בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
2629/98
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופט א' ריבלין
המערער: השר
לביטחון פנים
נגד
המשיבים: 1.
הרב שלום דב וולפא
2.
שלמה בלייר
ערעור
על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים
מיום
4.3.1998 בתיק המר' 1944/94 (המ"פ
59/91)
שניתנה על ידי כבוד השופט ש' ברנר
בשם
המערער: עו"ד שי ניצן
בשם
המשיב מס' 1: עו"ד יהושע ננר
בשם
המשיב מס' 2: עו"ד יוסף אלברק
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
העובדות וההליכים
1. בין המשיב 1, הרב שלום דב וולפא (להלן:
וולפא), ואגודת מוסדות חב"ד (להלן: האגודה), מצד אחד, לבין המשיב הפורמלי, מר
שלמה בלייר (להלן: בלייר), מצד שני, נתגלע סכסוך כספי. הסכם שנחתם בין הצדדים,
ביום 14.7.89 (להלן: ההסכם), ואשר קיבל תוקף של פסק דין בבית משפט, קבע כי האגודה
תשלם סכום של 630,000$ לבלייר, כאשר וולפא ערב לסכום זה. בהסכם נקבע, בסעיף 11 בו,
כי:
"בלייר
מתחייב בזה באופן סופי ומוחלט כי בכל מקרה וגם אם תופעל ערבותו של הרב וולפא לא
יפעיל נגדו ו/או כנגד כל אדם אחר לרבות הרב הבלין בהליכי הוצאה לפועל ו/או בכל
הליכים משפטיים אחרים מאסר בגין החוב האמור. כן לא יפעיל בלייר כנגד הרב וולפא
ו/או כל אדם אחר מטעמו הליכי מאסר במסגרת הליכים פליליים בגין הנ"ל.
היה
ויפר בלייר סעיף זה שבהסכם כי אז יהא בטל אוטומטית כתב ערבותו של הרב וולפא ולא
יהא עליו לפרוע כל סכום שהוא לבלייר והחל מאותו הרגע לא יהא חייב כל סכום שהוא
לבלייר, על אף הוראות הסכם זה ו/או כתב הערבות".
וולפא עתר לבית המשפט קמא, ליתן פסק דין
הצהרתי ולפיו ערבותו על פי ההסכם בטלה ומבוטלת, ואין הוא חייב בכל סכום כלפי
בלייר. זאת, בשל שבלייר הביא, לטענתו, לפתיחת הליכים פליליים נגדו, ולמעצרו, תוך
הפרת סעיף 11 להסכם.
2. במהלך הדיון התיר בית המשפט קמא לבאי כוח
הצדדים לעיין בתיק המשטרה שהופקד בבית המשפט, כנראה לצורך ברור השאלה אם בלייר יזם
חקירה פלילית נגד וולפא. דא עקא, שזהות המודיע, שהביא לפתיחת החקירה כנגד וולפא,
ובעקבות זאת גם למעצרו, לא נתגלתה מתוך תיק החקירה. לפיכך, פנה וולפא לבית המשפט,
וביקש כי יינתן צו המורה על המצאת תיק המודיעין שבידי המשטרה ואשר בו צפון - כך
סבר - מידע זה. בית המשפט נעתר לבקשה, ואולם, בתעודת חיסיון, שהוגשה על פי סעיף 45
לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971- (להלן: פקודת הראיות), הביע המערער,
השר לביטחון פנים, את דעתו, כי גילוי המידע המבוקש או מסירתו, "יש בהם כדי
לפגוע בעניין ציבורי חשוב, באשר הם עלולים לסכן שלומם של בני אדם; לפגוע בשיתוף
הפעולה של הציבור עם המשטרה; לחשוף שיטות עבודה ודרכי פעולה של המשטרה ולפגוע
ביעילות פעולותיה; לסכל פעולות חקירה של המשטרה".
וולפא פנה לבית המשפט בבקשה להורות על גילוי
והמצאת הראיות נשוא תעודת החסיון. בטיעונו בפני בית המשפט קמא הביע וולפא את
נכונותו להסתפק בתשובה לאקונית - "כן" או "לא" - לשאלה האם
אכן היה זה בלייר, או מי מטעמו, שהביא לפתיחת החקירה נגדו.
בית המשפט המחוזי קבע, כי הנימוקים הכלליים
שהועלו על ידי המערער, והעומדים ביסוד תעודת החסיון, אינם משכנעים, וכי אין להניח
כי האינטרס הציבורי יפגע, אם יתגלה כי בלייר הוא המודיע. לוולפא, כך קבע בית המשפט
קמא, יש אינטרס רציני וכבד משקל לדעת, האם המשיב הוא שגרם לפתיחת החקירה נגדו. עוד
נקבע, בהחלטת בית המשפט קמא, כי בלייר - בהנחה שהוא המודיע - איננו זכאי ואיננו
זקוק להגנה לה נזקקים, ברגיל, מודיעים משטרתיים משיקולים של "אינטרס
הציבור". תשובה בנוסח "כן" או "לא" לשאלה האם המשיב, או
מי מטעמו, גרם לפתיחת החקירה, אין בה - כך סבר בית המשפט - כדי לגרום לתוצאות
הרעות המפורטות בתעודת החסיון. השופט המלומד הוסיף וציין, כי וולפא הוא נתבע בתיק
הוצל"פ, אשר אין לו "תרופה אלטרנטיבית" לסעד המבוקש על ידו,
ולפיכך, כנגד האינטרס הציבורי הכללי והערטילאי לשמירה על מקורות מידע, עומד אינטרס
ספציפי וקונקרטי של וולפא, להוכיח את הגנתו ולהיחלץ מחורבן כלכלי. בחתימתו על
ההסדר, כך סבר בית המשפט קמא, ויתר בלייר מראש על האפשרות להסתיר את זהותו
והתנהגותו. החסיון, במקרה זה, אינו מעניק הגנה לאינטרס ציבורי, אלא לאינטרס הפרטי
של בלייר, בתביעה האזרחית המתנהלת בינו לבין וולפא. התוצאה היתה שבית המשפט המחוזי
הסיר את החסיון והורה על גילוי הראיה.
3. כנגד החלטה זו, הגיש המערער ערעור לבית משפט
זה. הערעור התקבל ברוב דעות, והעניין הוחזר לבית המשפט המחוזי, על מנת שייתן החלטה
חדשה, המביאה בחשבון גם את הנסיבות הקונקרטיות שבגינן הוצאה תעודת החסיון. בית
משפט זה, מפי המשנה לנשיא ש' לוין, ציין, כי הואיל ועוסקים אנו כאן בהליך אזרחי,
אין עומדת לתביעה האפשרות לחזור בה מן האישום, כפי שהיא רשאית לעשות בהליך פלילי,
ולפיכך, תיתכן "התנגשות חזיתית" בין אינטרס הציבור לבין אינטרס הפרט
להוכיח טענותיו בהליך האזרחי. בדעת מיעוט סבר השופט א' גולדברג, כי אין טעם בהחזרת
התיק לבית המשפט המחוזי, וכי יש להכריע בסוגיה במישור העקרוני.
בית המשפט המחוזי אכן נתן החלטה חדשה, ובה
אימץ את קביעותיו מן ההחלטה הקודמת. בית המשפט ציין, כי גם לאחר ששמע את הנסיבות
הקונקרטיות שעמדו ביסוד החסיון, לא שוכנע כי יש בהן כדי לשנות ממסקנתו הקודמת.
כנגד החלטה זו מופנה הערעור שלפנינו.
הטענות בערעור
4. השגותיו של המערער הן בשלושה מישורים. במישור
הראשון, טוען המערער, כי לוולפא אין כל אינטרס בבירור שמו של המודיע, הואיל
וגם אם יימצא כי היה זה בלייר שמסר למשטרה את המידע נגדו - לא יהא בכך כדי לסייע
לוולפא בתביעה האזרחית שבינו לבין בלייר. וכל כך למה? ראשית, משום שגם אם
היה בלייר מקור המידע, עדיין אין לומר כי הוא "הפעיל הליכי מאסר במסגרת
הליכים פליליים", שהרי, אין אדם פרטי יכול להפעיל הליכי מאסר פליליים, אלא
במסגרת קובלנה פרטית; מה גם, שוולפא לא נאסר, כי אם נעצר למספר דקות - זאת ותו לא.
שנית, ההליכים, שנפתחו כנגד וולפא, עניינם בעבירות על חוקי המטבע, ואין כל
זיקה בינם לבין חובו של וולפא לבלייר. ושלישית, בין הצדדים נחתם הסכם נוסף,
בו נאמר, לדעת המערער, כי הוראותיו גוברות על הוראות ההסכם הראשון, וכי תשלום חובו
של וולפא אינו מותנה בתנאי כלשהו.
במישור השני נטען על ידי המערער, כי
האינטרס של וולפא בחשיפת זהותו של מקור המידע - אף לו קיים אינטרס כזה - נוגד את
תקנת הציבור, שכן "סעיף בהסכם, המטיל סנקציה על צד להסכם במקרה שבו הלה ימסור
למשטרה מידע מפליל כנגד הצד השני להסכם, הינו סעיף הנוגד את תקנת הציבור".
ובמישור השלישי טוען המערער, כי
האינטרס הציבורי שלא לחשוף מקורות מידע של המשטרה, גובר על האינטרס של וולפא
בגילוי המידע. יש בגילוי המידע על אודות זהות המודיע, כדי לצמצם את נכונותם של
אנשים לשמש כמקורות מידע ולמסור למשטרה מידע מפלילי כנגד אנשים אחרים, ובכך לגרוע
מיכולתה של המשטרה לפעול. בהקשר זה מציין המערער, כי המידע שנמסר, במקרה זה,
למשטרה, הוכח כנכון, והוביל לתשלום כופר על ידי וולפא.
5. וולפא מבקש, לעומתו, לקיים את החלטת בית המשפט
קמא. לטענתו, פרשנות המערער להוראת סעיף 45 לפקודת הראיות, משמעותה כי בכל מקרה בו
תינתן תעודת חסיון, לגבי זהותו של מוסר מידע, לא יהא נתון לבית המשפט שיקול דעת
בשאלה האם להתיר את גילוי הראיה, אם לאו. אין מקום, אליבא דוולפא, לאמץ עמדה
עקרונית, לפיה לעולם אין מקום לחשוף את זהותם של מודיעים. בענייננו, כך מדגיש
וולפא, אין המדובר ב"מודיע שתול" של המשטרה, או באדם שזהותו אינה ידועה
לוולפא. זאת הוא טוען ואף זאת: התשובה המתבקשת על ידי המשטרה, אין בה כדי לחשוף
שיטות חקירה או מידע מסווג אחר, או כדי לסכל פעולת חקירה. וולפא סבור כי משניתנה
החלטת בית המשפט קמא, לאחר שהובאו בחשבון כל השיקולים הכלליים והקונקרטיים כמצוות
בית משפט זה, אין מקום להתערבות בשיקול דעתו של בית המשפט קמא.
טענה נוספת בפי וולפא, והיא, כי השגותיו של
המערער כנגד קיומו ותוקפו של האינטרס של וולפא במידע, מועלות עתה, לראשונה, בפני
ערכאת הערעור, ועל כן, אין מקום לדון בהן. ועוד, לטענתו: המידע שנמסר למשטרה הביא
למעצרו, כאשר "מעצר" ו"מאסר" - היינו הך הם בנסיבות העניין.
דין הערעור להידחות.
חסיון לטובת הציבור: המסגרת הנורמטיבית
6. סעיף 45 לפקודת הראיות קובע לאמור:
אין
אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי
מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על-פי
עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין
שיש לא לגלותה.
החסיון לטובת הציבור, הקבוע בהוראת סעיף 45
לפקודת הראיות (וכמוהו גם החסיון לטובת המדינה הקבוע בסעיף 46 לפקודה), עומד
לרשותו של כל אדם, וכוחו יפה הן במשפט הפלילי והן במשפט האזרחי. תעודת חסיון יכול
שתוגש, אפוא, במסגרת הליך אזרחי, וזאת, אף אם המדינה כלל אינה צד להליך (ראו י'
קדמי על הראיות (חלק שני, תשנ"ט) 732).
הבחירה למנוע מסירתה וקבלתה של ראיה, בשל
שגילויה עלול לפגוע בעניין ציבורי חשוב, נתונה לשיקול דעתו של השר נותן התעודה.
ואולם, כאמור בסיפא של הוראת סעיף 45 לפקודת הראיות, שיקול הדעת הסופי בעניין זה,
נתון לבית המשפט. עליו לבחון, האם הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק, עדיף מן
הענין שיש לא לגלותה (ע"פ 1335/91 פאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד
מו(2) 120, 129).
7. הפעלת שיקול הדעת לפי סעיף 45 לפקודת הראיות
מצריכה איזון בין אינטרסים מנוגדים. כך במסגרת ההליך הפלילי וכך במסגרת ההליך
האזרחי. יחד עם זאת, האיזון עשוי ללבוש פנים שונות בהליכים השונים. "עשיית
צדק" בהליך הפלילי עיקרה בגילוי האמת, הרשעת האשמים וזיכוי החפים מפשע. אלו
הם השיקולים המרכזיים (גם אם לא היחידים) המדריכים את בית המשפט בהליך הפלילי
(ראו, לעניין זה, ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3)
505, 516; ב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 729, 734;
ד' מנשה "אידיאל חשיפת האמת ועקרון ההגנה מפני הרשעת שווא - אנטומיה של יחסים
מסובכים" קרית המשפט א (תשס"א) 307; ע' גרוס "כלל פסילה
חוקתי - האם יש לו מקום בישראל" משפטים ל(1) (תשנ"ט) 145; א' ברק
"על משפט, שיפוט ואמת" משפטים כז (תשנ"ו) 11; נ' זלצמן
"'אמת עובדתית' ו'אמת משפטית' - מניעת מידע מבית-המשפט לשם הגנה על ערכים
חברתיים" עיוני משפט כד(2) (תשס"א) 263). לפיכך, "עשיית
צדק", בהקשר של החסיון לטובת הציבור, משמעה "ניהול הליך פלילי הוגן, שיש
בו כדי לחשוף את האמת ולא לגרום לעיוות דין לאותו נאשם ספציפי העומד לדין. על כן,
אם חומר החקירה אשר לגביו חל החסיון, חיוני הוא להגנת הנאשם, כי אז, בוודאי, הצדק
דורש את גילויו, ושיקול זה עדיף על פני כל שיקול בטחוני אפשרי" (פרשת ליבני
הנ"ל, בעמ' 738). "'עשיית צדק' משמעותה שלא יורשע ולא ייענש אדם, אלא
לאחר שניתנה לו אפשרות הוגנת להביא לפני בית-המשפט את ראיותיו ואת טיעוניו"
(בש"פ 1924/93 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 766, 769).
8. ואף בהליך האזרחי, "עשיית צדק"
משמעה קיום דיון הוגן, שבו מתאפשר לצדדים כולם לפרוש את מלוא ראיותיהם (רע"א
6546/94 בנק איגוד נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 62; בש"א 723/97 בנזימן
נ' שר הביטחון, פ"ד נא(1) 364, 371). ואולם, "קיים שוני בין עמדת
המדינה המסתמכת על חיסיון במשפט פלילי לבין הסתמכותה עליו בהליך אזרחי. בהליך
הראשון עומדת למדינה הברירה, שאם יעדיף בית המשפט את גילוי הראיה, תחזור בה מן
האישום. כך תוכל להגן על האינטרס שבאי-גילוי הראיה. במשפט אזרחי, שבו אין המדינה
צד, אין בידה בחירה כזו. עובדה זו שוקלת נגד הסרת החיסיון" (בש"א 723/97
בנזימן נ' שר הביטחון, פ"ד נא(1) 364, 371; ע"א 2195/95 שר
המשטרה נ' הרב שלום דב וולפא). זאת ועוד זאת: במשפט האזרחי, שאין עוסקים בו
בדיני נפשות, עשויה להתמעט הנכונות לחשוף ראיה אשר יש בה משום פגיעה בטובת הציבור.
ניתן לסכם ולומר, כי הנכונות לגלות את הראיה
מתעצמת, ככל שהדבר חיוני יותר להצגת עניינו של בעל דין במשפט, ולקיום דיון הוגן
בעניינו (קדמי, בספרו הנ"ל, בעמ' 741). על בית המשפט לשקול את
האינטרסים המתנגשים - האינטרס הציבורי שבאי גילוי המידע, מחד גיסא, והאינטרס
הציבורי והפרטי בקיום הליך הוגן, מאידך גיסא. האיזון בין אינטרסים אלו הוא שיכריע
אם תיחשף הראיה לעין כל ואם לאו. לבחינת האינטרסים הצריכים שקילה בערעור זה,
ולעריכת האיזון ביניהם, ניגש עתה.
בחינת האינטרסים והאיזון ביניהם
9. כבר רמזנו, כי הסוגיה שלפנינו אינה מעמידה, זה
מול זה, אינטרס ציבורי מול אינטרס פרטי מובהק. האינטרס הציבורי אינו נתחם רק לצורך
להגן על המידע ועל מקורותיו, אלא מתפרש, בד בבד, גם על עצם הצורך בעשיית צדק
ובקיום הליך הוגן. לצד אינטרס הפרט העותר לגילוי ראיה, ניצב, איפוא, גם אינטרס
הציבור בקיום הליך הוגן ובעשיית צדק. שני אינטרסים אלה מונחים על כף המאזניים,
השוקלת כנגד הכף האחרת, עליה מונח אינטרס הציבור במניעת גילוי ראיה.
האינטרס הציבורי הטמון בהסתרת זהותו של מודיע
משטרתי הוכר זה מכבר בפסיקת בית משפט זה. על אינטרס זה עמד השופט ד' לוין בפרשת פאדה:
"האינטרס
הציבורי עומד בבסיסו של חיסיון, שנועד להבטיח אלמוניות של משתף פעולה, שכן החיסיון
מעודד את משתף הפעולה להמשיך בדרכו זו ומאפשר לו לסייע לעבודתה של המשטרה בחקירת
פשעים וחשיפת האמת. לולא ניתן חיסיון בדבר זהותם של משתפי פעולה, היו אלה מסרבים
להמשיך ולסייע למשטרה מחשש לחייהם" (שם, בעמ' 127).
דברים דומים נאמרו בע"פ 383/71 יהודאי
נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 267:
"החיסוי
[לגבי זהותו של מודיע] ניתן בכורח הנסיבות, הואיל והמשטרה זקוקה לאיסוף ידיעות מפי
מודיעים, ודרכם של אלה למלא פיהם מים, אם מקור הידיעה שסופקה לא יישמר בסוד; נמצא,
מלאכת המשטרה מסוכלת (שם, בעמ' 273).
עניין דומה, אף כי לא זהה, לענייננו, נדון
בבג"צ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז(5) 653. העותר באותה
פרשה נחקר במשטרה בחשד לביצוע עבירות של גניבה וזיוף. נתברר, כי המידע שהביא
לפתיחת החקירה נגדו, היה כוזב, והתיק נסגר. משנדחתה בקשת העותר כי יימסר לו שמו של
המודיע, על מנת שיוכל להגיש נגדו תביעה בנזיקין, הוגשה העתירה. השופטת ד' דורנר
חזרה והדגישה את הצורך להגן על מקורות מידע, על מנת לאפשר למשטרה לחשוף עבריינים;
יחד עם זאת - כך ציינה - קיימים מנגנוני איזון, המאפשרים גילוי המידע החסוי.
בנסיבות אותו עניין, נטתה הכף לטובת האינטרס הציבורי בשמירה על מקורות מידע, בשל
קיומה של תרופה אלטרנטיבית להטבת הנזק, והיא - הגשת תביעה, מטעם העותר, כנגד
המשטרה, בגין נזקיו. השופט א' מצא הוסיף, באותו עניין, כי אף אלמלא עמדה לנפגע
עילה לכאורה להיפרע מן המדינה, הרי ש"ברוב המקרים יתקשה הנפגע להראות שחשיפת
זהותו של מקור המידע תקדם במשהו את סיכוייו שלו להיפרע על נזקו; והצורך להכריע,
בין עניינו של הציבור בשמירת מקורות המידע לבין עניינו של הנפגע לבוא על תקנתו, לא
יתעורר מדעיקרא" (שם, בעמ' 659). גישה מחמירה יותר גילה שם השופט א'
גולדברג שפסק, כי "אין [על המשטרה] לחשוף תמיד את זהות המודיע. משהגיעה
המשטרה לכלל דעה כי אין לגלות את מקור המידע, אם כדי להגן על המודיע, ואם כדי שלא
לחשוף את דרכי פעולתה, כי אז מכריע אינטרס הציבור את הכף. אינטרס זה אינו יכול
לסגת מפני האינטרס הפרטי של הנפגע להגיש תביעה כספית נגד מוסר המידע למשטרה...
שאלת קיומו של סעד בבית-משפט אזרחי או היעדרו אינה משליכה על חובת הגילוי של
המשטרה" (שם, בעמ' 660). עם זאת הדגיש השופט א' גולדברג, כי החלטת
המשטרה עומדת לביקורת שיפוטית, ולשם כך עליה לנמק את החלטתה במרב הפרטים הניתנים
לגילוי.
מן המקובץ עולה, כי הגיונו של האינטרס בדבר
חיסוי זהותם של מודיעים נובע בעיקר משניים אלה: ראשית, הגנה על שלומו
ובטחונו של המודיע; ושנית, עידוד מסירת מידע לרשויות החקירה - מידע שלא היה
נמסר אלמלא היתה נותרת זהות המודיע חסויה. כדי שניתן יהא לבחון את משקלם של
האינטרסים הללו שומה על המדינה לנמק את ההחלטה שלא לחשוף את זהות המודיע. עליה
להצביע על העובדות המלמדות כי האינטרס הציבורי עשוי להיפגע, אם יימסרו פרטים לגבי
זהות המודיע. נתונים אלה יעומתו אל מול אינטרס הפרט והחברה בגילוי המידע. בהקשר
זה, תבחן גם השאלה עד כמה עשויה חשיפת המידע לסייע לעניינו של מי שעותר לגילוי
המידע, והשאלה האם נתון בידיו סעד חלופי.
10. לאחר ששקלתי את הנסיבות המיוחדות של הפרשה הזו,
לאור המבחנים האלו, לא מצאתי כי קמה עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. לא
הוכח, במקרה זה, כי נשקפת סכנה לשלומו וביטחונו של המודיע. אין המדובר כאן בבקשת
מידע לגבי מודיע שזהותו חסויה. בלייר "חשוד" זה מכבר, בעיני וולפא, כמי
שמסר את המידע בעניינו, וכל רצונו של האחרון הוא לאמת את הדבר - לצורך ההליך
האזרחי. אין הוא מעוניין בגילוי שמם וזהותם של מודיעים אחרים. המידע, שגילויו
מתבקש כאן, מתמצה, כאמור, בשאלה האם היה זה בלייר שמסר את המידע אשר הביא לפתיחת
החקירה כנגד וולפא. אם יתברר כי התשובה לכך שלילית - שוב אין המשטרה מתבקשת למסור
פרטים על זהותו של המודיע. ואם התשובה תהא חיובית - ובלייר הוא המודיע - הרי שאין
הוא "מודיע" מן הסוג המקים את הצורך להגן על זהותו.
אשר לאינטרס הכללי, שלא לפגוע בנכונותם של
מודיעים, למסור מידע מפליל, לרשויות החקירה - גם טיעון זה ראוי לבחון, לאור נסיבות
העניין, ואף הוא עשוי, כאמור, במקרים מיוחדים, לסגת מפני האינטרס בדבר הצורך
בעשיית צדק. וכך בענייננו: אלמלא ההסכם, שנחתם בין וולפא לבלייר, לא היתה מתעוררת
כלל שאלת זהותו של המודיע במקרה זה. אף אם אין לומר כי סעיף 11 להסכם משקף ויתור
של בלייר על חיסיון זהותו, הרי שיש בו, למצער, כדי לאבחן מקרה זה ממקרים אחרים,
ולשלול, במידה רבה, את החשש הכללי מפני הרתעת אזרחים ממסירת מידע מפליל.
בתעודת החסיון שהוצאה בפרשה זו מנתה המדינה
שיקולים נוספים וגורפים הנוגעים לאינטרס הציבור, בדבר הצורך להימנע מפגיעה בעבודת
המשטרה, ואולם, כמו בית המשפט קמא, לא שוכנעתי גם אני, כי חשיפת המידע המבוקש כאן
עשויה לחשוף שיטות עבודה ודרכי פעולה של המשטרה, או לסכל פעולות חקירה.
11. בפי המערער טענות שונות על פיהן אין במידע
המבוקש כדי לסייע לוולפא בהליך האזרחי. בית המשפט קמא, אשר שמע את הראיות בתיק,
סבר כי "למבקש אינטרס רציני ביותר - וכבד משקל - לגלות ולהוכיח כי המשיב (או
מי מטעמו) הוא שגרם לפתיחת החקירה", וכי "למבקש אין 'תרופה אלטרנטיבית'
לסעד המבוקש על ידו". בית המשפט קמא מצא כי "כנגד האינטרס הציבורי הכללי
והערטילאי לשמירה על מקורות המידע שוקל ומכריע האינטרס הספציפי והקונקרטי, של
המבקש, להוכיח את בקשתו=הגנתו ולהיחלץ משבר והרס כלכלי מוחלט". בשלב זה של
ההליכים, אין השאלה הזו עומדת להכרעה כאן.
העולה מן האמור, כי דין הערעור להידחות. הייתי
מחייב את המערער לשאת בהוצאות שכר טרחת עורך הדין של המשיב 1, בסכום כולל של
10,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
1. אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט א'
ריבלין, לפיו יש לדחות את הערעור. נחה דעתי, מן הטעמים האמורים בפסק דינו של חברי,
כי בנסיבות המקרה האיזון הראוי במסגרתו של סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש],
תשל"א1971- (להלן: פקודת הראיות), תומך בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר
גילוי המידע.
2. אכן, הערעור שבפנינו צומצם ברובו לשאלה אם
החלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר גילוי המידע היתה נכונה או מוצדקת, אם לאו. זאת
ועוד: המדובר בפעם השניה שהנושא נדון בפני בית משפט זה, לאחר שהדיון הקודם הוליך
לקבלת הערעור והחזרת הדיון לשיקול דעת מחודש של בית המשפט המחוזי, שוב, בשאלת
גילוי המידע. כפועל יוצא מכך, לא עומדת בפנינו, למעשה, השאלה אם ההוראה שבסעיף 11
להסכם שבין הצדדים, שסביבה מתנהל ההליך בערכאה הראשונה, הוא כלל תקף. המערער טען
בעניין זה בקצרה בפנינו, אולם כעולה מן החומר שבפני, לא זו השאלה שבמחלוקת בפני
הערכאה הראשונה בשלב זה, וממילא שאין דינה להתברר כעת בשלב הערעור על ההחלטה לפי
סעיף 45 לפקודת הראיות.
3. בה בעת, אבקש לציין כי ספק בעיני אם מלכתחילה
יש תוקף להוראת סעיף 11 להסכם. המדובר, בסופו של יום, בהוראה שמשמעה הטלת מגבלה על
יכולתו של פרט לפנות לערכאות על מנת לממש את זכותו כפי שהיא מוגנת על פי דין
המדינה. כן המדובר בהוראה המטילה מגבלה על יכולתו של הפרט להביא לנקיטת הליכים
פליליים. מבלי להכריע בעניין, נראה כי ישנם טעמים כבדי משקל לראיית הוראה מעין זו
כבטלה לאור הוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-. ספק בעיני אם
חשיבותם של אינטרסים כלליים כגון חשיבות פנייתם של אזרחים בתלונה למשטרה (ראו:
ע"א 788/79 ריימר נ' רייבר, פ"ד לו(2) 141) אכיפת החוק הפלילי
והאינטרס המוגן ביסודו או כוחו של הפרט לפנות לערכאות המוסמכות (בש"פ 822/99 שכטר
נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 1, 5) אינם מוליכים למסקנה כי הוראת סעיף 11
להסכם עומדת בניגוד לתקנת הציבור (ראו והשוו: בג"ץ 5364/94 ולנר נ'
יו"ר מפלגת העבודה, פ"ד מט(1) 758; ג' שלו, דיני חוזים
(מהדורה שניה, דין, תשנ"ה) 380). כך, בארה"ב נקבע לא פעם בחקיקה כי אין
תוקף להוראות הסכמיות שמשמעותן מגבלה על זכותו של צד לחוזה לפעול בערכאה המוסמכת
למימוש זכויותיו (ראו: Idaho Code § 20-110 (2000);
Mont. Code Ann. § 28-2-708 (2000); Okla. Stat. § 216 (2000)). גם פסיקת בתי
המשפט במדינות מספר מבטאת מגמה דומה (ראו: Progressive
Finance & Realty Co. v. Stempel, 95 S.W.2d. 834
(1936); Mannix v. Superior Court of Sacramento County, 24 P.2d.
507 (1993)). אכן, באין דיין אין דין ושלטון החוק נפגם" (ע"א
245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג(1) 772 786).
4. אכן, שאלה חוקיות ההוראה שבהסכם אינה במוקד
הדיון שבפנינו ומטעם זה אבקש להשאיר סוגיה זו בצריך עיון. כאמור לעיל, מסכים אני
לפסק דינו של חברי, השופט ריבלין, כי יש לדחות את הערעור.
ה
נ ש י א
השופט ת' אור:
אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט ריבלין,
כמו גם להערותיו של חברי, הנשיא ברק.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.
ניתן היום, כט' בחשון תשס"ב
(15.11.2001).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש
ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 98026290.P04 /אמ
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444