פסק-דין בתיק ע"א 2639/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2639/16 וערעור שכנגד לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג המערערים והמשיבים שכנגד: 1. עזבון המנוח מכלוף אמאר ז"ל 2. עזבון המנוחה חנה אמאר ז"ל 3. דוד אמאר 4. ישראל אמאר 5. תמר אמאר מויאל 6. יהונתן אמאר נ ג ד המשיבה 1: 1. מלח הארץ עתלית בע"מ המשיבה 2 והמערערת שכנגד: 2. מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל המשיבה 3: 3. החברה להתיישבות היהודים בארץ ישראל "פיקא" ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה מיום 23.02.2016 בתיק ת.א. 039983-07-13 שניתן על ידי כב' השופט מ' רניאל תאריך הישיבה: כ' בשבט התשע"ז (16.02.17) בשם המערערים והמשיבים שכנגד: עו"ד סגל יוסף בשם המשיבה 1: עו"ד אורי שרם; עו"ד יוסף ליבנה בשם המשיבה 2: עו"ד יעל בלונדהיים בשם המשיבה3: עו"ד גור עמית פסק-דין השופטת א' חיות: ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט מ' רניאל) אשר קבע כי המנוחים מכלוף וחנה אמאר (להלן ביחד: המנוחים) היו במעמד של בני רשות בבית הבנוי על מגרש של כ-1.3 דונם ביישוב עתלית (להלן: הנכס) שבו התגוררו וכי רשות זו פקעה עם פטירתם. ילדי המנוחים, המערערים 6-3 והמשיבים שכנגד (להלן: המערערים) משיגים עוד על החלטת ביניים של בית המשפט קמא מיום 13.12.2015 אשר דחתה את בקשתם לצירוף תצהירים ומינוי מומחה לכתבי יד מטעם בית המשפט (להלן: החלטת הביניים). תמצית הרקע העובדתי 1. המשיבה 1 (להלן: החברה) מנהלת מפעל להפקה, עיבוד ואריזה של מלח בעתלית. בחודש ספטמבר 1954 התקשרה החברה בהסכם עם המשיבה 3 (להלן: פיק"א) לחכירת משנה של 1000 דונם בעתלית עד ליום 30.9.2040 (להלן: ההסכם ו-המקרקעין). כיום מנוהלים המקרקעין (שהם חלק מחטיבת קרקע של 2300 דונם שהועברה כולה לבעלות המדינה) על ידי המשיבה 2 והמערערת שכנגד - רשות מקרקעי ישראל (להלן: הרשות), ועליהם ממוקמים מפעל החברה, משרדיה ומבני מגורים של העובדים. המנוח מכלוף אמאר (להלן: המנוח) עבד בחברה משנת 1951 ועד לשנת 1989 והתגורר עם רעייתו באחד הצריפים שנועדו למגורי העובדים, ששטחו המקורי עמד על 50 מ"ר. במהלך השנים שיפץ והרחיב אותו המנוח כך שהבית משתרע כיום על כ-180 מ"ר. ביום 9.4.1986 העיד המנוח בתביעה של חברו לעבודה שעסקה בזכויות המוקנות לעובדים בנכסי המגורים שהוקצו להם (ת"א (חיפה) 1760/83, להלן: עניין בן יעקב), ובאותו הליך העיד המנוח כי בשנת 1955 או 1956 רכש זכויות בנכס מאדם בשם שניאורסון שהיה לטענתו "הבוס", אך אין לו תיעוד בכתב לכך. מספר ימים לאחר מכן שלח מי שהיה אז מנכ"ל החברה מכתב למנוח ובו דחה את טענותיו אלה והדגיש כי זכותו היחידה של המנוח היא למגורים ב"בית" לתקופת עבודתו ולכל היותר עד לאריכות ימיו. במכתב תגובה דחה המנוח את עמדתה זו של החברה וטען כי רכש את הבית מפיק"א עוד בשנת 1955. 2. לימים, נפטרו המנוח ורעייתו (המנוח בשנת 2005 ורעייתו בשנת 2013) והחברה דרשה כי ילדיהם, המערערים, יפנו את הנכס עד ליום 1.6.2013 שכן למנוח ניתנה זכות להתגורר בנכס כדירת שירות לעובדי החברה ועתה יש להחזירו לחברה. המערערים סירבו לעשות כן ומשכך הגישה החברה בחודש יוני 2013 תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום לפינוי וסילוק יד של המערערים מהנכס. בירורה של תביעה זו עוכב משום שכחודש לאחר מכן, הגישו המערערים את התובענה נושא הערעור דנן ובה ביקשו להצהיר כי הם בעלי הזכויות בנכס ועתרו למתן צו לרישום הזכויות בו על שמם. הרשות מצידה הגישה תביעה שכנגד לסילוק ידם של המערערים מהנכס וביקשה כי בית המשפט יסמיך אותה לפנות את הנכס ולהרוס את המחוברים אליו. עוד טענה הרשות כי החברה הפרה את הסכם חכירת המשנה בכך שלא מנעה מהמנוחים להרחיב את צריף המגורים, ועליה לסלק ידיה מהמקרקעין אלא אם תפעל לאלתר לתיקון ההפרה. מכתב קנטמן והחלטת הביניים 3. הצדדים ניהלו הליכים מקדמיים בתיק, לרבות גילוי מסמכים, אך ימים ספורים טרם הגשת ראיותיהם הגיש המערער 6 תצהיר לפיו יום קודם מצא בעליית הגג תיק מסמכים ובו מכתב מיום 12.11.1959 המופנה למנוח מאת מזכיר החברה לשעבר (להלן: "קנטמן") בזו הלשון: הנדון: אישור הריני לאשר כי שולמה תמורה מלאה בגין דירת המגורים ששטחה הכולל 1.35 דונם, לרבות הסכם חכירה לתקופה של 99 שנה, בפקודת ההנהלה, מ.ש. קנטמן מזכיר המשיבים מצידם טענו כי מדובר בהרחבת חזית, שכן בתביעתם טענו המערערים כי הנכס נרכש מפיק"א וכן טענו כי מדובר במכתב מזויף. בית המשפט המחוזי התיר את הצגת המסמך וקיים דיון לגבי האותנטיות שלו, ולאחר שהוגשו לו חוות דעת מומחים בעניין, קבע בהחלטה מיום 15.2.2015 כי הוכח שהחתימה על המכתב מזויפת, ועל כן הורה על הוצאתו מתיק המוצגים ועל מחיקת כל האזכורים שלו מכתבי הטענות. בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה ביום 23.6.2015 לאחר שנדונה כערעור (ראו החלטת חברי השופט נ' סולברג ברע"א 1870/15). 4. ביום 17.11.2015 הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בקשה שנועדה לבחון מחדש את סוגיית חתימתו של קנטמן. הם ביקשו להגיש בעניין זה תצהירים של ילדי קנטמן שאותם, לטענתם, הצליחו לאתר רק באותו שלב ומהם למדו כי קנטמן עצמו שהינו בן 95, סובל מדמנציה אך ילדיו אישרו בתצהיר כי החתימה שעל גבי המכתב היא חתימת אביהם. עוד ביקשו המערערים כי ימונה מומחה לכתבי יד מטעם בית המשפט. בהחלטתו מיום 13.11.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה וקבע כי המערערים לא הציגו הסבר משכנע לשאלה מדוע לא עשו מאמצים לאתר את קנטמן וילדיו טרם מתן ההחלטה מיום 15.2.2015 והוסיף וקבע כי מכל מקום אין כל חשיבות למסמכים אחרים שעליהם חתם קנטמן, וכי די במסמכים שעליהם מתנוססת חתימתו אשר נבדקו על ידי המומחים בשלב שקדם להחלטה מיום 15.2.2015 תוך השוואתם לחתימה שבמכתב. עוד נקבע כי עדויות ילדיו של קנטמן הם בגדר עדות סברה ועל כן ממילא המשקל שיש ליתן לתצהיריהם הוא מועט ביותר ולא היה בהם כדי לשנות מן ההחלטה בדבר חוסר האותנטיות של המכתב. לבסוף נקבע כי האמור במכתב נוגד את עילת התביעה ואת טענות המנוח עצמו וגם מטעם זה לא ראה לאפשר את המבוקש. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 5. פסק הדין בהליך העיקרי ניתן ביום 23.2.2016 ובו דחה בית המשפט המחוזי את טענות הסף בדבר התיישנות ושיהוי שהעלו החברה ופיק"א, והוסיף ומחק את עזבונות המנוחים מהתביעה, בהינתן העובדה שעזבון אינו ישות משפטית, ולגופם של דברים, דחה את טענות המערערים בדבר זכויות בעלות או חכירה של המנוח בנכס וקבע כי המנוחים היו במעמד של בני רשות מכללא בנכס. למסקנה זו הגיע בית המשפט, בין היתר, נוכח ראיות שהוצגו לו מהן למד כי לחברה ניתן שיקול דעת האם ליתן לעובד להמשיך ולגור בבית עד לאריכות ימיו. במקרה דנן, כך נקבע, החברה אכן החליטה לאפשר למנוחים להתגורר בנכס עד לאריכות ימיהם, בין היתר, מכיוון שבין המנוחים למשפחת דנקנר, שהיו מבעלי החברה, נקשרו יחסי ידידות קרובים וגם כאשר נמכרה החברה למשפחת אריסון היא הסכימה לכך שהם ימשיכו להתגורר בנכס עד לאריכות ימיהם. בית המשפט הוסיף וקבע כי משלא הוכח שהמנוחים שילמו עבור הרשות להשתמש בנכס, מדובר ברישיון שניתן לביטול בכל עת, והוא אכן בוטל עם הגשת התביעה לפינוי וסילוק יד שהגישה החברה לאחר מות המנוחה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי זכויותיו של בר רשות אינן ניתנות להורשה וכי 3 השנים שחלפו מאז הגשת התובענה הם הזמן המירבי שניתן לתת כאורכה לפינוי הנכס. עם זאת דחה בית המשפט המחוזי את תביעת הרשות לסילוק ידם של המערערים מהנכס והוסיף ודחה את טענת הרשות לפיה אין להכיר במקרה דנן ברישיון מכללא שכן מדובר במקרקעי ציבור, וזאת משום שהרשות לא התנגדה לכך שהמנוחים יחזיקו בנכס ואף טענה בעצמה כי שימוש במקרקעין לצרכי מגורים של עובדי החברה עולה כדי "שימוש נלווה" מותר. עוד דחה בית המשפט את טענת הרשות לפיה גם אם ניתן למנוחים רישיון הדיר בנכס, נעשה הדבר בניגוד להסכם ועל כן אי החוקיות שבהתנהלות החברה מאיינת את הרישיון וקבע כי הרשות ידעה שעובדי החברה וכן פורשיה יגורו בסמוך למפעל ואף הסכימה לכך. לבסוף קבע בית המשפט כי המערערים זכאים לפיצוי בגין השקעותיהם בנכס והשבחתו - ככל שניתן יהיה להתיר מבחינה תכנונית את הבינוי שנעשה על ידם ובכפוף לתשלום דמי היתר לרשות - והבהיר כי במקרה כזה לא יחול הכלל שבפרק ד' לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 לפיו לבעלים הבחירה לקיים את המחוברים בידו או לדרוש מהמקים לסלקם ולהחזיר את המצב במקרקעין לקדמותו, שכן בענייננו הסכימה החברה לבנייה זו. עם זאת, בהינתן העובדה שהמערערים לא הציגו כל פירוט לעניין השקעותיהם בנכס, קבע בית המשפט כי הם יוכלו לעשות כן בהליך נפרד שהם רשאים לנקוט בבית משפט השלום. סיכומם של דברים - בית המשפט המחוזי דחה את תובענת המערערים וכן את התביעה שכנגד מטעם הרשות וחייב את הרשות בהוצאות החברה בסך של 11,700 ש"ח. תמצית טענות הצדדים 6. המערערים משיגים כאמור הן על החלטת הביניים והן על פסק הדין. בכל הנוגע להחלטת הביניים, טוענים המערערים כי לקנטמן היו מספר סוגי חתימות ועל כן יש חשיבות רבה לחתימות הנוספות שהמציאו. עוד נטען כי אין מחלוקת שהמכתב עצמו הודפס על נייר מכתבים של החברה בשנת 1959 ועל כן, לא ברור מי היה יכול לזייף את חתימת קנטמן עליו, שכן המנוח לא ידע קרוא וכתוב. מטעמים אלו מבקשים המערערים כי החלטת הביניים תבוטל והדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבל את תצהירי ילדיו של קנטמן וימנה מומחה מטעמו לבחון את האותנטיות של החתימה על גבי המכתב, זאת על מנת להוכיח את טענותיהם בדבר הזכויות הקנייניות שרכש אביהם המנוח בנכס. לחלופין ובאשר לפסק הדין, טוענים המערערים כי למצער יש להם רשות בלתי הדירה בנכס וזאת נוכח ההשקעה הרבה בו לאורך השנים, אשר נעשתה מבלי שהמשיבים התנגדו לכך וזאת בדומה ליתר הבתים ב"שכונת המלח" אשר נציגת הרשות ונציג הוועדה המקומית חוף הכרמל העידו כי נבנו ללא היתר. לטענת המערערים שאלת התמורה עבור הזכויות אינה חזות הכל, ונוכח הסכמת בעלי הזכויות במקרקעין להחזקתם בנכס וכן בהינתן ההשקעות שביצעו בו תוך הסתמכות על הרשאת הבעלים, יש לראות בהם לטענתם בני-רשות בלתי הדירה בנכס, כאמור. 7. הרשות מצידה סומכת ידיה על החלטת הביניים ועל פסק דינו של בית המשפט המחוזי אך טוענת בערעור שכנגד כי בשום שלב לא ניתן למנוחים רישיון מכללא להשתמש בנכס למגורי קבע ולא לצורכי עבודה בחברה, וכי מטעמי חיסכון בזמן שיפוטי בלבד היא מוכנה להשלים עם הקביעה כי מדובר ברישיון הדיר שפקע עם מות המנוחים. הרשות מוסיפה וטוענת כי לא היה מקום לדחות את תביעתה לסילוק ידם של המערערים מהנכס, בהינתן קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה רשותם של המנוחים בנכס פקעה עם מותם ממנה נובע לטענת הרשות כי על המערערים לפנות את הנכס ועוד מציינת הרשות כי המערערים כלל לא שילמו דמי שימוש בגינו, לרבות בשלוש השנים שבהן הם מתגוררים בו ללא רשות. כמו כן עותרת הרשות לביטול ההוצאות שבהן חויבה לטובת החברה. 8. החברה סומכת אף היא ידיה על החלטת הביניים ועל פסק הדין של בית המשפט המחוזי ומוסיפה כי חלק מהמערערים שלא גרו בנכס קודם לכן תפסו בו חזקה כאשר החברה הודיעה להם על הכוונה לפנותו במחצית שנת 2013. אשר לערעור שכנגד החברה אינה מתנגדת לדרישת הרשות לסילוק ידם של המערערים מהנכס, אך מוסיפה כי מאחר שהרשות לא השיגה על דחיית תביעתה נגד החברה, אין מקום לבטל את ההוצאות שנפסק כי עליה לשלם לה. פיק"א טוענת כי יש לדחות את הערעור על החלטת הביניים ועל פסק הדין של בית המשפט המחוזי והיא מותירה את הערעור שכנגד לשיקול דעת בית המשפט. פיק"א מדגישה כי בשנת 1957 סיימה את תפקידה וכי חלק מזכויות החכירה שלה בשטח, לרבות במקרקעין שבמחלוקת, הועברו לידי הקרן הקיימת לישראל והם כיום בבעלות המדינה ומנוהלים על ידי הרשות. דיון 9. דין הערעור להידחות. אשר להחלטת הביניים, כפי שקבע בית המשפט המחוזי הסתמכותם של המערערים על המכתב מעוררת קושי מלכתחילה שכן האמור בו ואף עצם קיומו סותרים את עדותו של המנוח בעניין בן יעקב שם טען כי "אין לי שום נייר, שום מסמך בקשר לקניית הבית" (מש10/1). זאת ועוד, דבריו של המנוח במענה למכתב מנכ"ל החברה בשנת 1986 לפיהם "את הבית רכשתי מחברת פיק"א עוד לפני שרכשתם אתם מידיה את חברת המלח" (מש11/1) אינם מתיישבים עם האמור במכתב ועם המועדים המצוינים בו ומכל מקום, אם המנוח רכש את הזכויות מפיק"א, עובדה שלא הוכחה, אישור החברה אפילו היה המכתב אותנטי, הוא לבדו אין די בו כדי לבסס את הדבר. 10. אשר לערעור גופו, אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המנוחים היו במעמד של בני רשות בנכס וכי רשות זו פקעה ב-2013 לאחר מות שני המנוחים והגשת התביעה לסילוק ידם של המערערים מהנכס. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בסוגיה זו הוא מפורט ומעמיק והוא דן בכל הטענות כולן בלא להותיר אבן שלא הפכה. ממצאיו של בית המשפט בסוגיה זו מעוגנים היטב במכלול הראיות שנסקרו בפסק הדין ותומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע. אין לגלות במסקנות אלה טעות שבחוק ועל כן, אנו דוחים את הערעור כסמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). 11. אשר לערעור שכנגד, בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי "המנוחים הם בני-רשות מכללא בנכס, רשות שבוטלה כאמור עם הגשת התביעה של חברת המלח לפינוי וסילוק יד בשנת 2013" (פסקה 101 לפסק הדין) וכי "מכיוון שאנו נמצאים כשלוש שנים לאחר פטירת המנוחה, בודאי חלף הזמן המירבי שאפשר לתת כאורכה לפינוי הנכס על ידי התובעים. זכויות של בר-רשות אינן ניתנות להורשה" (פסקה 99 לפסק הדין). עוד קבע בית המשפט המחוזי כי "בנסיבות מקרה זה, זכאים התובעים [המערערים] לפיצוי בעבור ההשקעות שהושקעו בנכס, עם ביטול הרשיון. ודוק: עם ביטול הרשיון, ולא כתנאי לביטול הרשיון" [ההדגשה לא במקור] (פסקה 114 לפסק הדין). למרות זאת, דחה בית המשפט המחוזי את תביעת הרשות לסלק את ידם של המערערים מהמקרקעין ונראה כי בכך שגה, שכן פועל יוצא של קביעותיו שהובאו לעיל הוא כי על המערערים לפנות את המקרקעין ומכל מקום פסק הדין בנקודה זו אינו ברור דיו. אנו מורים, אפוא, כי בעניין הפינוי ובעניין זה בלבד יוחזר הדיון אל בית המשפט המחוזי על מנת שיידרש לנושא ויקבל החלטה משלימה. 12. סיכומם של דברים, אציע לחבריי לדחות את הערעור מנימוקיו של בית המשפט המחוזי ולקבל את הערעור שכנגד שהגישה הרשות, במובן זה שהדיון יוחזר אל בית המשפט המחוזי על מנת שיכריע בעניין הפינוי כאמור. עוד אציע כי המערערים יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות המשיבה 1 ובשכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח ובהוצאות המשיבה 2 ובשכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח. ניתן היום, ‏כ"ה בשבט התשע"ז (‏21.2.2017). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16026390_V05.doc אה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il