תקוה אלוס נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 2618/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2618/04 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט י' עדיאל העותרים: 1. תקוה אלוס 2. עזרא אלוס נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י' באייר תשס"ה (19.5.05) בשם העותרים: עו"ד אשר ארבל בשם המשיב: עו"ד אבי ליכט פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. עיקרה של העתירה בבקשת העותרים לשני סעדים: האחד – מתן הוראה למדינה להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 30.4.03 (ע"פ 7127/01) בו זוכה נהג שהואשם בגרימת מותה ברשלנות של בת העותרים (להלן- "הנאשם"); השני – מתן הוראה למדינה להעמיד לדין נהג נוסף שהיה מעורב בתאונה וכן לנקוט בצעדים כלפי מי שהיו מעורבים בהכנת כתב האישום בפרשה. 2. ביום 28.1.99 ארעה תאונת דרכים ברח' רגר בבאר שבע, בה נהרגה בתם של העותרים, לילך ז"ל, וחברתה נפצעה באורח קשה. המוות נגרם כתוצאה מפגיעה ברכב מסוג ניסן-טראנו (להלן – "רכב הטראנו") שעלה על המדרכה, ודרס אותן. בתאונה היו מעורבים שני כלי רכב נוספים – מונית מרצדס (להלן –"המונית") ורכב מסוג אוסטין, רכב הטראנו שנסע בנתיב הימני סטה ממסלולו ועלה על המדרכה עקב התנגשות עם המונית בה נהג הנאשם. בתאונה היתה מעורבת גם מכונית האוסטין שנסעה בנתיב האמצעי לפני רכבו של הנאשם. על פי ממצאי בוחן התנועה, ההתנגשות ארעה עקב סטיית המונית מנתיב נסיעתה ימינה לנתיב הנסיעה של רכב הטראנו, כנראה עקב עצירה פתאומית של מכונית האוסטין כאשר הרמזור הירוק הבהב. הממצא של הבוחן הצביע, לכאורה, על רשלנות הנאשם שסטה מן הנתיב. לאור זאת, החליטה המדינה להגיש תביעה נגד הנאשם באשמה של גרם מוות ברשלנות, מתוך הנחה שרשלנות זו היא שגרמה לתאונה. ביום 13.2.01 ניתנה הכרעת דין מפורטת של בית המשפט לתעבורה. בית המשפט מצא כי קים ספק סביר בנוגע לאשמתו של הנאשם ולכן זיכה אותו מעבירת גרם מות ברשלנות, אך הרשיע אותו בעבירות אחרות הקשורות בארוע התאונה וגזר את עונשו בגינן. על פסק הדין הגישה המדינה ערעור לבית המשפט המחוזי אשר נדחה, לאחר שבית המשפט מצא כי אין עילה להתערב בקביעות הערכאה הדיונית. מאחר שהן פסק הדין בערכאה הדיונית והן ההכרעה בערעור נשענים בבסיסם על קביעות שבעובדה, לא הגישה המדינה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על הכרעות אלה. 3. טענתם הראשונה של העותרים היא כי במחדל זה פעלה המדינה שלא כדין, וכי יש להורות לה במסגרת עתירה זו למצות את הליך בחינת אחריותו של הנאשם באמצעות פנייה בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. כן קובלים העותרים על כך שנהג הטראנו לא הועמד לדין כלל, והם מבקשים להורות על העמדתו לדין עתה כדי שההליך כנגד האחראים לתאונה הקטלנית יבורר וימוצה עד תום. 4. נתנו דעתנו לטיעוני הצדדים בכתובים ולטענותיהם בפנינו בדיון, ובאנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. ראשית דבר ייאמר, כי תכלית הסעדים בעתירה נועדה להביא להתערבות שיפוטית באופן הפעלת שיקול דעתה של התביעה הכללית, באשר לדרך ניהול ההליך הפלילי, ובתוך כך באשר להכרעה מתי וכנגד מי להגיש אישום פלוני ומתי להשיג על הכרעות שיפוטיות שניתנו בהליך פלילי בפני ערכאה גבוהה יותר. מושכלות ראשונים הם כי תחום שיקול הדעת המקצועי של התביעה הכללית הוא רחב, ובית משפט זה לא יתערב בדרך הפעלתו אלא אם כן חלה חריגה קיצונית מאמות המידה הנהוגות במשפט הציבורי בדרך יישומו. על חריגותה של ההתערבות השיפוטית בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה הנוגעות לדרך הפעלתו של ההליך הפלילי עמד בית משפט זה במהלך השנים (ראה למשל בג"צ 710/00 מלך נ' פרקליטות המדינה; בג"צ 6009/94 שפרן נ' התובע הצבאי הראשי, פד"י מח(5) עמ' 573). התערבות כאמור מוגבלת דרך כלל למצבים של חוסר סבירות קיצוני או קיום עיוות מהותי בדרך פעולתה של התביעה הכללית (בג"צ 10243/03 התנועה לאיכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה; בג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י מד(2) 485, 523; בג"צ 6271/96 בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י נ(4) 425, 430). תחום ההתערבות השיפוטית בשיקוליה של התביעה הכללית הוא, איפוא, צר ביותר, ומוגבל למצבים נדירים ביותר. לא מצאנו בטיעוני העותרים ביסוס לקיום חריגה בשיקולי התביעה כללית ומהלכיה המצדיקים התערבות מצדנו. שיקול הדעת שהופעל על ידה לענין ההליכים הפליליים שנקטה וכן אלה אותם לא נקטה מצוי בתחום הסבירות, אין בו עיוות, ולא כל שכן עיוות מהותי, המצדיקים התערבות שיפוטית. דרך פעולתה של התביעה במקרה שלפנינו עונה לכללים ולעקרונות המקובלים בדין. 5. אשר להחלטת התביעה שלא להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור, המזכה את הנאשם מאשמה לגרם מוות ברשלנות – החלטת המדינה תואמת את העקרון המבוסס מקדמת דנא לפיו, דרך כלל, לא ניתנת רשות ערעור בגלגול שלישי בענין הנעדר היבט עקרוני כללי, החורג מגדר עניינם הפרטני של הצדדים להתדיינות. במקרה זה מדובר בהכרעה עובדתית הנוגעת לסוגיית אחריותו של הנאשם בגין גרם מוות ברשלנות, וכידוע, אין בית משפט זה נותן רשות ערעור בשאלות הנוגעות ביסודן להכרעות שבעובדה. בית משפט שלערעור נמנע מלהתערב בקביעות עובדה, ועל אחת כמה וכמה אין מקום כי בית משפט זה, בתורת ערכאה שלישית, יזקק לערעור בשאלות כאלה (השווה רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פד"י לו(3) 123; רע"פ 16/04 בן חמו נ' מדינת ישראל; רע"פ 5616/04 י' ה' נ' מדינת ישראל; רע"פ 6446/04 שמחון נ' מדינת ישראל). מכאן, שאין להתערב בהחלטת התביעה בענין זה, ובא כוח העותרים אף הודיענו בפתח הדיון כי הוא זונח את בקשת הסעד בענין זה. 6. גם בענין הסעד השני אין מקום להתערבותנו. המדינה הסבירה כי החליטה שלא להגיש אישום כנגד נהג הטראנו מן הטעם העיקרי שעל פי חוות דעת בוחן התנועה, אפילו היתה רשלנות מצדו, לא היא שגרמה לתאונה. לעמדה זו גם הצטרפו קשיים ראייתיים שונים להפללתו של נהג הטראנו. בנסיבות אלה, בהן לא ראתה המדינה סיכוי סביר להרשעת נהג הטראנו, סברה כי יש לסגור את התיק נגדו. על סגירת התיק לא הוגש ערר על פי סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982. מעבר לכל אלה, חלפו כחמש שנים מאז התאונה ועד הגשת העתירה. פרק זמן ארוך זה מעמיס קושי נוסף על הגשת אישום לאחר שנים כה רבות, וברי כי יש בכך לא רק סיכול ציפייה של נהג הטראנו כי לא יועמד לדין לאחר כל השנים שחלפו, אלא גם קושי צפוי בהבאת ראיות להוכחת התביעה וביסוס ההגנה לאחר עבור פרק זמן כה ארוך. זיכויו של הנאשם מן האשמה בשתי ערכאות אינו מקל על גיבוש תשתית ראייתית מפלילה כיום כלפי נהג הטראנו. על רקע כל אלה, אין מקום להתערבותנו במדיניות התביעה בה נקטה המדינה בהליך זה. דין העתירה להידחות, אפוא, על כל חלקיה. בנסיבות הענין נימנע מליתן צו להוצאות. ניתן היום, י' באייר תשס"ה (19.5.05). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04026180_R04.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il