב לדמי שימוש והורה על פירוק השיתוף בדירה. בית המשפט לענייני משפחה סבר כי התביעה לקבלת דמי שימוש הוגשה בחוסר תום לב בהתחשב בהסכמתו הקודמת של המשיב למגוריהם של המערערת והילדים בדירה, וכן לנוכח העובדה שנמנע עד אותה עת מהגשת תביעה לדמי שימוש באופן שיצר הסתמכות אצל המערערת (בהתחשב בזמן שחלף בינתיים). בכל הנוגע לתביעתה של המערערת, בית המשפט לענייני משפחה הורה על פירוק השיתוף בדרך של רכישת חלקו של המשיב על-ידה. בהתייחס לכך נקבע – וזה החשוב לענייננו – כי אין להוסיף לחלקו של המשיב את מחצית המענק המותנה, מאחר שלא קיימת אפשרות להמירו לכסף לפני שיחלפו 15 השנים שהוגדרו כמועד להתגבשותו המלאה. 18. המשיב הגיש ערעור על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי בחיפה, ובצדו בקשה לעיכוב ביצועה של מכירת זכויותיו בדירה למבקשת. בקשה זו התקבלה ביום 1.8.2019 (השופטת ע' אטיאס). 19. ביום 27.2.2020 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורו של המשיב בחלקו (עמ"ש 40280-07-19, השופטים ס' ג'יוסי ו-מ' דאוד והשופטת העמיתה ש' שטמר). אמנם בכל הנוגע לתמורה שעל המערערת לשלם בעד חלקו של המשיב בדירה קבע בית המשפט המחוזי לכאורה כי "עם ביצוע הפירוק, אין לחייב את המשיבה (המערערת כאן – ד' ב' א') לשלם למערער (המשיב כאן – ד' ב' א') את מחצית המענק כפי שהוא דרש בערעורו" (פסקה 23 לפסק הדין). עם זאת, הלכה למעשה, אופן החישוב שננקט (בפסקה 25) הביא לכך שחלקו של המשיב במענק המותנה גולם בפועל בסכום שעל המערערת לשלם לו בגין זכויותיו בדירה. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי מעת שהסכימו הצדדים לפירוק השיתוף בדירה (בשלב הסיכומים בבית המשפט לענייני משפחה כאמור), אין לראות עוד את המשיב כמי שוויתר על זכויותיו לקבל תשלום בגין השימוש בדירה, ולכן יש לפסוק לו דמי שימוש ראויים ממועד הגשת הסיכומים ועד למועד שבו יתבצע פירוק השיתוף בפועל, בניכוי שיעור של 40% עבור מדורם של ילדיו. ההליכים שבפנינו 20. שני הצדדים הגישו כאמור בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כמפורט להלן. 21. בקשת רשות הערעור של המערערת (בע"ם 2642/20) – הליך זה התמקד בראש ובראשונה בחלוקה של המענק המותנה בין הצדדים. המערערת טוענת כי הגם שבית המשפט המחוזי קבע כי אין לחייבה בתשלום חציו של המענק המותנה, הלכה למעשה הוא כלל אותו בסכום התמורה שעליה להעביר למשיב במסגרת רכישת חלקו בדירה. בהקשר זה, המערערת טוענת כי המשיב אינו זכאי לחלקו בסכום המענק המותנה מאחר שזה טרם התגבש. בהמשך, המערערת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי גם בכך שחייב אותה בדמי השימוש בגין המגורים בדירה, בשים לב לנימוקיו של בית המשפט לענייני משפחה ביחס לכך. בכלל זה נטען כי מאותם טעמים שבעטיים קבע בית המשפט המחוזי כי אין לחייב את המערערת בתשלום דמי שימוש עד לשלב הסיכומים שהוגשו בבית המשפט לענייני משפחה – אין לחייבה בהם גם לאחר מכן. המערערת טוענת עוד כי המשיב הוא זה שמנע ועיכב את פירוק השיתוף בדירה בין היתר במטרה להביא לחיובו בדמי מזונות נמוכים בלבד. לטענת המערערת, זה הטעם לכך שהמשיב הסכים תחילה להותיר את הדירה למגורי המערערת וילדיהם המשותפים עד הגעתם לגיל 18, ומעידה על כך העובדה שרק לאחר מתן פסק המזונות הוא הגיש את התביעה לדמי שימוש. 22. בתשובתו לכך טען המשיב כי הוא זכאי ליהנות כבר בשלב זה ממחציתו של המענק המותנה, מאחר שבני הזוג קיבלו אותו במשותף. כמו כן, המשיב הוסיף לטעון כי עומדת לו זכות קניינית לקבל את דמי השימוש בדירה, אף אם לא עמד על כך לכל אורכם של ההליכים. 23. בקשת רשות הערעור של המשיב (בע"ם 3234/20) – בקשה זו התמקדה בטענה שהיה מקום לקיים הליך של התמחרות בכל הנוגע לדירה, דהיינו לאפשר לו להתמודד מול המערערת על רכישתה, וכי ראוי שיתקיים הליך התמחרות אם ייקבע כי המשיב אינו זכאי למחצית שוויו של המענק המותנה. המבקש מצביע על הקושי הטמון בכך שהוא ממשיך להשתתף בהחזר ההלוואה בגין הדירה אך אינו נהנה מזכויותיו בה כבעלים במשותף. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי יש לקזז את דמי המדור מדמי השימוש שחויבה בהם המערערת בגין מגוריה בדירה. 24. מנגד, המערערת טענה כי אין לאפשר למשיב לחזור בו מהסכמתו לאפשר לה לרכוש את חלקו בדירה, חלף קיומו של הליך התמחרות. עוד טענה המערערת כי לא היה מקום להיעתר לתביעתו של המשיב לדמי שימוש בהתחשב בסכום המזונות הנמוך שבו חויב. 25. להשלמת התמונה יצוין כי בצדה של בקשת רשות הערעור של המערערת הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע, שהתקבלה בהחלטה מיום 24.5.2020 כנזכר לעיל. נקבע בה כי ההתקדמות בדרך של פירוק השיתוף תחייב את המערערת להסדיר את הלוואותיה, וכי גודלן של אלה ותנאיהן נגזרים מתוצאות ההליך (ובאופן יותר ספציפי מחלוקת הזכויות במענק המותנה). במקביל לכך נקבע כי התיק יועבר לדיון בפני הרכב לא יאוחר ממחצית חודש אוגוסט 2020. וכך נעשה. 26. ביום 25.5.2020 ניתנה החלטה לפיה המדינה תגיש הודעה מטעמה אשר תתייחס לסוגיה של הלוואת מענק מותנה, ובה יובהר האם בהחלטות ממשלה או בנהלים אחרים נקבעו הוראות הנוגעות לחלוקת הזכויות בהלוואות מסוג זה במקרה של גירושין או מוות. ביום 14.7.2020 הגישה המדינה את ההודעה מטעמה, ובה פירטה את הנהלים החלים על תוכנית הסיוע לעולים מאתיופיה. ביחס לשאלה המתעוררת במקרה דנן ציינה המדינה כי "זו נוגעת למערכת היחסים בין בני הזוג, ובנפרד מיחסיהם מול המדינה" וכי "מבירור שנערך מול משרד הבינוי והשיכון עולה כי אין החלטת ממשלה או נוהל אחר אשר עוסק בשאלת חלוקת הזכויות בין בני הזוג, או שאלת שוויה של הזכות להלוואה בתנאי מענק מותנה" (פסקה 6 להודעה מטעם המדינה). 27. הדיון בשתי הבקשות התקיים בפנינו במאוחד ביום 29.7.2020. מורכבות המצב המשפחתי והכלכלי במקרה זה הביאה אותנו לנסות כל דרך על מנת להביא את הצדדים, שהם הורים לילדים משותפים, להגיע לפשרה. אולם, למרבית הצער, הדבר לא צלח. דיון והכרעה 28. לאחר ששמענו את טענות הצדדים לעומקן, השאלה הראשונה שבה עלינו להכריע היא האם יש מקום ליתן להם רשות ערעור בבקשות שהוגשו, או בחלק מהן. 29. לאחר ששקלנו את הדברים, סברנו כי במקרה זה קיימת הצדקה להעניק רשות ערעור בשאלה אחת בלבד מתוך מכלול המחלוקות של הצדדים, שעשויות להיות לה השלכות במקרים דומים אחרים – חלוקת הזכויות במענק המותנה במקרה של גירושין. ביתר פירוט, השאלה נוגעת לאופן חלוקת הזכות ליהנות ממענק שטרם התגבש במלואו בעת פירוק השיתוף בדירה, בהתחשב בכך שהוא התקבל בקשר לרכישתה. במובן זה, נענינו לבקשת רשות הערעור של המערערת בחלקה, אך דחינו את חלקה האחר המתייחס לסוגית דמי השימוש, כמו גם את בקשת רשות הערעור שהגיש המשיב. המחלוקות האחרות שהתעוררו בין הצדדים היו פרטניות ואף לא נדרשו להכרעה מן ההיבט של מניעת עיוות דין. 30. כמפורט בהמשך, לאחר שבחנתי את הדברים אני סבורה כי יש לקבל ערעורה של המערערת לגופו בשאלה שעמדה לדיון בפנינו, וכך אציע לחברי לעשות. המענק המותנה: בין דיני התמיכות לדיני המשפחה 31. אפתח בכך שאציין כי לכאורה, כפי שהערתי בפתח הדברים, יש טעם לפגם בעובדה שרשויות המדינה אשר נרתמו להסדרת נושא ההלוואות המיוחדות לעולים מאתיופיה (עניין מבורך כשלעצמו) חדלו מהסדרת מקרים טיפוסיים שעשויים לצוץ על דרכם במשעולי החיים (סעיפים 6-5 לעמדת המדינה). גירושין אינם אירוע בלתי שכיח, וניתן היה לצפות לכך שההסדרה של המענק תהיה מלווה גם בהתייחסות מתאימה לאפשרות זו, גם אם בעת נטילת ההלוואה הלווים עצמם אינם צופים אותה וודאי שאינם מייחלים לה. הלכה למעשה, לא די בכך שקיימת אפשרות "לגרור" את המשכנתה, כולל רכיב המענק המותנה, לדירה חדשה ואף לא די בכך שניתן להעבירה במקרה של גירושין על שמו של אחד מבני הזוג. אפשרויות אלה אינן נותנות מענה לשאלת חלוקת הזכויות בו בין בני זוג במקרה של גירושין. יש לקוות כי בשלב זה לכל הפחות, אם יינתנו הלוואות מסוג זה בעתיד, הדברים יזכו להבהרה שתמנע התדיינויות מיותרות. 32. יצוין כי הסדר בעל אופי של מענק מותנה אינו ייחודי רק לתוכנית הסיוע שחלה על עולים מאתיופיה. כך למשל, ניתן למצוא הסדר מסוג זה גם במסגרתו של חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998 (להלן: חוק הדיור הציבורי). סעיף 3(א) רישא לחוק הדיור הציבורי קובע כך: "מחיר דירה ציבורית לצורך רכישתה לפי חוק זה, יהיה המחיר שהיה מתקבל ממכירתה ממוכר מרצון לקונה מרצון, כפי שקבע השמאי הממשלתי או שמאי שהוא הסמיך לכך (להלן – המחיר הבסיסי), שממנו יופחת סכום שיהפוך למענק אם התקיימו התנאים המפורטים בסעיף קטן (ד) (להלן – מענק מותנה)". בהמשך לכך, גודל המענק בחוק הדיור הציבורי מחושב בהתאם למספר הנפשות המתגוררות בדירה הציבורית, באורכה של תקופת המגורים בה ובאזור שבו היא ממוקמת. עם זאת, קשה ללמוד מן החוק לענייננו. ראשית, אף בו אין התייחסות לסוגיה הספציפית של חלוקת המענק המותנה בין בעלי הזכויות בדירה מסוימת. שנית, במישור המעשי, סעיף 3(ד) לחוק הדיור הציבורי קובע כי "המענק המותנה יהפוך למענק כעבור חמש שנים ממועד חתימת החוזה לרכישת הדירה" (בכפוף לכך שבתקופה הרלוונטית הזכאי לקבלת המענק המותנה התגורר בדירה). זוהי אפוא תקופה קצרה בהרבה המפחיתה במידה משמעותית (הגם שלא שוללת מן היסוד) את אי-הוודאות שעשויה להיות כרוכה בשאלה האם יתקיימו תנאיו של המענק המותנה. 33. בשלב זה, בהעדר התייחסות נורמטיבית ספציפית לשאלה שהתעוררה בפנינו, עלינו להידרש לפרשנותו של הסכם ההלוואה החל על המענק המותנה. פרשנות זו אמורה להתייחס להסכם עצמו, אך במידה לא פחותה להחלטת הממשלה שממנה נובעים תנאיו של ההסכם ובה הם נטועים. בעשותי כן, אני מגיעה לתוצאה שהיא שונה מאלה שהגיעו אליהן שתי הערכאות הקודמות גם יחד. לשיטתי, המשיב זכאי לקבל את חלקו במענק המותנה, אך זאת רק בתום 15 השנים שנקבעו לכך מלכתחילה. 34. עמדתי מבוססת על שני אדנים. מחד גיסא, את המענק המותנה קיבלו שני בני הזוג. על כן, הוא אינו יכול להיות נחלת חלקה של המערערת בלבד, גם אם רק היא נשארת לגור בדירה עם הילדים. מאידך גיסא, מתנאיו של המענק המותנה ניתן להבין כי אלה נועדו להבטיח שהלווים לא יידרשו להתמודד עם החזר שלו לאורך תקופה של 15 שנים עד שזה יתגבש במלואו, וזאת בשל כך שהרקע להענקתו הוא ההכרה בקושי העצום שעמו מתמודדים עולים ברכישת דירה, בהיעדר עורף כלכלי. 35. הדרך לגשר בין התכלית הניצבת בבסיסו של המענק המותנה לבין האינטרסים הנוגדים של שני הצדדים במצב הנתון שנוצר היא לאפשר לשני בני הזוג לחלוק בו, אך לעשות כן רק עם התגבשותו המלאה בתום התקופה שנקבעה בהסכם ההלוואה. תוצאה זו מתחייבת לטעמי ממספר טעמים. ראשית, דרישתו של המשיב לקבל את שווי חלקו במענק המותנה כבר בשלב זה של פירוק השיתוף, הגם שוודאי מובנת, אינה משקפת את אופיו המותנה. במלים אחרות, דרישה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שההלוואה שניתנה לצדדים, בתנאים מיוחדים כאמור, מתגבשת לכדי מענק ביחס ישר לחלוף הזמן. במובן זה, המשיב אינו יכול לקבל את מה שעוד לא ניתן. כמו כן, המענק כרוך בסיכון שמא יתרחש "מקרה הפרה" בהתאם לתנאי ההסכם שיקים את הצורך להחזיר את יתרת ההלוואה. זאת, כמובן, בכפוף לביצועו של פירוק השיתוף בדרך של רכישת חלקו של המשיב בדירה על-ידי המערערת אשר תוצאתו תהיה העברת הזכויות והחובות הקשורות בדירה על שמה. על סיכון זה, שירבוץ לפתחה של המערערת, ניתן ללמוד מסעיף 2 להסכם ההלוואה, אשר קובע מצבים בהם הבנק יוכל להעמיד את יתרת ההלוואה לפירעון מיידי. מצבים אלה כוללים, בין היתר, אי-תשלום במועד הקבוע והגדרה של "לקוח מוגבל" או בעלות ב"חשבון מוגבל" בבנק. שנית, דרישה זו מתעלמת מן הרציונל הכללי שחל על תוכנית הסיוע לעולים מאתיופיה – המבוססת על ההכרה בכך שמקבלי ההלוואה אינם יכולים למעשה לעמוד בנטל ההחזר שלה. 36. לא למותר לציין, כי בחירה בפתרון המבוסס על העיקרון של חלוקה, תוך דחיית מועדה לשלב שבו תבשיל הזכות, הולמת את הגישה שאומצה בהקשרים אחרים של חלוקת רכוש בין בני זוג כאשר הזכות עתידה להבשיל אך בעתיד. כך למשל, כאשר אדם הוכר כזכאי להשתתף בזכות לגמלה של בן זוגו הרי שהמועד למימוש חלקו חל רק כאשר בן הזוג עצמו מתחיל ליהנות מתשלומי הגמלה (ראו והשוו: בע"ם 10916/03 צה"ל נ' פלונית (14.6.2007); בע"ם 4860/16 פלונית נ' פלוני (5.9.2017)). שאלה אחרת שניתן להזכיר בהקשר זה נסבה על הדרך המתאימה לחלוקתם של נכסי קריירה שמימושם צפון בחיקו של העתיד – האם באמצעות תשלום חד-פעמי מראש או כאשר פוטנציאל ההשתכרות העתידי הופך מהלכה למעשה. לכאורה, צוין כי תשלום עתידי הוא הנכון יותר מהיבט אי-הוודאות האופפת את התשלום מראש (ראו: שחר ליפשיץ "על נכסי עבר, על נכסי עתיד ועל הפילוסופיה של חזקת השיתוף" משפטים לד 627, 739 (2004)). מנגד, הובע חשש מכך שייכפה על בני זוג שנפרדו קשר מתמשך על בסיס חודשי. שיקול זה, שעמד אף ביסוד חקיקתו של החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, התשע"ד-2014, תומך לכאורה בתשלום חד-פעמי מראש (ראו והשוו: בע"ם 4623/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד סב(3) 66, 87 (2007) (להלן: בע"ם 4623/04)). מכל מקום, לצד הדמיון חשוב להצביע על השוני. בהקשר של נכסי קריירה לא עמדה במוקד הדיון מצוקה כלכלית ממשית של בן הזוג שנדרש לשלם, ואף הוודאות באשר לתוצאת התגבשותם אינה זהה למקרה של מענק שיש לו סכום קונקרטי ידוע מראש. יחד עם זאת, לא למותר לציין כי אף ביחס לכך הודגש כי המודל של תשלום חד-פעמי מראש אינו האפשרות היחידה (ראו: בע"ם 4623/04, שם). ההקשרים הם שונים ואינני נדרשת לפרטיהם. מכל מקום, הקושי שמעורר החשש מכפיית קשר נמשך בין בני הזוג אינו מתעורר במקרה שבפנינו במלוא עוצמתו, שהרי המימוש העתידי אמור להתבטא בתשלום חד-פעמי (בין על דרך נטילת משכנתה ובין בדרך אחרת). זאת, אף מבלי להזכיר את העובדה שהצדדים הם הורים לילדים משותפים שהמשיב חייב במזונותיהם כך שנתק בין הצדדים ממילא לא צפוי להתממש. 37. אם כן, העיקרון שצריך להנחות את "משפט שלמה" שבפנינו אינו יכול להיות "יחלוקו" פשוט (השוו: דפנה ברק-ארז "צדק ישראלי, צדק קווקזי – משפט צדק, שופטים, הורים וילדים בעקבות מעגל הגיר הקווקזי" ספר נילי כהן – משפט, תרבות וספר 520 (עופר גרוסקופף ושי לביא עורכים, 2017)). המשיב זכאי לקבל את חלקו, אך לא באופן מיידי. לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמערערת היא שתמשיך לשאת בנטל ההלוואות האחרות שנטלו הצדדים אם אכן יבוצע פירוק השיתוף המתוכנן, כמו גם מההנחה העומדת ביסודו של המענק המותנה, דהיינו שבמהלך התקופה של 15 השנים הראשונות למגורים בדירה לא יישאו מקבלי ההטבה בנטל נוסף של החזר חובות, מעבר להלוואות שקיבלו נוסף לסכום המענק המותנה. תוכנית הסיוע לעולים מאתיופיה כוונה להרחבת אפשרויות הבחירה של העולים ולשיפור פוטנציאל ההשתלבות שלהם בחברה. מטרות אלה אינן תואמות את "לכידתה" של המערערת בסיכון פיננסי נוסף, אשר טומן בחובו את האפשרות של אובדן בית המגורים וכניסה לחובות כלפי הבנק. במקרה כזה, המערערת תידרש לכאורה להחזיר גם אותו חלק של המענק המותנה שכבר שילמה "על החשבון" לבן זוגה לשעבר. 38. התוצאה המתחייבת היא אפוא פתרון של "יחלוקו" דחוי, כך שהמערערת תחוב בתשלום חלקו של המשיב במענק המותנה, כלומר במחציתו, בתום תקופת ההלוואה לאחר שזה יתגבש במלואו. רק באופן זה יעלה פסק דיננו בקנה אחד עם התכלית העומדת ביסודם של תכנית הסיוע לעולים מאתיופיה והמענק המותנה. המענק המותנה: מהלכה למעשה 39. עמדתו של בית המשפט לענייני משפחה שללה למעשה מהמשיב את חלקו במענק, ובכך נטתה יתר על המידה לכיוונה של המערערת. לעומת זאת, המשמעות המעשית של עמדתו של בית המשפט המחוזי הייתה שהמשיב יזוכה בערך הכלכלי של המענק המותנה כבר בשלב זה, כעשר שנים לפני המועד שבו המענק אמור היה להתגבש במלואו ונטל החזרת חלקו שטרם התגבש לא ירבוץ עוד על הצדדים. כל אחת מעמדות אלה חוטאת במידה מסוימת לרציונל העומד ביסוד המענק המותנה על תנאיו המיוחדים כפי שנקבעו, כמפורט לעיל. 40. בהתאם לכך, ועל מנת לתת מענה לשני השיקולים גם יחד, אני סבורה שהדרך הנכונה לילך בה היא לקבוע כי בעת הזו, ובמסגרת פירוק השיתוף, זכאי המשיב לקבל את חלקו בדירה ללא חלקו בשווי המענק המותנה. עם זאת, זכותו לקבל את חלקו במענק תעמוד לו בתום התקופה בת 15 השנים, לאחר שההלוואה במלואה תהפוך למענק, במקרה זה בשנת 2030. מבחינת התכלית העומדת ביסוד ההסדר, באותו שלב חלק משמעותי מעול ההלוואות שניטלו לצורך רכישת הדירה יהיה מאחורי גבה של המערערת, ובמידת הצורך היא תוכל ליטול הלוואת משכנתה נוספת על מנת לשלם למשיב את חלקו ככל שתזדקק לכך. 41. לכאורה, ניתן היה לסבור שאולי קיימת אף אפשרות נוספת – זו של דחיית החלוקה של המענק המותנה שטרם התגבש, להבדיל מאותו חלק בהלוואה שכבר הפך למענק (בהתאם למתכונת הליניארית שבה הדבר נעשה). דא עקא, חלופה זו אינה נותנת מענה לתכלית המרכזית של מתן המענק המותנה – והוא "פטור" מהתמודדות עם הלוואה נוספת כלשהי עד להשלמת 15 השנים הראשונות מאז רכישת הדירה. למעלה מן הצורך אציין שנקיטה בדרך זו עלולה אף להוביל למצב שבו שכרו של המשיב יצא בהפסדו. אם המערערת לא תצליח לעמוד בסופו של דבר בתשלומים שבהם היא חייבת ביחס לחלקי ההלוואה שיש להחזיר והדירה תימכר בטרם עת, ממילא לא יתגבש המענק המותנה במלואו ואף אחד מן הצדדים לא יוכל ליהנות מפירות החלק שנותר במעמד של הלוואה. לקראת סיום 42. לפני סיום, אציין שההחלטה בעניין זה לא הייתה פשוטה. בפנינו שני מתדיינים שחייהם אינם קלים. שכרם נמוך והם מתמודדים עם קשיים כלכליים לא מבוטלים. לא הייתה זו הכרעה לטובתו של צד אחד שיש לראות בו "צד חלש", אלא כזו שמתקבלת בתנאים קשים בעניינם של שני צדדים אשר הפרוטה אינה מצויה בכיסם בשלב זה של חייהם. על כן לשאלת אופן החלוקה של הסיכון ביניהם נודעת חשיבות מעשית גדולה. הכרעתנו נגזרה אפוא מתכליתה של המדיניות העומדת ביסוד ההלוואה המותנית. 43. התוצאה היא כי המערערת תוכל להמשיך להתגורר בדירה עם ילדיה ולרכוש לשם כך את חלקו של המשיב בה. התיק יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה להשלמתו של הליך פירוק השיתוף. במסגרת זו המערערת תשלם למשיב את מחצית חלקו בדירה לאחר שמשוויה יופחת כלל סכום ההלוואות הנותר וכן סכום המענק המותנה בשלמותו. בחודש מאי 2030, כאשר תושלם התגבשותו של המענק המותנה (ככל שיתקיימו התנאים לכך, כפי שניתן לקוות) תחוב המערערת כלפי המשיב בסכום חלקו במענק זה. 44. לצד זאת, מובהר כי אם – בניגוד לתכנון ולתקווה – הדירה תימכר קודם לכן בין משום שהמערערת לא תעמוד בתשלומים או מטעם אחר – המשיב יהיה זכאי לחלק שהתגבש במענק המותנה עד אותה עת. 45. סוף דבר: ערעורה של המערערת מתקבל, כמפורט לעיל בפסקה 43, ואילו כלל הבקשות האחרות נדחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט דוד מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אלרון: קראתי את חוות דעתה המנומקת והמפורטת של חברתי השופטת ד' ברק ארז, לה הסכים חברי השופט ד' מינץ, ואודה כי תחילה נטיתי אף אני להסכים לה. ואולם, בסופו של יום סברתי כי יש ליתן מענה שונה למחלוקת שנדונה לפנינו בתיק זה. אשוב תחילה לליבת המסכת העובדתית שבתיק דנן. המבקשת בבע"ם 2642/20 (להלן: המבקשת) והמשיב בבע"ם 2642/20 (להלן: המשיב) רכשו דירה לאחר שעלו לישראל מאתיופיה. לצורך כך, נטלו השניים הלוואה על סך כ-390,000 ש"ח. בהתאם לתנאי ההלוואה, סכום של כ-250,000 ש"ח משוויה הכולל עשויי להיפך בעתיד למענק במימון המדינה, הנועד להקל על עולים חדשים שהגיעו לישראל מאתיופיה לרכוש דירה בהגיעם לישראל. מערכת היחסים בין הצדדים עלתה על שרטון, והשניים החליטו להתגרש. בין הסוגיות שנותרו במחלוקת בין הצדדים, השאלה מה יהא על המענק שעתיד להינתן להם בבוא היום, עם תום 15 שנים מיום נטילת ההלוואה, וזאת משנפרדו דרכיהם, כחמש שנים מיום קבלת ההלוואה וכעשר שנים בטרם יתגבש המענק במלואו. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי אין להתחשב במענק בעת קביעת שווי הדירה; ואילו בית המשפט המחוזי פסק בערעור כי יש לאמוד את שווי הדירה בעת חלוקתה בין השניים, באופן המותיר בידי כל אחד מהצדדים מחצית משווי המענק. חברתי השופטת ברק ארז פנתה לדרך שלישית, שלפיה אומנם המערער זכאי ליהנות ממחצית שווי המענק, אולם רק עם קבלתו בכפוף לתנאיו, בעוד כ-10 שנים. על גישתה זו אני חולק, ואסביר. אני סבור כי את המחלוקת שבפנינו יש לפתור בהתאם להוראותיו הכלליות של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג–1973 (להלן: חוק יחסי ממון). כידוע, במסגרת חוק זה אימץ המחוקק גישה שלפיה יש לערוך איזון משאבים בין בני הזוג עם התרת נישואיהם – ולעיתים אף קודם לכן – בין היתר על מנת לאפשר לכל אחד מהשניים לבסס את עצמאותו הכלכלית, במנותק מהאחר. זאת, תוך שאף קבע כי במקרים מסוימים ניתן להתחשב בהכנסות עתידיות של בני הזוג במסגרת איזון המשאבים. לעמדתי, אין לסטות מהוראות חוק יחסי ממון במקרה דנן. אימוץ גישתה של חברתי, יגביר את התלות הכלכלית בין השניים תוך פגיעה בעצמאותם; עלול להביא להעצמת החיכוך ביניהם שלא לצורך; וצפוי להקשות על המשך הליך קליטת המשיב בישראל בהיעדר דירה בבעלותו, או יכולת כלכלית של ממש לרכוש דירה אחרת, עד לכשיתגבש המענק, בעוד כעשר שנים – ורק במועד זה יקבל את חלקו. איזון משאבים ככלי לעצמאות כלכלית בראייתי נקודת המוצא לדיון שלפנינו בהוראות חוק יחסי ממון. סעיף 5 לחוק זה מורה כי על דרך הכלל: "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג ... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג". סעיף זה נועד לאפשר את ניתוק הקשר הכלכלי שבין בני הזוג עם סיום הנישואין ביניהם. עם זאת, ועל רקע החשש מניצול זיקה זו בין מועד הגירושין לבין מועד איזון משאבי בני הזוג ביניהם, הוסיף המחוקק וקבע בסעיף 5א לחוק זה, כי ניתן להקדים ולערוך איזון משאבים כבר במועד הקרע ביניהם, בטרם גירושיהם, על מנת למנוע סחטנות כלפי בן הזוג התובע גירושין (ראו למשל דברי ההסבר להצעת חוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון מס' 4) (הקדמת המועד לאיזון המשאבים), התשס"ז–2007, ה"ח 240, 240–241, בעקבותיה נחקק תיקון 4 לחוק יחסי ממון המאפשר את הקדמת איזון המשאבים). סעיף 8 לחוק יחסי ממון מוסיף ומורה כי במקרים מסוימים ניתן לסטות מהכלל הקבוע בסעיף 5 לעיל לעניין איזון המשאבים בין הצדדים, ובכלל זה: "ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא ... לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים: ... (2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג" (ההדגשה הוספה – י' א'). מטרת סעיף 8(2) האמור, לאפשר לבית המשפט לסטות מחלוקת רכוש שוויונית בין הצדדים משיקולי מדיניות וצדק שונים, אשר תכליתם למנוע תוצאה בלתי שוויונית שאינה צודקת, ולאפשר שוויון הזדמנויות לבני הזוג לאחר התרת הנישואין. עם זאת, נקבע כי השימוש בסמכות זו ייעשה במשורה, לאחר שייבחנו "מכלול נסיבותיו של כל מקרה לגופו בהתחשב בכלל השיקולים הרלוונטיים" (בג"ץ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים, פ"ד סב(1) 235, 255 (2006). ראו גם למשל בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פ''ד סג(1) 271, 279 (2008); בג"ץ 6037/18 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי תל אביב-יפו, פסקה 4 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (18.2.2019)). איזון המשאבים מהווה אפוא נקודת סיום במערכת היחסים הכלכלית בין הצדדים. זאת, אף בכל הנוגע לנכסיהם העתידיים, אשר טרם הגיעו לידיהם – ומטבע הדברים קיים לגביהם חוסר ודאות מסוים. אומנם, לעיתים קרובות יידרש אחד מבני הזוג לשאת בתשלום מזונות ובתשלומים עתידיים אחרים (ראו גם שחר ליפשיץ "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א 227, 292–294 (2004)). אולם לגישתי, על דרך הכלל ראוי לאפשר לבני הזוג לסיים את עיקר מחלוקותיהם הנוגעות למשאביהם הכלכליים בעת איזון המשאבים – ולהימנע מהימשכות הזיקה הכלכלית ביניהם כאשר אין הכרח לכך. באופן זה, ניתנת לכל אחד מבני הזוג ודאות יחסית באשר למצבו הכלכלי העתידי, והזדמנות לפעול לעצמאות כלכלית שאינה תלויה בבן הזוג האחר. דחיית איזון המשאבים בין הצדדים עלולה לאפשר לכל אחד מבני הזוג להפעיל לחצים פסולים על האחר, לפגום בעצמאותם הכלכלית, ולהביא להמשך יחסי תלות בין השניים אף לאחר גירושיהם – באופן הפוגע בזכותם לאוטונומיה. במקרים שבהם הליכי הגירושין נערכים על רקע מערכת יחסים אלימה בין בני הזוג, הימשכות הליכי חלוקת הרכוש בין הצדדים, תוך טיפוח יחסי התלות ביניהם, עלולה אף ללבות את האלימות שקדמה לגירושין. כפי שיוסבר להלן, במקרה דנן, המענק העתידי שטרם התגבש (ואשר עתיד להתגבש בעוד כעשר שנים) אינו אלא מקרה פרטי של "נכס עתידי". על כן, יש לבחון האם ובאיזה אופן יש בו כדי להשפיע על איזון המשאבים בין בני הזוג – ולכך אנו נדרשים ליתן מענה. מן הכלל אל הפרט כיצד אם כן יש להתחשב בהלוואה ניתנה לבני הזוג בתנאי מענק מותנה על רקע גירושיהם, אשר טרם התגבשה במלאה לכדי מענק? לטעמי, יש להתייחס למענק המותנה כאל "נכס עתידי" של בני הזוג, אשר בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק יחסי ממון, ככלל אין בו כדי להשפיע על איזון המשאבים ביניהם. זאת, בשים לב לכך שהמענק מותנה בתנאים שונים – בהם המשך מגורים בדירה שעליה מוסבת ההלוואה, ופריעת הלוואות שונות במועדן – ועל כן בשלב זה אין כל ערובה לכך שתנאי המענק יתגבשו במלואם. אולם, אני סבור כי במקרה דנן מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות התחשבות במענק במסגרת איזון משאבי בני הזוג לפי חוק יחסי ממון. הטעם לכך נעוץ בעיקרו של דבר במאפייני המענק המותנה, אשר במהותו ניתן לשני בני הזוג, תוך התחשבות במצבם המשפחתי, ובמטרה לסייע לכל אחד מהשניים בהליך קליטתם, ובהמשך דרכם וחייהם בישראל. התחשבות זו במענק במסגרת איזון הנכסים ראוי שתיעשה כבר עתה – מבלי לגרום, הלכה למעשה, להתמשכות ההליכים הנובעים מהתרת הנישואין בגירושי השניים על פני עשור נוסף. דחיית המועד לסיום סוגיית חלוקת המענק בין הצדדים בעשר שנים נוספות תגביר את יחסי התלות בין השניים ועלולה דווקא לפגוע בעצמאותה הכלכלית של המבקשת. בפרט, דחיית מועד תשלום חלקו של המשיב במענק תביא לכך שזכאותו למענק תהא כפופה להתנהלותה הכלכלית של המבקשת ולהחלטותיה בעניין הדירה – אשר עלולות לגרום לכך שהמענק לא יתגבש במלואו בתום כעשר השנים שנותרו מהיום – ובעוד הדירה עצמה משמשת את המבקשת וילדיה לאורך כל תקופה זו. במצב זה, קיים חשש כי אם תחליט המבקשת לנקוט בצעדים שונים שיפחיתו משווי המענק בשל שיקוליה הכלכליים – כגון, מכירת הדירה ומעבר לדירה שכורה – המשיב עשוי להתנגד לכך ואף עלול לנקוט בשלל צעדים במטרה למנוע ממנה לעשות כן. זאת, בפרט לנוכח החשש כי מערכת היחסים בין הצדדים אשר קדמה לגירושיהם הייתה כרוכה, על פי הנטען, באלימות, בגינו אף הוצא צו מניעה זמני כלפי המשיב (י"ס (משפחה קר') 41293-11-16 פלונית נ' פלוני (15.1.2017)). אומנם, כפי שציינה חברתי בצדק רב, הצדדים הורים לילדים משותפים אשר המשיב חייב במזונותיהם – ועל כן הנתק ביניהם לא צפוי להיות מוחלט. אולם לטעמי, דווקא בשל כך יש לצמצם את יריעת המחלוקת בין בני הזוג, אשר עלולה להשליך אף על יחסיהם עם ילדיהם ועל קיום חובותיהם כלפי הילדים. אין חולק כי חיוב המבקשת בתשלום חלקו של המשיב במענק כבר כיום כרוך בסיכון עבור המבקשת, במקרה שבו לא תעמוד בתנאים לקבלת המענק בתום התקופה. אולם, את עלות הסיכון האמור ניתן לאמוד בכלים חשבונאיים, ולהפחיתה מחלקו של המשיב במענק. בדומה, אף את עלות ההלוואה שיהא על המבקשת ליטול לשם תשלום זה כבר עתה, עד לפריעתה עם קבלת המענק במלואו בעוד כעשר שנים, ניתן לאמוד ולהפחית מחלקו של המשיב במענק. בכך יש כדי לצמצם במידה רבה את ההשלכות השליליות שעלולות להיות על המבקשת כתוצאה מתשלום חלקו של המשיב בטרם התגבש המענק במלואו; תוך מתן אפשרות לשני הצדדים להמשיך לדרכם הכלכלית הנפרדת. לא נעלם מעיני הקושי עליו הצביעה חברתי באשר לצורך של המבקשת ליטול הלוואה נוספת לשם תשלום חלקו של המשיב במענק, אולם איני רואה בקושי זה כדי להטות את הכף במקרה דנן. ראשית, ספק בעיני אם תכליתו המרכזית של המענק המותנה הינה אכן למנוע את היזקקות בני הזוג להלוואה נוספת במהלך תקופת 15 השנים שלאחר רכישת הנכס, כפי שהציעה חברתי. על פני הדברים, ניתן להצביע על תכליות אחרות לקביעת המענק כמענק מותנה. בפרט, דומה כי ההסדר מבטיח כי הדירה אשר תירכש על ידיהן אכן תיוותר בידיהן עד לפריעת המשכנתא, וכי במקרים שבהם יתרת המשכנתא לא תשולם כסדרה, המענק לא יועבר בשלמותו לידי הבנק. מכל מקום, איני סבור כי ראוי שתכלית המענק תשליך על אופן הפעלת איזון המשאבים של בני הזוג – ועל כן אין לקבוע מסמרות בעניין. שנית, המבקשת ממילא תיאלץ ליטול הלוואה נוספת לשם רכישת חלקו של המשיב בנכס, ועל כן אין בדחיית תשלום חלקו של המשיב במענק כדי לאפשר לה להימנע מנטילת הלוואה נוספת. ולבסוף – ובכך העיקר – את חלקו של המשיב במענק על פי הצעתי יש לצמצם בהתאם להיקף הסיכון המוטל על המבקשת, ותוך התחשבות בעלות ההלוואה הנוספת לה היא תיזקק. זאת, באופן אשר יש בו כדי להקטין באופן משמעותי את החשש עליו הצביעה חברתי, כי הלוואה נוספת מעין זו תסכל את יכולתה של המבקשת לשאת בתשלומי חובותיה. סוף דבר, אילו דעתי הייתה נשמעת היינו מורים על קבלת הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה להשלמת פירוק השיתוף בדירה; והמבקשת תרכוש את חלקו של המשיב בדירה, לאחר שיופחתו משוויה ההלוואות הרובצות עליה – לרבות ההלוואה שניתנה בתנאי מענק מותנה – בתוספת חלקו במענק. חלק זה ייקבע לאחר שיופחתו עלויות הסיכון המוטל על המבקשת וההלוואה הנוספת שעליה ליטול לשם תשלום חלקו של המשיב במענק, כאמור לעיל בפסקה ‎10. לגישתי, תוצאה זו תועיל לשני הצדדים תוך איזון ראוי ביניהם: המשיב ייהנה מחלקו במענק כבר עתה, באופן אשר יקל על המשך קליטתו בישראל, תוך שהוא יישא בעלות הסיכון המוטל על המבקשת כתוצאה מתשלום חלקו במענק בטרם הוא התגבש, כמו גם בעלות היוון המענק; הדירה עצמה תיוותר בידי המבקשת; והשניים יוכלו להמשיך בדרכיהם הנפרדות תוך צמצום התלות ההדדית ביניהם. ש ו פ ט           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז כנגד דעתו החולקת של השופט י' אלרון. ניתן היום, ‏י"ג בתשרי התשפ"א (‏1.10.2020). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20026420_A10.docxעב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1