זכריה עמרם ז"ל נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2624/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2624/03 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט י' עדיאל המערער: זכריה עמרם ז"ל נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 16.1.03, בתיק פ"ח 1203/01, שניתן על ידי כבוד השופטים: ש' סירוטה, א' טל, ע' בנימיני תאריך הישיבה: י"ז בטבת תשס"ה (29.12.2004) בשם המערער: עו"ד דוד ליבאי, עו"ד אבי חימי, עו"ד אוהד גורדון בשם המשיבה: עו"ד נעמי גרנות פסק-דין השופט א' א' לוי: מבוא 1. זכריה עמרם (להלן: "זכריה" או "המערער"), הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב ברציחתן של אשתו, אסתר עמרם ז"ל (להלן: "אסתר"), ובתו, אביטל עמרם (להלן: "אביטל"). בעקבות כך נגזרו לו שני מאסרי עולם במצטבר, והוא החל לשאת בעונשו. בתאריך 16.3.2003 הגיש זכריה ערעור כנגד הרשעתו לבית משפט זה. הדיון בערעור היה אמור להתקיים בחודש דצמבר 2004, אולם, ביום 10.8.04 הלך זכריה לבית עולמו. לכאורה, שמיעתו של הערעור התייתרה, אך ילדיו של המנוח הנחו את באי-כוחו לעתור לבית המשפט להמשיך בשמיעת הערעור, וזאת מכוח תקנה 36 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974. ביום כ"ו באלול תשס"ד (12.9.04) נעתר כב' השופט מ' חשין לבקשה, ולא נותר לנו אלא לכבד את רצונם של הילדים ולהכריע בערעור גופו. האישום וההליכים בפני בית משפט קמא 2. גופותיהן של המנוחות נמצאו בדירה בה הן גרו עם זכריה, ברחוב גלוסקא 9, בראש-העין. הגופות נותחו במרכז הלאומי לרפואה משפטית באבו-כביר, והממצאים היו אלה: א) בגופתה של אסתר נמצאו פצעי קרע במצח ובקרקפת, עם שברים בגולגולת ודימומים בקליפת המוח. כמו כן נמצאו דימומים תת-עוריים בגפיים העליונות. על בסיס כל אלה חיווה פרופ' היס את דעתו, כי מותה של אסתר נגרם כתוצאה מנזק חמור למוח, בעקבות חבלות קהות וישירות שהונחתו על ראשה באמצעות חפץ קהה. באשר לדימומים בגפיים, העריך פרופ' היס, כי אלה הם פצעים שנגרמו למנוחה בניסיונה להתגונן מפני זה שתקף אותה. ב) גם בראשה של אביטל נמצאו חבלות קשות: פצעי קרע במוח, דימומים תת-עכבישיים, שברים בגולגולת, פצעי קרע בגלגלי העיניים, שבר בקרן הגדולה של עצם הלשון, ועוד. בהתבסס על כל אלה הביע ד"ר ב' לוי את דעתו, שמותה של אביטל נגרם כתוצאה מנזקים חמורים למוח ולקרומי המוח, עם שברים מחבלות קהות וישירות שכוונו לגולגולת. באשר לשברים בעצם הלשון, הובעה הדעה כי ממצא זה מתיישב עם לחץ ידני על הצוואר. גם אצל אביטל נמצאו דימומים בכפות הידיים, ואף ביחס לאלה הובעה הדעה כי הם נגרמו במהלך ניסיונה של אביטל להתגונן מפני התוקף. 3. גופות המנוחות נמצאו בשני החדרים המרוחקים מדלת הכניסה לדירה. בחדר בו היתה מונחת אביטל (החדר המערבי) נמצאו כלי המיטה וכליה רוויים בדם. על הקירות, התקרה, והרצפה, ואף עד לחדר השירותים, נמצאו התזות של דם. גופתה של אסתר נמצאה מונחת בחדר סמוך (החדר הדרום-מערבי), שבינו לבין חדרה של אביטל הפרידה דלת-הזזה. גם בחדר זה נמצאו התזות רבות של דם, וממצאים דומים (כתמי דם ומריחות של דם) נמצאו גם במסדרון המקשר בין שני חדרים אלה לחדר השירותים והמקלחת. איש המעבדה הניידת, רפ"ק מ' ליבנה הביע את הדעה, כי גופתה של אסתר נגררה מהחדר המערבי לחדר הדרום-מערבי (ראו ת/1). לעומת כתמי הדם הרבים שנמצאו בשני החדרים, ובכמות פחותה במידה ניכרת גם באותו מסדרון המוביל לחדרי השירותים, התברר כי בשאר חלקי הדירה לא נמצאו כתמי דם כלל. במיוחד משכה את תשומת הלב העובדה, כי הדרך המובילה מהחדרים, לסלון ומשם לדלת היציאה מהדירה, נותרה נקייה. וכאן המקום להדגיש, כי על חלונות הדירה היו קבועים סורגים, ובאלה כמו בדלת הכניסה הראשית, לא נתגלו סימני פריצה. מכאן, שהרוצח או הרוצחים היו חייבים למלט את עצמם דרך דלת הכניסה הראשית, והדבר חייב מעבר דרך סלון הבית והמבואה. אך עובדה היא שאנשי המעבדה הניידת לא איתרו סימני-דם במסלול זה. מטבע הדברים, ניתן להניח כי אחת האפשרויות להעדרם של סימני-הדם בדרך המובילה לדלת היציאה, מקורה בכך שהרוצח טרח וניקה את מסלול תנועתו כדי שלא להותיר אחריו עקבות. אולם אפשרות זו מעוררת קשיים, באשר דעתו של הרוצח אינה פנויה, בדרך כלל, לביצוען של עבודות ניקיון מסוג זה, הואיל והוא יעדיף למלט את עצמו מהזירה מוקדם ככל שניתן, ובטרם יופתע על ידי אורח לא-קרוא. זה היה הבסיס לחשד כי מבצעו של הרצח נמנה על באי הבית, וחשד זה התחזק לנוכח העובדה שמהדירה לא נגנב דבר, אף שלנגד עיני הרוצח היו נכסים בעלי ערך ובהם תכשיטים לא מעטים. 4. זכריה דחה מכל וכל את הטענה לפיה הוא ביצע את הרצח-הכפול. הוא נהג כך גם בחקירתו וגם במהלך משפטו, אולם הכחשתו זו התקשתה להתמודד עם ראיותיה של המשיבה, אשר התבססו בעיקר על אלה: א) טביעת אצבעו של המערער כשהיא מוכתמת בדם, נמצאה על גבי קיר המסדרון, ובסמוך לכתם דם שזוהה כדמה של אסתר. ב) היה זה המערער שגילה את הגופות בדירה, כאשר שב לשם מלווה בשתי נערות שהתרימו אנשים לטובת האגודה למלחמה בסרטן. נטען, כי בעת ששב המערער לדירה, היה בידו צרור מפתחות השייך לאשתו אסתר, וצרור זה היה מוכתם בדמה של אביטל. מכאן סברתה של המשיבה, כי כאשר עזב המערער את הדירה וצרור המפתחות של אסתר בידו, הוא עשה זאת לאחר הרצח ומשהיה ברור לו כי אסתר שוב אינה זקוקה לאותם מפתחות. ג) בחדר השינה של המערער נמצאה הציצית שלו כשעליה כתמים מדמה של אביטל, ועובדה זו נמצאה תמוהה לנוכח טענת המערער כי לא נגע כלל בגופות. ד) דמה של אסתר נמצא על סנדליו של המערער שהיו מונחים בפתח המסדרון של הדירה. ה) שעון-היד של המערער נמצא כאשר רצועתו קרועה והוא מונח על המיטה בחדר בו היתה מונחת גופתה של אביטל. ו) אביטל נראתה במכלת בשעה 16.00, ואילו המערער טען כי עזב את הדירה בשעה 15.45. דא עקא, בפני בית המשפט הובאה עדות ולפיה נראה המערער בדירה בשעה 17.00-17.10. בית המשפט ראה בכל אלה טענת אליבי שהופרכה, ואשר יש בה כדי לחזק את ראיות המשיבה. ז) בניגוד לטענת המערער לפיה היו יחסיו עם אשתו תקינים, נרשמו במשטרה תלונות הדדיות אשר כללו גם איומים ברצח, ויש בכך כדי להעיד על סכסוך מתמשך בין בני הזוג. גם יחסיו של המערער עם אביטל לא התנהלו על מי מנוחות, עקב מחלת הנפש ממנה סבלה ואשר לוותה בתגובות אלימות שלה כנגד המערער. נימוקי הערעור 5. בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד ד' ליבאי, הביא בפנינו, בטיעון על-פה ובכתב, שורה של נימוקים אשר להשקפתו יש בהם כדי לקעקע את מבנה ההרשעה. להלן העיקריים שבהם: א) בדירה לא נמצאו ראיות פיזיות שיש בהן כדי להצביע על מעורבות המערער בעבירות אשר יוחסו לו, כמו טביעות אצבע, סיב מסיבי בגדיו, שערות מראשו, רקמת ד.נ.א. המתאימה לו, או שאריות של דם מתחת לציפורניו. ב) החקירה לקתה במחדלים, וכך לדוגמה לא נבדקו דגימות שנלקחו מתחת לציפורניה של אביטל, דבר שמנע אבחון של הפרופיל הגנטי של התוקף. ג) סלון הדירה לא נבדק ביסודיות, ובעיקר לא נבדקו הרווחים בין האריחים, דבר שעשוי היה לאמת או להפריך את הטענה לפיה נשטף חלק זה של הדירה על ידי הרוצח. ד) הצנרת המובילה מהכיור לא נבדקה, אף שבדיקה כזו עשויה היתה לאמת או להפריך את הטענה לפיה הרוצח שטף את עצמו לאחר הרצח. ה) המערער היה בעת הרצח אדם מבוגר בן 71, בעל מגבלות פיזיות קרדיאליות קשות ונכה בשיעור 20% בידו השמאלית. מאידך, נדרש כוח רב כדי להנחית על ראשן של המנוחות את המכות הקטלניות שספגו, ולחנוק את אביטל עד כדי גרימת שבר בעצם הגרון. ו) לא נבדקה כדבעי האפשרות שהמנוחות מצאו את מותן מידי אחר, ובין היתר, לא נבדק החשד שהרוצחים הם שלושה בני מעוטים שפקדו את הדירה בעת שביקשו לקנות מקרר ומיטות ישנות. כמו כן נטען, כי שירות הביטחון הכללי לא בדק את האפשרות כי הרצח בוצע על רקע לאומני, ובאפשרות זו יש כדי ליישב את העובדה שלא נגנב דבר מהדירה. ז) המנוחות לא ישנו שעה שהותקפו, ולפיכך, אין זה סביר שאדם אחד, שתנועותיו מוגבלות, יכול היה לבצע את הרצח של שתיהן, במיוחד לאור ההנחה שכאשר הותקפה אחת מהן באה האחרת לעזרתה. ח) לא הוכח כי טביעת אצבעו של המערער במסדרון היתה כתוצאה מדם אדם, וממילא אין קשר בינה לכתם דמה של אסתר שנמצא במקום סמוך. יתרה מכך, קיימות ראיות המאששות את הטענה לפיה המערער נגע בגופות, ואפשר שבדרך זו הוכתמו ידיו בדמה של אסתר. ט) באשר לציצית – קיימת אפשרות שהכתם שנמצא עליה נגרם לאחר הרצח, כתוצאה ממגע ידיים מוכתמות בדם של אחד מאלה שנכנסו לדירה. האפשרות הנוספת היא שהיה זה המערער עצמו שלאחר שנגע בגופות, הכתים את הציצית בדם. י) שעון היד לא שימש את המערער, ועל כן טענתו לפיה הוא אינו מוכר לו, לא חייבה הסקתן של מסקנות שליליות לגביו. יא) הממצא לפיו בהגיעו לדירה עם המתרימות, אחז המערער בצרור המפתחות של אסתר, היא מסקנה שגויה. יב) ביום הרצח נעל המערער נעליים ולא סנדלים, ומכל מקום, אם אמנם שימשו אותו הסנדלים בעת הרצח, מותר להניח כי היה טורח להעלים אותם כפי שנעלמו הבגדים שלבש, על פי הנטען, בעת הרצח. כמו כן נטען, שאם הסנדלים שימשו את המערער בעת הרצח, צפוי היה שיותיר את טביעותיהם בחדרים, וכאלה לא נמצאו. יג) התביעה לא הצליחה להוכיח מהו הכלי ששימש לרצח, ואם נכונה ההשערה כי העלי שנמצא בבית שימש לכך, עובדה היא שלא נמצא עליו ממצא מפליל כלשהו. יד) למערער לא היה מניע לגרום לרצח אשתו ובתו, אדרבא, הוא טיפל בבתו החולה במסירות רבה, חרף גילוי האלימות שהפגינה כלפי הסובבים אותה. המדינה סבורה כי לא יצאה שגגה מתחת לידיו של בית המשפט המחוזי, ומכאן השקפתה כי דינו של הערעור להידחות. 6. דיון הרשעת המערער התבססה על מערכת של ראיות נסיבתיות, והלכה היא שראיות מסוג זה "נבחנות על פי עקרונות לוגיים המגלמים את ניסיון החיים והשכל הישר" (ע"פ 6096/94, 6527 מנצור נ' מדינת ישראל, פד"י נ(3), 732, 736). ראיות נסיבתיות אינן צריכות להצביע ברמה של וודאות מוחלטת על אשמת הנאשם, שהרי מידת הוכחה כזו אינה נדרשת כלל במשפט הפלילי (ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565). עם זאת, על הראיות הנסיבתיות להוביל למסקנה הגיונית יחידה, כי הנאשם ביצע את המעשה שיוחס לו, וכל אפשרות אחרת הינה דמיונית בלבד. מטבע הדברים, הראיות הנסיבתיות אינן נבחנות כל אחת בפני עצמה, אלא כולן כמקשה אחת, ובלשונו של השופט טירקל בע"פ 351/80 חילו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 477, בעמ' 484: "... כאשר כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה נוטה להצביע על אשמתו של הנאשם יותר מאשר על חפותו - ואפילו אין בה כשלעצמה כדי להרשיעו - הרי ככל שראיות אלה רבות יותר, מגוונות יותר ושלובות יותר אישה ברעותה, נעשית 'חזקת חפותו' של הנאשם לאפשרות רחוקה יותר וקלושה יותר, עד שלא נותר ממנה שריד. יש כאן, כביכול, מעין תמונת הרכבה ('פזל'), שככל שמצטרפים זה לזה חלקים רבים יותר, מגוונים יותר ושלובים יותר זה בזה, הולכת ומתהווה תמונה, שבעיקרה היא ברורה לחלוטין, אפילו נעדרים אחדים במרכיביה. יתר על-כן, תיתכן גם תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא לפני עצמה, אולם עצם צירופן יחד אינו יכול - מבחינה הגיונית - להיות תמים ומקרי...". לעניין זה יפים גם דבריו של השופט מ' חשין בע"פ 6251/94 סימון בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 45, 129: "מעשה אל ודבר ה' אינם חזון נפרץ, וכאשר 'מעשי אל' (כנטען) באים בזה אחר זה בשרשרת נסיבות שכל אחת מהן לעצמה מצביעה אל עבר אשמתו של נאשם, נאמר אנו - כבני אנוש - כי יש להרשיע אותו נאשם וכי לא ניטע ספק סביר בלב. אכן, יד המקרה, מעשה אל, אצבע אלהים, מחזה תעתועים, כאשר באים הם בזה אחר זה באותה מערכת עצמה, אין הם אך מצטרפים האחד אל רעהו אלא כופלים הם אלה את אלה. כך הופכת מקריות לחוקיות, וערכה של טענת תעתוע ממעל שואפת לאפס". (וכן ראו ע"פ 3974/92 אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2), 565, 570; ע"פ 6096/94, 6527 מנצור ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 732, 736). השאלה לענייננו היא אפוא, אם הצליחה המשיבה להציג מרקם של ראיות נסיבתיות שבכוחן המצטבר די היה לבסס את הרשעתו של זכריה בעבירות שיוחסו לו. להשקפתי, "ראיית המפתח" היא צרור המפתחות ת/31, ועל כן בחרתי לעסוק בו תחילה. 7. אין מחלוקת כי צרור זה היה שייך לאסתר המנוחה, ובאשר למערער, הוא מסר בחקירתו (ראו ת/6, עמ' 10) בזו הלשון: "יש לי מפתח בודד לדירה ומפתח של תיבת הדואר עם חוט. לאישה יש צרור מפתחות". העד אסף-אשר דבילנסקי, שהגיע בשעה 19.28 לערך לדירתם של בני הזוג עמרם מכוח תפקידו כפרמדיק במגן-דוד-אדום, מסר בהודעה שנרשמה מפיו (ת/53) כך: "... כשבאנו לדירה ראינו על שולחן האוכל שנמצא מצד ימין לדלת כשנכנסים לדירה מחדר המדרגות צרור מפתחות שמחובר בחוט והיה עליו דם". העד הוסיף, כי שמע את זכריה אומר לשוטר שכאשר הגיע לדירה הוא מצא את צרור המפתחות הזה (ת/31) כשהוא תקוע במנעול הדלת, בחלקה הפנימי (ראו עמ' 189 לפרוטוקול הדיון). גרסה דומה נרשמה מפיו של זכריה עצמו, אשר מסר כי כאשר הגיע לדירה הוא הוציא את מפתחותיו-שלו (ראו עמ' 469), אולם הבחין כי הדלת פתוחה, ואז נכנס והוציא את הצרור ת/31 מהמנעול והניחו על השולחן (ראו עמוד 468). הצרור ת/31, אשר כלל בנוסף למפתחות גם צילינדר, פותחן בקבוקים וגוזז ציפורניים, נשלח לבדיקה במעבדה של המחלקה לזיהוי פלילי, ומחוות הדעת עליה חתומה איילת רשף (ת/20) עולה, כי על שניים מהמפתחות שבצרור, וכן על הפותחן וגוזז הציפורניים, נמצאו כתמי דם הנושאים את הפרופיל הגנטי של אביטל. כאמור, היה זה המערער שגילה את גופותיהן של המנוחות שעה שחזר לדירה עם שתי נערות שביקשו לקבל ממנו תרומה עבור האגודה למלחמה בסרטן. להשקפת המשיבה, אותה אימץ בית המשפט המחוזי, עדותן של אותן נערות מפריכה מכל וכל את טענתו של זכריה לפיה היה הצרור ת/31 תקוע במנעול הדלת, ולמעשה הוא נשא אותו עמו בבואו לדירה. למסקנה זו חשיבות מרחיקת לכת, באשר לנוכח העובדה שעל המפתחות נמצאו כתמים מדמה של אביטל, המסקנה המתחייבת היא שכאשר עזב המערער את הדירה בדרכו לבית הכנסת, היה זה לאחר שהמנוחות כבר מצאו את מותן, ומטבע הדברים, מפריכה מסקנה זו כליל את קו-ההגנה בו נקט. לאחר שבחנתי ושבתי ובחנתי את עדותן של "הנערות המתרימות", לא נותר בלבי ספק כי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי בסוגיה זו נכונות הן, ולהלן אבהיר את דברי: א) מור עמרם היתה אחת הנערות שפגשו את המערער ברחוב ועלו עמו לדירתו כדי לקבל מידיו את התרומה. היא נחקרה ביום 24.10.01 (יומיים לאחר הרצח) ומפיה נרשמה ההודעה ת/65, בה היא מסרה את אלה: "המשכנו לעלות אחרי האיש הזקן [המערער] וכשכמעט הגענו לקומה השנייה האיש נתן לי מין חוט עם שני מפתחות בעצם היו יותר משני מפתחות ואני החזקתי אותם ביד. כשהגענו לקומה השנייה הבאתי לו את המפתחות ואז ראיתי שהדלת קצת פתוחה, וראיתי שיוצא אור מהדירה לכיוון החוצה. ואז האיש פתח את הדלת בדחיפה וקרן חברה שלי אמרה לו שנפל לו מפתח על השטיח, זה היה מפתח של דלת של בית עם פלסטיק בבסיס, כהה אבל לא שחור" (ראו עמוד 2 להודעה). ב) גרסה דומה נרשמה מפיה של הנערה האחרת, קרני חוטר (ההודעה ת/66א') בה היא מסרה כך: "... עלינו אחריו, הוא הוציא צרור מפתחות מכיסו של המעיל, נפל לו מפתח אחד עם פלסטיק כחול. אמרתי למור שתרים והיא הביאה לו את המפתח" (עמוד 1 להודעה). בעדותה בבית המשפט (עמ' 305) הבהירה קרן כי זכריה הוציא מכיסו צרור, ובלשונה: "זה צרור זה לא היה מפתח אחד", ולמרבה התמיהה קרן לא נחקרה כלל בחקירתה הנגדית בסוגיית המפתח/ות. ג) ביום 11.11.01 זומנה מור עמרם בשנית לתחנת המשטרה, והפעם הוצגו בפניה מספר צרורות של מפתחות, מתוכם היא נתבקשה לנסות לזהות את הצרור שהיה בידי זכריה. בעקבות כך היא הצביעה על ת/31, אולם הוסיפה כי הוא: "דומה אבל זה לא הצרור שהחזקתי בו, הצרור שהחזקתי היה יותר מפתחות, וזה לא מתאים אבל דומה". וכאן המקום להדגיש, כי בצרור ת/31 היו שבעה מפתחות, ועל כן תשובתה של מור לפיה בצרור שמסר לה זכריה היו מאוגדים יותר מפתחות, יש בה כדי לשלול, למצער, את האפשרות שהצרור שהוציא מכיסו היה הצרור-שלו (ת/67), שהרי זה כלל שני מפתחות בלבד. ד) גם קרן חוטר הוזמנה לנסות לזהות את ת/31 מתוך צרורות אחדים שהוצגו בפניה, וגם היא הצביעה על ת/31 והוסיפה, כי "צרור זה דומה לצרור המפתחות אותו מסר האיש המבוגר למור החברה שלי, אבל זה לא אותו צרור, גם בצרור שאותו נתן האיש למור היה עם חוט שמושחל בו המפתחות, אבל החוט בצרור שאני זוכרת היה יותר כהה וגם הורכב מיותר חוטים בפנים. אני זוכרת שבצרור שאותו קיבלה מור, היה בו יותר מפתחות עם קצה של פלסטיק, שהיה בצבעים כהים" (ת/68ב'). 8. למסדרי הזיהוי שנערכו למור וקרן לא זומן סנגור, ואין ספק כי זהו מחדל לו נודעת השלכה בתחום משקלו של הזיהוי (ע"פ 1301/92, 1330 מדינת ישראל נ' שוורץ, פ"ד נ(5), 749, 780). עם זאת, לא ראיתי מקום לייחס משקל רב למחדל זה בנסיבותיו של המקרה הנוכחי, הואיל ובסופו של דבר הנערות לא זיהו את צרור המפתחות ת/31 בוודאות, ואם נודעת חשיבות לעדותן היא נובעת מכך ששתיהן היו משוכנעות כי הצרור שמסר זכריה למור, הכיל מפתחות במספר גדול אף מזה שהיה בצרור ת/31 של אסתר (7 מפתחות). מכאן, שהצרור שמסר זכריה למור לא יכול היה להיות הצרור שלו, שהרי זה הכיל שני מפתחות בלבד. מאידך גיסא, העיד זכריה כי לדירה היו שני מפתחות בלבד, האחד שלו (ת/67) והאחר של אסתר (ת/31), ולפיכך, משנשללה האפשרות שהצרור שמסר למור היה ת/67, שוב אין מנוס מהמסקנה כי הוא מסר לה את הצרור ת/31 של אסתר, ומכאן נבעה ההצבעה הזהה הן של מור והן של קרן על ת/31 כצרור "הדומה" לזה שהוציא זכריה מכיסו עובר לכניסתו לדירה. לתרחיש זה נמצא אימות גם בדבריו של זכריה עצמו במהלך חקירתו, אף שאפשר כי דברים אלה נאמרו בהיסח הדעת. כוונתי לאמור החל מעמוד 472 של פרוטוקול הדיון, שם טען זכריה כי כאשר הגיע לדירה עם הנערות, הוא הוציא מכיסו את הצרור שלו (ת/67), אולם זה נפל מידו, ואחת הבנות הרימה את הצרור ומסרה לו אותו. זכריה הוסיף והשיב (עמוד 473), כי הוא אכן מסר לאחת הנערות את צרור המפתחות של אשתו (ת/31), והוא עשה זאת לאחר שהוציאו ממנעול הדלת, בחלקה הפנימי. דא עקא, גרסתן של מור וקרן היתה שונה, לאמור, מסירת הצרור לידה של מור נעשתה מחוץ לדירה, ואין ספק כי לא היה מקום לדחות את עדותן בעניין זה, ראשית, משום שבחקירתן הנגדית לא הוצגה בפניהן גרסה זו של זכריה, ושנית, וזה העיקר, זכריה עצמו העיד כי הוא לא התיר לנערות להיכנס לדירה, ואת תרומתו מסר להן בעודן עומדות בחוץ! לאור כל אלה, לא נותר אלא לשוב אל מה שפתחנו בו, היינו, על הצרור ת/31 נמצאו כתמי דם שמקורם באביטל, ועל כן שוב אין מנוס מהמסקנה שכאשר יצא זכריה מהדירה והצרור ת/31 בכיסו, היה זה לאחר שהמנוחות כבר מצאו את מותן. יתרה מכך, העובדה שזכריה ראה את עצמו חופשי ליטול עמו את צרור מפתחותיה של אסתר, אותו היא נהגה להחזיק כשהוא כרוך על ידה, מלמדת שהוא ידע באותו שלב כי אסתר שוב לא תזדקק לצרור זה. חרף משקלו המכריע של צרור המפתחות ת/31 כראייה, הוא אינו היחיד התומך בתוצאה המרשיעה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, כפי שיובהר להלן. האם בוצע הרצח על ידי בן-בית 9. דירתם של בני הזוג עמרם נמצאת בקומה השנייה והעליונה של הבניין, על כל פתחיה קבועים סורגים למעט חלון אחד (ראו ת/4), ונדמה כי הכול מסכימים חלון זה לא יכול היה לשמש פורץ בכלל ובוגר בפרט כדי לחדור לדירה. על פתחי הדירה לא נמצאו סימני פריצה, ואלה לא התגלו גם על דלת הכניסה הראשית לדירה. מכאן מתחייבת המסקנה, שאם ביצע את הרצח אדם זר, הוא נכנס לדירה מבעד לדלת הכניסה ומשם הוא גם מילט את עצמו לאחר שביצע את זממו. נקודה נוספת אותה ראוי להדגיש היא, כי אין זה סביר שהרצח בוצע על ידי עבריין רכוש, הואיל ואף שדלתות ארונות המזנון בחדר המגורים נמצאו פתוחות, לא נראו עליהן סימני חיטוט ותכולתם נותרה מסודרת (ראו סעיף 15 לחוות הדעת ת/1, וכן התצלומים 49 ו-50). לאותה מסקנה מובילה העובדה כי ליד המקום בו נמצאה גופתה של אסתר, היו מונחים תכשיטים שונים בעלי ערך, ותכשיטים נמצאו גם על גופה, והרי ההיגיון מחייב שאם מטרת הרוצח/ים היתה לבצע גניבה, הם היו נוטלים עמם תכשיטים אלה. אמנם קיימת אפשרות נוספת, לדוגמה, שבעת שהפורצים חדרו לדירה במטרה לגנוב רכוש, הם עשו זאת שעה שלא היה בה איש, ורק מאוחר יותר הופתעו הפורצים על ידי המנוחות שהגיעו לשם. בנסיבות אלו אין לשלול את האפשרות שהפורצים בחרו לתקוף את המנוחות כדי להבטיח לעצמם דרך נסיגה, וגם כדי למנוע את זיהויים. ואם כך היו פני הדברים, כי אז מותר להניח שהפורצים כה מיהרו להסתלק מהדירה, עד שלא טרחו לקחת עמם את אותם תכשיטים שהיו מונחים גלויים לעיני כל ובמקום נגיש. דא עקא, התנהגות מסוג זה המתאפיינת בבהילות רבה, אינה משתלבת עם עובדה אחרת שנתגלתה לעיני החוקרים, והכוונה לכך שבמסלול תנועתם של הרוצח/ים מהחדרים בהם נמצאו המנוחות ועד לדלת הכניסה לדירה, לא אותרו סימני דם גלויים. וכאן ראוי להדגיש כי מדובר ברצח של שתי נשים, שלווה באלימות רבה וגרם לפיזור של כתמי דם ברדיוס גדול, והתמונות שצורפו לת/1 הן העדות הטובה ביותר לכך. מכאן מתחייבת מסקנה נוספת, לאמור, אין כלל ספק שבגדי הרוצח/ים הוכתמו בדם, כמו גם נעליו (לעניין זה ראו עדותו של ד"ר ב' לוי בעמוד 209), ועל כן אתה מצפה לראות כתמי דם או לפחות הטבעות-דם של נעליים במסלול המוביל מהחדרים בהם נמצאו הגופות לדלת הכניסה הראשית. העדרם של סימני דם גלויים באותו מסלול שהזכרנו, יכול להיות תוצאתו של ניקוי אותו טרחו הרוצח/ים לבצע במטרה שלא להותיר אחריהם עקבות שהיו עלולות להסגירם. אולם, במצב זה אינך יכול שלא לתהות, כיצד היתה דעתם פנויה לבצע את אותו ניקיון, שמטבע הדברים דרוש לו זמן, ומנגד נמנעו מליטול את אותם תכשיטים שהיו גלויים לעין? אפשרות נוספת היא שהרצח בוצע על רקע לאומני, אולם, גם אפשרות זו מתקשה לעמוד במבחן הביקורת, הואיל ואך הגיוני הוא שגם מפגעים היו ממהרים להסתלק מהזירה, וספק בעיני אם היו טורחים לבצע את אותו ניקיון עקב הסיכון הכרוך בהמשך שהייתם בדירה. אפשרות אחרת היא שהרוצח או הרוצחים טרחו ורחצו את גופם ואף החליפו את בגדיהם המגואלים בדמן של הקורבנות, בטרם עזבו את הדירה. ושוב מצאתי את עצמי תוהה אם זו דרכם של מפגעים או עברייני רכוש לעשות זאת, שהרי ההיגיון מחייב שהם היו ממהרים לנוס על נפשם. אכן, בדירה לא התגלו כלי ניקיון מזוהמים בדם, אולם, גם הכלי או הכלים ששימשו את הרוצח ובגדיו לא נמצאו שם. מכאן אתה למד, כי מי שביצע את המעשה טרח לסלק כל ראיה מפלילה, וגם עובדה זו מלמדת שזמנו של הרוצח לא דחק בו, הואיל וככל הנראה, היה בטוח כי לא יופתע על ידי זרים. לנוכח כל אלה סבורני כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה בוצע הרצח על ידי בן-משפחה, הינה מסקנה מבוססת היטב ומתחייבת מהראיות שהיו בפניו. טענת אליבי 10. על פי גרסתו של אחד מעדי התביעה, שלום קהלני, הוא ראה את אביטל מגיעה ביום האירוע, בשעה 16:00 לערך, למכולת שבבעלותו שם היא קנתה סיגריות. מנגד, מסר זכריה באמרה שנרשמה מפיו (ת/6), כי הוא עזב את ביתו בשעה 15:45 ושב אליו רק לאחר מספר שעות עם "הנערות-המתרימות". אם נתונים אלו נכונים, דהיינו, שעת ביקורה של אביטל במכולת והשעה שבה יצא זכריה מדירתו, כי אז לא יתכן כלל שזכריה היה מבצעו של הרצח, הואיל והוא עזב את הדירה בעת שבתו היתה עדיין בחיים. אולם, מהראיות הנוספות שהיו בפני בית המשפט מתברר כי התמונה סבוכה יותר. היא סבוכה משום שהנתון שמסר זכריה בת/6 בנוגע לשעת יציאתו מהדירה, לא היה היחיד שנשמע מפיו. וכך לדוגמה, נרשם באמרתו ת/6 (מיום הרצח), כי הוא עזב את הבית בשעה 16:30 או 16:45. יתרה מכך, גרסתו של זכריה נסתרה גם בעדותו של שכנו מקומה ב', יחיאל בוני. עד זה שנקרא להעיד מטעם התביעה מסר (ראו עמ' 368), כי בעת שיצא מדירתו בדרכו לעבודה, בין השעות 17:10 עד 17:20, הוא ראה את ראשו של זכריה מציץ מעבר לדלת דירתו, והשניים אף החליפו ביניהם דברים. אולם, לא רק שעת יציאתו של המערער נותרה לוטה בערפל, אלא גם השעה שבה ערכה אביטל את ביקורה האחרון במכולת. בניגוד לגרסתו של שלום קהלני, העיד בנו רחבעם, שהחליף את אביו שעה שזה הלך לתפילה (לאחר השעה 16:00), כי אביטל הגיעה למכולת פעם נוספת גם בשעה 17:15 עד 17:30. מנגד, העידה שרה קהלני, אמו של רחבעם ואשתו של שלום, ששהתה בחנות בעת שבנה היה שם, כי ראתה את אביטל פעם אחת בלבד בשעה 11:00 של אותו יום (נ/30), או 13:00-13:30 (עמ' 643 לפרוטוקול הדיון). העדה הוסיפה, כי שמעה מפיו של בעלה, שלום, כי אביטל פקדה את המכולת פעם נוספת בשעה 16:00. נתון חשוב נוסף עליו העידה שרה קהלני, הוא שעובר למתן עדותה שוחח עמה אחד מבניו של זכריה, וניסה לשכנעה (בלשונה בעמ' 645) "אם אני יכולה להגיד עוד משהו בעדות". בית המשפט המחוזי החליט להעדיף את גרסתם של שלום ושרה קהלני על עדות בנם, בכל הנוגע לשעת ביקורה האחרון של אביטל במכולת. באשר לי, לא הייתי ממהר לאמץ מסקנה זו ולזקוף את תוצאתה לחובת זכריה. עם זאת, נותרת בעינה העובדה כי מפי זכריה נרשמו גרסאות סותרות ביחס לשעת יציאתו מהדירה. אם אתה מוסיף לכך את העובדה האחרת, ולפיה מאז שיצא מהדירה ועד ששב אליה כחלוף מספר שעות, לא נמצא איש שהבחין בו ובמעשיו, שוב אין מנוס מהמסקנה כי צדק בית המשפט המחוזי באמצו את טענת המשיבה ולפיה היתה לזכריה ההזדמנות לבצע את הרצח. יתרה מכך, הגרסאות המשתנות שנשמעו מפיו של זכריה ביחס לשעת יציאתו מהדירה, יש בהן כדי להצביע על ניסיונו להתאים את תשובותיו לשעה שבה נראתה בתו במכולת לאחרונה, והתנהגות כזו אומרת דרשני באשר היא אינה מתיישבת עם טענת חפות. טביעת אצבע 11. על משקוף הכניסה לחדר האמבטיה נתגלתה טביעת אגודל יד-שמאל של זכריה כשהיא מוכתמת בדם (ראו חוות הדעת ת/24). אקדים ואומר כי עקב הכמות הקטנה של הדם ודלילותו, לא ניתן היה לקבוע אם הדם הוא דמן של המנוחות. אולם, במרחק סנטימטרים ספורים מטביעת אצבע זו נתגלה כתם מדמה של אסתר (ראו התצלומים ת/22א). באשר לטביעת אצבעו של זכריה, שללה העדה דרורית כהן מהמחלקה לזיהוי פלילי (ראו ת/22), את האפשרות שטביעה זו קדמה לרצח ונצבעה בדם במועד מאוחר יותר. העדה הסבירה כי טביעה זו פותחה תוך שימוש ברואגנט אמידו שחור, וטכניקה זו גורמת לכך שכאשר הטביעה נוצרה על ידי אצבע מוכתמת בדם, נצבעים הרכסים בשחור, בעוד שבין הרכסים נותר הצבע לבן. כאלה היו תוצאות בדיקה האצבע במקרה הנוכחי, לאמור, "הטביעה נוצרה על ידי אצבע שהיתה מוכתמת בדם, ושניהם הגיעו למשטח כאחד, כדוגמת חותמת עם דיו" (ראו עמ' 2 לחוות הדעת ת/22). אולם זה אינו העיקר ביחס לטביעת האצבע, הואיל ובמהלך חקירתה הנגדית של דרורית כהן היא העידה שבין טביעת האצבע לכתם הדם של אסתר שנמצא בסמוך, קיימת זיקה הדוקה, הואיל ושניהם הוטבעו על ידי אותה כף יד. העדה הגיעה למסקנה זו לאור הגובה, הכיוון והזווית של טביעת האצבע, ומאלה למדה כי מדובר בכף יד שהיתה מוכתמת בדמה של אסתר, ואשר הונחה כך שכרית הכף היתה על זווית המשקוף, בעוד שהאגודל תומך בה מימין. אין צורך לומר עד כמה מפלילה היא ראיה זו, אולם יש גם לתת את הדעת לאפשרות שזכריה נגע בגופן של המנוחות לאחר שהן נרצחו על ידי אחר, ובדרך זו הגיעה טביעת אצבעו לקיר המסדרון. אולם, אפשרות זו אינה מתיישבת עם הגרסה שנשמעה מפיו של זכריה עצמו בימים הראשונים שלאחר הרצח. וכך לדוגמה השיב באמרה ת/6 על האפשרות שהוא נכנס לחדרן של המנוחות ונגע בהן (ראו עמ' 5): "אני ראיתי את אביטל שוכבת על הבטן... אני מתקדם אני רואה את האמא, לא נכנסתי עם הנעליים רק עשיתי ככה (מדגים הצצה), הייתי במשמר האזרחי ושם לימדו אותי לא להיכנס ולא לתת לאנשים אחרים להיכנס"). כדי שלא להותיר ספק הוסיף החוקר ושאל: "האם אתה נכנסת לחדר של אביטל ולחדר של האישה בזמן שהן היו שכובות ומתות?", ועל כך השיב זכריה במלים: "בכלל לא". לשאלת נוספת של החוקר, אם הוא נגע בגופות, השיב זכריה: "לא, היה ברור שהן מתות". האמרה ת/6 נרשמה יומיים לאחר הרצח, ומתוך הדו"ח ת/30 עולה כי גרסה דומה נרשמה מפיו של זכריה גם ביום הקודם, 23.10.2001, לאמור, הוא התקרב אל הגופות, אולם נזהר שלא לדרוך על הדם. בהמשך החקירה ובמשפטו טען זכריה, כי עוד בטרם הגיעה המשטרה לדירה, נכנסו אליה אנשים שונים והוא עצמו הסתובב בכל החדרים. אולם, בעניין אחד הוא נותר עקבי, ובלשונו: "אני לא נגעתי לא באשתי ולא בילדה" (עמ' 494 לפרוטוקול). אולם לא יהא זה מיותר להדגיש, כי גרסה זו בדבר תנועתו של זכריה בכל חלקי הדירה, לא נתמכה בעדויות אחרות, אדרבא, נראה שתנועתו לאחר הרצח היתה מוגבלת, כפי שעלה מעדותם של יונה נדב (עמ' 278), זוהר שרעבי (עמ' 257), ומנצור (עמ' 326). לנוכח כל האמור סבורני כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה ידיו של זכריה הוכתמו בדמה של אסתר בעת שרצח אותה, היא מסקנה סבירה. אכן, לו עמדה ראיה זו לבדה, לא היה בה די לבסס את הרשעתו של זכריה בעבירה שיוחסה לו, אולם יש בראיה זו כדי להצביע על כך שהחשד שדבק בזכריה כמבצעו של הרצח, לא היה חשד שווא. אדרבא, טביעת האצבע משתלבת היטב עם הראיות המפלילות האחרות בהן עסקתי עד כה: צרור המפתחות (ת/31), והפרכת טענת האליבי של זכריה. 12. הסנדלים סנדליו של המערער נמצאו מונחים זה על זה בפתח המוביל מאזור המקלחת לסלון הדירה. בדיקה איתרה על סנדלים אלה כתמי דם, והמעבדה הביולוגית של מז"פ מצאה שהדם מכיל את מאפייני הפרופיל הגנטי של אסתר. בנסיבות אלה, ניתן לשער כי כתמי הדם הגיעו לסנדלים בעת שהרוצח עשה בהם שימוש, או שעה שניתז לעברם דם, בין אם היה זה הרוצח שהתיז אותם או החוקרים והצוותים שנלוו אליהם – מד"א וזק"א. האפשרות שהדם ניתז לעבר הסנדלים אינה סבירה, הואיל וסביבתם של הסנדלים נמצאה נקייה מכתמי דם. יתר על כן, הואיל והסנדלים היו מונחים זה על גבי זה כאשר הסוליות מופנות כלפי הקרקע, אין דרך להסביר את העובדה שכתמי הדם נמצאו גם על הסוליות (ראו ת/2 והצילומים הנלווים אליהם). מכאן, שהאפשרות הסבירה היחידה היא, שהסנדלים הוכתמו בדם בעת שמאן-דהוא השתמש בהם, ואתה מתקשה להניח כי רוצח-זר עשה זאת, מאותם טעמים שאותם כבר מניתי בעת שדנתי בניקיונו של מסלול התנועה בתוך הסלון, לאמור, הרצון להסתלק מתוך הזירה מהר ככל הניתן, כדי שלא להיות מופתע על ידי אורח לא-קרוא. ושוב, אין מנוס מהמסקנה כי גם ראיה זו מצביעה על זכריה כמבצעו של הרצח. 13. הציצית והשעון בית המשפט המחוזי הוסיף ומנה לחובת זכריה ראיות אחרות אשר להשקפתו משתלבות גם הן בתמונה המפלילה. בין ראיות אלו מנה בית המשפט את שעונו של המערער שנמצא מונח על המיטה בחדר בו היתה מוטלת גופתה של אביטל כשרצועתו קרועה. הראיה הנוספת היא הציצית של זכריה שנמצאה בחדרו, וגם היא היתה מוכתמת בדמה של אביטל. להשקפתי, אף שיש בראיות אלו, לכאורה, כדי לתמוך בגרסת המשיבה, הוצעו על ידי זכריה הסברים אותם לא הייתי ממהר לדחות, ועל כן סברתי כי אין בראיות אלה כדי לתמוך בהרשעתו של זכריה. 14. מניע לרצח כידוע, מניע אינו מהווה אחד מיסודותיה של העבירה, אולם מקום שמוכח מניע, הוא מהווה ראיה נסיבתית לחובת הנאשם (ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3), 617, 629; ע"פ 698/01 פלוני נ' מדינת ישראל, טרם פורסם). זכריה שלל את קיומו של מניע כלשהו לרצח של אשתו ובתו, ואף תיאר את יחסיו עם אסתר בצבעים ורודים. אולם, זו אינה התמונה שעולה מהראיות שהוצגו לבית המשפט המחוזי. כוונת הדברים היא בעיקר למסמך ת/29, בו רוכזו התלונות ההדדיות של בני הזוג עמרם, ואשר טופלו על ידי משטרת ישראל. המשיבה אף טרחה והגישה לבית המשפט המחוזי שורה של אמרות שנרשמו מפיו של זכריה בגין אותן תלונות (ת/84א – ת/84ט), ומאלה מצטיירת תמונה בדבר יחסים עכורים בין בני הזוג, אשר כללו גם איומים הדדיים לנקוט באלימות ואף ברצח. זאת ועוד, לאותם יחסים מתוחים היו עדי שמיעה, והכוונה לשכניהם של בני-הזוג אברהם נדב (ראו עמ' 274) ורעייתו יונה (עמ' 280). 15. בבסיסו של הערעור שבפנינו ניצבת הכרעה עובדתית, אשר התבססה בחלקה על שיקולים שבהיגיון, אולם היא גם התבססה על התרשמותה של הערכאה הראשונה ממהימנותם של העדים שהופיעו בפניה. בהכרעות מהסוג האחרון אין בית המשפט שלערעור נוהג להתערב. ברם, מתוך הערכה לרצונם של ילדי בני הזוג עמרם – שביום 22.10.01 שכלו את אחותם והתייתמו מאמם ולאחר זמן גם מאביהם – לפענח את תעלומת הרצח של שניים מיקיריהם, גזרתי על עצמי לשוב ולבחון את הראיות וללמוד את פרוטוקול הדיון, כדי לוודא שהרשעתו של זכריה לא היתה שגויה, אלא שיקפה את התוצאה המשפטית המתחייבת. לאחר שעשיתי זאת, לא נותר בלבי ספק כי הכרעת דינו של בית משפט קמא בדין יסודה. היא נשענת על מספר נדבכים מרכזיים, שלהשקפתי הוכחו כדבעי, וברמה הנדרשת בפלילים, ואלה הם: מבצעו של הרצח לא פרץ לדירה אלא נכנס ויצא ממנה מבעד לדלת הכניסה; לרוצח לא היתה כוונה לבצע עבירת רכוש, שהרי הוא לא נטל אף אחד מאותם תכשיטים רבים שהיו מונחים גלויים לנגד עיניו; הרוצח טרח שלא להותיר עקבות, ואת זאת הוא עשה על ידי ניקוי מסלול תנועתו מהחדרים בו בוצע הרצח עד לדלת הכניסה. לחלופין, הוא טרח להחליף את בגדיו ואת נעליו לפני שיצא מהדירה, והתקשיתי לייחס את החלופות הללו לאדם זר, שהרי ההיגיון מחייב כי בראש מעייניו של הזר עמד אותה שעה רצונו להסתלק מהזירה מהר ככל שניתן. מאידך, שתי החלופות האמורות ישימות למי שלא היה נתון תחת לחץ של זמן, ולא חשש כי יופתע על ידי זרים. כל אלה חייבו את המסקנה שהרצח בוצע על ידי בן-בית, וכזה הוא זכריה אשר את מעגל הראיות בעניינו השלימו ראיות אלו: צרור המפתחות ת/31 בו החזיק עובר לשובו לדירה, והמלמד כי שעה שעזב אותה היה זה לאחר הרצח, וכאשר היה ברור לו כי אסתר המנוחה שוב לא תזדקק לצרור זה; טביעת האצבע המוכתמת במסדרון; הסנדלים והפרכת האליבי. לכל הראיות המפלילות הללו, לא הציע זכריה כל הסבר, ובמקום זאת הוא בחר לדבוק בתשובות שהופרכו אחת לאחת בראיות המשיבה. מכאן המסקנה שהטענה בדבר זניחתם של כיווני החקירה שהועלתה על ידי בא-כוח המערער, אין בה כדי לסייע לשולחו, הואיל וכאמור הראיות שהובאו לבית המשפט שללו כל אפשרות שמבצעו של הרצח היה אדם זר (ע"פ 3514/91 אבו-רקייק נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 126, 137). 16. אשר על כן, הייתי דוחה את הערעור. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עדיאל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ט"ו באדר א' תשס"ה (24.2.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03026240_O09.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il