גדעון רוטנברג נ. אלגו השקיה בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 2634/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2634/09 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' עמית המערערים 1. גדעון רוטנברג והמשיבים שכנגד: 2. Developed Rrsearch for Irrigation Products inc נ ג ד המשיבים 1. אלגו השקיה בע"מ והמערערים שכנגד: 2. נועם למשטרייך ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז שניתן ביום 29.1.09 ע"י כב' השופט א' סטולר ב-ת"א 6160-07-08 תאריך הישיבה: כ"ה בתמוז התש"ע (7.7.10) בשם המערערים והמשיבים שכנגד: עו"ד רענן קליר בשם המשיבה 1 והמערערת שכנגד: עו"ד טומס מנור בשם המשיב 2 והמערער שכנגד: עו"ד שמואל אוסלנדר; עו"ד תמר בותר פסק-דין השופט י' עמית: ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט ד"ר א' סטולר), מיום 29.1.09 בת"א 6160-08-07. העובדות הצריכות לענייננו והליך הבוררות 1. במוקד הערעור עומדת המצאתו של המערער והמשיב שכנגד (להלן: המערער), מהנדס השקיה בהכשרתו, עליה נרשם פטנט כדין. ההמצאה מושא הפטנט היא אביזר המכונה "פולסטור", הממיר ספיקה רצופה וקבועה של מים לספיקה גבוהה בפולסים. הפולסטור כמוצר "ערום" אינו מהווה מוצר השקייה כשלעצמו, אלא כאשר מחברים אליו מוצרי לוואי שונים כמו ממטרון, מתז, מערפל, ממטרה, טפטפת ועוד. המדובר אפוא בקבוצת מוצרי השקיה בפולסים, שהשימוש בהם מאפשר, בין היתר, תכנון רשתות השקייה תוך חיסכון במים ובעלויות. 2. בשנת 1984 הקים המערער חברה אמריקאית בשם Developed Research for Irrigation Products inc (להלן: המערערת), שעיסוקה בפיתוח ובשיווק המוצרים שהמציא המערער וביניהם הפולסטור שהומצא בשנת 1990. בין השנים 1991-1990 חתמו המערערים על הסכם הפצת המוצרים עם שלוש חברות אמריקאיות, Wade MFG, Hunter ו- Irridelco תמורת התחייבות להעדר תחרות ותשלום תמלוגים שנתי. במסגרת הסכמים אלה נמסרו לחברות האמריקאיות זכויות שיווק בארה"ב, קנדה, מספר מדינות בדרום אמריקה ומדינות נוספות ברחבי העולם. 3. משיבה 1, חברת אלגו השקיה בע"מ (לשעבר לגו השקייה בע"מ), היא חברה ישראלית העוסקת בפיתוח, ייצוג ושיווק של מוצרי השקיה. משיב 2 הוא מנהל החברה לשעבר ומבעלי מניותיה. ביום 24.9.92 חתמו הצדדים על הסכם לפיו נמסרו למשיבה זכויות ייצור ושיווק - שלא נמסרו בהסכמים לחברות האמריקאיות הנ"ל - של מספר מוצרי השקייה בפולסים. זאת, כנגד חלוקת רווחים שווה משיווק המוצרים בהתאם לנוסחה שפורטה בחוזה, תוך שהמשיבה נוטלת על עצמה לרכוש על חשבונה את התבניות הדרושות לייצור המוצרים השונים. בחלוף מספר שנים מחתימת ההסכם, נתגלעה מחלוקת בין הצדדים, וביום 4.11.95 הגישו המערערים כתב תביעה נגד המשיבים בפני הבורר עו"ד י. פלומין, בו עתרו לפיצוי כולל של 7.8 מליון דולר. ביום 7.4.1996, בעיצומו של הליך הבוררות, שלחו המערערים למשיבים הודעה על ביטול ההסכם עקב הפרת התחייבותה של המשיבה לפתח את המוצרים. המשיבים כפרו בהודעת הביטול, המשיכו בהפצה ובשיווק של המוצרים מושא הפטנט ואף העבירו לתובעים תמלוגים מכוח ההסכם. 4. המערערים גוללו טענות רבות בכתב התביעה בפני הבורר. בין היתר נטען, כי המשיבה הפרה התחייבותה לפתח, לייצר ולשווק את מוצרי ההשקיה, ואף לא ייצרה בעצמה את המוצרים הנלווים לפולסטור כפי שהוסכם בחוזה; כי למערערים נמסרו דיווחים כוזבים בדבר היקף המכירות ולא שולמו להם תמלוגים כפי שהתחייבו; כי המשיבה פגעה במוניטין של המערער בכך שלא פרסמה את שמו של המערער כבעל הפטנט; כי המשיבה הפרה את התחייבותה לשלם עבור אחזקת פטנטים ולהשתתף בהוצאות של שאר חברות ההפצה; וכי סוכני המשיבה פעלו בגזרות הפצה ששייכות לחברות אחרות עימן באו המערערים בהסכם הפצה. בהקשר זה טענו המערערים כי המשיבה שיווקה מוצרים שונים להם ניתנה בלעדיות לחברת Wade ובכך פגעה ביחסים העסקיים בין המערערים ל-Wade. עוד נטען כי המשיבים התערבו ביחסים העסקיים שנרקמו בין המערערים לחברות זרות, ביניהן Irridelco, Wade ו- Drip-in וגרמו להפרת החוזים ביניהן לבין המערערים. בתגובה טענו המשיבים כי פעלו לפיתוח המוצרים ולשיווקם על פי יכולת החברה ושיקול דעת מנהליה, כפי שהוסכם בין הצדדים וכמשתמע בחוזה. עוד נטען, כי טענות המערערים חסרות בסיס עובדתי; כי ההודעה על ביטול החוזה נעשתה בחוסר תום לב, באשר ההודעה צריכה היתה להישלח זמן סביר לאחר שנודע למערערים שהוטעו, בעוד המערערים המשיכו לקבל תמלוגים מהמשיבה חרף הודעת הביטול. לחלופין נטען, כי אם היתה הפרה, לא ניתן למשיבים זמן מספיק לתקנה. לבסוף נטען כי התחשיבים שערכו המערערים מבוססים על הנחות יסוד מוטעות ואין בסיס לתביעות הפיצויים של המערערים. המשיבים אף הגישו תביעה שכנגד בפני הבורר, אך בשלב הסיכומים חזרו בהם מהתביעה שכנגד. פסק הבוררות מיום 30.5.2000 5. בפסק דינו סקר הבורר את היקף הבוררות, את הסיבה להתמשכות הליכי הבוררות משך כחמש שנים, במהלכם החליף המערער מספר עורכי דין והפסיק את עבודתו של רואה חשבון מטעמו. כן תיאר הבורר את האוירה הקשה ואת העויינות ששררה בין הצדדים, מה שהקשה עד מאוד על ניהול הבוררות. ראש לכל התייחס הבורר לטיבה של מערכת היחסים שבין הצדדים וקבע כדלהלן: "6.2.8 לוא היינו מסתפקים בהגדרה חשבונאית, נראה היה לי לנכון לכנות את מערכת היחסים בתור 'עסקה משותפת' דהיינו joint verture [כך במקור -י.ע] אשר בטבעה נועדה לבטא מערכת יחסים למטלה מוגדרת או לפרויקט מסויים... עסקה משותפת כאמור- שדרך כלל אינה לובשת לבוש פורמלי, מהווה למעשה מבחינה משפטית שותפות בלתי רשומה בין המשתתפים בעסקה. אין לי ספק כי אם נשפוט על כוונת הצדדים על פי התנהגותם לאחר מעשה, הרי שבודאי קשה למצוא בה סממנים של שותפות ממש כישות משפטית מוגדרת, לא מבחינת הצגת המערכת כלפי צדדים שלישיים ולא מבחינת הדיווחים, הרישומים ויתר המצגים כלפי פנים, שבין הצדדים... הווה אומר, יש כאן יותר מהסכם תמלוגים אך פחות מהסכם לשותפות של ממש, דבר המחזיר אותנו בדרך האלימנציה להגדרה של 'עסקה משותפת'. 6.29 אם ננסה להגדיר את מאפייניה העיקריים של אותה 'עסקה משותפת' נקבל את התמונה הבאה: חלוקת רווחים נובעים ממכירה בניכוי עלויות יצור ושיווק של הפולסטורים. ... העסקה המשותפת ככל הנראה איננה מקבלת את הנכס- הפטנט- אלא רק את הזכות לניצולו, כאשר התובע איננו מתבקש לשום תרומה שוטפת נוספת. לשון ההסכם איננה מתייחסת לחובת התובעים לכסות את הפסדי העסקה (ההדגשה במקור- י.ע.). אלגו (המשיבה- י.ע.) משלמת לתובע (המערער- י.ע.) תשלום חד פעמי, אשר אפילו שבאופיו הוא דומה לדמי קדימה המשתלמים בעת התקשרות בהסכם תמלוגים, בכל זאת אין הוא נדיר במקרה של שותפות, כאשר צד פלוני משלם לצד ב' פרמיה על עצם ההתקשרות בשותפות או בעסקה משותפת כאמור". בהמשך פסק הבורר נקבע (פסקה 8.5 ואילך) כי לאור משקלן המצטבר של ההפרות הנטענות ונוכח ה"קצרים" שבמערכת היחסים בין הצדדים הרי ש"אחת היא המסקנה כי אין יותר בסיס להמשך המערכת העסקית שבין התובעים לנתבעת (המערערים והמשיבה- י.ע.), וכי ההסכם שביניהם חדל מלהתקיים". 6. להלן בתמצית יתר קביעותיו של הבורר: נקבע - בין היתר על סמך בדיקה מדגמית של חשבוניות מכירה - כי אין ביסוס ראייתי לטענת המערערים כי המשיבה מסרה דיווחים כוזבים באשר להיקף המכירות. עוד נאמר כי לא ניתן לקבוע שהמשיבה קיבלה תמורה נוספת בגין שיווק הפולסטור בשם אחר, כטענת המערערים. מאידך נקבע, כי המשיבה הפרה את ההסכמה החוזית לפיה עליה לייצר בעצמה את המוצרים הנלווים, אולם מאחר שהמערער לא כימת נזקיו לא נקבע פיצוי ברכיב זה. כן נקבע כי המשיבה חייבה את המערערים, בניגוד להסכם, בדמי הובלה בסכום של 5,252 דולר. באשר לפגיעה במוניטין נקבע פיצוי סמלי בגובה 1,000 דולר לטובת המערערים, לאחר שנקבע כי הפגיעה היתה, בסופו של יום, זעירה. כן נפסקו פיצויים בשל נזקים שונים שנגרמו למערערים, כגון אי רישומו של הפטנט באוקראינה כפי שהוסכם בחוזה. באשר להפרת מגבלות השיווק נאמר כי המערערים לא ביססו טיעוניהם כדבעי, ועל כן נקבע פיצוי סמלי בסך 1 דולר בלבד. נקבע כי הפצת הפולסטורים להגנה בפני קרה נעשתה בניגוד לחוזה, והשיגה את גבולה של חברת Wade, לה ניתנה זכות בלעדית להפצת מוצרים אלה. אולם גם תביעה זו לא לוותה בכימות הנזק ועל כן הוצא צו לאכיפת ביצוע החוזה ללא קביעת פיצויים. 7. הבורר עמד בפסק דינו על טענות המערערים כי המשיבים התערבו ביחסים העסקיים בינם לבין צדדים שלישיים. בנוגע לחברת Irridelco פסק הבורר כי לא קיימת זיקה ישירה בין התערבות המשיבה לבין ביטול החוזה בין המערערים ל- Irridelcoוכי אין בסיס לתביעה כנגד המשיבים בעילה של גרם הפרת חוזה. בנוגע למערכת החוזית עם חברת Wade נטען על ידי המערערים כי המשיבים ביקשו לטרפד הסכם פשרה בין המערערת לבין החברה שגובש בעקבות סכסוך שהתגלע בין הצדדים. הבורר פסק כי גם במקרה זה לא הוכחה עוולה של גרם הפרת חוזה, אך הוכח כי נוכח הרעת היחסים בין המשיבים למערערים, המשיבים ביקשו לסייע ל-Wade על מנת לפגוע במערערת, ולצורך כך אף השתמשו במידע שחסה תחת חובת הסודיות. עם זאת, גם ברכיב זה לא פסק הבורר לזכות המערערים פיצוי כספי. בנוגע למערכת היחסים עם חברת Drip-in, קבע הבורר - "מחמת הספק" כלשונו - כי אף ברכיב זה לא גרמו המשיבות להפרת חוזה, ולכן לא נפסק פיצוי כספי למערערים גם בראש תביעה זה. לבסוף, ובהיעדר ראיות, דחה הבורר את טענת המערערים לפיה חברה נוספת בשם NIBCO הפסיקה לשלם תמלוגים למערערים בשל התערבות המשיבים. 8. בהמשך נדרש הבורר לתביעה בגין הפרת התחייבות המשיבה לפיתוח המוצרים. נקבע כי המשיבה לא עמדה בהתחייבותה הכוללת לפיתוח המוצרים ויבולה היה דל למדי, אך יש לזקוף לחובת המערערים אשם תורם הואיל ולא ניסחו לוח זמנים מדוקדק. באשר לפיצוי עבור ההפרה, תבע המערער 1,920,327 דולר על בסיס צפי מכירה פוטנציאלי של 700,000 פולסטורים החל משנת 1995, השנה בו אמורה היתה להתחיל מכירת המוצרים לאחר הפיתוח. הבורר דחה את תחשיבו של המערער, בין היתר, מן הטעם שצפי הרווחים היפותטי ובלתי מבוסס. הפיצוי בראש נזק זה הועמד על ידי הבורר על סך של 25,000 דולר בלבד. נוכח משקלן המצטבר של ההפרות מצד המשיבה ונוכח מערכת היחסים העכורה בין הצדדים, נקבע כי המשיבים הפרו את ההסכם הפרה יסודית המצדיקה את ביטולו. בסופו של יום, פסק הבורר לזכות המערערים פיצוי בסך 36,293 דולר בלבד מתוך הסכום של 7.8 מליון דולר שנתבע על ידם בהליכי הבוררות. המערערים פנו לבורר בבקשה לעיון חוזר בפסק דינו, אך הבורר דחה את הבקשה. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת חיות) דחה את עתירת המערערים לתיקון ולהשלמת פסק הבוררות (ה"פ (מחוזי ת"א) 1380/00) ופסק הבורר אושר. ההליכים בבית משפט קמא 9. לאחר סיום הליכי הבוררות ואישור פסק הבורר, המערערים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי לפיצוי בגין הפרת ההסכם ובגין נזקים נמשכים בתקופה שלאחר הגשת התביעה לבורר, היא התביעה מושא הערעור שבפנינו. נספר לקורא, כי במהלך הבוררות הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה המועד הקובע לגיבוש עילות התביעה בפני הבורר הוא יום הגשת התביעה לבורר ה- 4.11.1995 (להלן: המועד הקובע). התביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי התייחסה אפוא לתקופה החל מהמועד הקובע ועד ליום מתן פסק הבורר בשנת 2000, שאז הפסיקו המשיבים להפיץ את מוצרי המערערים. המשיבים הגישו בקשה למחיקת התביעה על הסף בעילה של מעשה בית דין עקב פסק הבוררות. בית המשפט דחה את הבקשה. נקבע, כי התביעה הנוכחית מושתתת בעיקרה על עילות שצמחו לאחר הגשת התביעה לבורר, דהיינו משנת 1995 ואילך. למרות שחלק מן התביעות הן "תביעות מתמשכות" הקשורות לפסק הבוררות, דינן כעילות חדשות ולכן פסק הבורר אינו חוסם את המערערים (ת.א. (מחוזי ת"א) 2293/02; הרשם (כתארו אז) ע' אזר ז"ל). בקשה נוספת למחיקת סעיפים מכתב התביעה נדחתה אף היא (בש"א (מחוזי ת"א) 12797/04; הרשם ש' ברוך ז"ל), וערעור על ההחלטה נדחה אף הוא (ע"א (מחוזי ת"א) 3409/05; השופטת דותן). 10. בכתב התביעה גוללו המערערים מספר טענות מרכזיות הדומות בעיקרן לאלו שנטענו בפני הבורר: נטען כי המשיבים הפרו בחוסר תום לב את התחייבותם לפתח את הפולסטורים ואת המוצרים הנלווים לו; כי המשיבים הפיצו את המוצרים, בניגוד למוסכם, באזורי הפצה שנמסרו לחברות אחרות עמן חתמו המערערים על הסכם הפצה; כי המשיבים פגעו במוניטין של המערער, הפרו את חובת הסודיות לה התחייבו וכן גרמו להפרת חוזים שנכרתו בין המערערת לבין חברות אחרות כמתואר מעלה. עוד נטען כי כפירת המשיבים בהודעת ביטול ההסכם מנעה מהמערערים לעשות שימוש בפטנט בעוד המשיבים נמנעו מלהמשיך ולפתח את המוצרים; וכי המשיבים מסרו למערערים דיווחים כוזבים באשר לשיווק המוצרים, לא דיווחו על מכירת מוצרים נלווים ו"ניפחו" עלויות ייצור בהן חייבו את המערערים. תביעת הפיצוי הורכבה מראשי הנזק הבאים: אי פיתוח המוצרים במשך תקופת ההפרה והכנסות אבודות בשנים אלו שנבעו מאי פיתוח המוצרים; פגיעה במוניטין של המערערים; הפצה באזורים שלא נקבעו בחוזה; נזקים שנגרמו למערערים בגין התערבות המשיבים ביחסיהם עם החברות הזרות. כן נתבעו פיצויים עונשיים בהסתמך על החוזה ומכוח סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק הפטנטים), ולאור האמור בע"א 3400/03 רוחמה רובינשטיין נגד עין טל 1983 בע"מ, פ"ד נ"ט(6) 406, 502 (2005) (להלן: עניין עין טל). המערערים העמידו את תביעתם על סך 9,650,000 דולר ועתרו במקביל למתן צו חשבונות לפירוט הכנסות המשיבה ממכירת המוצרים מושא הפטנט. 11. כאמור, המשיבים טענו כי דין התביעה או חלקה להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין עקב פסק הבורר. עוד נטען כי המערערים מנועים מלתבוע בגין הפרת חובת הפיתוח של המוצרים על פי ההסכם, בעוד הם טוענים באותה נשימה לביטולו של ההסכם. לטענת המשיבים, הן בהליך הבוררות והן במסגרת התביעה, המערערים הפריחו מספרים דמיוניים וספקולטיביים חסרי כל בסיס בהתחשב בפוטנציאל המוגבל של ההמצאה מושא הפטנט ובהתחשב בכך שזכויות השיווק במדינות רבות בעולם לא נמסרו למשיבה אלא לחברות אחרות. לגופו של עניין, נטען כי המשיבה קיימה את התחייבויותיה לאור האמור בחוזה, וכן הוכחשו טענות המערערים לגבי פגיעה במוניטין, מתן דיווחים כוזבים והתערבות ביחסים העסקיים עם החברות הזרות. לבסוף נטען, כי יש לראות את החוזה כבטל החל מיום 30.5.2000 עם מתן פסק הבוררות, ולא מחודש אפריל 1996, עת משלוח הודעת הביטול על ידי המערערים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 12. להלן עיקרי קביעותיו ונימוקיו של בית משפט קמא בפסק דינו: א. מועד ביטול החוזה - נקבע כי מועד ביטול החוזה הוא עם משלוח הודעת הביטול בחודש אפריל 1996, ומנקודת זמן זו ועד ליום מתן פסק הבורר בשנת 2000 יש לראות את המשיבים כמי שהפרו את הפטנט של המערערים (להלן: תקופת ההפרה). ב. אי ניצול הפטנט והפרת חובת הפיתוח - נקבע כי המערערים לא הוכיחו כי נמנע בעדם לנצל את הפטנט במהלך תקופת ההפרה, ומשכך, נדחתה תביעת המערערים לפיצוי בגין אי ניצול הפטנט ובגין הפרת חובת הפיתוח בתקופת ההפרה. בהקשר זה אימץ בית משפט קמא את עמדת המשיבים, לפיה המערערים מנועים מלתבוע בגין עילות אלה, נוכח ביטולו של ההסכם על ידם. ג. הפרת הפטנט - בית משפט קמא פסק לטובת המערערים פיצוי בסך 200,000 דולר (שתורגמו ל-800,000 ₪) בגין הפרת הפטנט בתקופת ההפרה. זאת, בהתאם להוראות סעיף 183 לחוק הפטנטים הקובע כי בפסיקת הפיצויים בתביעה על הפרת פטנט, רשאי בית המשפט להתחשב, בין היתר, בהיקף ההפרה וברווחים שהפיק המפר. בפני בית משפט קמא הוצג תצהיר של רו"ח אגם שהיה רואה חשבון של המשיבה ובעת ניהול ההליכים שימש כסמנכ"ל הכספים של המשיבה. על פי התצהיר, שולמו למערערים במהלך תקופת ההפרה תמלוגים בסך של 226,639$. בנוסף, הגישו המשיבים חוות דעת של רו"ח רז זונטג, במסגרתה עמד רואה החשבון על שתי חלופות אפשריות לחישוב הפיצויים: האחת, בחינת הנזק שנגרם למערער לו היה מייצר ומשווק בעצמו את המוצרים, בהפחתת הוצאותיו הריאליות. לפי חלופה זו, הסיק רו"ח זונטג כי למערערים לא מגיע פיצוי נוסף מעבר לתמלוגים שכבר שולמו. על פי החלופה השניה נבחן הנזק על פי תוצאות הפעילות של המשיבה בתקופת ההפרה בהפחתת התמלוגים ששולמו בפועל למערערים, ועל פי חלופה זו זכאים המערערים לפיצויים בסך של 229,000 דולר. בסופו של יום בחר בית המשפט בחלופה השנייה בחוות דעתו של רו"ח זונטג, תוך הפחתת הסך של 29,000$ בדרך האומדנה בשל מרכיב הסיכון העסקי שלא נלקח בחשבון בחוות הדעת. ד. מתן חשבונות - נקבע כי למשיבה קמה חזקה, בהיותה חברה ציבורית, שהיא מנהלת ספרי חשבונות כדין, והמערערים לא הרימו את נטל ההוכחה לערער את אמינות הדיווחים. בהקשר זה נאמר כי רו"ח אגם עשה רושם מהימן על בית המשפט וניתן להסיק כי הדיווחים נכונים. הוזכר כי הבורר ערך בדיקה מדגמית של החשבונות ולא מצא חריגה כטענת המערערים. המערערים לא הוכיחו היפוכו של דבר, ומשכך נדחתה תביעתם למינוי חוקר לבחינת החשבונות. ה. דיווחים כוזבים והכנסות סמויות - המערערים טענו כי המשיבה לא דיווחה על הכנסות בגין מכירת מוצרי טפטוף הכוללים מוצרי לוואי לפולסטור ה"ערום"; כי המשיבה הסתירה הכנסות של 30,000 דולר לשנה, לאורך תקופת ההפרה, אותן קיבלה בתמורה לפולסטורים שמכרה לחברת Drip-in. לטענת המערערים, בתמורה לזכויות שיווק מוצרי הקרה קיבלה המשיבה זכויות הפצה בלעדיות של מוצרי Drip-in המוערכות, על פי חישוביהם, בסכום של כ-979,530 דולר. עוד נטען בהקשר זה, כי המשיבה מכרה ל-Drip-in את הפולסטור הערום בסכום נמוך מערכו הריאלי, כך שבמקום 2.4 דולר למוצר, כפי שנמכר על ידי המערערים, מכרה המשיבה את המוצר בסכום של 65 סנט ליחידה. מכאן טענת המערערים כי על אף שהמשיבה דיווחה על הכנסות בסך 344,160 דולר ממכירת מוצרים אלה, ההכנסות הריאליות צריכות היו להיות 1,323,690 דולר; סך ההכנסות שהוסתרו מהמערערים עומד על 2,989,530 דולר, מתוכם, בין היתר, 120,000 דולר עבור תמלוגים שקיבלה המשיבה מ-Drip-in (30,000 דולר לשנה כפול ארבע שנים של הפרת ההסכם) ו-2,010,000 דולר ממכירת המוצרים הנלווים. בנוסף לאמור נתבעו 200,000 דולר שהוסוו כהוצאות כאשר למעשה המדובר בניפוח הוצאות פיקטיבי. בפסק דינו, קבע בית משפט קמא כי המערערים לא הרימו את נטל הראיה ולא השכילו להוכיח את טיעוניהם. אין לבית המשפט אלא להסיק מסקנותיו מחוות דעתו של מומחה המשיבים, בעוד שהמערערים לא המציאו חוות דעת נגדית ולא השכילו להפריך את חוות הדעת מטעם המשיבים. בהקשר זה ציין בית המשפט כלהלן: "התובעים (המערערים- י.ע) לוקחים את הנתונים המספריים, עושים איתם מניפולציות חשבונאיות ומתמטיות כאשר הם מנסים להראות שהנתבעת (המשיבה- י.ע) הונתה אותה. ואולם, אין התובע יכול בענין זה להעיד על עצמו. היה על התובע להמציא לבית המשפט חוות דעת שיש בה כדי לאשש את טיעוניו וחישוביו וההנחות המסחריות והכלכליות שהוא עושה". ו. התערבות ביחסים עם חברות זרות - נזכיר כי בפסק הבורר נקבע כי המערער לא הצליח לשכנעו כי קיימת זיקה ישירה בין התערבות המשיבים לבין ביטול ההסכם עם Irridelco. בית משפט קמא קבע כי קביעתו של הבורר לא הסתיימה בהכרעה כנדרש ולכן אינה מהוה השתק פלוגתא כטענת המשיבים. לגופו של עניין הסתמך בית המשפט על תכתובת בין המשיבים לבין Irridelco ממנה משתמע כי הצדדים הסכימו ביניהם על שיתוף פעולה עסקי אשר גרם להפרת ההסכם בין Irridelco לבין המערערים. עם זאת, נקבע כי מערכת היחסים העסקיים בין המערערים ל- Irridelcoהייתה מעורערת בין כה וכה וכי למערער היה אשם תורם בניתוק היחסים. לכן, חרף קביעתו בדבר התערבותם של המשיבים ביחסים בין Irridelco לבין המערערים, דחה בית המשפט את תביעת המערערים לפיצוי כולל של 500,000 דולר (50,000 דולר לשנה למשך עשר שנים), ופסק פיצויים בסך 30,000 ₪ בלבד. כן דחה בית המשפט את תביעת המערערים באשר להתערבות המשיבים ביחסים עם שאר החברות, בעיקר מן הטעם שאין מדובר בעוולה של גרם הפרת חוזה, אלא בהתנהלות עסקית שהביאה לתוצאות האמורות. ז. פגיעה במוניטין - נקבע כי המערערים לא הרימו את נטל ההוכחה, ומשכך נדחתה התביעה בראש נזק זה. ח. פיצויים עונשיים - בית המשפט הסתמך על לשונו של סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים, המסמיך את בית המשפט לחייב מפר שהוזהר על ידי בעל הזכויות בדבר ההפרה בתשלום פיצויים עונשיים. ואולם, פיצויים אלה ינתנו רק כאשר בעל הפטנט הודיע למפר בכתב על מעשה ההפרה ודרש ממנו להפסיקו, מה שלא התרחש בענייננו. כפי שנקבע בעניין עין טל, פיצויים מעין אלה ייפסקו לעיתים רחוקות ובנסיבות חריגות בלבד, כגון שהמפר המשיך ביודעין בהפרה. במקרה דנן, לא מדובר בהפרה בוטה, אלא בהפרה מינורית, הצדדים המשיכו לפעול על פי ההסכם והמערערים המשיכו לקבל תמלוגים מהמשיבה. ט. התביעה האישית נגד המשיב - בית משפט קמא בחן באריכות את אחריותו של המשיב כאורגן של החברה. נקבע כי המשיב פעל כשלוחה של החברה ומטעמה ואין בהתנהלותו בנסיבות כדי להטיל עליו אחריות אישית. חרף העובדה שמדובר בחברה משפחתית, לא מדובר בחברה קטנה אלא בחברה ציבורית גדולה. סופו של דבר, שנקבע כי אין מקום להטיל על המערער אחריות אישית בגין אף אחת משלוש העילות עליהן סמכו המערערים: רשלנות בנזיקין; הטעייה וחוסר תום לב בחוזים; והרמת מסך מכוח דיני החברות. י. לבסוף דחה בית משפט קמא את הערעור על החלטת בית המשפט (מיום 28.12.2002) שלא לפטור אותו מתשלום האגרה. בית משפט קמא מתח ביקורת על התנהלות המערער ה"מפריח מספרים" בנקל, כפי שעולה מסכומי הפיצויים שתבע. נקבע כי המערערים ישאו בהוצאות ושכר טרחה של המשיב בגובה של 2.5% מסכום התביעה. על פסק דינו של בית משפט קמא נסבים הערעורים שלפנינו. 13. כתב הערעור העיקרי והסיכומים הנלווים לו ארוכים עד למאוד ותוקפים כמעט כל קביעה בפסק דינו של בית משפט קמא. ננסה כמיטב יכולתנו לבור את הבר מן התבן ולהתמקד בנקודות העיקריות בערעור. נעמוד להלן על כל נושא בנפרד, נציג את טיעוני הצדדים ונכריע במחלוקת. הערה מקדמית 14. למקרא פסק הבורר ופסק הדין מושא הערעור, ניתן להתרשם כי לאחר שהמערערים ניהלו הליך בוררות סבוך ומורכב שנמשך שנים, הם חזרו והגישו תביעה החופפת בעיקרה את הנושאים שנדונו בפני הבורר, שלא בכדי כינה את הסכסוך כ"סימפוניה הבלתי גמורה". גם במסגרת הערעור דנן, חזרו המערערים והעלו באופן דקדקני ופרטני כל טענה וטענה שהועלתה הן בפני הבורר והן בפני בית משפט קמא, בבחינת "סיבוב שלישי" של הדברים שכבר נדונו ונדושו בסיבובים הקודמים, משל לא בערכאת ערעור מדובר אלא בערכאה דיונית נוספת. אקדים ואומר כי לטעמי, פסק הבורר מהווה מעשה בית דין לגבי חלק מהעילות, ואין מקום לשוב ולהידרש לסוגיות שנפסקו בו (ראו בהתאמה סעיפים 21 ו-23(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות)). זאת, להבדיל מעילות תביעה הנובעות מטענת המערערים להפרת הפטנט בתקופת ההפרה שלאחר הגשת התביעה לבורר, וכפי שעולה גם מהחלטתו של כב' השופט עדי אזר ז"ל שנזכרה לעיל. התערבות ביחסים עם חברות זרות 15. עיקרו של הערעור בסוגיה זו בפיצוי בסך 30,000 ₪ שנפסק למערערים בגין עילה זו. לטענת המערערים, בית משפט קמא קיפח אותם בסכום הפיצוי, חרף הפסד מוכח של 50,000 דולר לשנה, הוא הסכום לו היו זכאים על פי ההסכם בינם לבין Irridelco. נטען כי המשיבים לא עמדו בנטל להוכיח שהיחסים בין המערערים לבין Irridelco היו מעורערים כדי כך שהיו מתנתקים ממילא, ומנגד, המערערים הצביעו על כך ש-Irridelco נזקקה להם, והיחסים בין החברות היו תקינים במשך חמש שנות שיתוף פעולה. עוד נטען, כי בית המשפט הסיק בטעות כי בתמלוגים שקיבלו המערערים מהמשיבה נכללו גם סכומים מתוך מכירות המשיבה ל-Irridelco, אך לקביעה זו אין כל יסוד והטענה לא הועלתה כלל על ידי המשיבים. לחלופין, טענו המערערים כי הפיצוי בסך 30,000 ₪ שנפסק על ידי בית משפט קמא בדרך של אומדן, הוא על הצד הנמוך ויש להעלותו. בנקודה זו נידרש לערעור שכנגד מטעם המשיבים. המשיבים טענו כי פסק הבורר מהווה השתק פלוגתא. לצד טענה זו, טענו המשיבים כי פסק הבורר – לפיו נדחתה העילה של גרם הפרת חוזה ביחסים העסקיים בין המשיבים ל- Irridelco – מהוה השתק עילה. הא-ראיה, שבית משפט קמא הסתמך על אותה תשתית ראייתית עליה נסמך הבורר בפסק הבוררות. חרף התגבשותה של העילה לאחר התאריך הקובע, נימק הבורר את החלטתו לדון בעניין, בכך שמדובר במסכת מתמשכת בבחינת "סופו מעיד על תחילתו". מאחר שהמערערים לא ערערו על קביעה זו של הבורר, ולא טענו לחריגה מסמכות, ומאחר שפסק הבוררות אושר, לפנינו השתק עילה. על כך השיבו המערערים כי לא יכול להתקיים השתק פלוגתא מאחר שהבורר חרג מסמכותו; כי הבורר לא הסתמך באופן מוחלט על המסמכים שהוצגו לו ואף ציין במפורש כי אינו יודע אם יש ראיה מוכחת העולה מאותם מסמכים, ועל כן לא התגבש התנאי השלישי להשתק פלוגתא שעניינו בקביעת ממצא פוזיטיבי; וכי פסק הבורר אף אינו עונה על התנאי הרביעי שכן למעשה לא היה צורך להכריע בפלוגתא. הכרעה 16. מעשה בית דין הוא כלל שיפוטי הגיוני ומעשי שנועד למנוע התדיינויות חוזרות בין הצדדים והטרדת בעל הדין שכנגד ולמנוע מעמסה מיותרת על בתי המשפט. פיתוחו של הכלל מצוי בספרות ובפסיקה, אך ניתן למצוא לו עקבות אף בחקיקה (ראו סעיפים 21 ו-23 לחוק הבוררות; תקנות 46-44, ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). "מעשה בית דין" מסתעף לשתי דוקטרינות עיקריות: השתק פלוגתא המונע מהצדדים לשוב ולהעלות טענה עובדתית שהוכרעה במשפט הראשון ביניהם, והשתק עילה היוצר מחסום בפני בעלי דין לשוב ולהתדיין באותו עניין שהיתה לגביו הכרעה שיפוטית (ע"א 303/79 אבני נ' גליקסמן, פ"ד לה(1) 92 (1980)). בית המשפט המחוזי בחן את טיבו של פסק הבורר על פי ארבעת התנאים היוצרים השתק פלוגתא, אלא שלטעמי הצדדים מושתקים מלחזור ולטעון לגרם הפרת חוזה בשל השתק עילה מכוח פסק הבורר. השתק עילה, כשמו כן הוא, משתיק בעל דין לשוב ולהעלות טענות בעילות משפטיות שהוכרעו בערכאה קודמת. שלא כהשתק פלוגתא, אין נפקא מינה אם פסק הדין מבוסס על ממצא חיובי או שלילי ודי להוכיח כי פסק הדין ניתן על ידי בעל סמכות לפסוק בתביעה, כי פסק הדין סופי ומוחלט, כי ההכרעה ניתנה לגופו של עניין וכי העילות בשני ההליכים זהות (ראו נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 33-32 (1991)). לעניין התנאי האחרון והעיקרי נפסק: "מבחן זהות העילה לעניין טענת מעשה-בית-דין רחב הוא, והעיקרון של מעשה-בית-דין יחול, גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת יותר נכללים פרטים ומרכיבים, שלא פורטו בתביעה הקודמת. אין לדקדק במרכיבים משניים, ויש לראות את העיקר - את התשתית הבסיסית של העילה" (ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801 (1985), צוטט בע"א 54/87 אמגר חברה לשיווק והשקעות בע"מ נ' ק.י.מ.א להשקעות בניין בע"מ, פ"ד מג(2) 347, 353 (1989); ראו גם: סמדר אוטולנגי בוררות-דין ונוהל כרך ב' 861-851 (2005)). 17. ומהתם להכא. על פי ההסכם בין המערערים לבין Irridelco, היתה Irridelco רשאית להביא את ההסכם לידי סיום בהודעה של 30 יום מראש. הבורר קבע בפסק דינו כי המערערים לא הצליחו לשכנעו כי קיימת זיקה ישירה בין התערבותה של המשיבה לבין ביטול ההסכם בינם לבין Irridelco, ולכן דחה במלואה את תביעתם בגין התמלוגים שנשללו מהם (פסקה 6.9.11 לפסק הבורר). הבורר היה מוסמך לפסוק בעניינם של הצדדים ופסק הבורר אושר והפך לחלוט. הבורר דן לגופה של טענת המערערים לגבי ההתערבות ביחסים עם Irridelco, כך שקיימת זהות עילות בין התביעה בפני הבורר לבין התביעה העיקרית בבית משפט קמא. המדובר בהשתק עילה, ולכן אין צורך לבחון אם נתקיים התנאי של קביעה פוזיטיבית, תנאי הנדרש לצורך השתק פלוגתא. המערערים מנועים מלטעון כעת כי הבורר חרג מסמכותו באשר דן בעילה שהתגבשה לאחר המועד הקובע, לאחר שלא העלו את הטענה בבקשתם לתיקון ולהשלמה של פסק הבורר. ודוק: המערערים אמנם טענו בבקשתם לחריגה מסמכות של הבורר, אך זאת בהקשר לטענותיהם בדבר הוצאות שנגרמו להם, להבדיל מטענה לגבי מועד גיבוש התביעה. מכל מקום, לא מצאתי ממש בטענה שהבורר חרג מסמכותו. אומנם הודעה על ביטול ההסכם בין המערערת ל- Irridelcoנמסרה רק בחודש יוני 1996, אך הבורר עמד על כך כי הודעת הביטול הייתה השלב האחרון, בבחינת "המכה בפטיש", של סדרת התראות והפסקת תשלומים למערערת החל מחודש אוגוסט 1995 (ראו פסקה 6.9.6 לפסק הבורר). משכך, נראה כי עילת התביעה של התערבות ביחסים חוזיים צמחה במועד התוחם את התקופה עליה נסבה הבוררות. 18. מעבר לנדרש, ולגופה של טענה, התרשמתי שהמערערים לא הרימו את נטל ההוכחה במידה המספקת במשפט האזרחי. אמנם הבורר קבע בפסק דינו כי המשיבה התערבה באופן בוטה ביחסים של המערערים עם Irridelco וכי דרך טיפולה בפרשה "אינה יכולה להיות מטואטאת מתחת לשטיח" (פסקה 6.9.12), אך דומה כי לא הוכחה עוולה של גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כפי שנקבע בפסק הבורר, תחילתה של המחלוקת בין המערער לבין Irridelco נסבה על עניינים שוליים, ובהמשך שלח המערער ל-Irridelco מכתב התראה על ביטול החוזה. זו מצידה הפסיקה לשלם תמלוגים למערער, ובסופו של יום ביטל המערער את ההסכם עם Irridelco. עוד אציין כי המערערים טענו כי Irridelco הייתה זקוקה להם, אך לא כך עולה מחילופי המכתבים בין המשיבים ל- Irridelco(בין היתר מכתב מיום 25.1.96) עליהם מסתמכים המערערים. על כן, ספק אם ניתן היה לקבוע בנסיבות אלה, כי המשיבים הם שגרמו להפרת החוזה בין המערערים לבין Irridelco. סיכומו של דבר, כי פסק הבוררות משתיק את המערערים מלטעון כי המשיבים התערבו ביחסים בינם לבין Irridelco כדי גרם הפרת חוזה. משכך, דין הערעור העיקרי להידחות ודין הערעור שכנגד להתקבל, ויש לבטל את הפיצוי בסך של 30,000 ₪ שנפסק לזכות המערערים. משקבענו כי פסק הבוררות יוצר השתק עילה נמשיך ונבחן את יתר טענות המערערים, ואפתח בתביעה למתן חשבונות. מתן חשבונות וטענה לדיווחים כוזבים של המשיבה 19. טענת המערערים כי המשיבה מסרה דיווחים כוזבים על הכנסותיה מהמוצרים מושא הפטנט, נדונה בפסק הבורר, ולמעשה היוותה את הקטליזטור, כלשונו, להליך הבוררות. תביעת המערערים נדחתה בעיקרה על ידי הבורר, משלא הוכיחו כי המשיבה מסרה דיווחים שאינם תואמים למכירות בפועל. עוד נקבע כי מההסכם בין הצדדים לא ברור מה היקף הדיווח בו חוייבה המשיבה. לבסוף ציין הבורר (בפסקה 6.2.13) כי ערך בדיקה מדגמית של החשבונות ולא מצא בדיווח סטייה מן המכירות שבוצעו בפועל. במסגרת התביעה דכאן, עתרו המערערים לבית המשפט המחוזי למתן צו למסירת חשבונות, ובהחלטתו מיום 1.11.05 נעתר כב' הרשם השופט ברוך ז"ל לבקשה. בהמשך עתרו המערערים בשנית למתן צו למתן פירוט נוסף, ובהחלטה נוספת מיום 20.9.06 נענה כב' הרשם לבקשה בקובעו בקצרה כי "הפירוט... הוא פירוט חלקי ביותר ובוודאי שאין הוא עונה על הנדרש, שעה שמדובר בצו למתן חשבונות". לאור החלטת בית המשפט הגישו המשיבים חשבונות משנת 1995 בצירוף תצהיר של רו"ח אגם. לטענת המערערים אין די בחומר שנמסר להם. נטען כי קלסר המסמכים שנמסר לא עונה על הצו וכי תצהירו של רו"ח אגם אינו מבוסס דיו הואיל ולא היה מעורב בתקופה הרלוונטית בחשבונות המשיבה. המערערים עתרו לפסוק על סמך החומר הקיים בהתחשב בכך שלא כל החשבונות נמסרו, ולחלופין, עתרו למינוי חוקר או למתן צו נוסף לגילוי חשבונות. כאמור, בית משפט קמא דחה את התביעה. 20. בערעור חזרו המערערים וטענו כי החשבונות שהוגשו לא מפורטים דיים ואינם משקפים את הכנסות המשיבה בתקופת ההפרה, וכי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להראות שהחשבונות אמינים ועונים על הצווים למתן חשבונות. עוד נטען כי העובדה שהמשיבה היא חברה ציבורית, אינה מעמידה חזקה למהימנות החשבונות שהציגה. הכרעה 21. איני רואה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא. ראשית, המדובר בממצאי עובדה ומהימנות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם אלא במקרים חריגים שאינם מתקיימים בענייננו. כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, שפע הנתונים שבידי המערערים מלמד כי לא חסרו להם כל נתונים לצורך ביסוס התביעה. בית המשפט התרשם ישירות מעדותו של רו"ח אגם וציין כי הלה עשה עליו רושם מהימן. המערערים לא הצליחו לערער את חוות דעתו של רו"ח אגם ולא שוכנעתי כי דף החשבון שהוגש אינו מהימן. אכן חסרות מן החשבון קבלות וחשבוניות אך רו"ח אגם הסביר בעדותו את הסיבה לכך וכי אין כיום דרך לשחזר את החוסרים לאחר שמערכת המחשוב של המשיבה קרסה בסביבות שנת 2000 (פרוטוקול הדיון בבית משפט קמא בעמ' 67-66; 75-74), ודומה כי הסבריו נתקבלו על ידי בית משפט קמא. מנגד, המערערים לא הציגו בפני בית המשפט ראיות המוכיחות כי דיווחיה של המשיבה לא תאמו למכירות ולהוצאות בפועל. משלא הובאה ראיה כלשהי שיש בה לסתור את מערכת החשבונות שניהלה המשיבה, איני נדרש לשאלה אם עומדת לזכותה מעין חזקה כי כחברה ציבורית הנסחרת בבורסה היא ניהלה את חשבונותיה בצורה מדוקדקת וקפדנית. לא למותר לציין, כי גם הבורר נדרש למהימנות דיווחי המשיבה ולא מצא בהם פגם, גם לאחר בדיקה מדגמית. אכן, הערעור שלפנינו מתייחס לתקופת ההפרה, שלא נדונה בבוררות, אך יש בבדיקה שערך הבורר לגבי התקופה קודם לכך, כדי לתמוך במסקנה כי דיווחי המשיבה מהימנים. מכל מקום, בהיעדר ראיה כלשהי לסתור, לא היה מקום להיעתר לבקשת המערערים למנות חוקר או לשוב וליתן צו למתן חשבונות. פיצויים בגין הפרת הפטנט בתקופת ההפרה 22. בית משפט קמא קבע כי לפסק דינו של הבורר בדבר בטלות ההסכם יש ליתן תוקף החל ממועד הודעת הביטול בחודש אפריל 1996. בהתאם לכך, נעתר בית משפט קמא חלקית לתביעה ברכיב זה, הנסב על שיווק מוצרים לאחר ביטול ההסכם, ופסק למערערת פיצוי בגובה רווחי המשיבה בתקופת ההפרה, בסכום של 200,000 דולר. המערערים טענו כי בית משפט קמא טעה בכך שאימץ את חוות דעתו של רואה חשבון זונטג, בעוד שעל פי רו"ח אגם, סמנכ"ל המשיבה, הרווח עמד על 385,000 דולר. בהקשר זה, נטען כי בית משפט קמא התעלם מטענות המערערים כי המשיבה העלימה הכנסות וניפחה עלויות, ופסק בדרך של אומדנא לא מבוססת. הכרעה 23. אקדים ואומר כי איני משוכנע שהבורר נתכוון בפסק דינו לקבוע כי מועד ביטול ההסכם הוא עם מתן הודעת הביטול באפריל 1996, באשר את מסקנתו לגבי ביטול ההסכם השתית גם על מערכת היחסים העכורה שנוצרה בין הצדדים. עם זאת, לאור התוצאה אליה הגעתי, איני נדרש לשאלה זו. 24. ענייננו בתביעה לרווחים שנוצרו בעקבות הפרת פטנט, והמסגרת הנורמטיבית קבועה בסעיף 183 לחוק הפטנטים הקובע כדלהלן: 183. סעדים במשפטי הפרה (א) בתביעה על הפרה זכאי התובע לסעד בדרך צו מניעה ולפיצויים. (ב) בית המשפט, בבואו לפסוק פיצויים, יתחשב במעשה ההפרה של הנתבע ובמצבו של התובע עקב מעשה זה, והוא רשאי להביא בחשבון, בין היתר – (1) הנזק הישיר שנגרם לתובע; (2) היקף ההפרה; (3) הרווחים שהפיק המפר ממעשה ההפרה; (4) דמי תמלוגים סבירים שהמפר היה חייב בתשלומם אילו ניתן לו רשיון לנצל את הפטנט בהיקף שבו נעשתה ההפרה. בפרשת עין טל - גם שם נדונה תביעה הקשורה לפטנטים בתחום ההשקייה - נאמר כי העקרון שעומד מאחורי פסיקת פיצויים מכוח הסעיף האמור הוא, בדומה לדיני הנזיקין, השבת המצב לקדמותו והעמדת הניזוק במצב בו היה אלמלא ההפרה. וכלשונו של בית המשפט בעניין עין טל: "הכלל היסודי הוא החזרת 'עטרת בעל הפטנט ליושנה' כאילו לא הופרו זכויותיו כלל" (שם, בעמ' 502). אך להבדיל מדיני הנזיקין, רשאי בית המשפט בבואו לפסוק פיצויים בגין הפרת פטנט להתחשב "במעשה ההפרה של הנתבע ובמצבו של התובע עקב מעשה זה" וכן רשאי הוא להתחשב בשיקולים השונים כדלעיל, והרשימה איננה סגורה (עניין עין טל בעמ' 501; עמיר פרידמן ויוסי סיוון "פיצויים בתובענה בגין הפרת פטנט" (פורסם באתר של המכללה האקדמית למשפט ועסקים רמת גן, http://www.clb.ac.il/law/communication/articles/16.rtf) (להלן: פרידמן וסיוון)). על בית המשפט לקבוע את הפיצוי הראוי בהתייחס לכל מקרה לגופו, בבחינת השיקול הראוי אשר ישרת את מטרת הפיצוי ויתחשב ברווחי המפר מחד ובהוצאותיו מאידך (Levin Bros Co. v. Davis Manufacturing Co., 72 F. 2d 163, 165 (1934)). אל פרשנות הסעיף נשוב בהמשך, בדיון בנוגע להפרת חובת הפיתוח ומניעת זכויות המערער. בשלב זה אתמקד ברכיב הפיצויים לפי החלופה של "רווחי המפר כתוצאה ממעשה ההפרה", עליה התבסס בית משפט קמא בפסק דינו, גם אם הדברים לא נאמרו במפורש. 25. הפיצוי שנפסק על ידי בית משפט קמא מבוסס על הרווח הריאלי שהפיקה המשיבה בתקופת ההפרה, בהתאם לחוות דעתו של רו"ח זונטג. לטעמי, צדק בית משפט קמא בקובעו כי טיעוני המערערים בעניין זה צריכים היו להיתמך בחוות דעת מומחה מטעמם, כפי שנעשה על ידי המשיבים, ובהיעדר נתונים לסתור, אין לבית המשפט אלא להתייחס לחוות הדעת שהוגשו על ידי המשיבה. 26. המשיבים הגישו שתי חוות דעת. הראשונה, בדרך של תצהיר, על ידי רו"ח אגם ששימש כחשב וכסמנכ"ל כספים של המשיבה. רו"ח אגם התייחס בתצהירו לתקופה החל מהמועד הקובע (4.11.95) ועד למועד מתן פסק הבורר ביום 30.5.00, שלאחריו חיסלה המשיבה את מלאי המוצרים שנמצא אצלה ומכרה את התבניות ששימשו אותה לייצור המוצרים [במאמר מוסגר: כזכור, בית המשפט קבע כי תקופה ההפרה קצרה יותר והיא מתחילה מספר חודשים לאחר המועד הקובע, עם משלוח הודעת הביטול בחודש אפריל 1996]. בחוות דעתו ניתח רו"ח אגם את מכירות המשיבה באותה תקופה, הפחית את התמלוגים בסך 226,639$ ששולמו למערער והגיע למסקנה כי הרווח של המשיבה ממכירת המוצרים לאחר ניכוי התמלוגים ששולמו למערער עומד על 385,598$. מסכום זה יש לנכות הוצאות הנהלה, הוצאות כלליות והוצאות מימון, כך שהסכום המגיע למערערים עומד על 188,157$ בלבד. בהמשך, הגישו המשיבים חוות דעת שנערכה על ידי רו"ח זונטג, שהציע שתי חלופות לחישוב הנזק או הרווח עבור התקופה ממועד ביטול ההסכם ועד לחודש מרץ 2001 (כשמונה חודשים לאחר מתן פסק הבורר, דהיינו, לפרק זמן ארוך יותר מתקופת ההפרה). החלופה הראשונה מתייחסת לאפשרות שהמערער היה פועל כבעל עסק עצמאי ונושא בכל העלויות הכרוכות בייצור ובשיווק הפטנט. על פי חלופה זו, נקבע כי הרווח שהמערער היה מפיק אף נמוך מהתגמולים בסך של כ-230,000$ שהועברו לו על ידי המשיבה במהלך תקופת ההפרה. כאמור, בית משפט קמא אימץ את החלופה השנייה בחוות דעתו של רו"ח זונטג, המבוססת על חישוב כלל הרווחים שהופקו על ידי המשיבה בנטרול הסכומים שהועברו בפועל למערער. עיינתי בחוות הדעת ונחה דעתי כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא. אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים על דרך הכלל, והדברים נכונים גם - ויש הגורסים אף במשנה תוקף - מקום בו מדובר בעדויות מומחים שנחקרו בערכאה הדיונית שהתרשמה ישירות מהתייחסותם לסוגיה שבפניהם והדרך בה גיבשו את מסקנותיהם (ראו, לדוגמה, ע"פ 10166/09 פלונית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.10.2009) והאסמכתאות שם; ע"א 7321/08 פלוני נ' שירותי הבריאות הכללית (לא פורסם, 5.9.2010) והאסמכתאות שם). החלופה השנייה בה נקט רו"ח זונטג ואשר אומצה על ידי בית משפט קמא, עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים לגבי "הרווחים שהפיק המפר ממעשה ההפרה", מה עוד שגם המערער השתית טענתו על כך שהפיצויים המגיעים לו נגזרים מרווחי המשיבה כתוצאה מהפרת הפטנט. אף לא למותר לציין את טענת המשיבה, ודומה כי יש בה ממש, כי אם המערער היה לוקח את המושכות לידיו ומפתח בעצמו את הפטנט לא היה מפיק רווחים מיידיים בתקופת הפרה, נוכח הערכה כי נדרשות שש שנות פיתוח עד להפקת רווחים בפועל מהמוצר. רו"ח זונטג העמיד את הרווח על 229,000$ ובית משפט קמא הפחית מכך סכום של 29,000$, לאור הערת רו"ח זונטג בהקדמה לחוות דעתו (פסקה 3.17 לחוות הדעת) כי הסכום אליו הגיע מהווה רף עליון שאינו לוקח בחשבון סיכון עסקי כלשהו אף שחוסר ההתחשבות בסיכון "אינו מקובל בהתקשרויות מסוג זה". איני רואה להתערב בכך, באשר רשאי היה בית משפט להפחית את סך הפיצויים על פי שיקול דעתו לאור רכיב הסיכון, אם מכוח סמכותו הכללית לאמץ חוות דעת מומחה על כל רכיביה או חלק מרכיביה, ואם מכוח סמכותו לפי סעיף 183(ד) לחוק הפטנטים הקובע כדלהלן: "נתבעו פיצויים, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע במתן דין וחשבון על היקף ההפרה; אולם בבואו לקבוע את שיעורם של הפיצויים, לא יהא בית המשפט כפות בדין וחשבון אלא רשאי לקבוע את שיעורם לפי כל נסיבות המקרה..." (ראו עניין עין טל בעמ' 499; ת.א. (ת"א) 1346-07 עבדה נ' חגים- נחלים שיווק בע"מ (לא פורסם, 2.3.2010); פרידמן וסיוון בעמ' 7). 27. באשר לניכוי שאר ההוצאות, הערעור בנקודה זו אינו נהיר לי: כל שנאמר בפסק דינו של בית משפט קמא (עמ' 67) הוא כי הוצאות כלליות, הנהלה ומימון לא נלקחו בחשבון במסגרת בחינת הרווחיות בחוות דעתו של רו"ח זונטג על פי החלופה השניה (נתון זה עולה גם מעדותו של רו"ח זונטג בעמ' 39, ש' 11-10 לפרוטוקול בבית משפט קמא). הואיל ובסופו של יום ממילא לא נלקח בחשבון ניכוי ההוצאות בחלופה שנבחרה, והפחתת שיעור הפיצויים נערכה לאור אומדן הסיכון כאמור לעיל, איני מוצא מקום להידרש לטענה זו. הסתרת רווחים, אי דיווח וניפוח עלויות 28. לטענת המערערים, בית משפט קמא לא דן כלל בטענותיהם במישורים אלה, אלא הסתפק באמירה כי "התובעים לוקחים את הנתונים המספריים, עושים איתם מניפולציות חשבונאיות ומתמטיות" (עמ' 73) מבלי לגבות טענותיהם בחוות דעת מומחה. לטענת המערערים, המדובר בחישובים חשבוניים גרידא שאינם מצריכים חוות דעת מומחה. לאור הלכת עין טל די להוכיח את הרווחים על ידי גילוי מסמך היריב ויש להקל עם בעל פטנט ולפסוק לזכותו פיצויים בגין הפרה אף במקום בו לא הוכח נזק. בהקשר זה נחלקת טענת המערערים לשלושה ראשים כלהלן: א. המשיבה הפיקה הכנסות מוסוות ממכירת פולסטורים וזכויות שיווק מוצרים נגד קרה לחברת Drip-in. לטענת המערערים, כנגד זכות השיווק שקיבלה המשיבה מ-Drip-in - זכות בעלת שווי כספי ניכר - מכרה המשיבה ל-Drip-in פולסטורים עירומים במחיר הנמוך אף ממחיר העלות. בדרך זו הסוותה המשיבה, לטענת המערערים, הכנסות ממכירת הפולסטרים. ב. המשיבה מכרה מוצרים נלווים לפולסטורים מבלי שדיווחה על כך למערערים. נטען, כי בתקופת ההפרה המשיבה דיווחה רק על הכנסות ממכירת 670,000 פולסטורים עירומים, בעוד שלמעשה נמכרו 728,729 מוצרים הכוללים מוצרי לוואי שנמכרו בנוסף למוצר הערום. ג. המשיבה "ניפחה" עלויות הייצור ומחירי המוצרים הנלווים. המערערים הצביעו על דיווחים סותרים בדבר עלויות המוצרים, לדוגמה, בנוגע לעלות ייצור פולסטור ערום שעומד לעיתים על 42 סנט ולעיתים על 27 סנט. לטענת המערערים, הם חוייבו במסגרת ההתחשבנות בעלויות סרק בסכום המשוער ב-200,000 דולר. הכרעה 29. לכאורה, יש ממש בטענת המערערים כי בית המשפט לא דן פרטנית בשלושת ראשי התביעה המפורטים לעיל. אך משבחנתי הטענות לגופן, הגעתי למסקנה כי לכל הטענות סיבה ומסובב אחד הנוגע לשאלה שהוכרעה כבר בראשית הדרך באשר למהימנות דיווחי המשיבה בנוגע להכנסותיה. 30. הטענה להכנסות בגין מכירת מוצרי לוואי בנפרד מפולסטורים עירומים והטענה לניפוח עלויות (ראשי התביעה השני והשלישי) הוכרעו כבר בפסק דינו של הבורר והן נוגעות לטענת אי הדיווח. הבורר מצא כי לא ניתן לקבוע שהמשיבה העלימה רווחים ומכירות של פולסטורים, וכלשונו של הבורר "לא קיבלתי מהתובע כל ראיה ואפילו לא בדל ראיה לטענתו זו" (פסקה 6.2.14). הנושאים עליהם הצביעו המערערים נוגעים לפן נוסף של הבעיה והיא מדיניות שיווק הפולסטורים, ולכך התייחס הבורר בפסקאות 6.2.18-6.2.16 לפסק דינו, שם נקבע, בין היתר, כי על פי תנאי החוזה, המערער לא היה רשאי להתערב במחיר המכירה של הפולסטור הערום ולכן אינו זכאי לתבוע את ההפרש בין המחיר הריאלי של המוצר לבין המחיר (הנמוך) שנתקבל בפועל. 31. בהליך הבוררות אישרו המשיבים שלא דיווחו על מכירת המוצרים הנלווים, אולם נימקו זאת בכך שעל פי לשון החוזה חובת הדיווח חלה על מוצרים מחוברים (The attached Product) בלבד, ואילו המוצרים נשואי התביעה נמכרו בנפרד מהפולסטור הערום (ראו בפסקה 6.2.17 לפסק הבוררות). הבורר דחה טענה זו במישור העקרוני, באשר יש בכך פתח לפיצול מלאכותי של הזמנת הלקוח על מנת להימנע מתשלום למערער. ואולם, בסופו של יום, לא פסק הבורר פיצוי כספי בגין עילת תביעה זו, מאחר שהמערער לא כימת את היקף רווחי המשיבה בגין מכירות מוצרים אלה ולא הוכיח כי נעשה בפועל שימוש לרעה בפיצול ההזמנה של הלקוח ובאיזה היקף. אמנם המערער ביקש צו למתן חשבונות, אולם הבורר סירב להיענות לבקשה הואיל וזו התייחסה לתקופה שלאחר המועד הקובע. מתוך התחשיב החשבונאי המתואר בפסק הבורר דומה כי החשבון כוללני ומבולבל, ואין בנתונים המצויים בידינו כיום כדי לבוחנו. כזכור התביעה בבית המשפט המחוזי מתייחסת לתקופת ההפרה, מחודש אפריל 1996 ועד לשנת 2000 עם מתן פסק הבורר. ואולם, חרף האמור בפסק הבורר, המערערים לא הגישו חוות דעת מטעמם, אלא שבו והשתיתו טענותיהם על דיווחי המשיבה במקום לתמוך טענתם בדבר מכירת מוצרים נלווים על חוות דעת מטעמה. לשיטת המערערים, מחוות הדעת של רו"ח אגם ורו"ח זונטג עולה כי נמכרו 728,729 מוצרי טפטוף, אך המשיבה דיווחה על רווח בגין מוצרים נלווים רק לגבי כ-60,000 יחידות (קבוצת המוצרים C ו-D). מאחר שיש להניח כי הפולסטרים לא נמכרו "ערומים", זכאים המערערים גם להכנסות הנובעות ממכירת המוצרים הנלווים עבור כ-670,000 מוצרי טפטוף. פולסטר עם מוצר נלווה נמכר בסכום ממוצע של 3.8 דולר, בעוד פולסטר "ערום" נמכר בסכום של 0.8 דולר בלבד, ולכן זכאים המערערים לקבל מהמשיבה הסך של 3 דולר (0.8$ -3$) X 670,000 מוצרים = 2,010,000 דולר. הגם שבית משפט קמא לא פירט קביעתו בעניין זה, הרי שפסק דינו הושתת בסופו של דבר על חוות דעתו ועדותו של רו"ח זונטג ובהעדר חוות דעת נגדית "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (בבלי, סנהדרין ו, ב). טענתם של המערערים מבוססת כאמור על ההנחה כי אם נמכר מוצר טפטוף, יש להסיק מכך "אוטומטית" כי המוצר נמכר עם מוצרים נלווים, ולא היא. בנספח א' לחוות דעתו של רו"ח זונטג מפורטות חמש קבוצות מוצרי השקיה (ב-ו) המורכבות מהפולסטור הערום בחיבור למוצר נלווה. תעריפי המכירה בשנות ההפרה בחלוקה לכל אחת מקבוצות מוצרי ההשקייה מצורפים בנספח ד' לחוות הדעת. בעדותו בבית המשפט (עמ' 56, ש' 15-12 לפרוטוקול) אישר רו"ח זונטג כי המערערים זכאים לתמלוגים גם עבור המוצרים הנלווים ואף ציין את שיעור הרווח על פי הנוסחה שנקבעה בחוזה. בהמשך חזר המומחה והדגיש כי השתמש בנתוני המכירות אף בחלופה השניה, זו שאומצה בידי בית משפט קמא (עמ' 61, ש' 5-7 לפרוטוקול) וכי התחשיב שערך נעשה בהסתמך על הנתונים שסיפקה לו המשיבה. על פי התחשיב, סך הכנסות המשיבה בין השנים 2000-1996 ממכירת כל המוצרים עמד על 1,406,809 דולר (סכום הגבוה בכ-60,000 דולר מזה שנכתב בתצהירו של רו"ח אגם). על מנת להוכיח טענתם כי המשיבה העלימה הכנסות נוספות בסכום של כשני מליון דולר, היה על המערערים לקעקע תחילה את מהימנות הנתונים והדיווחים של המשיבה ולהראות כי בוצעו מכירות של מוצרים נלווים בגינן נצמחו למשיבה הכנסות שלא נכללו בדו"ח, אך בנטל זה המערערים לא עמדו. מנגד, עיינתי בדו"חות המשיבה שנמסרו למערערים (ואשר צורפו לחוות דעתו של רו"ח אגם) הכוללים את סך ההוצאות והכנסות ממכירת הפולסטורים, והתרשמותי היא כי רובם של המוצרים אכן כללו גם מוצרי לוואי מסוגים שונים (ראו נספח נ/9 לתצהירו של רו"ח אגם, בו נוקב רו"ח אגם בעלויות הייצור של המוצרים הנלווים וממנו עולה כי מרבית הפולסטרים אכן נמכרו עם מוצרי לוואי). מכאן, שטענת המערערים – עליהם ביססו את תחשיביהם – כי דווח רק על 60,000 פולסטרים שנמכרו עם מוצרי לוואי, נסתרת לכאורה מיניה וביה ברישומים היחידים המצויים לפנינו. כמו כן, אין המערערים יכולים להסתמך על "הודאת" המשיבה במסגרת הליך הבוררות לפיה לא דיווחה למערערים על ההכנסות ממכירת המוצרים הנלווים. כפי שהוסבר על ידי המשיבים, בשנים 2000-1996 אכן נמכרו גם פולסטרים "ערומים" ללא מוצרים נלווים, אך אין מקום להנחת המוצא של המערערים כי לצד כל פולסטור נמכרו גם מוצרים נלווים שתמורתם הועלמה מנתוני המכירות של המשיבה. משלא נסתרו הנתונים והדיווחים שנמסרו על ידי המשיבה, אני דוחה טענות המערערים להעלמת הכנסות בגין מכירת מוצרי לוואי בנפרד ובגין ניפוח עלויות. משכך, איני נדרש לדון בטענת המשיבים להרחבת חזית אסורה באשר לרכיב האחרון. 32. אשר לטענה להכנסה מוסווית בעקבות ההסכם עם Drip-in (ראש התביעה הראשון) - המשיבה התקשרה ביום 15.2.96 בהסכם עם Drip-in, במסגרתו נקבע, בין היתר, כי המשיבה תעניק ל-Drip-in רישיון למכור את הפולסטור באזור הפצה בלעדי, ובתמורה תעניק Drip-in למשיבה הזכות למכור מוצר שפיתחה (צינור טפטוף) ללא קבלת תמלוגים נוספים (סעיף 2:3 להסכם). מחיר הפולסטור בו חוייבה Drip-in נקבע בסעיף 3:1 להסכם, ובנוסף, התחייבה Drip-in לשאת בהוצאות של המשיבה כאמור בסעיף 3:5 להסכם שכותרתו “participation in R&D and marketing”: “Drip In will participate with a sum of up to US$2,500 per month covering part of the expenses of R&D vis a vis the pulsator drip. This money will be transferred on a quarterly bases[כך במקור – י.ע.] . This investment will entitle Drip In to bring Jacob Levin, or his replacement to Drip In Territory for two months every year for promotional purposes…Whereas Drip In cover flights, travel expenses and all local expenses in the territory, Lego will cover the salary of Jacob Levin during his stay in the USA” עוד הוסכם (בסעיף 4:1) כי המשיבה תעניק ל-Drip-in זכויות בלעדיות למכירת טפטפות עכביש ואולם המחיר בגינן לא נקבע בחוזה. המשיב הסביר בעדותו בבוררות כי הסך של 2,500$ בחודש ( = 30,000$ בשנה) משקף עלות שכר של מר לוין, עובד המשיבה, למשך כחודשיים בשנה בהם נדרש לשהות בארה"ב לצורך ליווי מקצועי בנושא הפולסטרים. הבורר התבטא בפסק דינו כי "קשה להאמין כי פיצוי בשיעור של 15,000 דולר לכל חודש שהיה של לוין בארצות הברית מהווה אך ורק החזר שכרו ועלותו ללגו". למרות שההסכם האמור נחתם לאחר המועד הקובע, התייחס הבורר להסכם, ולטענת המערערים, קביעות הבורר מחייבות מכוח השתק עילה. לשיטתם, המשיבה קיבלה מ- Drip-inסכום משוער של 120,000$ משך ארבע שנות תקופת ההפרה ולכן הם זכאים לסכום זה. בדיון בפנינו, הפחית בא כוח המערער את הדרישה למחצית הסכום, כחלק שהיה מגיע למערערים על פי ההסכם בין הצדדים. 33. איני סבור כי יש בפסק הבורר כדי לתמוך בטענות המערערים. הבורר קבע כי המערער לא היה רשאי להתערב במחיר המכירה של הפולסטור הערום. חריג לכך מצא במקרה תיאורטי בו קיבלה המשיבה תמורה נוספת עבור הפולסטורים בשל השימוש בשמה של המערערת. טענה זו, בהקשר של ההסכם עם Drip-in, לא הוכחה בפני הבורר והוא בחר שלא להכריע בנושא. כל שקבע הוא "שיש אולי מקום למספר תמיהות לגבי אופיו ומהותו (של ההסכם עם Drip-in – י.ע.)". מקביעה זו לא יכולים המערערים להיבנות, מה עוד שלא הביאו בדל ראיה כי התשלום השנתי בסך 30,000$ כנגד נסיעתו ושהייתו של לוין לארה"ב הוא "מנופח". מנגד, קביעת הבורר לפיה המערערים לא רשאים להתערב במחיר הפולסטורים אלא אם יוכיחו כי המשיבה קיבלה תמורה נוספת בגין השימוש בשם המערערת מהוה מעשה בית דין, והמערערים, מצידם, לא השכילו להראות כי המשיבה אכן קיבלה תמורה נוספת בגין השימוש בשם המערערת. שמא ההיפך הוא הנכון, נוכח טענת המערערים, בראש הנזק לעניין המוניטין, כי המשיבה הסתירה את שמם מהמוצרים ששיווקה וממילא לא נעשה כל שימוש בשם המקנה להם פיצוי. סיכומו של דבר, שאיני מקבל טענת המערערים כי התשלום של Drip-in למשיבה בסך 2,500 דולר לכל חודש הוסווה כתשלום בגין פיתוח המוצר והוא למעשה הכנסה שהמערערת זכאית לקבל עבורה תמלוגים. הטענה נוגדת את לשון ההסכם בין המשיבה לבין Drip-in והמערערים לא הביאו ראיה של ממש לסתור. 34. אף איני רואה לקבל טענת המערערת כי זכות השיווק שקיבלה המשיבה מ-Drip-in ניתנה בתמורה למכירת הפולסטורים בסכום נמוך ממחירם הריאלי. המערערים לא הוכיחו כי המשיבה קיבלה הטבה בדמות הנחה עבור הצינורות שרכשה מ-Drip-in. לשאלת ב"כ המערער בנושא זה, הסביר המשיב כי "זו לא היתה הטבה. אנחנו רכשנו צינורות שילמנו עבור הצנרת מחיר מלא כפי שדריפ-אין מכרה ללקוחות אחרים, וקיבלנו זכויות של שיווק בלעדי בישראל, עד כמה שאני זוכר" בהמשך ציין המשיב "זו לא היה (כך במקור-י.ע) עסקת ברטר... שתי חברות שמייצרים מוצרים ואחת נותנת לשניה זכויות במוצרים, מתוך מטרה למכור את הפולסטורים. זו היתה המטרה" (עמ' 198-197 לפרוטוקול). לא מצאתי כי יש בטיעוני המערערים כדי להפריך הסבר זה. מכל מקום, למעט הפרחת האשמות בעלמא, לא עלה בידי המערערים להניח תשתית עובדתית לטענתם כי ההסכם עם Drip-in מגלם בחובו "הכנסה מוסווית" של המשיבה עבור מכירת מוצרים המבוססים על ההמצאה מושא הפטנט. סיכום ביניים 35. מצאנו כי אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא לגבי הסעד של מתן חשבונות, לאחר שהערכאה הדיונית התרשמה באופן בלתי אמצעי מעדויות המומחים, ובהמשך לפסק הבורר אשר מצא את דיווחי המשיבה מהימנים. כך גם לגבי הסכום שנפסק כפיצוי בגין תקופת ההפרה, קרי, הרווח הריאלי שהפיקה המשיבה בתקופת ההפרה שלאחר ביטול ההסכם. אף לא מצאתי עילה להתערב באשר לשלושת הרכיבים עליהם הצביעו המערערים כבסיס לתביעתם כי יש להגדיל את סכום הפיצויים. זאת, בשל טענות הנוגדות את חוות דעת המומחה מטעם המשיבים עליה נסמך בית משפט קמא, ומאחר שלא הונחה תשתית כלשהי לטענה לפיה אין לסמוך על דיווחי המשיבה. הפרת חובת פיתוח המוצר ומניעת זכויות המערער בפטנט בתקופת ההפרה 36. לטענת המערערים, היה על בית משפט קמא לפסוק לזכותם פיצוי בגין שתי עילות נוספות: מניעת זכותו של המערער בפטנט בתקופת ההפרה ונזקים שנגרמו למערערים עקב אי פיתוח הפטנט על ידי המשיבה. זאת, באשר המשיבים דחו את הודעת המערערים על ביטול החוזה ומנעו מהמערערים את השימוש בפטנט. לטענת המערערים, המשיבים התעלמו מקביעת הבורר כי יש להחזיר להם את הזכויות בפטנט על מנת שיוכלו לנצלן כראוי. כן הפנו לסעיף 18 לתצהיר המשיבים ממנו עולה כי המשיב התנה את השבת הזכויות בפטנט בהגעה להסכם ובויתור על התביעה לבוררות. עוד נטען כי במשך הזמן בו נמנע מהמערערים השימוש בפטנט, אבד זמן יקר מאורך התקופה בה מוגן הפטנט. לטענת המערערים, כל עוד התנהלה הבוררות הם לא היו חייבים לבקש צו מניעה זמני כנגד השימוש בזכויות על ידי המשיבים, והיה זה סיכון שהמשיבים נטלו עליהם בהתעלמם מהודעת הביטול. מכאן טענתם הכפולה של המערערים כי הם זכאים הן לפיצוי עבור תקופת ההפרה בה נמנע מהם להשתמש בפטנט והן לפיצוי על כך שבמהלך בתקופת ההפרה נמנעה המשיבה מלהמשיך ולפתח את המוצרים. 37. בית משפט קמא קבע כי התביעה מבוססת על עילת ההשבה מכוח סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971, ודחה את טענת המערערים משלא שוכנע כי המשיבים מנעו מהם לעשות שימוש בפטנט, או שעשו מעשה אקטיבי למניעת ניצול הפטנט. נקבע כי אילו ביקשו המערערים באמת ובתמים לעשות שימוש בפטנט, יכולים היו לעתור לצו מניעה להמשך השימוש בפטנט מייד לאחר שהודיעו על ביטול ההסכם, כאמור בסעיף 183(א) לחוק. באשר לעילה של הפרת חובת הפיתוח, אימץ בית המשפט את עמדת המשיבים לפיה המערערים אינם יכולים לטעון, מחד, כי החוזה בא לקיצו עם הודעת הביטול, ומאידך, לתבוע פיצוי בגין הפרת חובת הפיתוח. הכרעה 38. איני רואה להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא כי המערערים לא עשו דבר על מנת לנצל את הפטנט בעצמם או כדי למנוע ניצולו על ידי המשיבה לאחר הודעת הביטול. המערערים לא הודיעו לאף אחת מהחברות שפעלו בתחום ההשקיה על ביטול ההסכם בינם לבין המשיבה, ומנגד, המשיכו לקבל את התמלוגים השוטפים. אף לא למותר לציין כי בכתב התביעה המקורי שהגישו המערערים בבוררות, לא הועלתה עילה זו. 39. כשלעצמי, אני סבור כי ניתן לדחות את טענת המערערים גם מן הטעם של מניעת כפל פיצוי. בעניין עין טל נאמר כי בדומה לעוולה נזיקית, תכלית הפיצוי בגין הפרת פטנט היא השבת המצב לקדמותו. לצד תכלית זו ניתן להוסיף גם את התכלית של מניעת התעשרות שלא כדין. בדומה לדיני הנזיקין, גם דיני עשיית עושר ולא במשפט חלים על חיובים לא רצוניים, אך מטרתם שונה – לא רק השבת המצב לקדמותו, אלא גם שלילה של התעשרות על חשבון הזולת, ובהקשר של הפרת פטנט, מניעת מצב בו ראובן מתעשר על חשבון פרי המצאתו של שמעון. על חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, נאמר כי "שולח הוא פארותיו אל כל פינות המשפט והוא בצופן הגנטי של כל כלל במשפט" (דברי השופט חשין, כתארו אז, בהקשר של ביטוח כפל ברע"א 3948/97 מגדל, חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(3) 769, 814 (2001)). מגוון האפשרויות והסעדים שמעמיד המחוקק לרשות בית המשפט בסעיף 183(ב) לחוק הפטנטים, עולה בקנה אחד הן עם התכלית של השבת המצב לקדמותו והן עם התכלית של מניעת עשיית עושר ולא במשפט. "הרווחים שהפיק המפר ממעשה ההפרה" - כאמור בסעיף 183(ב)(3) לחוק הפטנטים - מהווים קריטריון להערכת הנזק שנגרם לבעל האמצאה עקב הפרת הפטנט, אך גם מאפשרים לנפגע לקבל את רווחי מפר הפטנט על מנת למנוע התעשרות עקב נטילת רכוש הזולת (עופר גרוסקופף "התעשרות מנטילת רכוש הזולת" ספר דניאל 761 (נילי כהן ועופר גרוסקופף עורכים, תשס"ח-2008)). זאת, בדומה לסעיף 9 לחוק התרופות המאפשר לנפגע לקבל את הרווח שנצמח למפר בעקבות ביטול חוזה (ראו גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 701-700 (2009) וכן סעיף 495 לתזכיר חוק דיני ממונות, התשס"ו-1996), ובדומה להלכת אדרס (ד"נ 20/82 אדרס חומרי בניין בע"מ נ' הרלו ג'ונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב(1) 221 (1988)) המאפשרת לנפגע לקבל את הרווח שצמח למפר כתוצאה מהפרת חוזה). בבוא בית המשפט לתאם בין הסעדים והשיקולים השונים בפסיקת הפיצויים מכוח סעיף 183 לחוק הפטנטים, עליו ליתן את הדעת שאין לפסוק כפל פיצוי. כך יאה וכך נאה בדין האזרחי בכללותו, ובהיקש קרוב לענייננו, נזכיר את ההלכה לפיה ניתן לתבוע סעדים מכוח דיני עשיית עושר לצד סעדים מתחום דיני קניין רוחני (ע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289 (1998)) אך "מן ההכרח לתאם בין שני הסעדים האלה, פן ייוצר כפל פיצוי" (ע"א 2972/95 וולף ושות' בע"מ נ' דפוס בארי שותפות מוגבלת, פ"ד נג(3) 472, 480 (1999)). וראו בדומה בדין האמריקאי המאפשר לתבוע על פי החוזה או בגין הפרת פטנט:Phillip B.C Jones, Violation of a Patent License Restriction: Breach of Contract or Patent Infringement? 33 Idea : The Journal of Law and Technology 225,228-229, (1993). 40. ומהתם להכא: התביעה בגין מניעת זכויות המערער בפטנט היא תביעה חלופית לתביעת הפיצויים בגין הרווח שהפיקה המשיבה מכוח סעיף 183(ב)(3) לחוק הפטנטים, אך אינה יכולה להצטבר אליה. בית משפט קמא פסק לזכות המערערים את הרווח הריאלי שהפיקה המשיבה בסך של 200,000 דולר (מעבר לתמלוגים בסכום של למעלה מ–226,000$ ששולמו למערערים בתקופת ההפרה). מתן פיצוי למערער בגין מניעת השימוש בפטנט במצטבר להשבת הרווח הריאלי שהפיקה המשיבה בגין השימוש בפטנט, מהווה למעשה כפל פיצוי וגם מטעם זה יש לדחות את תביעת המערערים. 41. אשר לעילה השנייה שעניינה הפסדים שנגרמו למערערים עקב אי פיתוח המוצר. עקרונית, איני רואה מניעה כי המערערים יתבעו הן את הרווח הריאלי שצמח למשיבה בגין הפרת הפטנט בתקופת ההפרה והן נזק שנגרם להם בגין אי פיתוח המוצרים, ואין מדובר בכפל פיצוי. אלא שהדברים נכונים לנזק שנגרם בגין אי פיתוח המוצר בתקופה שלפני הודעת המערערים על ביטול ההסכם, ועילה זו נדונה כבר בפני הבורר שפסק למערערים פיצוי בסך 25,000$ בראש נזק זה. משתבעו המשיבים פיצויים בגין הפרת הפטנט החל מיום הודעת ביטול ההסכם, הם מנועים מלתבוע את המשיבה על כך שלא המשיכה בפיתוח המוצרים גם לאחר ביטול ההסכם, כאילו נותר ההסכם בתוקפו. לא למותר לציין כי המשיבה טענה כי גם לאחר המועד הקובע, ובתוך תקופת ההפרה, היא פיתחה את מוצרי ההשקיה שהיה להם פוטנציאל שיווקי, ואף הגיעה להיקף מכירות גדול יותר מכל חברת השקיה אחרת. דומה אפוא כי טענת המערערים לרווחי עתק שנמנעו מהם עקב אי פיתוח המוצר, מבוססת על הנחות ספקולטיביות, ואחזור ואזכיר כי הבורר פסק בראש נזק זה, עבור התקופה "הקריטית" של תחילת חיי המוצר, סך של 25,000$ בלבד. משדחיתי את טענות המערערים לגופן איני נדרש למחלוקת בין הצדדים לגבי היקף הפיצוי הנטען. בהקשר זה, ולמעלה מן הנדרש, אומר בקצרה כי גם אם הייתה מתקבלת טענת המערערים במישור העקרוני, לא היה מקום לקבל את הערכת הפיצוי הנטען על ידם בסך של כחמשה מליון דולר. סכום זה מבוסס על הנחות ספקולטיביות בהתייחס לחוות דעתו הראשונה של רו"ח זונטג, בה העמיד את ההפסד ההיפותטי בגין אי ניצול הפטנט והפרת חובת הפיתוח על סך של 465,000 דולר. מנגד, המשיבים הסתמכו על חוות דעתו המשלימה של רו"ח זונטג בה העמיד את ההפסד על 70,500 דולר. אילו צריך הייתי להכריע בין המספרים, דומה כי היה מקום להעדיף את חוות דעתו האחרונה של רו"ח זונטג. 42. מעבר לנדרש אזכיר כי היחסים בין הצדדים הוגדרו על ידי הבורר כ"עסקה משותפת" (joint venture), וכלשונו בפסק הבוררות: "העסקה המשותפת ככל הנראה איננה מקבלת את הנכס - הפטנט - אלא רק את הזכות לניצולו, כאשר התובע איננו מתבקש לשום תרומה שוטפת נוספת. לשון ההסכם איננה מתייחסת לחובת התובעים לכסות את הפסדי העסקה (ההדגשה במקור- י.ע). הנה כי כן, למרות ההסכם, הפטנט נשאר בידיו של המערער, הוא היה רשאי לשוב ולהחזיק בו ולפתח אותו, אך כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, הוא נמנע מלעשות כן, לא נקט כל צעד שימנע מהמשיבה להמשיך בייצור ובשיווק המוצרים והעדיף להמשיך לקבל את התמלוגים השוטפים. פגיעה במוניטין 43. המערער טען כי המשיבים פגעו במוניטין שלו בשני אופנים: בכך שלא ציינו את שמו על גב אריזות המוצרים ששווקו חרף התחייבות המשיבה בהסכם, ועקב השמצות והאשמות שהפיצו אודותיו, לפיהן כביכול הוא מפר פטנטים של אחרים ושלא ניתן לנהל עימו יחסים מסחריים. הכרעה 44. על הטוען לפגיעה במוניטין להוכיח את הפגיעה ואת שיעור הנזק שנגרם לו כתוצאה ממנה. בית משפט קמא דחה את טענת המערערים בקובעו כי לא הרימו את נטל ההוכחה. המערער לא הראה כי המוניטין שלו נפגע ולא הוכיח את הנזק שנגרם לו, והמכתבים שהוחלפו בין הצדדים, גם אם כללו חילופי האשמות, נכתבו על רקע הסכסוך העסקי בין הצדדים וכך יש לראות את הדברים. המערער הסתמך, בין היתר, על קביעתו של הבורר בפסק הבוררות שם נאמר (בפסקה 6.3.6) כי "לכל היותר ניתן להאשים את לגו בכך שבמחדלה היא לא מנעה שחיקה במוניטין של התובע, וכתוצאה מכך נגרמה פגיעה בהכנסותיו הצפויות, לו המוניטין שלו היה נשמר כדבעי. מכאן שלכל היותר יש כאן טענה של מחדל והימנעות מעשיה, שדרגתן פחות חמורה מעשיה מכוונת לשחיקת מוניטין של התובע". חרף תביעת המערער על סך של 15,000 דולר בגין ההפרה קבע הבורר כי לא מצא בסיס להערכת הנזק, אולם לנוכח התנהגותה של המשיבה פסק פיצוי סמלי של 1,000 דולר בלבד. הערעור הנוכחי מתייחס כאמור לתקופת ההפרה, אך המערער לא השכיל כאמור להוכיח כי היה מעשה הפרה פוזיטיבי ולאמוד את נזקיו. לפיכך לא מצאתי מקום להתערב בפסיקת בית משפט קמא בנקודה זו. פיצויים עונשיים 45. המערערים טענו כי התקיימו התנאים לפסיקת פיצויים עונשיים, נוכח הפרה שנעשתה בכוונת מכוון, ביודעין ובמצח נחושה על אף הודעת הביטול, תוך שהמשיבים ממשיכים ביודעין לעשות שימוש אסור בפטנט ולמכור את הפולסטורים. עוד נטען כי לאחר ביטול ההסכם מכרה המשיבה לחברת Drip-in זכויות שכבר לא היו שייכות לה, והתערבה ביחסים העסקיים שבין המערערים לחברות זרות. לטענת המערערים, הקביעה של בית משפט קמא לפיה המשיכו הצדדים לנהוג על פי ההסכם חרף הודעת הביטול, אינה עולה בקנה אחד עם שאר הראיות ועם קביעת הבורר שאין לזקוף לחובת המערערים את קבלת התמלוגים לאחר הודעת הביטול. הכרעה 46. סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים קובע כלהלן: "נעשתה הפרה לאחר שבעל הפטנט או בעל הרשיון היחודי הזהיר עליה את המפר, רשאי בית המשפט לחייב את המפר בתשלום פיצויי עונשין, בנוסף לפיצויים שקבע לפי סעיף קטן (ב), ובלבד שלא יעלו על סכום אותם פיצויים". עניינו של הסעיף בסעד עונשי, שנועד להרתיע מפר מלהמשיך ולהשתמש בפטנט חרף פנייה של בעל הפטנט. בדומה, סעיף 284 ל- Patent Act בארצות הברית, מאפשר לבית המשפט, על פי שיקול דעתו, לפסוק לטובת הנפגע פיצויים עונשיים כדלהלן: “… In either event the court may increase the damages up to three times the amount found or assessed”. סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים לא קובע קריטריונים ברורים לפסיקת פיצויים עונשיים במקרה של הפרה. הפיצוי מסור לשיקול דעתו של בית המשפט על רקע מכלול הנסיבות, לרבות התנהגות הצדדים, היקף ההפרה וחומרתה, ותחושת הצדק. הפסיקה בארצות הברית החילה פיצויים עונשים מקום בו הוכחה הפרה מכוונת ובלתי ראויה (Remedies in Patent Law and Policy: Cases and Materials 933, 1029 (Robert Patrick Merges & Jhon Fitzgerald Duffi eds., 4th ed.,2007))(להלן: Patent Law and Policy); Matthew D. Powers and Steven c. Carlson, The Evolution and Impact of The Doctrine of Willful Patent Infringement, 51 Syracuse L. Rev. 53, 68 (2001)(. (להלן:Powers and Carlson). החל משנת 1983 הוקשחו התנאים למתן פיצויים עונשיים והתובע נדרש להצביע על אינדיקציות ברורות כי ההפרה היתה ביודעין, ובין היתר, נדרש הנפגע לשלוח למפר התראה טרם הגשת התביעה (לסקירה נרחבת ראו: Powers and Carlson, בעמ' 71-68). בהמשך נקבעו בפסיקה נסיבות שראוי להתחשב בהן בעת פסיקת פיצויים עונשיים ומספר אינדיקציות על פיהן ניתן לקבוע אם ההפרה נעשתה בתום לב או במזיד. כך, בעניין Read Corp. v. Protec, Inc. משנת 1992 (970 F. 2d 816, 826-827) מנה בית המשפט כללי עזר לבחינת הנסיבות המתאימות לפסיקת פיצויים עונשיים, ביניהם עוצמת ההפרה, העדר תום לב של המפר, משך ההפרה ומצבו של הנפגע. חרף הניסיון בפסיקה לקבוע כללים לפסיקת פיצויים עונשיים, עדיין יש חוסר בהירות בנושא, שבסופו של יום מסור לשיקול דעתו של בית המשפט (Patent Law and Policy, בעמ' 1037-1036). ברקע של מבחני העזר למיניהם ושיקול הדעת השיפוטי ניצבת התכלית של הפיצויים העונשיים להרתיע את המפר ומפרים פוטנציאליים. לאור תכלית זו נקבע בעניין Roton Barrier v. Stanley Works, 79 F.3d 1112 (1996) כי השימוש במכשיר של פיצויים עונשיים ייעשה במשורה במקרים המשרתים את התכלית: “However, ‘punitive damages are not favored in the law, and the courts must take caution to see that punitive damages are not improperly or unwisely awarded.’ (Levy, 205 Ill.Dec. at 616, 643 N.E.2d at 1223). Additionally, punitive damages are penal in nature and their ‘purpose is to deter the defendant and others from committing the same offense in the future.’ Such damages should be ‘allowed with caution and confined within narrow limits.’ Embassy/Main Auto Leasing Co. v. C.A.R. Leasing, Inc., 155 Ill.App.3d 427, 108 Ill.Dec. 170, 173-74, 508 N.E.2d 331, 334-35 (1987).” 47. בדומה, גם בדין הישראלי נקבע כי פסיקת פיצוי עונשי מכוח סעיף 183(ג) תיעשה במשורה ובזהירות רבה, מקום בו הוכח כי ההפרה נעשתה ביודעין תוך הסבת נזקים נוספים למפר ולאחר שבעל הפטנט הודיע בכתב על מעשה ההפרה ודרש ממנו לחדול ממעשיו (עניין עין טל, בעמ' 511; ראו גם אצל פרידמן וסיוון בעמ' 17-16). [במאמר מוסגר אציין, כי הנושא של פיצוי עונשי מתעורר בהקשרים שונים, כפיצוי שתכליתו לשקף סלידתה של החברה מהמעשה, להעניש את המפר ולהרתיע מפרים פוטנציאליים לבל ישנו מקרים דומים (ראו עניין Roton Barrier v. Stanley Works וכן רע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 6.7.2009) פסקה כ"ב לפסק דינו של השופט רובינשטיין והאסמכתאות שם. נציין כי באותו מקרה לא נפסקו פיצויים עונשיים, למרות שהנתבע הורשע בפלילים בעבירות מין חמורות שביצע בתובעת)]. 48. ומהתם להכא. המערערים לא הביאו ראיה המוכיחה כי התרו במשיבים לחדול ממעשה הפרה, ודי בכך כדי לדחות תביעתם לפיצוי עונשי. עוד נזכיר כי בתקופת ההפרה קיבלו המערערים תמלוגים שוטפים מהמשיבים, וכפי שנקבע על ידי בית משפט קמא "המשיכו למעשה לקיים את ההסכם כשהם ממתינים לפסק הבורר.. ההפרה כפי שבא לידי ביטוי בעניין דכאן היא הפרה מינורית...". מכל מקום, איני סבור כי ניתן לראות את התנהגות המשיבים כזדונית עקב כך שדחו את הודעת המערערים על ביטול החוזה. המשיבה רשאית הייתה לדחות את הודעת הביטול ולהיאבק על עמדתה בהליך הבוררות, כך שאין מדובר בהפרה בוטה של ההסכם ושל זכות המערערים בפטנט. לכך יש להוסיף כי מרבית תביעות המערער בהליך הבוררות נדחו על ידי הבורר, וכך גם מרבית התביעות בהליך שהתנהל בבית משפט קמא. חלק ניכר מן הטענות לא נתמכו בראיות והסכומים שנתבעו על ידי המערערים הופרחו ללא ביסוס של ממש ונמצאו מוגזמות, ואף הבורר התבטא לגבי תחשיבי המערערים כ"היסחפות" על כנפי הדמיון (סעיף 7.25 לפסק דינו). בהתחשב בכל אלו, לא זה המקרה המתאים לפסיקת פיצוי עונשי. התביעה נגד משיב 2 49. המערערים ביקשו להטיל אחריות אישית על המשיב. לטענתם, המשיב היה בתקופה הרלוונטית בעלים משותפים ומנהל של המשיבה, הרוח החיה שמאחורי המשיבה ומי שקיבל את ההחלטות במשיבה. הכרעה 50. הרמת מסך כלפי בעל מניות אינה דבר של מה בכך, ובסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) נקבע כי רק במקרים חריגים יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות - כאשר נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי להונות אדם, לקפח נושה או לעשות מעשה שפוגע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר (והשוו לנוסח הישן של החוק בו ניתן לבית המשפט שיקול דעת רחב בהרמת מסך ההתאגדות, וראו: רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב (לא פורסם, 20.3.2005)). בית משפט קמא קבע קביעה עובדתית - שאיני רואה מקום להתערב בה - כי התנהגותו של המשיב לא חרגה מנורמת ההתנהגות של אורגן בחברה הפועל למען מטרותיה העסקיות. כן לא נמצא במשיב אשם אישי למעשים או למחדלים של המשיבה שיש בהם משום ביצוע עוולה. כתב התביעה נגד המשיב גולל את המעשים והמחדלים המיוחסים למשיבה, שבחלקם הגדול נמצאו כלא מוכחים, וממילא אין לחייב את המשיב בכך. מה עוד שהמשיב לא היה צד לתביעת הבוררות ומטבע הדברים לא נמצא כי חב חבות אישית כלפי המערערים. 51. המערערים טענו כי המשיבה הינה חברה משפחתית קטנה למדי, מה שמקל על הרמת מסך ההתאגדות. דין הטענה להידחות. בית משפט קמא נדרש לטיעון זה ומצא כי המשיבה, אף שמראשיתה היתה בבעלות משפחתית, הפכה בשנת 1994 - שנתיים לאחר חתימת ההסכם - לחברה ציבורית. עוד לפני שהיתה לחברה ציבורית, המשיבה לא הייתה בעלת מבנה משפחתי קטן ואינטימי, אלא התנהלה כחברה גדולה למדי שניהלה עסקים חובקי עולם, ושימשו בה בעלי תפקידים בכירים גם שלא מהמשפחה (עמ' 114 לפסק הדין). פסיקת ריבית והוצאות 52. בית משפט קמא פסק לטובת המערערים 830,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין, אך דחה את תביעת המערערים לקבלת פטור מאגרה ולפסיקת הוצאות ושכר טרחה, ופסק למשיב הוצאות ושכר טרחה בשיעור של 2.5% מסכום התביעה. גם בנקודה זו הלינו המערערים בערעורם, ובין היתר טענו כי היה על בית משפט קמא לפסוק ריבית דולרית בשיעור של 11% לשנה. כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בעניינים הנוגעים להוצאות ושכר טרחה שמטבע הדברים מסורים לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית אשר התרשמה מן הצדדים ומהתנהלותם (ראו: חמי בן נון הערעור האזרחי 245-244 (מהדורה שניה, 2004) ; ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ (לשעבר-מרכז אום רשרש בע"מ) נ' שגב, פ"ד נח(4) 106, 122 (2004) והאסמכתאות שם). לא מצאתי במקרה דנן עילה להתערבות ערכאת הערעור. 53. אשר לגובה הריבית, מקום בו שקלה הערכאה הדיונית את מכלול הנסיבות וקבעה שיעור ריבית, אף שיעור מופחת, ערכאת הערעור לא תתערב בקביעה זו אף אם נכונות הקביעה מוטלת בספק (ראו: ע"א 144/84 שרעבי נ' האחים קרטין השקעות בנכסים, פ"ד לט(4) 606, 609-608 (1985); ע"א 7298/00 בסט נ' חממי (לא פורסם, 4.9.2007)). עוד נפסק כי "אין בית המשפט מוגבל לשיעור ריבי[ת] כלשהו בבואו לבדוק את השיעור הראוי על-פי נסיבותיו של המקרה הנתון" (ע"א 1/84 ברדה נ' סטרוד, פ"ד מב(1) 661, 674 (1988)). איני רואה מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט ש"תירגם" בפסק דינו לשקלים את הרווח בסך 200,000$ שפסק לזכות המערערים. המערערים לא הוכיחו כי ביחסים בינם לבין המשיבים היו זכאים לריבית דולרית, ובכלל, ריבית דולרית בשיעור של 11% כבר אינה נהוגה במקומותינו (ע"א 6260/97 פולסקה מורסקה נ' בנק נסיונל דה פריס-ניו-יורק, פ"ד נז(5) 193 (2003); רע"א 336/04 אויה נתיבי אוויר בע"מ נ' ציון חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 10.11.2004); רע"א 5777/04 מרנץ נ' רודריגז, פ"ד נט(1) 420, 427 (2004)). סיכום 54. ערעור המערערים התמקד בשמונה נקודות עיקריות שהסתעפו לנתיבים שונים עליהם עמדנו במהלך דיוננו: התערבות המשיבים ביחסים העסקיים של המערערים עם חברות זרות; מתן צו לפירוט חשבונות ומינוי חוקר; פיצויים בגין הפרת פטנט; הפרת חובת הפיתוח ומניעת זכויות בפטנט מהמערערים; פגיעה במוניטין; פיצויים עונשיים; תביעה אישית נגד משיב 2; ריבית והוצאות. מרביתן של הטענות נגד קביעות בית משפט קמא עוסקות בממצאי עובדה ומהימנות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. מכל מקום, גם לאחר שבחנו טענות המערערים לגופן, לא ראינו להתערב בהכרעת בית המשפט מן הטעמים שצויינו לעיל. מנגד, מצאנו כי יש לקבל את הערעור שכנגד באשר לפיצוי בגין התערבות המשיבות ביחסי המערערת עם חברת Irridelco, מן הטעם שפסק הבוררות מהוה מעשה בית דין בנקודה זו. אשר על כן, אמליץ לחברי לדחות את הערעור העיקרי ולקבל את הערעור שכנגד, כך שיבוטל הפיצוי בסך 30,000 ₪. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט כבוד השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת כבוד השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, א' בשבט התשע"א (6.1.2011). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09026340_E10.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il