קיריל רשקובן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 263/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 263/06 ע"פ 428/06 ע"פ 608/06 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ד' חשין המערער ב-ע"פ 263/06: קיריל רשקובן המערער ב-ע"פ 428/06: יעקב אשל המערער ב-ע"פ 608/06: סרגיי קופרמן נ ג ד המשיבה בכל הערעורים: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב ב-ת"פ 40250/04 מיום 4.12.2005 שניתנו על ידי כבוד השופט צבי גורפינקל תאריך הישיבה: כ"ח בניסן התשס"ז (16.4.2007) בשם המערער ב-ע"פ 263/06: עו"ד אביגדור פלדמן בשם המערער ב-ע"פ 428/06: עו"ד עמירם אבי חביב בשם המערער ב-ע"פ 608/06: עו"ד ציון אמיר בשם המשיבה בכל הערעורים: עו"ד ענת חולתא, עו"ד שוורץ פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. לפנינו שלושה ערעורים על הכרעת דין וגזר דין שניתנו בבית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט גורפינקל). בקצרה יאמר כי מדובר בפרשה של שיבוש מהלכי משפט שהוא המשפט שהתנהל נגד מי שבענייננו היה הנאשם 2 – סרגיי קופרמן (המערער ב-ע"פ 608/06) כאשר האישום המרכזי באותו משפט היה סחר בנשים, ובשל כך יכונה להלן משפט הסחר. בכתב האישום עלו שני עניינים מרכזיים: הדחת עדה לעדות שקר במשפט הסחר, ובידוי ראיה – לצורך אותו משפט. 2. בפרשה כמה נפשות פועלות: קופרמן הנזכר; יעקב אשל - חוקר פרטי שרישיונו נשלל, שהיה הנאשם 3 (המערער ב-ע"פ 428/06); עו"ד קיריל רשקובן (להלן רשקובן), מי שהיה עורך דינו של קופרמן במשפט הסחר, שהיה הנאשם 1 (המערער ב-ע"פ 263/06); חבר של קופרמן המכונה יורה או יורי או סשה או אלכס ושמו המלא הוא אלכסנדר שוורצקיה (להלן יכונה "סשה"); ובועז אליאס - חוקר פרטי בעל רשיון. סשה, שלפי הראיות היה לכאורה בעצמו מעורב עד צוואר בפרשיות נשוא האישום, נעלם במהלך החקירה ועקבותיו לא נודעו. בועז לא הובא לדין. מעורבת נוספת היא נטליה קונדלסקי (המכונה נטשה) שבהמשך הפרשה הוכרה כעדת מדינה. נטליה עבדה במכוני ליווי של קופרמן עד שזה נעצר בפרשת הסחר. בינה לבין קופרמן היו יחסים אינטימיים והיא היתה מאוהבת בו. כשהיה קופרמן עצור בפרשת הסחר שימשה נטליה כפקידה במכון ליווי שלו בשם "ברבי". במכון ברבי היתה עובדת אחת בלבד, ילנה מקרובה שמה (להלן ילנה). ילנה לא הועמדה לדין. אין ספק כי סשה, נטליה וילנה, עסקו בעבירות של שיבוש מהלכי משפט, כפי שיפורט בהמשך. המחלוקת בתיק זה היתה בשאלה האם שלושת הנאשמים, המערערים שבפנינו, או מי מהם, היו מעורבים אף הם בפעילות הפלילית. כל אחד מן המערערים מכחיש מעורבותו בפרשה וטוען: ידי לא היתה במעל. רשקובן טוען, בתמצית, כי בדיעבד ברור לו שנעשו פעולות של שיבוש מהלכי משפט, אך הוא לא היה צד להן. גרסתו היא שיתכן וסשה - שעקבותיו, כאמור, נעלמו - שכנע את נטליה וילנה בזמן אמת כי רשקובן מעורב כדי להניח את דעתן בדבר "מקצועיות" הפעולות. גם קופרמן תולה את האשם בסשה וטוען כי על אף שהפעולות נעשו לכאורה עבורו, הוא לא ידע עליהן דבר. עוד טוען הוא, כפי שיוסבר בהמשך, כי כלל לא היה לו אינטרס בשיבוש מהלכי המשפט. אשל טוען אף הוא שחלקו בפרשה תמים, וכי היה בסך-הכל חוקר פרטי שהחבורה ביקשה להעסיק אך הוא העביר את המלאכה לאחר – החוקר בועז אליאס. לטענתו, ככל שנעשו על ידי אחרים מעשים פליליים – הם נעשו בלא ידיעתו. 3. בכתב האישום עלו כאמור שני עניינים מרכזיים: הדחת עדה לעדות שקר במשפט הסחר, ובידוי ראיה – לצורך אותו משפט. באשר לפרשת ההדחה, זו כונתה על-ידי חלק מהמעורבים בתיק זה "הקומבינה". וזה דבר הקומבינה: נגד קופרמן הוגש כאמור כתב אישום בגין עבירות שונות ובהן סחר בבני אדם למטרת זנות. בין האישומים היתה גם האשמה לפיה אנס את עדת התביעה באותו משפט, אולגה מיסיורה שמה. אולגה מסרה במשטרה כי נאנסה על ידי קופרמן וסשה מיד לאחר שהגיעה לישראל לצורך עיסוק בזנות בחודש יולי 2003. היא לא מסרה תאריך מדויק. תאריך הגעתה לישראל היה בעל חשיבות רבה כיוון שקופרמן לא היה בארץ בין ה-10.7.2003 ועד ה-30.7.2003. יצוין כאן כי בדיעבד הסתבר שדרכונה של אולגה היה מופקד בכל עת רלבנטית בידי המשטרה, אך בתחילת הפרשה לא ידעו זאת הנחקרים (וגם לא החוקרים). בדיעבד אנו יודעים מהרישום בדרכון כי אולגה יצאה מרוסיה ב-19.7.2003 והגיעה כמה ימים אחר כך לישראל. היום גם אין מחלוקת שסיפור האונס היה עלילת שווא שהעלילה אולגה על קופרמן, מסיבות שאין צורך לפרטן כאן. בסופו של דבר נידונו אולגה ומי שהדיח אותה להעליל על קופרמן לעונשי מאסר בשל כך. בכל אופן, כאמור, בעת שהוגש כתב האישום נגד קופרמן עוד לא היה ידוע כי דרכונה של אולגה מופקד במשטרה, והקומבינה התרחשה כחלק מתכנון הגנתו של קופרמן במשפט הסחר. בשלב זה לא אכנס לשאלה מי ומי היו השותפים ל"קומבינה" אך אציין כי השותפים ל"קומבינה" קשרו ביניהם קשר למצוא עדת שקר אשר תעיד במשפט הסחר של קופרמן. עדת השקר תעיד כי היא הגיעה לישראל דרך גבול מצרים יחד עם אולגה ב-17.7.2003 ועדות זו תבסס טענת אליבי של קופרמן לפיה בעת בה נטען שאנס את אולגה הוא כלל לא היה בישראל. האפשרות שנטליה היא שתעיד את עדות השקר נדחתה על-ידי הקושרים, על-אף שנטליה היתה מוכנה להעיד עדות שקר לטובת קופרמן בלי להניד עפעף. ההנחה היתה שעדותה של נטליה תהיה קלה להפרכה נוכח הקשרים בינה לבין קופרמן. על כן היה צורך בעדת שקר אחרת. נערת ליווי אחרת, קטיה שמה, התבקשה בתחילה להעיד עדות שקר אך היא נעלמה. באותה עת התגוררה ילנה אצל נטליה. ילנה הועסקה בעבר אצל קופרמן ולאחר מעצרו הועסקה כאמור על ידי נטליה במכון "ברבי". ילנה היא שגויסה למשימת עדות השקר. לאמיתו של דבר הגיעה ילנה לארץ רק בנובמבר 2003. ילנה היתה מוכנה למסור את עדות השקר, אולם כדי ליצור מראית עין של מהימנות היה צורך ליצור "איתור" אובייקטיבי כביכול שלה, דהיינו ליצור תמונה לפיה נערכו חיפושים אחר הנשים שהגיעו כביכול עם אולגה ארצה וילנה היא זו ש"נמצאה". כאן נכנס הצורך להעסיק חוקר פרטי שינסה לאתר נשים שהגיעו ארצה, כביכול, עם אולגה. המשימה הוטלה תחילה על אשל, וזה אף נפגש עם ילנה אותה הכיר כנראה עוד קודם לכן כנערת ליווי. אשל העביר את המשימה לבועז אליאס שמצא את ילנה לאחר שהונחה על ידי סשה לחפש נערת ליווי גם במכון ברבי. זו היתה תמציתה של הקומבינה. לאחר שמיעת הראיות במשפט נשוא הערעורים שלפנינו לא היתה מחלוקת על כך שהיתה קומבינה ובלשון אחר – הדחה. השאלה שנותרה היתה מי ומי נטלו חלק בהדחה. בית המשפט המחוזי מצא את שלושת המערערים אשמים בפעולת ההדחה. נטליה כאמור קיבלה מעמד של עדת מדינה בפרשה זו ועדותה, יחד עם עדותה של ילנה, היו עדויות התביעה המרכזיות. עד מרכזי אחר היה החוקר הפרטי בועז אליאס. למרות חשדות רבים נגדו לפיהם היה שותף גם הוא לקומבינה (ובחקירה במשטרה הוחשד בועז בכך) לא הוגש נגדו כתב אישום. בועז טען כי בתחילה נראה לו הניסיון למצוא נערה שהגיעה עם אולגה לארץ משימה בלתי אפשרית, בבחינת "מציאת מחט בערימה של שחת". על מהלכי החיפוש סיפר בועז מעת לעת לאשל. מגרסאותיו של בועז במשטרה עולה כי הוא קיבל מסשה הנחיות לפנות למכוני ליווי שונים ובהם מכון ברבי בו עבדה, כזכור, ילנה. כך נפגש עם ילנה שסיפרה לו את הסיפור שתודרכה לספר. על "מציאתה" סיפר בועז לאשל וכן דיווח בכתב לרשקובן. בהודעותיו במשטרה ציין, אך לא בביטחון, כי יתכן ואמר לאשל את שמה של האישה אותה איתר. משם התגלגלו הדברים: ילנה הוזמנה למשרדו של רשקובן וחתמה על עדות אצל עורכת דין ממשרדו של רשקובן, וגם על תמונתה של אולגה. לטענת ילנה, ולכך עוד אשוב, לא היתה זו הפעם הראשונה בה הגיעה למשרדו של רשקובן. בפעם הראשונה הובאה לשם במסגרת הקשר על ידי סשה, ורשקובן שינן באוזניה מה עליה לומר. לטענתה, גם תמונתה של אולגה הוצגה לה בעבר כדי שתוכל לזהותה. רשקובן הודיע במסגרת הליכי מעצר של קופרמן כי יש לו עדת אליבי, וביקש, בהסכמתה של ילנה, כי יוצא נגדה צו עיכוב יציאה מן הארץ עד לסיום עדותה בתיק הסחר. מועד לשמיעת העדות נקבע לתחילת ספטמבר 2004. בדיון בו הוצא צו עיכוב היציאה לא נכח קופרמן ובסופו של דבר לא מסרה ילנה את עדות השקר. בחודש שקדם למועד עדותה הצפויה דיווחה ילנה למשטרה על הפרשה. רשקובן טען כי הוא ממילא התכוון שלא להעיד את ילנה לאחר שהסתבר לו כי היא מסוממת. על טענה זו לא נחקרה ילנה. עד כאן פרשת ההדחה שבה, כאמור הורשעו כל שלושת המערערים. 4. בנוסף, כתב האישום כלל כזכור גם את עניין בידוי הראיה או כפי שכונה בתיק זה "פרשת המסמך הכוזב". על פי קביעותיו של בית המשפט המחוזי השיגו קופרמן וסשה ממוסקבה מסמך כוזב שנשלח לרשקובן הנחזה להיות מסמך רשמי של שדה תעופה במוסקבה בו מצוינים פרטים כוזבים בנוגע למועד יציאתה של אולגה ממוסקבה. כאמור התאריך האמיתי בו יצאה אולגה ממוסקבה הוא 19.7.2004 ובמסמך שנשלח ממוסקבה צוין שיצאה ב-12.7.2004. לא היתה מחלוקת במשפט נשוא ערעור זה על כך שהמסמך מזויף, אולם גרסת קופרמן בעניין היתה כי על אף שידע שסשה מנסה לברר את תאריך יציאתה של אולגה ממוסקבה מול הרשויות שם, לא ידע שהמסמך שהתקבל בסופו של דבר היה מסמך מזויף. לטענתו, רק לסשה היה אינטרס במסמך המזויף, כמו גם בעדות השקר, כיוון שסשה חשש להיעצר אף הוא בפרשת האונס, ואף דאג לקבל מרשקובן את חומר הראיות. קופרמן אף טען כי מבחינת טענת האליבי שלו עצמו אין כל הבדל אם אולגה יצאה מברית המועצות ב-12.7 (כפי שמופיע במסמך המזויף) או ב-19.7 (שהוא המועד האמיתי), ולכן גם אין לו כל "תועלת" בעדות השקר. בית המשפט הרשיע רק את קופרמן בעבירה של בידוי ראיות בגין פרשת המסמך הכוזב, וזיכה את רשקובן ואשל מאישום זה. בנוסף, זוכה רשקובן גם מעבירה הנוגעת להעברת חומר החקירה הנוגע לקופרמן לידי סשה ולפיכך אין צורך להתעכב על עניין זה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 5. פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מקל לא על הצדדים ולא על ערכאת הערעור. מבנה פסק הדין הוא זה: לאורך עמודים רבים מובאים בהרחבה דברי העדים בחקירה ראשית נגדית וחוזרת, תוך הפניה לגרסאות חוץ, והכל ללא הבחנה בין הנאשמים השונים. אחר כך מובאות טענות הצדדים, בעיקר ההגנה, ולבסוף ובתמציתיות רבה מובאות המסקנות. דרך כתיבה זו מקשה, לצערי, על הבנת הנקרא. למעשה היא שקולה לקריאת הפרוטוקול והראיות ללא הכוונה והדרכה, ובסיום הקריאה – עיון במסקנות לקוניות. הצדדים זכאים להנמקה מפורטת יותר ובית המשפט של ערעור זכאי להכוונה והדרכה בשלל הראיות שלפניו, אשר לא ניתנו במקרה זה. בכל אופן, בית המשפט הרשיע כאמור את שלושת המערערים בפרשת הדחתה של ילנה לעדות שקר. לגבי כל אחד מהמעורבים מתבססת ההרשעה על ראיות שונות. בפרשת המסמך הכוזב הורשע רק קופרמן. עיינתי בהכרעת הדין, בפרוטוקול הדיון ובראיות. אקדים ואומר, כי אציע לחברי לדחות את ערעורם של רשקובן וקופרמן הן לגבי ההרשעה והן לגבי העונש. את ערעורו של אשל על הרשעתו אציע לחברי לקבל, ולזכותו מחמת הספק. ערעורו של קיריל רשקובן 6. את הרשעתו של רשקובן השתית בית המשפט בעיקר על עדויותיהן של ילנה ושל נטליה. בפתח הדיון בעניינו של רשקובן ציין בית המשפט המחוזי כי יש להתייחס בזהירות רבה לעדותה של ילנה כיוון שלהבדיל מנטליה, ילנה לא סיבכה מלכתחילה את רשקובן בפרשת ההדחה. בית המשפט אף ציין כי אילו עמדה עדותה של ילנה לבדה הרי לאור סתירות שעלו בה לא היה בכך די להרשעה וזאת על אף שכפי שמובא בהרחבה בתיאור העדויות, עדותה של ילנה מסבכת את רשקובן ישירות. לדברי ילנה, היא הובאה על ידי סשה לפגישה במשרדו של רשקובן עוד לפני ש"אותרה" על ידי בועז. בפגישה אמר לה רשקובן כי כשם שאולגה משקרת כך גם היא - ילנה - יכולה לשקר. ילנה תיארה כיצד רשקובן שינן באוזניה באותה פגישה כי עליה לומר שהגיעה עם אולגה ב-17.7.2003, וכי התאריך זכור לה כיוון שהוא קרוב ליום הולדתה שחל ב-21.7. פרט לעדותה של ילנה עומדת נגד רשקובן עדותה של נטליה. בית המשפט ציין כי עדות זו נתמכת במידה ניכרת בעדותה של ילנה. בית המשפט דחה טענה שהועלתה לפניו לפיה הפלילה נטליה את רשקובן כדי לרצות את חוקריה למען תיזכה במעמד של עדת מדינה. בית המשפט קבע כי טענה זו הינה "מרחיקת לכת". על כך הוסיף כי אילו היתה עדותו של רשקובן סדורה ומשכנעת היה בכך כדי להטיל ספק בראיות העומדות נגדו ולהחלישן אולם – אין זה המצב. הנאשם הסתבך בעדותו, לא סיפק הסברים ראויים לשאלות ולא ניתן לומר כי עדותו מהימנה. בנוסף לעדויות מרכזיות אלה מזכיר בית המשפט את עדותו של בועז אשר העיד כי רשקובן היה זה ששילם את שכר טרחתו. רשקובן הכחיש זאת וטען שלא טיפל בנושא הכספי. ניסיון זה של רשקובן להרחיק עצמו מבועז קושר אותו, לגישת בית המשפט, ל"חיפוש" העדה שזהותה היתה ידועה זה מכבר. ועוד: רשקובן הכחיש את טענתו של בועז, אותה קיבל בית המשפט, לפיה אמר לו רשקובן להתרכז בחיפושיו אחרי מי שהגיעה ארצה עם אולגה באזור תל אביב. גם דבר זה מצביע, כך קבע בית המשפט, על מעורבות של רשקובן שהיא מעבר לעורך דין המפעיל חוקר פרטי. מבנה ההרשעה של רשקובן הוא אפוא זה: העדות המרכזית עליה סומך בית המשפט היא עדותה של נטליה. כיוון שנטליה היא עדת מדינה עדותה טעונה סיוע ועדותה של ילנה, המשתלבת בעדותה של נטליה, מהווה את הסיוע הנדרש לעדותה של נטליה. בית המשפט מוצא סיוע לעדות נטליה גם בדברים שאמר בועז, אותם קיבל בית המשפט. 7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת הראיות הגעתי לכלל מסקנה שאין להתערב בממצאים שבעובדה שקבע בית המשפט בעניין מעורבותו של רשקובן בעבירת ההדחה. לעניין עדותה של נטליה מקובל עלי כי יש להבחין בין עדות שמיעה לעדות ישירה. מקובלת עלי הטענה כי יש להתעלם מדברים ששמעה נטליה מפי סשה על מה שאמר או עשה רשקובן. אין חולק על תפקידו של סשה "בקומבינה". נטליה היתה עדה לשיחות טלפון רבות בין סשה לבין רשקובן, כיוון שלאחר מעצרו של קופרמן התגורר גם סשה בדירתה. היו שיחות טלפון מרובות בינו לבין רשקובן בהן הוזכר שמו של רשקובן, אולם יש לזכור כי נטליה לא שמעה את דברי רשקובן מן הצד השני של הקו. יש להיזהר מלהסתמך על עדות שמועה. אולם, נטליה נכחה אישית בשיחה שהתקיימה בפיצריה בה השתתפו רשקובן וסשה. עובדה זו אושרה גם בעדותו של רשקובן. בעדותה (עמוד 83 לפרוטוקול הדיון) סיפרה נטליה שרשקובן אמר בתשובה להצעתה שהיא - נטליה - תעיד עדות שקר, כי לה לא יאמינו בבית המשפט כיוון שהיא מתגוררת זמן רב בישראל ואילו ילנה לא מדברת עברית היטב ונמצאת בארץ זמן קצר. עוד אמר רשקובן בנוכחותה כי יש להכין את ילנה כדי שיאמינו לה בבית המשפט, וכי "כאילו חוקר ימצא את ילנה במכון הלווי שעובד אצלנו בדירה". דברים אלה ששמעה נטליה באוזניה הם הרי תמצית הקומבינה: "איתור", כביכול, באמצעות חוקר. ודוק: בשלב הפגישה בפיצריה טרם "אותרה" ילנה על ידי בועז, וממילא, לפי גירסת רשקובן, הוא טרם פגש בילנה. בהקשר זה חשוב לציין כי עדותה של נטליה תומכת בגרסת ילנה לפיה נפגשה עם רשקובן בראשונה לפני איתורה על ידי בועז, כיוון שנטליה העידה שסשה לקח את ילנה לפגישה מדירתה של נטליה. הדברים שמספרת נטליה על המפגש בפיצריה יש בהם כדי להפליל את המערער בהדחתה של ילנה. מדובר בדברים ששמעה נטליה עצמה, לא בדברים ששמעה מפי סשה על מעורבותו של רשקובן. בית המשפט מצא, כזכור, את עדותה של נטליה אמינה. 8. דברי נטליה בעניין זה אכן משתלבים היטב עם דברי ילנה. ילנה סיפרה שבפגישה הראשונה עם רשקובן (פגישה אותה מכחיש האחרון) הדריך אותה רשקובן מפורשות מה לומר. אלה הם דברים המפלילים את רשקובן במישרין. עדות ילנה מהווה סיוע ממשי לעדות נטליה. רשקובן לא הצביע בעדותו על מניע אפשרי של ילנה להפלילו. לגבי נטליה טען שסרב ליצגה באשראי, ולכן הפלילה אותו. 9. נותרת לעניין נטליה טענה שהיא לכאורה טענה כבדת משקל והיא שאת דבריה המפלילים את רשקובן מסרה כדי לזכות במעמד של עד מדינה. עו"ד פלדמן, בא כוחו של רשקובן, מפנה לדברים מיותרים בתכלית שאמר חוקר בשם ולאד לנטליה בעת חקירתה ביום 18.8.2004 (האזנת סתר 377/04 שהיא חלק מהמוצג ת/57 עמוד 31). ולאד הבהיר שם לנטליה בלשון שאינה משתמעת לשני פנים בעת ניהול משא ומתן על מעמד של עדת מדינה שמה שמעניין אותו לדעת הוא שרשקובן ידע שילנה הגיעה בזמן מסויים, אך הוא אמר לה לשנות את עדותה ולהגיד שהיא הגיעה בזמן אחר (דהיינו נטליה התבקשה כאן לאשש דברים שאמרה קודם לכן ילנה בחקירתה במשטרה בענין הדחתה). מקובלת עלי הטענה שהעברת מסר זה על ידי החוקר ולאד היתה פסולה. לכך הסכימו התביעה וראש צוות החקירה עוד בבית המשפט המחוזי. ואולם, עיון במכלול גרסאותיה של העדה נטליה (ת/57) מעלה כי היא הזכירה את המערער (לעתים בשמו ולעתים בכינוי "העורך דין") בהודעותיה עוד לפני דברים מיותרים אלה. ועוד: גרסתה המפלילה של נטליה, שלא היתה מיוצגת, נמסרה במלואה עוד לפני שהובטח לה מעמד של עד מדינה. בית המשפט המחוזי קבע כי הטענה שנטליה הפלילה את המערער כדי לרצות את חוקריה הינה "מרחיקת לכת". בית המשפט קיבל את דברי נטליה, אף שהיתה עדת מדינה. אני סבורה שבכך אין לנו יסוד להתערב. נטליה נחקרה באריכות וחזרה שוב ושוב על עיקרי הדברים. יש לזכור שאילו רצתה העדה לשקר כדי לרצות את חוקריה כפי שנטען יכולה היתה בנקל לומר דברים חדים יותר, להפוך עדויות שמיעה לדברים ששמעה כביכול במו אוזניה, ולא כך עשתה. 10. עיינתי בעדויות השונות, אומר גלויות כי אילו ישבתי בערכאה הדיונית נראה לי שהייתי מוכנה לייחס משקל רב יותר גם לדברי ילנה. ואולם בית המשפט לא היה מוכן להרשיע את רשקובן על סמך עדותה בלבד ובכך לא נתערב. הרשעתו מתבססת על השילוב בין דברי נטליה, לה האמין בית המשפט ללא ספק ודברי ילנה המהווים, לשיטתו, סיוע לעדות נטליה. בכך אין, לדעתי, כל יסוד להתערב ואציע לחברי לדחות את ערעורו של רשקובן. ערעורו של סרגיי קופרמן 11. קופרמן הורשע הן בפרשת ה"קומבינה" - הדחתה של ילנה לעדות שקר, והן בפרשת המסמך המזויף. לכאורה, כך עולה מעדות נטליה בפרשת הקומבינה, כל הפעילות האינטנסיבית בעניין "איתור" עדה שתעיד שכביכול הגיעה עם אולגה לישראל ב-17.7.2003 – נועדה לטובתו של קופרמן. קופרמן היה במעצר כשכל הפעילות התרחשה. לטענתו של קופרמן הוא לא ידע ולא שמע דבר. גם בפרשת המסמך המזויף טוען הוא שהכל בוצע על ידי אחרים, סשה הוא שפעל והפעיל, ושוב - הוא לא ידע ולא היה שותף. קופרמן מעלה טענה נוספת, שבמבט ראשון - אך רק במבט ראשון - היא שובת לב: לדבריו, לו עצמו לא היה כל מניע לשקר. מעיון בדרכונה של אולגה עולה כי היא יצאה את ברית המועצות ב-19.7.2003. מיד בהגיעה לישראל נאנסה, לטענתה, על ידי קופרמן, סשה ואחרים. קופרמן לא היה בארץ בין ה-10.7.2003 עד 30.7.2003, כלומר בכל עת רלבנטית לעלילת השווא שיוחסה לו בעניין האונס, בין אם לפי התאריך האמיתי ובין אם לפי התאריך המזויף. כלומר – לכאורה לקופרמן לא יצא דבר מזיוף המסמך או מהעדות הכוזבת, ועל כן לא היה לו מניע. לסשה, לעומת זאת - כך לטענת קופרמן - היה מניע: אולגה ייחסה את האונס גם לו והוא יכול לבסס טענת אליבי לעצמו הן מעדות השקר והן מהמסמך הכוזב כיוון שלא היה בארץ רק מה-12.7.2003 ועד ה-18.7.2003. 12. כאמור, קטע ההכרעה בעניין קופרמן בפסק הדין הוא קצר ותמציתי. אביא את המסקנות במלואן: "באשר לנאשם 2, הוא כביכול השחקן מאחורי הקלעים שחבריו הטובים פועלים עבורו, לטענתו ללא ידיעתו. הגיונית, אין אפשרות לקבל גרסה כזו. אולם הרשעת נאשם איננה יכולה להתבסס על השערות והגיון בלבד. בדיקת הראיות מצביעה לכיוון אשמתו כאשר נטליה מעידה במפורש כי הנאשם ביקש ממנה את מספר הטלפון הקשור לטיפול במסמך הכוזב וברשותו נתפס מסמך שבו רשום מספר הטלפון אליו התקשר יורה ובכך יש משום סיוע לעדותה של נטליה ועדות הנאשם אשר מכחיש את דבריה איננה מהימנה. הנאשם ניסה להרחיק עצמו מהיכרות עם ילנה ומקשריו עם נטליה, אולם הסתבך בדבריו כאשר הודה כי היו לו יחסים קרובים עם נטליה. באשר לעניין ההיכרות עם ילנה, מתקבלת עדותה של זו לפיה הנאשם הביאה לדירה והיה מעסיקה ואף לאור דברי נטליה המסייעים בנקודה זו. נטליה מעידה באופן ישיר על הקשר למצוא עדת שקר כפי שביקש ממנה יורה ובקשתו של הנאשם כי תחפש במכשיר הטלפון הנייד שלו את מספר הטלפון של רוסלן במוסקבה על מנת להעבירו ליורה כדי שיטפל במשלוח פקס כוזב ע"י רוסלן. כל אלה מצביעים על היות הנאשם מעורב ישירות בקשר למציאת עדת שקר ולהדחתה להעיד עדות שקר ואף לעניין מעורבותו בהשגת המסמך הכוזב. יצויין כי נטליה מעידה שהנאשם הפציר בה להוסיף ולהחזיק את ילנה בדירתה עד למתן עדותה – ומכאן שידע מראש והיה שותף לענין מתן עדות שקר ע"י ילנה. הכחשת הנאשם את דברי ילנה בנקודה זו, אינה מהימנת. עדותה של נטליה מוציאה את הנאשם מאחורי הקלעים, שם שאף להישאר, לקדמת הבמה והופכת אותו לקושר עיקרי במסכת הקשר ועדותה נתמכת בעדות ילנה וכאמור במסמך שנתפס אצל הנאשם בעניין מספר הטלפון. מכאן, שאין לקבל את הטענה שנגד הנאשם קיימים רק חשדות ומסקנות הגיוניות, אלא קיימות נגדו ראיות הקושרות אותו במעורבות למציאת עדת שקר שתעיד לטובתו ועל כן יש ראיות להרשעת הנאשם בעבירות שיוחס שיוחסו לו, ולפיכך הוא מורשע בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום." בקטע זה אין התייחסות לטענה בדבר היעדר מניע, ובכך אגע מיד. אולם, כפי שכבר ציינתי, על אף תמציתיות ההנמקה – הדברים מקובלים עלי. 13. בעניין הדחתה של ילנה, קושרת נטליה בעדותה ובהודעותיה את קופרמן במישרין לכוונה להעיד את ילנה. כזכור התגוררה ילנה בדירתה של נטליה. הדבר היווה מעמסה על נטליה, אך, כפי שהעידה נטליה והדברים הוזכרו על ידי בית המשפט, קופרמן ביקש ממנה להוסיף ולהחזיק בילנה עד שזו תעיד. כלשונה של נטליה בעדותה, שכזכור נמצאה אמינה בעיני בית המשפט: "ילנה גרה אצלי בדירה עד שלא נסעה לגור ולעבוד במקום אחר. היא עברה לעבוד אצל רפיק, לא רציתי שהיא תישאר איתי כי ילנה התחילה להשתמש בסמים, לא היתה מגיעה הביתה במשך יומיים-שלושה, היא היתה שורפת לי כלי מיטה עם הסיגריות, היתה נרדמת עם הסיגריה דלוקה. אמרתי זאת לסרגיי, לאלכס. סרגיי אמר שאסבול אותה, ושאני יודעת לשם מה אנו צריכים אותה ושלאחר שהיא תיתן עדות נתפטר ממנה" 14. לגבי המסמך המזויף נטליה העידה גם שמסרה לסשה את מספר הטלפון של רוסלן, מי ששלח ממוסקבה את המסמך המזויף. את מספרו של רוסלן הוציאה מתוך הטלפון של קופרמן. בחומר הראיות נמצאת ראיה נוספת לכך שקופרמן נטל חלק פעיל בפרשת המסמך המזויף. בהודעתו הראשונה במשטרה של רשקובן ת/9 (גליון 3 ו-4) מספר רשקובן כי הוא עצמו לא ידע לאיזה שדה תעופה במוסקבה לפנות כדי לברר מתי יצאה אולגה ממוסקבה והוא הסביר זאת לקופרמן. כעבור זמן מה, כך מספר רשקובן, הודיע לו קופרמן שעליו לפנות במכתב לשדה התעופה דומדדובו ומשם יקבל תשובה לפי הפרטים הרלבנטיים. רשקובן מצידו לא שאל את קופרמן מה מקור המידע. בבית המשפט טען רשקובן כי אינו זוכר אם המידע נמסר לו על ידי קופרמן או על ידי סשה. יש אפוא ראיות מצטלבות לכך שקופרמן, אף שהיה עצור, היה שותף לשתי העבירות – הן להדחה והן להוצאת המסמך המזויף. ועדיין נותרת שאלת המניע. קופרמן טוען כאמור כי שום תועלת לא צמחה לו "מהזזת" התאריכים במסמך המזויף עליה עמדנו לעיל וגם לא מעדות השקר. התשובה לתמיהה זו פשוטה היא: אכן, בדיעבד, משאותר דרכונה של אולגה, שהיה כל העת במשטרה, לא היתה "תועלת" מבחינתו של קופרמן בראיות המפוברקות. ואולם אולגה סיפרה במשטרה כי האונס היה בחודש יולי 2003, מיד עם הגעתה ארצה. היא לא ציינה תאריך מדוייק והמעורבים לא ידעו שדרכונה מופקד במשטרה והאמינו כי הדרכון נמסר לגורמים זרים. בזמן אמת להבדיל מאשר בדיעבד, הראיות הכוזבות היו אמורות ליצור "אליבי" לארוע שלא היה. אין לבחון את שאלת היעדר המניע על פי העובדות הידועות בדיעבד מתוך דרכונה של אולגה. יש לבחון את "הצורך" של קופרמן בראיות הכוזבות על פי המידע שהיה בזמן אמת. זאת ועוד: אפילו אניח שלקופרמן לא היה מניע, וכי המניע האמיתי היה של סשה, אין בכך כדי להועיל לקופרמן. הבאנו לעיל את מעורבותו של קופרמן הן בפרשת בידוי הראיה והן בפרשת המסמך המזוייף. גם אם פעל קופרמן כדי לסייע לחברו סשה, ולא עבור עצמו, אין הדבר משחרר אותו משותפות למעשי העבירה. ערעורו של יעקב אשל 15. גם בעניין יעקב אשל ההנמקה שבהכרעת הדין קצרה היא, אביא גם אותה במלואה: "באשר לחלקו של הנאשם 3, אף בהתייחס לעדויות העדות אשר לגביהן נטען כי להן מניע בהפללת הנאשמים 1 ו-2 עבור קבלת טובת הנאה לעצמן, אין מניע שכזה לגבי הנאשם 3. הנאשם הסתבך בעדותו שהתגלתה כבלתי מהימנה לחלוטין הן בעניין היכרות עם ילנה והן בעניין עירובו של החוקר בועז בחקירה. הודעותיו של בועז במשטרה עדיפות על עדותו בבימה"ש ודבריו מצביעים על כך שמלאכת האיתור, כביכול, היתה מוכנה טרם כניסתו לפעולה. בועז הובל למטרה שאותה התבקש כביכול לאתר. דבריו של בועז בדבר שיתוף פעולה עם הנאשם 3 באיתורה של ילנה עדיפים על עדותו של הנאשם, ומסבכים אותו בקשירת הקשר למציאת עדת אליבי כוזבת. תמונתה של אולגה נמצאה אצל הנאשם, בינו ובין יורה היה קשר הדוק וכל הנסיבות מובילות למסקנה אחת ויחידה לפיה הנאשם 3 הפעיל את בועז כחוקר תמים, לצורך איתור עדה שזהותה ידועה מראש. הנאשם ידע שעליו למצוא עדה שהכירה מקודם ושנועדה לסייע לטענתו של הנאשם 2 בקשר למועד הגעתה של המתלוננת נגדו לארץ. איתור העדה נעשה כדי להמציא לביהמ"ש עדות שקר התומכת בטענת האליבי של הנאשם 2 ולכן חלקו של הנאשם בקשירת הקשר למסירת עדות השקר ע"י ילנה, שיבוש מהלכי משפט ובידוי ראיות הוכח ולכן אני מרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו, ככל שהדבר מתייחס לאיתור העדה ולקשירת קשר למסירת עדות שקר ושיבוש מהלכי משפט." 16. אכן, הנסיבות מעוררות נגד אשל חשד כבד, כבד עד למאוד. בית המשפט העדיף את הודעותיו של בועז אליאס במשטרה על פני עדותו בבית המשפט. מהודעות אלו עולה כי בתקופת עבודתו של בועז ב"איתור" היו מגעים הדוקים בינו לבין אשל. בועז ציין כי סיפר לאשל על כך שהצליח באיתור אם כי בהודעתיו במשטרה לא היה בטוח שהוא ציין באוזני אשל מה שם הבחורה אותה "איתר". מגעים אינטנסיביים אלה, כמו גם עדותה של ילנה, מעוררים חשד כבד מאוד נגד אשל. אשל טען כי לא היה בקשר הדוק עם בועז בתקופה זו. בית המשפט העדיף את גרסתו של בועז וקביעתו מקובלת עלי. ואולם: דווקא מהודעותיו של בועז במשטרה עולה בבירור כי מי שהציע לבועז לצלצל למכון "ברבי" (בו כזכור עבדה רק ילנה) היה סשה. הכְוונה זו היא שהביאה ל"איתורה" של ילנה. בלעדיה הניסיון למצוא את ילנה היה בגדר מציאת מחט בערימת שחת. בנסיבות אלה נותר בליבי ספק, ספק קל אמנם, בשאלה אם הנסיבות מביאות למסקנה אחת ויחידה שאשל היה שותף סוד ושותף לעבירה, וכי לא קיימת אפשרות שגם אשל - כמו בועז - היה כלי בידי מעורבים אחרים ב"איתורה" של ילנה. על כן אציע לחברי לזכות את אשל מחמת הספק. הערעורים על גזר הדין 17. נוכח מסקנתי לגבי אשל, נותר לדון רק בערעורים על גזר דינם של רשקובן ושל קופרמן. כאמור, הוכח כי סיפור האונס היה עלילה. אולגה והאנשים שיזמו את העלילה הורשעו ונידונו לעונשי מאסר. בית המשפט קיבל את טענת הסנגוריה לפיה עונשם של הנאשמים שהורשעו בעדויות השקר שהביאו להעמדתו של קופרמן לדין באשמת אונס צריך להיות אמת מידה לעונשיהם של המערערים. כן ציין את המחדל המשטרתי באי גילוי דרכונה של אולגה שיכול היה לחשוף את מועד הגעתה לארץ ולמנוע בכך את התגלגלות הפרשה של העדויות הסותרות. בית המשפט הסכים כי יש הבדל בין מי שמעיד שקר או משדל אחר להעיד שקר כדי לצאת זכאי בדינו אף שהוא יודע כי הוא חייב בדין לבין מי שמעיד שקר כדי להוציא עצמו זכאי בידיעה שלא עבר עבירה והוא נקלע למלכודת של עדויות המסבכות אותו במעשה שלא עשה. יחד עם זאת, כך ציין, לא ניתן לקבל טיעון זה כטיעון שיש בו כדי לפטור מעונש ממשי. עוד ציין כי חיפוש עדי שקר כדי לסתור עדויות שקר נגדיות "קורץ" לצד הנפגע, אולם המרחק שבין מציאת עד שקר כדי לסתור עד שקר נגדי לבין מציאת עד שקר כדי לבסס גרסה שיקרית הוא קטן, ובכל מקרה מי שמעיד דבר שקר או מדיח אחר להעיד עדות שקר חייב להיענש בחומרה כדי לבלום תופעה פסולה זו. קופרמן ריצה בעת גזר הדין עונש מאסר של 42 חודשים בגין תיק הסחר (בו בוטל האישום באונס של אולגה) וכן נדון ל-12 חודשי מאסר בפועל בפרשה אחרת של הדחה בחקירה. את קופרמן ראה בית המשפט כשותף מלא להדחתה של ילנה אך ציין כי נקלע ל"סיטואציה בלתי אפשרית" של צורך להתגונן מול האשמות שווא בגינן צפוי היה לשנות מאסר רבות. בנסיבות אלה גזר בית המשפט על קופרמן שנת מאסר בפועל בניכוי 9 חודשים בהם היה עצור בגין תיק זה. עונש המאסר ירוצה, כך נקבע, לאחר סיום העונש שריצה קופרמן באותה עת. נוכח תקופת המאסר הקצרה שנותרה, הרי כשהתחלנו בשמיעת הערעור כבר היה קופרמן משוחרר. כן הטיל עליו בית המשפט שנת מאסר על תנאי שלא יעבור תוך שלוש שנים עבירה של שיבוש מהלכי משפט, הדחה בחקירה או מסירת עדות שקר. אשר לרשקובן ציין בית המשפט כי כישלונו כעורך דין הוא חמור וחרוץ. תפקידו של עורך דין הוא לסייע לבית המשפט לעשות משפט, ורשקובן נכשל באופן מחפיר בתפקידו. בית המשפט היה ער לכך שהרשעתו של רשקובן תביא לא רק לענישתו בפלילים אלא תגרור אחריה השלכות מרחיקות לכת בנוגע ליכולתו לעסוק במקצוע עריכת הדין. אולם, עקב חומרת כשלונו והעובדה שהוא היה מבצע עיקרי, קבע בית המשפט כי עונשו יעמוד על שנת מאסר בפועל בניכוי תשעה ימי מאסר, וכן שנת מאסר על תנאי. 18. באי כוחם של שני המערערים הנזכרים עשו ככל יכולתם כדי לשכנענו, ולו לחילופין, להתערב בגזר הדין. קראנו טענותיהם והוספנו ושמענו טענות על פה ואנו סבורים כי אין מקום להתערב בגזרי הדין שהוטלו. לעניין קופרמן יש לזכור כי כפי שפורט, אין זו הרשעתו הראשונה והוא הורשע הן בהדחה בעדותה של ילנה והן בפרשת המסמך הכוזב. בנסיבות אלה על אף העובדה שנקלע למערבולת של עדות שקר, ועל אף המחדל החמור של המשטרה בעניין הדרכון איני סבורה שנוכל להפחית בעונשו. אשר לרשקובן: כישלונו כעורך דין אכן חמור. הוא היה להוט לחלץ את לקוחו ולו במחיר עדות שקר, ובשל כך אין מנוס מלהטיל עליו מאסר בפועל כפי שהורתה הערכאה הראשונה. 19. סוף דבר: אם תישמע דעתי, נדחה את ערעוריהם של רשקובן וקופרמן הן לעניין ההרשעה והן לעניין חומרת העונש. את ערעורו של אשל על ההרשעה יש, לדעתי, לקבל ולקבוע כי הוא זכאי מחמת הספק. ממילא מתבטל העונש שהוטל עליו. כאמור, קופרמן סיים לרצות עונשו. רשקובן עזב את הארץ (באישור) ובזמן שהותו מחוץ לארץ לקה באירוע מוחי ולטענתו הוא אינו יכול לטוס עקב מגבלות בריאות. משהודיע על כך בא כוחו דחינו את הדיון בערעורים שהיה אמור להתקיים ביום 27.9.2006, ואף קיימנו דיון נפרד שעסק בשאלת התייצבותו של רשקובן, שבסופו הוחלט כי הדיון לגוף הערעורים יתקיים במהלך חודש אפריל 2007 - כחצי שנה לאחר האירוע ממנו סבל רשקובן (ראו ע"פ 263/06 רשקובן נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 30.1.2007)). גם לדיון באפריל לא התייצב המערער, והוא אף הודיע על כך רק ערב הדיון. התעודות הרפואיות שהגיש לא הניחו את דעתנו כי יש הצדקה להיעדרו. המדינה הגישה גם חוות דעת מומחה המבוססת על המסמכים שמסר המערער לפיה נראה שאין מניעה לטוס במצבו. אף-על-פי-כן החלטנו שלא להורות על דחיית ערעורו בשל אי התייצבותו כאמור בסעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ולדעתי יש לדחות את ערעורו לגוף העניין. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ד' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏כ' בסיוון, תשס"ז (6.6.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06002630_C25.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il