פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2632/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2632/13 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.2.2013 בתפ"ח 31033-04-11 שניתן על ידי כב' השופטים: צ' סגל, מ' יועד הכהן, ב' צ' גרינברגר תאריך הישיבה: י"א בכסלו התשע"ה (3.12.2014) בשם המערער: עו"ד משה מרוז; עו"ד איתי כהן בשם המשיבה: עו"ד מורן פולמן פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט הבכיר צ' סגל, וכב' השופטים מ' י' הכהן ו-ב' צ' גרינברגר) מיום 27.2.2013 בת"פ 31033-04-11. 2. המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של אינוס קטינה שטרם מלאו לה 16 שנים שלא בהסכמתה החופשית, לפי סעיף 345(ב)(1) בצירוף סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ובעבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק. בהכרעת הדין נקבע, כי ביום 2.1.08, בעת שג' (להלן: המתלוננת), קטינה בת 8 שנים, יצאה מביתה על מנת להשליך אשפה, פגש בה המערער, בן 45, קשר עמה שיחה, התעניין בגילהּ ושכנע אותה להראות לו את חדר המקלט בבניין. משהגיעו השניים למקלט אנס המערער את המתלוננת, תוך שהוא מתעלם מהפצרותיה לחדול ולהניח לה כיוון שמעשיו מכאיבים לה, ומאיים עליה כי אם לא תציית לו הוא יותירהּ במקום למשך כל שארית חייה. בתום האונס ניקה המערער את איבר מינהּ וחצאיתה של המתלוננת וכן את ידית הדלת ומתג החשמל, והורה לה לא לספר לאיש אודות המעשה ולשוב לביתהּ, לאחר שווידא כי אין בסביבה אנשים העלולים להבחין בהם. 1. בגין מעשים אלה גזר בית המשפט על המערער 13 שנות מאסר החל מיום מעצרו, שנתיים מאסר על תנאי ותשלום פיצוי כספי למתלוננת בסך 40,000 ₪, אשר ישולמו ב-20 תשלומים חודשיים שווים. בגזר דינו עמד בית המשפט בפירוט על מכלול השיקולים והעקרונות המנחים בענישה, הקבועים בסימן א'1 לחוק (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), אותם יישם בגזר הדין. בית המשפט עמד על חומרתן של עבירות המין, המתעצמת מקום שמדובר בקטינים, ועל השלכותיהן הקשות על הנפגע ועל המעגל המשפחתי והחברתי העוטף אותו והחברה כולה. בית המשפט קבע, כי מתחם הענישה ההולם את מעשה העבירה נע בין 10 ל-16 שנים, בשים לב לערכים החברתיים כבדי המשקל המוגנים בעבירה, בהם הזכות לכבוד, לשליטה על הגוף ולשלמות הגוף, וכן בשים לב למדיניות הענישה הנוהגת בעבירת האונס, ובמיוחד באינוס קטינה עוברת אורח על-ידי גבר זר. בהמשך לכך פירט בית המשפט את השיקולים לקביעת העונש בתוך מתחם הענישה האמור, בשים לב לנסיבות שהוצגו לפניו, לרבות במסגרת תסקיר נפגעת עבירה אודות המתלוננת, וחוות דעת המרכז להערכת מסוכנות אודות המערער. בשיקולים לחומרא מנה בית המשפט את התכנון שקדם לביצוע העבירה וטשטוש הראיות לאחר מעשה, וכן האכזריות, האלימות והניצול במעשה, הנזק הקשה שנגרם לקטינה ולבני משפחתה, אשר נתמך בתסקיר נפגע מפורט, והעובדה שהמערער לא נטל אחריות על מעשהו וממשיך להכחישוֹ גם לאחר שהורשע. בשיקולים לקולא מנה בית המשפט את השלכות העונש על משפחתו של המערער, נשוי ואב לחמישה ילדים, בהיבט הכלכלי ובהיבטים נוספים, ואת העובדה שהמערער נעדר עבר פלילי. נוכח כל אלה סבר בית המשפט, כי יש להטיל על המערער 13 שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי ותשלום פיצוי כספי למתלוננת בסך 40,000 ₪, כמפורט לעיל. 2. הערעור מכוון כנגד משך המאסר בפועל שנקבע ורכיב הפיצוי למתלוננת. המערער טוען, כי העונש שהושת עליו חורג מן המקובל ואינו נותן משקל הולם לנסיבותיו האישיות. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לכך שאין לו עבר פלילי ושמדובר באירוע חד פעמי. כן טען, כי לאחר אירוע מוחי שעבר כחמש שנים לפני המעשה חווה התקפים אפילפטיים ופגיעה משמעותית בתפקודו, ביכולת השיפוט שלו וביכולתו לשלוט בדחפים, ועל רקע זה הוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור 100%. המערער טוען, כי יש לתת משקל למצבו הקוגניטיבי ופסיכיאטרי הן לעניין הבנת הרקע למעשהו והן לעניין המגבלות על יכולתו להשתלב ולתפקד בכלא. ולבסוף טוען הוא, כי נוכח מצבו הכלכלי אין ביכולתו לעמוד בתשלום הפיצויים למתלוננת. עד למאסרו התקיים מקצבת הביטוח הלאומי, אשר הופסקה למן מאסרו, ולאחרונה אף התגרש מאשתו והוא צובר כעת אף חוב מזונות שאין בידו לשלמו. המערער אף ביקש להגיש ראיה חדשה במסגרת הערעור, והיא חוות דעת פסיכיאטרית אשר תציג את מצבו הרפואי-קוגניטיבי העדכני ואת הקשר בינו לבין ביצוע העבירה. המדינה התנגדה לבקשה, בנמקה שאין היא עומדת בדרישות החוק והפסיקה בענין הגשת ראיות בערעור, ובפרט העובדה שניתן היה להגיש את חוות דעת בהליך קמא ולאפשר חקירה נגדית והגשת חוות דעת נגדית. כן צוין, כי לפני בית המשפט קמא היו מונחים מסמכים בדבר מצבו הרפואי של המערער ולפיכך אין בראיה לשנות את תוצאת גזר הדין. בפתח הדיון לפנינו הודענו לצדדים, כי החלטנו לדחות את בקשת המערער להגשת ראיה חדשה במסגרת הערעור, אולם המערער יוכל להתייחס בטיעונו למצבו הרפואי העדכני ולקשיים שהוא יוצר בהשתלבותו בכלא. 3. בדיון לפנינו טען המערער, כי מתחם הענישה שקבע בית המשפט קמא והעונש שגזר על המערער בגדרו אינם הולמים את מדיניות הענישה המקובלת בעבירות בהן עסקינן, ובנסיבות עניינו של המערער אשר נעדר עבר פלילי וביצע עבירה חד פעמית. כן התייחס למצבו הרפואי של המערער ולקשייו לתפקד בכוחות עצמו בכלא, למות הוריו ולגירושיו מאשתו, ולהעדר מקורות הכנסה מהם יוכל לממן את תשלום הפיצוי למתלוננת. מנגד, הדגישה המשיבה בטיעונהּ את חומרת המעשה והפגיעה הקשה בקטינה ומשפחתה, הן בטיפול הרפואי לו נזקקה לאחר האונס, והן בהשלכות הנפשיות על הקטינה ועל בני משפחתה, הפרת האיזון המשפחתי, ההשלכה על עתיד הקטינה המשתייכת למגזר החרדי. כן הדגישה, כי המערער ממשיך להכחיש את מעשהו ואיננו מתחרט עליו. אשר למדיניות הענישה טענה, כי פסקי הדין שהגיש המערער עוסקים בעבירות בתוך המשפחה, בעוד שרף הענישה בפסיקה גבוה יותר במקרים שהפסיקה הגדירה כ"אונס בשדה", היינו עבירות אונס בעוברי אורח, וודאי קטינים. 4. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים החלטנו שלא להיעתר לערעור. בשורת פסקי דין עמד בית משפט זה על חומרתן המיוחדת של עבירות מין בכלל, ובקטינים בפרט, ועל הצורך בהטלת ענישה משמעותית על מבצעיהן. "על החומרה שיש בעבירות מין, לא כל שכן כאשר הן מבוצעות בקרבן קטין או קטינה, דומה כי אין צורך להכביר מילים. חילול כבוד האדם של הקרבן, ניצול התמימות האמון, חוסר האונים ואי היכולת להתנגד באופן משמעותי שמאפיינים פעמים רבות קרבנות עבירה קטינים, ניצול החשש והפחד אצל רבים מהם מחשיפת המעשים, הצלקות הנפשיות העמוקות הנחרתות בנפשם, הפגיעה בתפקודם השוטף במסגרות החיים השונות, הזוגיות, החברתיות, האישיות ואחרות – כל אלה הם אך מקצת הטעמים לחומרתן היתרה של עבירות המין המבוצעות בקטינים. הגנה על שלומם של קטינים, על שלמות גופם ונפשם הינה אינטרס חברתי מוגן על ידי דיני העונשין... על העונש לשקף את הסלידה מן המעשים, את הוקעתם, ולשלוח מסר מרתיע לעבריין שעניינו נידון ולציבור העבריינים בכוח" (ע"פ 6690/07 פלוני נ' מדינת ישראל, (10.3.2008), פסקה 6 שם). 5. המערער פגע בילדה רכה, בת 8 שנים בלבד, בה פגש ברחוב ליד ביתהּ, ותוך ניצול תמימותה הביא אותה להיכנס עמו למקלט, ושם ניצל את חולשתה ופער הכוחות ביניהם כדי לספק את צרכיו המיניים, תוך שהוא מכאיב לה, מתעלם מתחינתה לחדול ממעשהו ומאיים עליה. יציאה תמימה של ילדה קטנה להשליך אשפה בסמוך לביתה הסתיימה בטלטלה בחייה ובפצע שאינו רפא. בתסקיר נפגעת העבירה שהוגש לבית המשפט קמא נמסר, כי הוריה מתארים כי מילדה שמחה, עצמאית ומלאת ביטחון עצמי, הייתה המתלוננת לילדה סגורה, תוקפנית, חסרת ביטחון בסובב אותה, חרדה באופן אובססיבי להיגיינת גופה ונטולת שמחת חיים. כן נמסר בתסקיר, כי המתלוננת מאשימה עצמה באונס, מאחר שלא הקשיבה לאזהרות הוריה לבל תשוחח עם זרים, מתקשה להירדם בלילות וסובלת מחלומות בעתה חוזרים סביב האירוע, וכי צפויה לה התמודדות ארוכת שנים עם האירוע הפוגעני אף בעתיד. אף ההורים חוו שבר והאיזון המשפחתי הפנימי הופר. בהשתייך המשפחה לקהילה החרדית אף יש לאירוע השלכות ביחסה של הקהילה אל המשפחה, והורי המתלוננת אף חוששים לעתידה ולסיכויי השתדכותה נוכח הפגיעה המינית הקשה שעברה, הניתוח והטיפול הנפשי. אל מול אלה עומדות נסיבותיו האישיות של המערער, לרבות מצבו הרפואי, הנפשי, המשפחתי והכללי, כמו גם עברו הנקי, אשר פורטו בטיעוני המערער אותם הבאנו בהרחבה לעיל. אולם, כאן ראוי לעמוד על העובדה שגם עתה מכחיש המערער את המעשה בו הורשע, וודאי שאינו מתחרט עליו. נטילת האחריות אינה ענין סמלי גרידא כי אם בסיס לשיקום המערער ומניעת הישנות מעשיו. לפיכך, העובדה שהמערער שולל מכל וכל את ביצוע עבירת המין בגינה הורשע, כפי שצוין בחוות הדעת העדכנית שהגיש המרכז להערכת מסוכנות לקראת הדיון בערעור, וכפי שעלה אף מטיעוני בא כוחו לפנינו, שוקלת אף היא במאזן הכולל. 6. בית המשפט קמא נתן משקל לכל השיקולים האמורים בניתוח מפורט וסדור שערך בגזר דינו. נוכח המעשה השפל והחמור ונוכח תוצאותיו הקשות סבר בית המשפט קמא כי המערער ראוי לענישה משמעותית. כידוע, התערבות ערכאת הערעור בגזר הדין שניתן על-ידי הערכאה הדיונית היא מצומצמת, ומוגבלת "לנסיבות שבהן הערכאה הדיונית נכשלה בטעות או שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות" (ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998)). במקרה דנן, העונש שנגזר הולם את חומרת המעשה ותוצאותיו, ואף אם הוא ברף הגבוה, בדין הוא כזה, ובוודאי אין הוא מצדיק התערבות ערכאת הערעור. אף בסכום הפיצוי שנפסק אין מקום להתערב, בשים לב לטיפול הדרוש למתלוננת עקב הנזק שנגרם לה (השוו לענין זה ע"פ 11100/08 שרעבי נ' מדינת ישראל, (14.9.2011), אליו הפנתה המשיבה בטיעוניה, בו הותיר בית משפט זה על כנו עונש של 14 שנות מאסר בפועל ופיצוי למתלוננת בסך 100,000 ₪, שנגזרו בגין אונס קטינה בת 12 בדרכה לביתה לאחר פעילות חברתית, תוך ציון כי מדובר ב"אונס בשדה" שגרם נזק קשה למתלוננת הרחוקה עדיין מהחלמה, בדומה למקרה דנן). 7. אשר על כן, החלטנו לדחות את הערעור. ניתן היום, י"ז בכסלו התשע"ה (9.12.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13026320_B09.doc הי מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il