פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2627/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2627/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט א' שהם המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, ביום 15.1.2012 וביום 20.02.2012, בתיק 684-03-11, על ידי כב' השופט כ' סעב תאריך הישיבה: כ"ג באלול התשע"ב (10.09.12) בשם המערער: עו"ד מוחמד סביחאת בשם המשיבה: עו"ד עדי מנחם פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על הכרעת דין מיום 15.1.2012, וגזר דין מיום 20.2.2012 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט כ' סעב) בת"פ 684-03-11, לפיהם הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); בעבירות של מעשים מגונים, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין; בעבירות של תקיפת בת זוג, לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין; בעבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; וכן בעבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287 לחוק העונשין. המערער זוכה, מחמת הספק, מעבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין. 2. על המערער נגזרו 30 חודשי מאסר בפועל. כמו כן, הופעל עונש מאסר מותנה של 6 חודשים, שהוטל על המערער בתיק קודם (ת.פ. 15990-01-10), וזאת במצטבר לעונש שהושת עליו בתיק זה, כך שעל המערער לרצות 36 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. כמו כן, נגזרו על המערער 12 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, שלא יעבור עבירת אלימות שהיא פשע, או עבירת מין, לרבות כל אחת מן העבירות בהן הורשע. נוסף על כך, הוטל על המערער קנס כספי בסך 5,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו. הערעור מופנה נגד הכרעת הדין וגזר הדין. עובדות כתב האישום 3. לפי עובדות האישום הראשון שבכתב האישום, המערער והמתלוננת ניהלו מערכת יחסים רומנטית כבני זוג, כהגדרתם בסעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין. במהלך חודש אוקטובר 2010, עברו השניים להתגורר יחד בדירה ברחוב ז'ורס שבחיפה (להלן: הדירה). בחודש נובמבר 2010, החליטה המתלוננת לסיים את הקשר הרומנטי עם המערער וביקשה ממנו לעזוב את הדירה, שדמי השכרתה שולמו על-ידי המתלוננת מראש. משסירב המערער לעזוב את הדירה, החליטו השניים כי ימשיכו להתגורר יחדיו באותה דירה, אך זאת כשותפים בלבד. 4. ביום 5.11.2010, חשד המערער כי המתלוננת מנהלת קשר רומנטי עם אחר ובעקבות זאת, נכנס לחדר האמבטיה בדירה, בעת שהמתלוננת התקלחה, התפשט מבגדיו ואיים על המתלוננת בפגיעה בגופה, תוך שהוא נכנס לתוך האמבטיה עצמה. המתלוננת הדפה את המערער וניסתה להוציאו מהאמבטיה, אך המערער תפס את המתלוננת בצווארה וניסה לחנוק אותה. לאחר מכן, יצא המערער מהאמבטיה ועזב את המקום. לאחר האירוע המתואר לעיל, עזבה המתלוננת את הדירה. 5. ביום 10.11.2010, חזרה המתלוננת לדירה, על מנת לאסוף חלק מחפציה לצורך נסיעתה לחו"ל. משגילתה המתלוננת כי דרכונה איננו נמצא, פנתה למערער, אשר אמר לה כי הדרכון בידיו, והוסיף באיום כי יחזיר לה את הדרכון רק אם תיעתר לבקשתו לפגוש אותו, או לשוב לדירה. כתוצאה מאיומי המערער, פגשה בו המתלוננת למחרת היום, בחנות בחיפה אשר בבעלותו. במהלך הפגישה, סירב המערער להחזיר למתלוננת את דרכונה ונהג בעצבנות, וזאת על רקע חשדו כי המתלוננת מנהלת קשרים רומנטיים עם אחרים. בהמשך, התרצה המערער, מסר למתלוננת את הדרכון וביקש ממנה כי תשוב לדירה. המתלוננת נעתרה לבקשתו וחזרה להתגורר בדירה. 6. ביום 19.11.2010, כך על פי כתב האישום, כאשר ישבה המתלוננת בסלון הדירה, כעס המערער והאשים את המתלוננת בכך שהיא מנהלת קשרים רומנטיים עם אחרים. המערער נעמד, פשט את מכנסיו תוך שהוא מגדף ומשפיל את המתלוננת, הוציא את איבר מינו והחל נוגע בעצמו בידו האחת, ובאחרת נגע בשדיה של המתלוננת מתחת לחולצתה. בנוסף, ניסה המערער לגעת באיבר מינה, שלא בהסכמתה החופשית, תוך שהוא מאיים עליה שישפיל אותה ויגרום לה לבסוף להתאבד. 7. המתלוננת החלה להדוף את המערער עד שחדל ממעשיו, ובהמשך הוא נטל את ארנקה והלך לחדר השינה שבדירה. המתלוננת הלכה בעקבותיו והמערער תפס בה והשליכה על המיטה שבחדר, השכיבה על הבטן והתיישב מעליה. המתלוננת התנגדה למעשיו, אך המערער הידק את אחיזתו בה וחסם את פיה. או אז, פתח המערער את מכנסיו, הוציא את איבר מינו והחל לחכך את איבר מינו בגופה של המתלוננת, על ישבנה ועל גבה ואף ניסה להוריד את בגדיה, תוך שימוש בכוח. כל אותה עת, ניסתה המתלוננת להיאבק במערער, אך זה הגביר את אחיזתו בה, עד כי חשה המתלוננת שהיא נחנקת. 8. בהמשך לכך, ביקשה המתלוננת לעזוב את הדירה, אך גילתה כי המערער נעל את הדלת ונטל את צרור המפתחות, השייך לה. המערער איים על המתלוננת באומרו שמעשיו יחמירו, ושהוא ישפיל אותה, עד אשר תרצה לשים קץ לחייה. המערער אף איים על המתלוננת כי ישחית את פניה באמצעות בחורה שתשפוך עליה חומצה. המערער מנע מהמתלוננת לצאת מהדירה, כל אותו היום ועד למחרת. 9. לפי עובדות האישום השני, הגישה המתלוננת תלונה במשטרה בעקבות המעשים המתוארים באישום הראשון שבכתב האישום. ביום 13.12.2010, הוצא על-ידי בית המשפט לענייני משפחה צו מניעה זמני כנגד המערער, האוסר עליו, בין היתר, להטריד את המתלוננת טלפונית. ואולם, ביום 10.2.2011, בשעה 23:41, התקשר המערער למתלוננת ודרש ממנה כי תבטל את תלונתה במשטרה ואיים עליה כי אם לא תעשה כן, ימשיך במעשיו ואף יעשה שימוש בצ'קים שלה, אשר נמצאים ברשותו. זאת ועוד, המערער התנה את החזרת רכושה של המתלוננת, אשר נותר בדירה, בביטול תלונתה. גרסת המערער בהליך קמא 10. במסגרת תשובתו לכתב האישום, כפר המערער בעובדות הנטענות בשני האישומים, שיוחסו לו בכתב האישום. 11. ביחס לאישום הראשון, הודה המערער כי הוא והמתלוננת היו בני זוג והתגוררו יחדיו בדירה שכורה, אך טען כי הוא זה אשר ביקש להיפרד מהמתלוננת, משום שבגדה בו עם אחר. לטענתו של המערער, המתלוננת היא זו שסירבה לעזוב את הדירה. לעניין תקיפת המתלוננת, טען כי אין לכך כל תיעוד רפואי. בנוגע ל"אירוע המקלחת", סיפר המערער בעדותו בבית המשפט המחוזי, כי באותו יום שכב לצידה של המתלוננת במיטה והם שוחחו, כאשר הטלפון הנייד של המתלוננת צלצל, והאחרונה לא ענתה. המערער בדק מי התקשר וגילה כי מדובר באדם בשם חנן. המערער פנה למתלוננת ושאל אותה מדוע היא לא עונה לטלפון, והמתלוננת השיבה שאינה מעוניינת לענות. לגרסת המערער, מיד לאחר שיחה זו, הוא קם והודיע למתלוננת שהקשר ביניהם נגמר וכי עליה לעזוב את הבית. המערער הכחיש כי נכנס לאמבטיה בעת שהמתלוננת התקלחה וטען כי הוא עצמו יצא מהדירה. לעניין "אירוע הדרכון", טען המערער כי כאשר התקשרה אליו המתלוננת ושאלה אותו בדבר הדרכון, הוא השיב לה כי כאשר יחזור הביתה מהעבודה, בשעות הערב, הוא ידאג להחזיר לה את הדרכון. לטענת המערער, הוא לא איים על המתלוננת ולא ביקש ממנה להיפגש עימו או לשוב לדירה. המערער אישר, בעדותו בבית המשפט, כי חברתה של המתלוננת, נגסט טרפה, התקשרה אליו בנוגע להחזרת הדרכון והוא מסר לה כי הוא יגיע הביתה מהעבודה ויתן לה את הדרכון. יצוין, כי בהודעתו במשטרה טען המערער כי אמר לחברתה של המתלוננת "סתם לא בא לי לתת לה עכשיו את הדרכון ושאני אגיע הביתה ואז אני אתן לה את הדרכון" (ת/6). לעניין האירועים בסלון ובחדר השינה מיום 19.11.2010, כפר המערער במיוחס לו והעלה טענת אליבי. לטענתו, הוא לא היה בדירה באותו מועד, אלא עבד בחנותו, ולאחר מכן הלך לישון בדירתו הנמצאת ברחוב יוסף, בחיפה. 12. ביחס לאישום השני, טען המערער כי צו המניעה ניתן במעמד צד אחד ומשכך הוא לא ידע על אודותיו, באותו מועד. בנוסף, טען המערער, כי בעסקו יש 4 טלפונים ניידים, שניים מהם בעלי אותו מספר – מכשיר אחד מצוי ברשותו והשני ברשות המתלוננת. לגרסתו, חברתו החדשה לחיים, אסנת, התקשרה אליו באחת הפעמים ומשלא יכול היה לענות, ענתה המתלוננת. אסנת לא הבינה מי הבחורה שענתה לה והמערער ביקש ממנה בתשובה, להתקשר שוב ולבדוק את זהות הבחורה. משענתה המתלוננת, למשמע צלצול הטלפון, דרש ממנה המערער לנתק את הטלפון הנייד שברשותה, כיוון שהדבר מפריע לו במערכת היחסים עם חברתו החדשה. לטענת המערער, מדובר בשיחה מקרית לחלוטין והוא מכחיש כי דרש מהמתלוננת דבר מה או כי איים עליה. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי 13. לאחר שמיעת ראיות, קבע בית המשפט המחוזי, כי גרסתו של המערער הינה בלתי מהימנה ומגמתית, לעומת עדותה המהימנה של המתלוננת. בית המשפט ציין כי בחלקים מהותיים וחשובים, המערער אף אישש חלקית את גרסת המתלוננת, וזאת כאשר היה נוח לו לעשות זאת. נוסף על כך, נקבע כי עדותה של המתלוננת נתמכה בעדויות אחרות, שאין להן נגיעה לסכסוך או כל עניין בתוצאות ההליך המשפטי. כך למשל, נקבע כי גרסתה של המתלוננת נתמכה בעדותה של חברתה מזה שמונה שנים, ארגוייה ברהנו, אשר העידה כי המתלוננת סיפרה לה, בסמוך לאירוע, כי הרקע לעזיבתה את הדירה הוא האירוע שהתרחש במקלחת (הודעתה שהוגשה בהסכמה, ת/8). נוסף על כך, אף העובדת הסוציאלית, חני שושני, מסרה בעדותה כי המתלוננת, אשר שהתה במקלט לנשים מוכות מיום 25.11.2010 ועד ליום 10.2.2011, סיפרה לה על אירוע החניקה במקלחת (הדבר עולה גם ממכתב ששלחה העדה ת/26). 14. בנוגע ל"אירוע הדרכון", נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי העדה נגסט טרפה, חברתה של המתלוננת, אישרה בהודעתה במשטרה כי המתלוננת הייתה אמורה לנסוע לסיני ובו ביום הגיעה אליה למספרה ואמרה לה כי המערער מסרב לתת לה את הדרכון. העדה שוחחה עם המערער בניסיון להשיב למתלוננת את דרכונה, ואולם המערער אמר כי אינו מוכן להחזיר לה אותו (הודעת העדה במשטרה, ת/14). זאת ועוד, אף העד יורם ביטון, אשר הכיר את המתלוננת כבעל מספרה מקומית בעיר, הממוקמת בדרך לעבודתה של המתלוננת, אישר בהודעתו במשטרה כי המערער לא רצה לתת למתלוננת את הדרכון וסיפר כי המתלוננת הגיעה אליו למספרה כשהיא "מאוד נסערת" (הודעת העד במשטרה שהוגשה בהסכמה, ת/22). 15. יצוין, כי בית המשפט המחוזי החליט לראות בעדויות אלה, ככל שהדבר נוגע לדבריה של המתלוננת, כראיה לאמיתות תוכנן וקיבל את האמרות כחריג לכלל האוסר עדות שמועה, וזאת בהתאם לכלל ה"רס גסטה" המעוגן בסעיפים 9 ו-10 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). 16. בית המשפט אף נתן דעתו למצבה הנפשי של המתלוננת, כפי שתיארו אותו העדים ארגוייה ברהנו, יורם ביטון וכן העובדת הסוציאלית, אשר טיפלה במתלוננת עם כניסתה למקלט לנשים מוכות. בנוסף, הסתמך בית המשפט על פלטי תקשורת שהגישה המאשימה, מהם עולה כי בין התאריכים 19.11.2010 ו-21.11.2010 (אירועי הסלון וחדר השינה) לא התקשר המערער למתלוננת ואף היא לא התקשרה אליו, זאת לעומת מועדים סמוכים בהם התקיימה תקשורת טלפונית בין השניים. 17. בית המשפט המחוזי קבע, על יסוד התרשמותו מהעדים, בחינת הראיות וטיעוני הצדדים, כי המשיבה הוכיחה מעבר לספק סביר את אשמתו של המערער. משכך, הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות שיוחסו לו באישום הראשון. 18. לעניין האישום השני, קבע בית המשפט המחוזי כי המערער הודה בחקירתו במשטרה כי ידע על דבר קיומו של צו הרחקה עובר לשיחת הטלפון (ת/6), ובכל זאת התקשר למתלוננת. משכך, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי המיוחס לו באישום השני, אך זיכה אותו מחמת הספק מעבירה של הדחה בחקירה. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 19. בית המשפט המחוזי קבע כי, העבירות בהן הורשע המערער, הינן עבירות חמורות ונפוצות, אשר בתי המשפט מנסים להילחם בהן על מנת לשרש את נגע האלימות בחברה, או לכל הפחות לצמצם את היקפו באמצעות הטלת עונשים הולמים ומרתיעים. 20. בית המשפט המחוזי שקל לחומרה את העובדה כי לחובתו של המערער 6 הרשעות קודמות, כולן בעבירות אלימות ואיומים. בשנת 2010, הורשע המערער בעבירות של איומים והפרת צו בית-משפט שנועד להגן על אדם. בגין הרשעה זו הוטלו על המערער התחייבות להימנע מעבירה בסך 2,000 ₪ ומאסר מותנה בן 6 חודשים, אשר הינו בר הפעלה (מאסר על תנאי זה הופעל במסגרת גזר הדין מושא הערעור). בשנת 2006, הורשע המערער בעבירה של איומים, בגינה הושת עליו מאסר מותנה בן 3 חודשים למשך שנתיים. בשנת 2001, הורשע המערער בעבירה של תקיפה סתם, אשר בגינה הוטל עליו מאסר מותנה בן 4 חודשים למשך שנתיים. בשנת 1999, הורשע המערער בעבירה של איומים, בגינה הוטלו עליו התחייבות להימנע מעבירה וכן מאסר מותנה בן 6 חודשים למשך שנתיים. בשנת 1997, הורשע המערער בעבירות של בעילה שגרמה לחבלה גופנית, איומים, תקיפה הגורמת חבלה ממש, תקיפה סתם, הטרדת עד, הפרת הוראה חוקית והדחה לעדות במשפט באיומים. בגין עבירות אלו הושתו על המערער שבע וחצי שנות מאסר בפועל ומאסר מותנה בן 18 חודשים למשך 3 שנים. בנוסף, הורשע המערער בשנת 1994 בעבירות של חבלה כשהעבריין מזויין, ניסיון לחבלה חמורה, איומים ותקיפה סתם. בגין עבירות אלו הוטל על המערער מאסר מותנה בן 18 חודשים למשך שנתיים וכן צו מבחן לתקופה של 18 חודשים. 21. לאור האמור לעיל, ובהתחשב במכלול השיקולים, לרבות בחינת הפסיקה אליה הפנו הצדדים, השית בית המשפט המחוזי על המערער את העונשים, אשר פורטו בפסקה 2 דלעיל. נימוקי הערעור 22. המערער תוקף בערעורו את הרשעתו בעבירות שבשני האישומים, ומשיג, בעיקרו של דבר, על מהימנותה של המתלוננת. המערער הפנה להודעות המתלוננת במשטרה, ולדבריו עולה מהן המסקנה, לפיה המתלוננת לא פחדה ממנו. לטענת המערער, גרסתה של המתלוננת הינה גרסה מופרכת. בנוגע ל"אירוע הדרכון", חזר המערער והכחיש כי איים על המתלוננת , וטען כי סיכם עמה שכשתחזור הביתה בערב, יחזיר לה את הדרכון, ואכן המתלוננת קיבלה את הדרכון לידיה. בנוגע לאירועי ה - 19.11.2010 (שפורטו בפסקאות 8-6 דלעיל), נטען על-ידי המערער כי קיימת סתירה בין עדותה של המתלוננת בבית המשפט לבין הודעתה במשטרה, ולפיכך אין להאמין לה. כך למשל, מסרה המתלוננת במשטרה כי איבר המין של המערער נגע בה ואילו בבית המשפט העידה כי אפשר שהמערער נגע בה באמצעות ידיו. נוסף על כך, טען המערער, כי לאירועים המתוארים בכתב האישום לא היו עדי ראייה, מלבד עדות המתלוננת, כאשר גרסתה היתה מגמתית, שסועה ולא עקבית. 23. לעניין ההרשעה באישום השני, טוען המערער, כי מעולם לא קיבל לידיו את צו בית המשפט, וכלל לא ידע שהוצא נגדו צו כלשהו. 24. אשר לגזר-הדין, טען המערער, כי העונש אשר הושת עליו חמור יתר על המידה. לטענתו, בית משפט קמא לא נתן דעתו לכך כי הוא מנהל כיום, חיים נורמטיביים ותקינים וכי דרכו רחוקה מאוד מדרך האלימות. לטענתו, נתן בית משפט קמא משקל יתר, בגזר דינו, לעברו, ולא ייחס משקל ממשי לנסיבות המקלות, ובכללן נסיבותיו האישיות הקשות של המערער, גילו הצעיר והחשש שמא עונש כבד יסתום את הגולל על כל סיכוי לשיקום עתידי. תסקיר הערכת מסוכנות 25. מתסקיר הערכת מסוכנות מיום 6.9.2012, אשר הוכן לקראת הדיון שנערך לפנינו, עולה כי באישיותו של המערער נצפו קווים אנטי סוציאליים בולטים וההערכה היא כי קיימת רמה גבוהה של מסוכנות כללית. עורך התסקיר ציין כי עולה הרושם שמדובר באדם בעל סף תסכול וגירוי נמוכים מאוד וקיים פוטנציאל גבוה לשימוש באלימות, אך אין נתונים המצביעים על קיומה של סטייה מינית. מבדיקות המב"ן עולה כי מדובר באדם אשר אינו לוקח אחריות על מעשיו, חסר אמפטיה כלפי הקורבן, ללא מודעות למצבי סיכון ואף נעדר מוטיבציה לטיפול שיקומי. ההתרשמות הכללית הינה כי מדובר באדם בעל מאפיינים של אלימות במשפחה, שעבירות המין אשר בוצעו על ידו הן חלק מביטויי אלימותו. רמת מסוכנותו המינית של המערער לקורבנות מזדמנים הינה בינונית. יחד עם זאת, רמת מסוכנותו המינית כלפי נשים, עימן הוא נמצא בקשר זוגי, עולה לרמה בינונית – גבוהה. עוד צויין בתסקיר כי, המערער מתייחס לעברו הפלילי באופן מזלזל ואינו לוקח אחריות ממשית על עברו. דיון והכרעה הערעור על הכרעת הדין 26. אקדים ואציין כי, הגם שבהכרעת הדין בהליך קמא, לא צויין במפורש כי עסקינן בחלופה התוצאתית של סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, העוסקת בעבירה של סחיטה באיומים שהביאה לתוצאה, נהיר הוא, וכפי שאף עולה מעובדות כתב האישום ומניתוחו של בית המשפט המחוזי, כי המערער הורשע, למעשה, בסעיף 428 סיפא לחוק העונשין, שיובא להלן במלואו: "428. המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו – מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו – מאסר תשע שנים." (ההדגשות הוספו – א.ש.). בענייננו, איים המערער על המתלוננת כי יחזיר את דרכונה רק אם תפגוש אותו ותשוב לדירה, וכפי שפורט בהכרעת הדין, נאלצה המתלוננת לעשות כמצוותו על מנת להשיב לרשותה את דרכונה. 27. הערעור על הכרעת הדין נסוב, רובו ככולו, על ניסיון להשיג על ממצאי מהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. כלל ידוע הוא כי בית משפט זה אינו נוטה להתערב בממצאי מהימנות ועובדה, אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית. זאת משום שבידי הערכאה הדיונית הופקדה מלאכת ההתרשמות מהעדים שהופיעו לפניה, ולה עדיפות מובהקת על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור, למעט במקרים חריגים, שאינם מתקיימים בענייננו (ראו, לעניין זה: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000); ע"פ 6020/07 גואטה נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 30.11.2009]; ע"פ 5484/11 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 19.4.2012]; ע"פ 6877/09 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 25.6.2012]). 28. ההלכה בדבר צמצום היקף ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, חלה, אף ביתר שאת, כאשר מדובר בעדויות של קורבן לעבירות מין, כמו במקרה דנן (ראו, למשל, ע"פ 1904/11 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 4.7.2012]; ע"פ 7004/09 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 17.7.2012]; ע"פ 7633/11 דניאל נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 20.5.2012]). 29. בענייננו, וכפי שעולה מהכרעת דינו של בית משפט קמא, נמצאה עדותה של המתלוננת כעדות אמינה ומשכנעת. המתלוננת לא הגזימה בעדותה ובתיאוריה, לא העצימה את מעשיו של המערער ולא ייחסה לו עבירות חמורות יותר. עיון בפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא מעלה כי המתלוננת מסרה את עדותה באופן רציף, עקבי ומהימן, ועדותה אף היתה לוותה בהמחשת דבריה (ראו, למשל, עדות המתלוננת בעמ' 11 לפרוטוקול, שורות 12-11; עמ' 13, שורות 17, 21; עמ' 38, שורות 16-15; עמ' 42, שורה 5; עמ' 47, שורה 13; עמ' 49, שורה 29; עמ' 50, שורה 7). 30. לעדותה של המתלוננת נמצאו חיזוקים בראיות נוספות, שהוצגו בפני בית משפט קמא, לרבות עדויות בדבר מצבה הנפשי, כאשר חשפה בפני גורמים שונים את מעשיו של המערער. העדה ארגוייה, חברתה של המתלוננת, תיארה את מצבה של המתלוננת, לאחר שסיפרה לה על אירועי ה - 19.11.2010, בזו הלשון: "היה לה נורא קשה לדבר אז לא שאלתי שאלות. ממש פחדתי לשאול כי חשבתי שהיא תתפרק לי באותו רגע" (ת/8). גם העד יורם ביטון, אשר הכיר את המתלוננת כבעל מספרה בחיפה, הממוקמת בדרך לעבודתה, העיד כי המתלוננת הגיעה אליו למספרה כשהיא "מאוד נסערת" ואף "נראתה מאוד מפוחדת" (ת/22). כמו כן, העידו עובדות סוציאליות על מצבה הנפשי של המתלוננת. מדו"ח העובדת הסוציאלית של המרכז העירוני לטיפול באלימות במשפחה, מיכל ברזילי, עולה התרשמותה כי המתלוננת שרויה בפחד, ולאור זאת היא הופנתה למקום מוגן (ת/23); מעדותה של העובדת הסוציאלית במקלט לנשים מוכות, שם שהתה המתלוננת מחודש נובמבר 2010 ועד לחודש פברואר 2011, עולה כי כאשר הגיעה המתלוננת למקלט, היא סירבה להגיש תלונה במשטרה. במקלט קיבלה המתלוננת "טיפול אינטנסיבי" שבעקבותיו חשה עצמה מחוזקת יותר (ת/26). בעדויות אלה, המתארות את מצבה הנפשי של המתלוננת, יש כדי לסייע ולחזק את גרסתה של המתלוננת, כפי שנקבע בהכרעת הדין (ראו, לעניין זה, ע"פ 819/96 גואטה נ' מדינת ישראל פ"ד נא(1) 315 (1997); ע"פ 2864/01 מסילתי נ' מדינת ישראל פ"ד נו(1) 315, 330 (2001); ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 428 (2004); ע"פ 1751/10 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 5.6.2012]). 31. בא-כוח המערער טען, לעניין מהימנותה של המתלוננת, כי המתלוננת סתרה את עצמה, בגרסאותיה בבית המשפט ובמשטרה, בנוגע לטענה כי המערער העביר את איבר מינו על גבה. לטענת הסנגור, בית המשפט המחוזי העדיף את אמרותיה של המתלוננת במשטרה על פני עדותה בבית המשפט, וזאת מבלי לנמק את הטעמים לכך, בהתאם לדרישת סעיף 10א לפקודת הראיות. אין בידי לקבל את טענתו זו של בא-כוח המערער. כזכור, מסרה המתלוננת במשטרה כי המערער העביר את איבר מינו על גופה (ת/1, שורה 188), ואילו בבית המשפט העידה כי: "הייתי עם הגב אליו והבטן שלי על המיטה. זה יכול להיות גם איבר מינו וגם היד שלו". ובהמשך: "אני לא יודעת מה להגיד לך. יש דברים שאני רוצה לשכוח" (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 24-16). אכן, בית משפט קמא התיר למשיבה להגיש את הודעותיה של המתלוננת במשטרה, מאחר שהיתה סתירה בין הודעתה במשטרה לבין עדותה בבית המשפט, כמבואר לעיל. עם זאת, בית משפט קמא, לא ציין באופן מפורש בהכרעת דינו, כי הוא מעדיף את אמרותיה של המתלוננת במשטרה על פני עדותה בבית המשפט, וסבורני כי אין בכך כדי להעלות או להוריד, ככל שהדבר נוגע להרשעתו של המערער בעבירות של מעשים מגונים, אשר יוחסו לו בכתב האישום. ראשית, לעניין מהימנותה של המתלוננת, כפי שעמדתי לעיל, בית משפט קמא לא התעלם מסתירה זו ושב והדגיש את מהימנות דבריה של המתלוננת, ואינני סבור כי יש להתערב בכך. למעלה מהצורך, ראוי לציין כי יש לראות בעמדתה של המתלוננת בעניין זה, כחיזוק לאמינותה, ולחוסר רצונה לייחס למערער מעשים שהיא אינה משוכנעת כי אלה נעשו על ידו. לגופו של עניין, הנני סבור כי, בין אם היה זה איבר מינו של המערער שעבר על גופה של המתלוננת, ובין אם כף ידו של המערער שאחזה באיבר מינו, מעשים אלה מהווים מעשה מגונה, וזאת בעיקר על רקע כלל האירועים שהתרחשו בסלון ובחדר השינה ביום 19.11.2010, כפי שנקבע עובדתית על ידי בית משפט קמא. מאחר שבית משפט קמא לא קבע כי יש להעדיף את הודעתה של המתלוננת במשטרה על-פני עדותה בבית המשפט, לא חל בענייננו סעיף 10א לפקודת הראיות, ויש לדחות את טיעונו של הסנגור, בהקשר זה. 32. עוד טען המערער בערעורו, כי לאירועים המיוחסים לו בכתב האישום לא היו עדי ראייה, פרט לעדות המתלוננת. ואולם, לא זו בלבד שדי בעדותה המהימנה של המתלוננת כדי לבסס הרשעה בדין, אלא שלעדות זו התווספו עדויות מחזקות וכן ראיות חיצוניות ואובייקטיביות. כזכור, בית משפט קמא קיבל את אמרותיהם של חלק מהעדים לפי סעיף 9 או 10 לפקודת הראיות, כראיה לאמיתות תוכנן. בית משפט קמא לא הרחיב את הדיבור לעניין זה, אך סבורני כי לא היה מקום להחיל סעיפים אלה בענייננו, וזאת בעיקר משלא היתה התייחסות לפער הזמנים, בין מעשיו של המערער לבין התלונה. בעיקר אמורים הדברים בדרישת הספונטניות, המגעת עד כדי בו זמניות, כעולה מסעיף 9 לפקודת הראיות (ראו דיון נרחב בעניין זה, בע"פ 7555/11 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 18.7.2012] והפסיקה המצוטטת שם). עם זאת, אין בדבריי אלה כדי לסייע למערער, לאור ראיות החיזוק השונות שפורטו לעיל, לרבות מצבה הנפשי של המתלוננת, לאחר ביצוע העבירות. 33. לא למותר הוא לציין את העובדה, כי המערער טען תחילה טענת אליבי בתשובתו לכתב האישום בהתייחס לאירועי ה – 19.11.2010. המערער אף חזר על טענת האליבי בחקירתו הראשית בבית המשפט קמא (עמ' 106 לפרוטוקול, שורות 30-32; עמ' 107, שורות 3-1). טענת אליבי זו, נסתרה בראיות המאשימה ונראה כי היא נזנחה על ידי המערער כבר בסיכומיו בהליך קמא ואף במסגרת נימוקי ערעורו. זאת, לאור טענות אחרות שטען לגבי אירועי ה - 19.11.2010, שאינן עולות בקנה אחד עם טענת האליבי. 34. לעניין האישום השני, הודה המערער בהודעתו במשטרה כי ידע על דבר קיומו של צו ההרחקה, עובר לשיחת הטלפון שביצע. בהודעתו במשטרה מיום 17.2.2011 אמר המערער: "קיבלתי את צו ההרחקה בחודש דצמבר, משהו כמו בתאריך 13.12.2011 (נראה כי הכוונה לשנת 2010, בשים לב למועד מסירת ההודעה – א.ש.), שמו לי את הצו בחנות" (ת/6 שורות 155-154). ואולם, בנימוקי ערעורו, טען בא כוחו של המערער בזו הלשון: "מעולם לא קיבל המערער לידיו את צו בית המשפט כך שהוא לא ידע שקיים נגדו צו". בית המשפט המחוזי העדיף את אמרתו של המערער במשטרה, לעניין זה, ואינני סבור כי יש להתערב במסקנתו זו. 35. לסיכום, בית המשפט המחוזי קבע, באופן ברור ומובהק כי גרסת המתלוננת מהימנה ומשקפת את אשר התרחש, ודחה את גרסתו של המערער בקובעו כי גרסה זו הינה "בלתי מהימנה ומגמתית". לאור האמור, ולנוכח קיומן של ראיות חיזוק משכנעות ואמינות, אין כל בסיס להתערב בממצאיו ובקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, ואציע לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין. הערעור על גזר הדין 36. הלכה מושרשת היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב במידת העונש שהושת על-ידי הערכאה הדיונית, אלא כאשר גזר הדין סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה המקובלת באותן נסיבות, או כאשר נפלה בגזר הדין טעות מהותית (ראו, למשל, ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 3.2.1998]; ע"פ 7052/06 יגאלי נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 27.4.2009]; ע"פ 1976/11 ויספיש נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 21.11.2011]). סבורני, כי המקרה הנוכחי אינו נופל בגדר המקרים המצדיקים התערבותנו בגזר הדין, כערכאת ערעור. 37. מעשיו של המערער מאופיינים במסכת ארוכה של אירועים חמורים, ואין מדובר בהתרחשות רגעית או באירוע בודד. כתב האישום, שבגדרו הורשע המערער, מתאר מעשים נלוזים של ביזוי והשפלה של המתלוננת, במספר הזדמנויות, על רקע חשדו של המערער כי המתלוננת מתרועעת עם אחרים. המערער תקף ופגע במתלוננת במספר מקרים, כולל תקיפה מינית, התנכל לה ופגע בחירותה, אם באמצעות החזקת דרכונה ברשותו ואם בכליאתה בדירה, כאשר נטל ממנה את צרור המפתחות שלה. מדובר בהתנהגות אלימה ואובססיבית כלפי המתלוננת, בדרך של הטלת אימה וכוחנות כלפיה. 38. המערער לא הביע חרטה ולא נטל כל אחריות על מעשיו. מתסקיר הערכת מסוכנות שהוגש לבית משפט זה, עולה כי למערער פוטנציאל גבוה לשימוש באלימות, והוא נעדר מוטיבציה לטיפול שיקומי. ההתרשמות הינה כי מדובר באדם בעל מאפיינים של אלימות במשפחה, כאשר עבירות המין הן חלק מדפוסי אלימותו. רמת מסוכנותו המינית כלפי נשים, עימן הוא נמצא בקשר זוגי, הינה רמה בינונית עד גבוהה. עוד ראוי להזכיר כי למערער עבר פלילי עשיר והוא הורשע, בין היתר, בעבירות מין, בעבירות אלימות ובעבירות של איומים, דבר המעיד על מסוכנותו הרבה. 39. מלבד עברו הפלילי העשיר של המערער, המעשים המתוארים בכתב האישום, נעשו כאשר עונש מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. כזכור, המערער ביצע עבירות של איומים, בתיק זה, לאחר שהורשע בעבירות איומים והפרת צו בית משפט ונראה כי עונש מותנה זה היה רחוק מלהרתיעו. על יסוד האמור לעיל, נראה כי העונש אשר הושת על המערער הינו עונש הולם ומידתי, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר במערער שהינו עבריין מועד, החוזר לסורו, פעם אחר פעם. 40. סבורני, כי בית משפט קמא איזן כראוי בין כלל שיקולי הענישה, ואף לא התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער; היותו רווק כבן 40; בן למשפחה חד הורית; ואשר עסקו נפגע כלכלית בעקבות מעצרו בפרשה זו. 41. המסקנה המתבקשת היא כי אין כל בסיס להתערבות בגזר הדין, ויש לדחות את הערעור גם על מידת העונש. 42. לאור האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לפסק דינו של חברי השופט שהם הן באשר להרשעה הן באשר לגזר הדין. ב. באשר לגזר הדין, אין ספק שמטה את הכף עברו הקשה של המערער, שכמובן מקשה להתיחס אליו כפי שמתיחסים בגזירת הדין למי שמעד לראשונה. ג. עם זאת אטיל חרות לעצמי להעיר: חברי מציין (פסקה 28) כי "ההלכה בדבר צמצום היקף ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה המבררת, חלה, אף ביתר שאת, כאשר מדובר בעבירות של קרבן לעבירות מין...". לעניין זה אבקש לציין, כי נושא זה היה זה לא כבר כר להתבטאויות שיפוטיות שונות, בעקבות הערת השופט (כתארו אז) גרוניס בע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם). כשלעצמי אביא מדבריי בע"פ 4054/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), כלהלן (פסקה ה'): "... במשפט הישראלי, עצם העובדה שחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 מתיר לבית המשפט של ערעור "להסיק מחומר הראיות שהיה לפני הערכאה הקודמת או לפניו מסקנות שונות משפסקה הערכאה הקודמת או לקבוע כי אין יסוד למסקנותיה" - וראו גם סעיף 213 - מטילה אחריות לבדיקה יסודית גם על הערכאה הערעורית, ואכן לעתים קרובות פוסקת ערכאת הערעור תוך 'חרישת' חומר הראיות שהיה בפני הערכאה קמא; ראו למשל ע"פ 7220/05 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4164/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם). אין לדעתי סתירה בין גישה קפדנית זו של ערכאת הערעור לבין המודעות לכך שהתרשמות הערכאה הדיונית מעדויות הצדדים, בודאי בנסיבות אינטימיות של עבירות מין, אין ערוך לחשיבותה; והדברים מתיישבים לטעמי כדבעי ואינם מוציאים זה את זה". ד. כאמור, מצטרף אני לחוות דעת חברי. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט א' שהם ולהערותיו של חברי השופט א' רובינשטיין. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, א' בחשון התשע"ג (‏17.10.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12026270_I05.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il