עיריית סילת אל דאהר ואח' נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

7 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 26351-01-26 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט יחיאל כשר העותרים: עיריית סילת אל דאהר ואח' נגד המשיב: מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותרים: עו"ד סאיד קאסם בשם המשיב: עו"ד יונתן ברמן; עו"ד יעל הרבסט פסק-דין השופטת גילה כנפי-שטייניץ: עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותרים להורות למשיב (להלן גם: המפקד הצבאי) לנמק מדוע לא יבוטלו שני צווי תפיסת מקרקעין לצרכים צבאיים, צו מס' 175/25/ת' וצו מס' 1/26/ת' (להלן: צווי התפיסה), שהוצאו על-ידו לשם סלילת כביש עוקף שישמש כציר גישה למרחב "שא-נור". רקע לעתירה צווי התפיסה מושא העתירה נועדו להסדרת סלילתו של ציר גישה למרחב 'שא-נור' שבצפון השומרון. ברקע הוצאתם עומדת החלטת ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי (הקבינט המדיני-ביטחוני) בדבר חידוש ההתיישבות ביישוב, אשר פונה במסגרת תכנית ההתנתקות בשנת 2005, במיקומו המקורי על אדמות מדינה. בהתאם להחלטה זו, חתם המפקד הצבאי ביום 9.11.2025 על תחום השיפוט של היישוב, ובהמשך אושרה להפקדה תכנית מפורטת על-ידי ועדת המשנה להתיישבות של מועצת התכנון העליונה, (תכנית מס' 108/2 אשר פורסמה ביום 15.1.2026). כעולה מתגובתו המקדמית של המשיב, בעקבות אירועי אוקטובר 2023, חל שינוי בתפיסה המבצעית באזור יהודה ושומרון ואומצה תפיסת "הגנה קדמית", המתמקדת בהעמקת האחיזה המבצעית במרחב. שינוי תפיסתי זה יצר, לשיטת המשיב, צורך בסלילת ציר גישה בטוח למרחב שא-נור, שאינו עובר דרך הכפר סילת אל-דאהר, וזאת בשים לב לסיכונים הביטחוניים הכרוכים בנסיעתם של חיילים ואזרחים ישראליים דרך הכפר, ולנוכח ריבוי אירועי חיכוך וטרור שאירעו בו. על רקע זה, ולאחר עבודת מטה שנערכה בפיקוד המרכז ובמנהל האזרחי, כמפורט בתגובה המקדמית, הוחלט על הוצאת צווי התפיסה: ביום 14.12.2025 נחתם הצו בדבר תפיסת מקרקעין מס' 175/25/ת' (יהודה ושומרון), התשפ"ו-2025, הוא צו התפיסה העיקרי, שתוקפו עד ליום 31.12.2027 – ונועד לסלילת ציר הגישה למרחב שא-נור, בו יוקמו תשתיות צבאיות ויישובים חדשים. ביום 5.1.2026 נחתם צו תפיסה זמני, הוא הצו בדבר תפיסת מקרקעין מס' 01/26/ת' (יהודה ושומרון), התשפ"ו-2026, שתוקפו עד ליום 30.6.2026 – ומטרתו שיפוץ ושיפור דרכים קיימות במרחב הכפר סילת אל-דאהר, שישמשו כמקטעי דרך זמניים עד להשלמת ביצועו של הציר מושא הצו העיקרי. צווי התפיסה נמסרו לגורמי התיאום והקישור הפלסטיניים במת"ק ג'נין (להלן: המת"ק), ובהמשך פורסמו בשטח. סיור בעלים נקבע ליום 22.12.2025, אולם לא התקיים בסופו של יום מטעמים השנויים במחלוקת בין הצדדים. ביום 3.1.2026 הוגשה השגה ראשונה ללשכת היועץ המשפטי לאיו״ש. ההשגה נדחתה ביום 5.1.2026, תוך שצוין כי סלילת ציר עוקף לכפר סילת אל-דאהר נועדה ליתן מענה לאיומים הביטחוניים הכרוכים במעבר בתוך הכפר, כי הצו מבוסס על "שיקולים ביטחוניים מובהקים" וכי "נשקלו כלל השיקולים הצריכים לעניין, כך שנבחרה החלופה המידתית ביותר", הנצמדת ככל הניתן לתכניות ולדרכים קיימות במטרה לצמצם את הפגיעה במקרקעין פרטיים ובעיבודים חקלאיים. טענות העותרים בדבר פגיעה בזכות הטיעון נדחו אף הן. אולם, צוין כי "לפנים משורת הדין", מסכים המשיב לערוך סיור בעלים נוסף ביום 6.1.2026. בסיור השתתפו כ-70 תושבים, אשר העלו טענות בדבר פגיעה בבתים, במקרקעין ובעצי זית. בעקבות הסיור, הוגשו השגות נוספות נגד צו התפיסה העיקרי ביום 7.1.2026 וביום 8.1.2026. המשיב דחה את כלל ההשגות במענים מיום 8.1.2026 (תוך הפניה לנימוקים הקודמים), אך הודיע על עיכוב קצר במימוש הצווים, והבהיר כי פתוחה בפני העותרים הדרך להגיש בקשה לדמי שימוש. טענות הצדדים העותרים מעלים שורה ארוכה של טענות נגד חוקיותם של צווי התפיסה. בראש ובראשונה, נתקפת תכלית הצווים, בטענה כי אלו נגועים בשיקולים זרים ופסולים. לשיטתם, הטעם הביטחוני אינו אלא כסות שנועדה להסוות את המניע האמיתי – "להפקיע, לצמיתות את הבעלות במקרקעיהם של עשרות אלפי תושבים פלסטיניים". בהקשר זה מוסיפים העותרים, כי צווי התפיסה, כפי שהם מנוסחים, מסתירים את העובדה שהם נועדו, בין היתר, לכלוא בתוך תחומיהם שטחי מקרקעין פרטיים גם אם אלה אינם נכללים פורמלית בתחומי צווי התפיסה. לטענתם, מעבר לשלילת הבעלות בתוואי עצמו, "הרי שנסיון העבר מלמדנו, כי בנסיבות העניין, גם ייאסר על בעלי הקרקעות הפרטיות הכלולות בצווי התפיסה להכנס או לעשות כל שימוש במקרקעיהם". נטען כי אין צורך צבאי אמיתי בכביש, וכי המהלך נועד לשרת באופן בלעדי אינטרסים של עשרות בודדות של מתיישבים, תוך ניצול סמכויות המפקד הצבאי לרעה. במישור הסמכות טוענים העותרים כי הצווים הוצאו בחריגה מסמכות ובפעולה המנוגדת לדין הבינלאומי ולדיני הפקעת מקרקעין. לשיטתם, אף שהצווים מוכתרים כ'תפיסה' זמנית, הרי שבפועל מדובר בהפקעה לזמן בלתי מוגבל. בהקשר זה נטען, כי "ביצוע צווי התפיסה ושלילת זכויותיהם של העותרים באדמותיהם החקלאיות, עתידה לפגוע בשורה של זכויות יסוד, המעוגנות בדין המקומי, במשפט הבינלאומי הכללי ובדיני התפיסה הלוחמתית"; וכי פגיעה זו בנסיבות העניין ודאי אינה בגדר "צורך ביטחוני מובהק" המצדיק פגיעה בקניינם של תושבים מוגנים. נוסף על כך, נטען כי הצווים לוקים בחוסר מידתיות קיצוני. נטען שתוואי הכביש פוגע באדמות חקלאיות וכרמי זיתים המהווים את מקור פרנסתן הבלעדי של משפחות רבות באזור. בתוך כך מלינים העותרים כי לא זו בלבד שהמשיב לא בחר בפתרון שפגיעתו היא המינימלית ביותר, אלא בחר לאמץ את "החלופה הגרועה ביותר מבין החלופות האפשריות". לדבריהם, כך עשה מבלי ששקל חלופות תכנוניות מתונות יותר – כגון שימוש ב"עתודה בלתי מבוטלת של שטחי קרקע שבבעלות המדינה" – שהיו עשויות לצמצם את הפגיעה בקניין. לטענתם, הנזק שייגרם להם הוא בלתי הפיך, ואינו עומד ביחס סביר לתועלת הנטענת מן הכביש. לבסוף, במישור ההליך, נטען לפגמים מהותיים היורדים לשורשו של עניין. העותרים גורסים כי "המשיב פגע בכללי הצדק הטבעי, שעה שלא נתן לעותרים וליתר הנפגעים מצו התפיסה זכות טיעון ראויה והוגנת בנסיבות העניין". נטען כי אמנם המשיב פרסם הזמנה והודיע על מועד לקיום 'סיור בעלים', אלא שהסיור לא התקיים בפועל כנדרש, או שנמנעה הגעתם של בעלי הקרקע אליו בשל חסימות דרכים ופעילות צבאית באזור. משכך, נטען כי ההחלטה התקבלה מבלי שהונחה בפני המשיב התשתית העובדתית המלאה, מבלי שקוימה על-ידו חובת השימוע המוטלת עליו, ומבלי שניתנה לנפגעים הזדמנות אמיתית והוגנת לשכנע בצדקת טענותיהם. המשיב, מנגד, סבור כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות. לשיטתו, צווי התפיסה הוצאו כדין, מתוך צורך מבצעי-ביטחוני מובהק – הוא הבטחת גישה בטוחה לכוחות צבאיים ולאזרחים ישראליים הנעים בציר על רקע הסיכון הכרוך בתנועה דרך הכפר – ואין כל עילה להתערבותו של בית משפט זה בשיקול הדעת המקצועי המסור לו. המשיב דוחה מכל וכל את הניסיון לייחס לו שיקולים זרים, ומדגיש כי הצורך בפריצת הציר נולד מתוך המציאות הביטחונית המורכבת והמסוכנת בכפר סילת אל-דאהר, המאופיינת בבינוי צפוף ובסיכון ביטחוני מוגבר. הובהר כי הציר נועד "לקצר את זמני התגובה של הכוחות לאירועים בגזרה ולחזק את יכולות הסיכול נגד תשתיות הטרור במרחב". בהקשר זה צוין כי "בשנים האחרונות התרחשו בסילת אל-דאהר אירועים ביטחוניים רבים, ובכלל זאת אירועי ירי לעבר כוחות[], השלכת בקבוקי תבערה, מארבים והפעלת מטענים במרחב". עוד צוין כי קיים חיכוך מתמיד עם תושבי הכפר, וכי תנועה של כוחות בתוך כפרים עוינים מובילה "לתוצאות קשות". על רקע כל אלה עמדת המשיב היא כי סלילת ציר עוקף תפחית את הסיכונים ותשרת את תפיסת הביטחון העדכנית. לצד זאת הודגש כי לא תימנע גישתם של בעלי הקרקעות הפרטיות למקרקעיהם, וכי העותרים, בתוך כלל האוכלוסייה, הפלסטינית והישראלית, יוכלו לעשות שימוש בציר העוקף. על כן, לגישתו, תכלית הצווים נעוצה בצורך ביטחוני מובהק, ואין כל בסיס לטענה כי ביסודם מצויים שיקולים זרים ונפסדים. במענה לטענות במישור הסמכות והמשפט הבינלאומי, סומך המשיב את ידיו על תקנה 52 לתקנות האג כפי שפורשה בפסיקה הענפה של בית משפט זה, באשר לסמכות המפקד הצבאי בעניינים כגון דא. המשיב מפנה לשורה ארוכה של פסקי דין אשר הכירו זה מכבר בסמכותו לתפוס מקרקעין לצרכים צבאיים שונים, לרבות לשם סלילת כבישים עוקפים המגנים על ביטחון האזור ומצמצמים חיכוך. אשר לטענת המידתיות ובחינת החלופות, גורס המשיב כי ההחלטה עומדת בכל מבחני המידתיות. המשיב לא חולק על כך שתפיסת המקרקעין פוגעת בקניינם הפרטי של התושבים המוגנים; ואף מציין שלא יהא מנוס מהעתקת עצי זית על מנת לסלול את הציר העוקף. אלא שלשיטתו פגיעה זו היא סבירה ומידתית בראי הצורך הביטחוני. במענה לטענות בדבר בחינת החלופות, נטען כי גורמי המקצוע בחנו בכובד ראש חלופות שונות לתוואי, אך אלו נפסלו בשל קשיים מבצעיים וביטחוניים. המשיב מדגיש כי התוואי הנוכחי מאזן נכונה בין צורכי הביטחון לזכויות הפרט, ופגיעתו תהא פחותה, בשים לב להיצמדותו לדרכים קיימות; למאמצים שננקטו למזעור הפגיעה החקלאית ולמנגנון הפיצוי הכספי העומד לרשות הנפגעים. לבסוף, דוחה המשיב את הטענות בדבר פגמים הליכיים. המשיב מבהיר כי הליך הוצאת הצווים נעשה כדת וכדין, תוך מסירת הודעות לגורמי הקישור ולנציגי התושבים. באשר לטענה כי נמנע מן התושבים להשתתף בסיור הבעלים, מציין המשיב כי לאחר שבסיור הראשון לא נרשמה התייצבות, הוא יזם סיור נוסף, בו השתתפו בעלי הזכויות ונציגיהם וניתנה להם האפשרות לשטוח את טענותיהם – בסיור עצמו ובהשגות שהגישו לאחר מכן. על כן, נטען כי חובת השימוע קוימה במלואה הלכה למעשה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובה המקדמית על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. בפתח הדברים יובהר, כי מוקד הדיון שלפנינו הוא בחינת חוקיותם ומידתיותם של צווי התפיסה הצבאיים שנועדו להסדיר את סלילתו של ציר תנועה העוקף את הכפר סילת אל-דאהר ומאפשר גישה בטוחה למרחב שא-נור. העתירה אינה מכוונת נגד ההחלטה לחדש את ההתיישבות במרחב שא-נור וממילא אינה מבקשת סעד כלשהו בהקשר זה. העותרים מבקשים בעתירתם לערער את הבסיס להוצאת הצווים, בטענה כי הם נגועים בשיקולים זרים. דין טענה זו להידחות בהעדר כל תשתית עובדתית או ראייתית שהובאה לביסוסה. אכן, מושכלות יסוד הן שרשות מנהלית מחויבת להפעיל את סמכויותיה על בסיס שיקולים עניינים בלבד. וודאי שהיא מנועה מלהתחשב בשיקול זר. "כלל זה חל כמובן גם על המפקד הצבאי בבואו להורות על הוצאת צווי תפיסת מקרקעין [...] אולם, מפאת מומחיותו 'עמדתו זוכה למשקל מיוחד', ומשכך הנטל רובץ על המבקש לסתור אותה" (בג"ץ 4330/17 עיריית חברון נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (‏26.9.2017‏); וראו עוד:‏‏ בג"ץ 10356/02 הס נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נח‏(‏3‏)‏ 443, 460 ‏(‏2004‏)‏‏). על העותרים, הטוענים לשיקולים זרים, מוטל הנטל להציג תשתית מספקת לטענתם כי הוצאת הצו הונעה ממניע לא ענייני או ממטרה סמויה (בג"ץ 12216-08-25 מנאסרה נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פסקה 11 (22.10.2025)‏‏; בג"ץ 5469/17 עמרו נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (‏4.3.2020‏)‏). בענייננו, העותרים לא הרימו נטל זה ולא הציגו ולו ראשית ראיה שתתמוך בטענותיהם לתכלית סמויה ופסולה. לגופו של עניין, שוכנעתי כי בבסיס הצווים עומד צורך צבאי מובהק. לא מצאתי כל טעם לפקפק בעמדת המשיב לפיה המציאות הביטחונית בצפון השומרון השתנתה, וכי המעבר בתוככי הכפר סילת אל-דאהר טומן בחובו סיכון ממשי לכוחות הביטחון ולאזרחים, ודי לעיין בהקשר זה ב"דו"ח אירועים מבצעיים במרחב סילת אל-דאהר" (נספח מש/18 לתגובת המשיב). זאת בפרט, לנוכח הכלל הידוע לפיו למפקד הצבאי מתחם שיקול דעת רחב בעניינים הקשורים בצורכי ביטחון (וראו, מיני רבים: בג"ץ 2442/23 עראערה נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקה 7 (28.9.2023)‏; בג"ץ 9773-09-24 אנסטאס נ' מדינת ישראל משרד הביטחון, פסקאות 9-7 (4.12.2024)). המשיב הבהיר כי משעה שהדרג המדיני החליט על חידוש ההתיישבות במרחב 'שא-נור', עלה צורך להבטיח ציר תנועה בטוח למרחב. ואולם, לעמדתו "הצורך הביטחוני בסלילת הכביש העוקף קיים גם אלמלא הייתה מתקבלת החלטה על הקמתו מחדש של היישוב שא-נור". ברי אפוא כי סלילת ציר תנועה שנועד להבטיח את שלומם של המשתמשים בכביש, להרחיק את התנועה ממוקדי חיכוך ולאפשר זמני תגובה מהירים, היא פעולה לתכלית ביטחונית מובהקת. יתרה מזו, הצהרת המשיב כי הכביש ישמש את כלל האוכלוסייה במרחב – פלסטינית וישראלית כאחד – וכי לא תימנע גישה לאדמות פרטיות, שומטת אף היא את הקרקע מתחת לטענה לשיקולים פסולים. הוא הדין במישור הסמכות. בית משפט זה עמד לא אחת על סמכותו של המפקד הצבאי לנקוט צעדים להבטחת ביטחון האזור. סמכות זו קמה לו כחלק מחובתה הכללית של המדינה להגנה על אזרחיה, וכן מכוח סמכותו וחובתו של המפקד הצבאי, הנטועה במשפט הבינלאומי, להגן על כל אדם המצוי בשטח הנתון בתפיסה לוחמתית (ראו למשל: בג"ץ 5779/22 עיריית חברון נ' מדינת ישראל, פסקה 9 ‏(‏25.1.2023‏)‏)‏. בפסיקה הודגש כי סמכות זו משתרעת על הוצאת צווי תפיסה לשם הגשמת תכליות ביטחוניות שונות (בג"ץ 6697/16 עיריית חברון נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית ‏(‏28.12.2016‏)‏; בג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק ואח' נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח‏(‏5‏)‏ 807, 831 ‏(‏2004‏)‏); בכלל זה, הוכרה תפיסת מקרקעין לשם סלילת כבישים עוקפים שנועדו להגן על שלומם של המשתמשים בכביש, למנוע חיכוך בין אוכלוסיות ולאפשר גישה בטוחה ליישובים – כתפיסה שנועדה לצורך צבאי-ביטחוני (ראו: בג"ץ 2717/96 וופא נ' שר הביטחון, פ"ד נ‏(‏2‏)‏ 848, 857-856 (‏1996‏)‏; בג"ץ 7007/23 תיים נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 12 ‏(‏21.12.2023‏)‏‏; בג"ץ 2150/07 אבו צפייה נ' שר הביטחון, פ"ד סג(3) 331, 359 (2009)). על כן, אין כל קושי לקבוע כי המשיב היה מוסמך להוציא את הצווים. ואולם, בקביעה זו אין די. כפי שהדגישה הפסיקה – על המפקד הצבאי להפעיל את סמכויותיו בהתאם לעקרונות הסבירות והמידתיות ותוך איזון בין שיקולי ביטחון לבין הפגיעה שעשויה להיגרם לתושבי האזור (בג"ץ 5968/05 עיריית חברון נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (‏1.3.2006‏); ‏בג"ץ 4275/22 אבו עראם נ' שר הביטחון, פסקה 16 ‏(‏18.10.2022‏)‏‏‏). לכך אפנה עתה. עיקר הדיון מתמקד אפוא בשאלת המידתיות. אין חולק כי תפיסת המקרקעין פוגעת בקניינם של העותרים. ואולם, לאחר בחינת מכלול הנסיבות, נחה דעתי כי המשיב עמד בנטל להראות כי נבחר האמצעי שפגיעתו פחותה, וכי בנסיבות העניין, נערך איזון ראוי בין צורכי הביטחון לזכויות תושבי האזור. מתגובת המשיב עולה תמונה ברורה של הליך מטה סדור, במסגרתו נבחנו ונשללו חלופות שונות לתוואי הכביש (ראו חלופות המאקרו המסומנות על גבי העזר בנספח מש/19). כמפורט בתגובה, החלופה של גישה מכיוון צפון נשללה מנימוקים מקצועיים-מבצעיים כבדי משקל. פסילת חלופה זו ובחירה בתוואי הדרומי הקצר והיעיל יותר, מעידה על הפעלת שיקול דעת ענייני (וראו: בג"ץ 8452/19 עירית חברון נ' מדינת ישראל, פסקאות 36-35 ‏(‏28.2.2022‏)‏). לא למותר לציין כי בהתאם לפסיקה, "בכל הנוגע להצגת חלופות לאמצעי שנבחר על ידי המפקד הצבאי, בית המשפט מייחס לעמדתו של המפקד הצבאי משקל רב, משהוא כאמור בעל המומחיות, הידע והאחריות הביטחוניים באזור" (עניין תיים, בפסקה 16; וראו עוד: עניין אבו עראם, בפסקה 29; בג"ץ 3571/20 חסיב נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 15 ‏(‏1.5.2022‏)‏). מנגד, העותרים, מצידם, לא הציגו חלופה קונקרטית בת-קיימא, זולת טענה כוללנית שלפיה מן הראוי היה לעשות שימוש בקרקעות מדינה באזור. יתרה מזאת, מהתגובה המקדמית ניתן להתרשם כי נעשה מאמץ כן לצמצם את הפגיעה. המשיב מונה שבעה נתונים משמעותיים הממחישים את מידתיות הפגיעה בחלופה שנבחרה ובאופן מימושה. ראשית, היצמדות לתכנון סטטוטורי קיים, כך שחלק ניכר מהתוואי חופף לתכנית דרכים מאושרת; משמע – הקרקע יועדה ממילא לצרכי ציבור. שנית, שימוש בתוואי קיים; חלק הארי של הדרך, ובפרט בצו הזמני, מבוסס על דרכי עפר קיימות. שלישית, צוין כי במסגרת ביצוע הצו "הגורמים המבצעיים מתחייבים לצמצם ככל הניתן את הצורך בהעתקת עצים, וכן כי לאחר סיום העבודות, יצומצמו צווי התפיסה ככל הניתן לרוחב הנדרש לטובת הציר". רביעית, הובהר כי אין בצו התפיסה כדי לפגוע בהתפתחות הכפר, בשגרת החיים של תושביו או בנגישותם לקרקעותיהם, ואף הודגש כי תחום הכפר, כפי שעולה מעיון בתכנית המתאר של סילת אל-דאהר, מסתיים לפני תחום צווי התפיסה; ומכל מקום הודגש כי הכביש לא ימנע גישה לאדמות הפרטיות. חמישית, הובהר שהעתקת העצים תיעשה בתיאום עם הבעלים ביחס למיקום החדש, ובהתאם להנחיות של הגורמים המקצועיים במשרד קמ"ט חקלאות במנהל האזרחי. שישית, צוין כי בהתאם לדין ולהוראת סעיף 6 לצווים – בעלי זכויות מקרקעין או מחזיקים כדין רשאים להגיש בקשה לקבלת דמי שימוש או פיצויים באמצעות פנייה למת"ק הגזרתי. שביעית, הובהר כי הציר העוקף ישמש את כלל האוכלוסייה במרחב – הן הישראלית, הן הפלסטינית. אכן, מכלול נתונים זה מלמד כי ההחלטה התקבלה מתוך ניסיון למזער את הפגיעה ככל הניתן, והיא אינה חורגת ממתחם המידתיות. לבסוף, לא מצאתי לקבל את הטענות במישור הפרוצדורלי. מחומר הראיות עולה כי צווי התפיסה נמסרו כדין לגורמי הקישור הפלסטיני במשרדי מת"ק ג'נין ואף נתלו בשטח המקרקעין המיועדים לתפיסה. אף אם נפל פגם באי-קיום סיור הבעלים הראשון (ומבלי להידרש לשאלה מפאת מה לא קוים), הרי שהוא נרפא באמצעות קיום סיור בעלים נוסף, בו השתתפו התושבים ונציגיהם. העובדה שהשגות העותרים – על שני הצווים – נבחנו לגופן ונענו בפירוט, מעידה כי זכויות השימוע והטיעון קוימו כהלכה. על כן לא מצאתי כי נפל בהליך פגם, ודאי לו כזה היורד לשורשו של עניין ומצדיק את התערבותנו (וראו: בג"ץ 281/11 ראש מועצת בית איכסא נ' שר הביטחון, פסקה 21 (6.9.2011); בג"ץ 38611-03-25 עיריית חלחול נ' ראש המנהל האזרחי ביהודה ושומרון, פסקה 9 (12.1.2026)). סוף דבר: משלא נמצאה עילה להתערבות בהחלטת המפקד הצבאי, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ט' שבט תשפ"ו (27 ינואר 2026). אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת יחיאל כשר שופט