דוד אדגו קסה נ. שר הפנים

החלטה בתיק בג"ץ 2624/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2624/06 - א' בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן העותר: דוד אדגו קסה נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. מנהל מינהל האוכלוסין עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים בשם העותר: עו"ד מיכאל קורינאלדי פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. העותר, יליד אתיופיה ובן למשפחה שאינה יהודית, נישא בשנת 1989 לאישה בשם ג'נט ילאו זיאמיר ז"ל (להלן:"המנוחה") ילידת אתיופיה, שהשתייכה לקהילת "ביתא ישראל". תעודת הנישואין של בני הזוג הונפקה על ידי ממשלת אתיופיה, על יסוד אישור נישואין של זקני העדה היהודית באותה ארץ. בשנת 1991 עלו אשת עותר ושני ילדיה לישראל. יהדותו של העותר לא הוכרה, ומשכך, בקשתו לעלות עמם סורבה. כחצי שנה לאחר עלייתה לארץ פנתה המנוחה למשיב 1 בבקשה כי תוענק לעותר – בעלה ואבי ילדיה, כך נטען – אשרת עולה מכוח סעיף 4א לחוק השבות, תש"י-1950. בקשתה של המנוחה נדחתה. 2. בשנת 1992 נכנס העותר לישראל באמצעות אשרת תייר. בהמשך, הוא הגיש בקשה לקבלת אשרת עולה ואזרחות ישראלית, בנימוק שנישואיו ליהודיה מקנים לו זכות לקבלתם מכוח סעיף 4א לחוק השבות. ביני לביני, שלחה אשתו של העותר יד בנפשה, ולאחר מותה, נענתה בקשתו של העותר והוא קיבל אשרת עולה ואזרחות ישראלית, מכוח היותו אלמן ואבי ילדיה של המנוחה. במקביל, הוענקה לעותר אפוטרופסות על שני ילדיה של המנוחה. 3. אלא שבכך לא תמה הפרשה. ביום 16.2.94 הודיע משרד הפנים לעותר על שלילת אשרת העולה והאזרחות שניתנו לו. זאת, מן הטעם שהעותר קיבל אותן במרמה ועל יסוד ידיעות כוזבות שמסר למשרד הפנים, לרבות לעניין היותו בעלה של המנוחה ואבי ילדיה. טענתו של העותר – כי הוא זכאי לאשרת עולה ואזרחות ישראלית משום שעבר גיור – נדחתה אף היא, ונוכח כך, הוא נצטווה לצאת את הארץ בתוך 30 ימים. 4. לטענת העותר, בשלב בו נודע לו על החלטת משרד הפנים בדבר שלילת אזרחותו, הוא סבר בטעות כי לאור פטירתה של אשתו ואי-ההכרה ביהדותו, אין לו כל אפשרות משפטית לתקוף את ההחלטה לבטל את אזרחותו. על כן, החליט לפנות לאפיק אחר, והחל בתהליך של גיור אורתודוקסי. בהמשך טען העותר, כי בקשתו לקבל תעודת המרת דת – לאחר שהשלים את תהליך הגיור – נדחתה, מאחר ולמשיבים ולבית-הדין הרבני לגיור התברר, כי הוא שוהה בארץ שלא כדין. 5. באוקטובר 2002 הגיש העותר לבית-משפט זה עתירה, בה השיג כנגד החלטת משרד הפנים לשלול ממנו את אשרת העולה ואת אזרחותו הישראלית. לחילופין, טען העותר, כי הוא זכאי לאשרת עולה ולאזרחות ישראלית מכוח שבות נוכח הגיור שעבר. על יסוד העתירה, ניתן ביום 17.10.02 צו-ביניים שאסר את גירושו של העותר מן הארץ עד להחלטה אחרת. בהמשך, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה העתירה תימחק, ובקשתו של העותר בעניין ההכרה בגיורו תועבר לדיון בפני בית-הדין לגיור. בין הצדדים הוסכם עוד, כי במידה ובית-הדין לגיור יחליט לדחות את בקשת העותר, הוא יוכל לערער על כך בפני בית-הדין הרבני הגדול, בהתאם לכללי הדיון בבקשות לגיור. לבסוף הוסכם, כי צו-הביניים האוסר על גירושו של העותר מן הארץ יעמוד בתוקפו עד לסיום ההליכים בפני בית-הדין, לרבות הליך הערעור, וכי במידה ובקשתו של העותר תידחה, תינתן לו שהות להגשתה של עתירה לבית-משפט זה. 6. בהתאם להסכמה זו, פנה העותר ביום 25.4.04 לבית-הדין הרבני המיוחד לגיור בירושלים, בבקשה כי יכיר בגיורו ויורה על הנפקת תעודה המעידה על המרת דת כדין. בקשתו של העותר נדחתה בפסק-דינו של בית-הדין הרבני מיום 6.7.05, בו נקבע כי "אין ולא היה תוקף להליך הגיור שעבר המבקש לכאורה בבית-הדין המיוחד לגיור, כך שהמבקש מעולם לא התגייר". הטעם עליו התבססה החלטתו זו של בית-הדין היה כי העותר הטעה את בית-הדין, ולא הניח בפניו תשתית עובדתית מלאה, לרבות העובדה שאזרחותו הישראלית נשללה ממנו. 7. כנגד החלטה זו, ערער העותר לבית-הדין הרבני הגדול. בהחלטת בית-הדין מיום 12.12.05, הוא מנה את הדרכים העומדות בפניו לטיפול בעניינו של העותר: האחת, לדון בערעור גופו ולהכריע בשאלת תוקפו של הגיור; השנייה, להציע לעותר לעבור הליך גיור נוסף בפני בית-הדין המוסמך. בית-הדין קבע, כי הליך גיור נוסף "עשוי ליתר את הערעור מצד אחד, אולם, מצד שני, לאור הספקות שהעלה בית-הדין לגיור, ייתכן והליך הגיור הנוסף לא יחזיר למערער את אמינותו". נוכח כל אלה, קבע בית-הדין כי אין מנוס מלדון בערעור לגופו, וניתנה הוראה לקבוע את הדיון למועד מוקדם. 8. בעתירה שבפנינו, שוטח העותר את חששותיו שמא ההליכים בעניינו בבית-הדין הרבני יימשכו זמן רב, ופן העובדה שאזרחותו הישראלית שנשללה, תהיה לו לרועץ. נוכח חששו זה, החליט העותר לשנות את מסלול המשפטי שננקט על ידו עד כה, ולשוב ולפנות לבית-משפט זה בהשגה כנגד ביטול אזרחותו. לטענת העותר, הוא נקלע למעגל-שוטה, הואיל וגיורו נפסל משום שאזרחותו נשללה ממנו, ונוכח התרשמותו של בית-הדין כי שלילתה התבססה על מצגי-כזב ומרמה. ואולם, ממשיך וטוען העותר, אזרחותו נשללה ממנו שלא כדין, ואם יימנע ממנו לשטוח את טענותיו בעניין זה, כיצד יזכה בסעד? עוד טען העותר, כי הסדרת ישיבתו בארץ תאפשר לו לפעול להכרה בגיורו, ואף מן הטעם הזה יש להשיב לו את אזרחותו. 8. לאחר שעיינתי בעתירה ובנספחיה, הגעתי לכלל החלטה כי דינה להידחות. עתירתו הקודמת של העותר הסתיימה, כאמור, בהסכמה כי העותר ימצה תחילה את ההליכים בעניינו בבית-הדין הרבני הגדול. בית-הדין החליט, כאמור, לדון בערעורו של העותר לגופו, ואף הורה על קביעתו לדיון. משמע, ההליכים בעניינו של העותר בבית-הדין הרבני עודם תלויים ועומדים, וכידוע, אין בית-משפט זה נוהג להתערב בעניינים שעודם מתבררים בפני ערכאות שיפוטיות אחרות (השוו: בג"צ 5875/00 ליכט עמוס נ' משרד הביטחון, לא פורסם; בג"צ 6177/03 אורי יעקב ואח' נ' יואב להמן, המפקח על הבנקים, לא פורסם; בג"צ 5637/01 שי שבתאי לביא לנדאו נ' עיריית תל-אביב-יפו, לא פורסם). מקל וחומר, שאין עילה להתערבותו של בית-משפט זה, מקום בו נפתחו ההליכים במערכת בתי-הדין הרבניים על דעת העותר, ומקום בו הוסכם בין הצדדים כי ככל שהחלטתו של בית-הדין הרבני בעניינו של העותר לא תהיה לרוחו, הוא יוכל להשיג עליה בדרך של הגשת עתירה לבית-משפט זה. עוד אוסיף, כי לא ניתן להתעלם מן השיהוי הניכר בו לוקה העתירה. ההחלטה עליה משיג העותר ניתנה עוד בשנת 1994. מאז ועד עתה חלפו כשתיים-עשרה שנים, ודי היה בשיהוי כבד זה לבדו כדי לדחות את העתירה. 9. לשם הבהירות יצוין, כי אין בהחלטתי זו כדי לשנות מההסכמה בה נחתמה עתירתו הקודמת של העותר. עם סיום ההליכים בבית-הדין הרבני הגדול, וככל שתוצאתם לא תהיה לרוחו, פתוחה בפני העותר הדרך לשוב ולעתור לבית-משפט זה. כפי שהוסכם בין הצדדים, צו-הביניים האוסר על גירושו של העותר מן הארץ עד לסיום ההליכים המשפטיים בעניינו בפני בית-הדין הרבני, לרבות ההכרעה בערעור, נותר על כנו. לאור כל האמור, העתירה נדחית על הסף. ניתן היום, כ"ט באדר תשס"ו (29.3.2006). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06026240_O01.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il