פלוני נ. מדינת ישראל - משרד הבריאות

פסק-דין בתיק ע"א 2617/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2617/13 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם כבוד השופטת ע' ברון המערערים: 1. פלוני 2. פלונית 3. פלוני נ ג ד המשיב: מדינת ישראל - משרד הבריאות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 03.03.2013 בת"א 1214/06 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' גנות בשם המערערים: עו"ד אילן קנר בשם המשיב: עו"ד יוסף נוילנדר; עו"ד דניאל טל פסק-דין השופט נ' הנדל: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 1214-06, כב' השופטת ד' גנות), במסגרתו נדחתה תביעת המערערים שעניינה רשלנות רפואית בלידת מערער 1 (להלן: התינוק או הקטין). רקע והליכים 1. זוהי תמצית העובדות הרלוונטיות: מערערת 2 (להלן: המערערת או היולדת) התקבלה בתאריך 2.7.1999, בשבוע ה-39 להריונה השני, לבית החולים "שיבא" בעקבות ירידת מים. הריונה הראשון של המערערת הסתיים בניתוח קיסרי עקב CPD – אי התאמה בין ראש העובר לגודל האגן של היולדת. כפי שנכתב בגיליון קבלתה לבית החולים – הניתוח הקיסרי בוצע בשל "חוסר תנאים. Big baby". בתאריך האמור, בשעה 11:25 חוברה המערערת למוניטור, ולקראת השעה 15:00 הוערך משקל העובר ב-3,800 גרם. למרות זאת, בשעה 15:05 הוחלט, לאחר התייעצות, לנסות הפעם לידה וגינאלית. החלטה זו אושרה על ידי היולדת ובעלה, כעולה מהרשומה הרפואית. בשעה 23:00 לערך פקע הצוות הרפואי את מי השפיר. בשעה 4:45 למחרת, לאחר בדיקות נוספות ועקב התקדמות איטית מאוד בפתיחת צוואר הרחם, הוחל במתן פיטוצין בכמות מדוללת שמינונה הועלה לאחר כשעה. בשעה 7:00 לערך הובחנה האטה ממושכת בדופק העוברי. משלא נראתה התאוששות ובמקביל נחלשו הצירים, הועברה המערערת בדחיפות לחדר הניתוח לצורך ביצוע ניתוח קיסרי. עם פתיחת הבטן התגלה דם חופשי, והשיליה והעובר "בצבצו" מבעד לקרע ברחם. בלידתו נראה התינוק כחול וקיבל חמצן לפרק זמן לא ידוע. הוא הועבר למחלקת היילודים, ושם חודש מתן החמצן למשך כשלוש וחצי שעות. לאחר 5 ימים שוחררו התינוק והיולדת מבית החולים והברית נערכה במועדה. בהיות התינוק כבן שנה הוא אובחן כאוטיסט. תביעתם של המערערים לבית משפט קמא התמקדה בטענה לקיומו של קשר סיבתי בין הלידה הקשה והטראומטית וניהולה הרשלני לבין אבחון זה והשלכותיו. 2. בית המשפט המחוזי קבע כי לא נפל פגם בהחלטה המקורית לבחור באפשרות של לידה וגינאלית (להלן: ההחלטה הראשונית). החלטה זו התקבלה לאחר שהופעל שיקול דעת והתבססה על כל הנתונים הרלוונטיים – לרבות עברה המיילדותי של המערערת ומשקל התינוק. יחד עם זאת, נקבע כי הצוות הרפואי התרשל במעקב אחר התקדמות הלידה ובניהולה. התרשלות זו התבטאה, בעיקר, בכך שההחלטה הראשונית לא שבה ונשקלה בשנית לנוכח אי התפתחות הלידה. נקבע כי אי הערכת נתוני הלידה על ידי הרופאים המטפלים פעם או פעמיים נוספות היא מחדל חמור, וכי אילו היו חוזרים ושוקלים את ההחלטה הראשונית, היו מחליטים על ביצוע ניתוח קיסרי מספר שעות לפני שבוצע בפועל. מכאן פנה בית המשפט לבחינת שאלת הנזק. הטענה לנזק שנגרם ליולדת בכך שאין ביכולתה ללדת תינוק נוסף נדחתה, שכן פוריות המערערת לא נפגעה. גם טענת הנזק שנגרם לתינוק עם לידתו נדחתה. נקבע כי התינוק לא סבל ממצוקה עוברית, כי אם מ"מצוקה נשימתית קלה כתוצאה מהלידה הטראומטית, אולם מצוקה זו לא התפתחה, למרבה המזל, לתשניק, ומכל מקום, לא נגרם לקטין כל נזק איפוקסי-איסכמי...". בית המשפט קמא בחן גם את שאלת הקשר הסיבתי בין האוטיזם לבין ניהול הלידה הרשלני וקבע כי זה לא הוכח. כמו כן, נקבע כי אין הצדקה לסטות מכלל מאזן ההסתברויות ולפסוק פיצוי יחסי. בכך דחה בית המשפט קמא את טענת בא-כוח המערערים בדבר עמימות סיבתית והתקיימותו של מבחן ההטיה הנשנית שגובש בדנ"א 4693/05 בית חולים כרמל נ' עדן מלול (29.8.2010) (להלן: הלכת מלול) ועל אודותיו יורחב בהמשך. עוד נדחו הטענות בדבר העדר הסכמה מדעת, העברת נטל הראייה ונזק ראייתי. סיכומו של דבר, נקבע כי הייתה התרשלות מצד הצוות הרפואי אך כי לא הוכח קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנזקים הנטענים. לפיכך נדחתה התביעה. טענות הצדדים בערעור 3. לטענת המערערים, היה מקום לפסוק להם פיצוי בגין הנזקים המידיים שנגרמו לתינוק – המצוקה העוברית ויילודו כשהוא כחול ונדרש לאספקת חמצן, וליולדת – התמשכות הליך הלידה כ-28 שעות שבסיומן נקרע רחמה. לעניין הנזק ארוך הטווח, נטען כי בהתייעצות עם גורמים מקצועיים הוסבר למערערים כי קיים סיכון גבוה בלידה נוספת בגלל הנזק שנגרם לרחם, ולכן החליטו שלא ליטול על עצמם סיכון נוסף. בתחילה פנו להליכי אימוץ אך לאחר שאלה כשלו, פנו להליך פונדקאות על עלויותיו הרבות. עוד נטען כי הפרעות סב-לידתיות – כגון המצוקה שנגרמה לתינוק בלידה – הן גורם סיכון לפריצת אוטיזם, שהרקע לו הוא גנטי. לגרסת המערערים, קיימת בתחום עמימות סיבתית ולא חוסר ידע, כפי שקבע בית המשפט קמא. בנסיבות אלה אין באפשרותם להוכיח את הקשר הסיבתי בין המצוקה העוברית לבין האוטיזם ברמת הוכחה של מאזן הסתברויות. מאחר שבעיה זו משותפת לכל החולים האוטיסטים שסבלו ממצוקה נשימתית בלידתם – מתקיים, לדידם של המערערים, מבחן ההטיה הנשנית שנקבע בהלכת מלול. עוד טענו המערערים לפגיעה באוטונומיה, שנבעה מהעדר הסכמה מדעת לניסיון היילוד הוגינאלי, שכן היו נתונים שלא נמסרו להם או נמסרו באופן חלקי ומעוות. המשיבה סומכת את ידיה על תוצאת פסק הדין, על הנמקותיה. זאת פרט לכך שלטענת המשיבה, שגה בית המשפט קמא בקבעו כי הייתה התרשלות. דיון והכרעה 4. על שלושה דברים עומדת עוולת הרשלנות: על קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק, על הפרתה של חובה זו ועל נזק שנגרם עקב ההפרה. קיומה של חובת זהירות בנסיבות העניין הוא ברור ואינו במחלוקת. לעניין הפרת החובה, כאמור, נקבע בפסק הדין כי התנהלות הצוות הרפואי במהלך הלידה עלתה כדי התרשלות. זו באה לידי ביטוי במיוחד בכך שלא נעשתה "הערכת מצב" מחודשת מאז התקבלה ההחלטה הראשונית בדבר לידה וגינאלית. קביעה משפטית זו של בית המשפט המחוזי היא נגזרת של קביעותיו העובדתיות. היא מבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה המבררת, אלא במקרים חריגים בלבד. כך, למשל, מקום בו מסקנות הערכאה הדיונית אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר (ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625 (2004)). הכלל בדבר אי התערבות בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית חל גם עת עסקינן במקרים בהם מבוססת התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי על חוות דעת מומחים בתחום הרפואה (לפסיקה שקובעת כי כלל זה חל במקרים כאלה במשנה תוקף ראו, למשל, ע"א 2087/08 אורלי מגן נ' שירותי בריאות כללית, בפסקה 6 לפסק הדין וההפניות שם (12.8.2010)). מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים. את קביעתו בדבר ההתרשלות ביסס בית המשפט קמא על מכלול הראיות וחוות דעת המומחים שהוצגו בפניו. סבורני כי קביעתו היא מפורטת, מנומקת ומקיפה. טענות המשיבה אינן מגלות צידוק בדין להתערב בה. המיקוד הוא, אפוא, במישור הנזק (לרבות הקשר הסיבתי). ניתן לחלק את הנזקים להם טוענים המערערים בהליך זה לשלושה סוגים: האחד הוא הנזקים המידיים שנגרמו לתינוק וליולדת במהלך הלידה ובסמוך לאחריה; השני הוא הנזקים ארוכי הטווח שנגרמו, לפי הטענה, מניהול הלידה הרשלני. בכלל אלה באות הפנייה להליך פונדקאות ולקות האוטיזם – על עלויותיו והשלכותיה. השלישי הוא הפגיעה באוטונומיה של המערערים הנובעת מחוסר הסכמה מדעת. אפנה לדיון בנזקים אלה, על פי סדרם. א. הנזקים המידיים 5. תהליך הלידה נמשך כ-28 שעות. בסיומן נקרע רחם המערערת והשיליה והעובר בצבצו מתוכו. המערערים טוענים כי בית המשפט קמא לא התייחס כלל לנזקים אלה, המצדיקים כשלעצמם מתן פיצוי. עוד הם מדגישים כי גם בית המשפט קמא הסיק קשר סיבתי בין ההתרשלות – בכך שלא נעשתה הערכת מצב מחודשת – לבין הקרע ברחם והמצוקה הנשימתית אליה נקלע התינוק (סעיף 12 סיפא לפסק הדין). דין טענות אלה להידחות. ראשית, ובמישור הפורמאלי, מהחומר בהליך קמא ומפסק הדין עולה כי טענות המערערים התמקדו בעיקר בנזקים ארוכי-הטווח שנגרמו להם, לטענתם, בשל ההתרשלות (ואליהם אתייחס בהמשך). שנית, וכאמור לעיל, בית המשפט קמא קבע – כממצא עובדתי מעוגן בראיות – כי התינוק לא סבל מתשניק או ממצוקה עוברית הגורמת לנזק, כי אם מ"מצוקה נשימתית קלה" בלבד. לתינוק לא נגרמה "מצוקה עוברית", והמערערים נמנעו מהמצאת חוות דעת נוירולוגית – הימנעות הנזקפת לחובתם. כמו כן, לא זה הנזק שנתבע וכומת על ידי המערערים בהליך קמא. שלישית, באשר לקרע ברחם – גם אילו הייתה נעשית הערכת מצב מחודשת כפי שנדרש היה, שהייתה מובילה למסקנה כי יש לשנות מההחלטה הראשונית ולסיים את הלידה בניתוח קיסרי – עדיין היה נוצר קרע ברחם, קרע מכוון כחלק מההליך הכירורגי. כך נטען על ידי המשיבה, ולא מצאנו מענה לכך בטיעוני המערערים. בדיון בפנינו ציין בא-כוח המשיבה כי "הקרע שנגרם במהלך הלידה הנוכחית כך מסביר המומחה מטעמנו, הוא קרע רוחבי בדיוק אותו קרע שעושים בניתוח קיסרי. זה אותו סיכון גם אם היו עושים אותו בסכין...". במילים אחרות, אין קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק של הקרע ברחם. לא ניתן לומר כי אלמלא ההתרשלות לא היה נגרם הנזק, משום שבנסיבות הספציפיות שנוצרו, נזק זה – קרע ברחם – היה נגרם בכל מקרה. ב. הנזקים ארוכי הטווח 6. מדובר על שני נזקים עיקריים: הראשון הוא השלכות הקרע ברחם על האפשרות להרות וללדת פעם נוספת בהליך "רגיל", והשני הוא האוטיזם בו לקה הקטין כתוצאה מהליך הלידה הרשלני, על השלכותיו. הנזק הראשון – המערערים טענו כי בהתאם לעמדת גורמים מקצועיים החליטו שלא להביא ילד נוסף בהליך "רגיל" אלא לפנות להליך אימוץ, ומשזה כשל – להליך פונדקאות. הליך זה הוא מורכב ועלויותיו רבות, ועלויות אלה הם תובעים כחלק מהנזק שנגרם להם לגישתם. דין הטענה להידחות. כאמור, בית המשפט קמא פסק כי פוריות המערערת לא נפגעה, ולא נשללה ממנה האפשרות להיכנס להיריון וללדת – גם אם הלידה תהיה בניתוח קיסרי. כך העיד אף המומחה מטעם המערערים. עוד צוין בפסק הדין כי ממילא, אילו בוצעה הלידה מושא התביעה בניתוח קיסרי, הייתה מבוצעת בניתוח קיסרי גם הלידה שלאחריה (השלישית). זאת בהתאם להמלצות איגוד הגניקולוגים. טענת המערערים בפנינו – לפיה הנזק שנגרם מהקרע ברחם נובע מהסיכון הכרוך בנשיאת הריון נוסף – לא נטענה בהליך קמא. בפני בית המשפט המחוזי נטען כי הלידה הטראומטית יצרה חרדה אצל המערערת. על רקע זה, מובנת קביעתו לפיה בהעדר חוות דעת פסיכיאטרית באשר למצבה הנפשי של המערערת, אין די בחרדותיה כדי להביא למסקנה המשפטית לפיה איבדה את היכולת להרות וללדת שוב. הנזק השני – עניינו, כאמור, האוטיזם בו לקה הקטין והשלכותיו הממוניות והלא-ממוניות על המערערים. בית המשפט המחוזי קבע כי לא עלה בידי המערערים להוכיח את קיומו של קשר סיבתי בין האוטיזם לבין הלידה הרשלנית במידת ההוכחה הנדרשת. יוזכר הכלל הראייתי הבסיסי המקובל במשפט אזרחי בשיטתנו, לפיו נטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה הנדרשת היא עודף הסתברות. על פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו במלואה אם ירים את נטל ההוכחה בשיעור העולה על 50%. לא עמד התובע בכך – יפסיד את כל תביעתו (ראו, למשל, ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4) 526 (1999)). יישום כלל זה מביא לתוצאה של "הכול או לא כלום". בענייננו, בית המשפט קמא עיין וניתח את הספרות המקצועית בתחום שהוצגה בפניו. מספרות זו עולה כי לא נמצא קשר ישיר בין הפרעות סב-לידתיות לבין האוטיזם במובן זה שהראשונות גורמות לאחרון. גם העובדה כי מומחה המערערים הבהיר שאינו עומד מאחורי חוות דעתו אם לא הוכח קיומו של תשניק – כפי שאכן נקבע בפסק הדין – מובילה למסקנה כי לא הוכח הקשר הסיבתי ברף ההוכחה הנדרש. 7. אפשרות אחרת שעומדת, לטענת המערערים, בפניהם היא קבלת פיצוי יחסי – להבדיל מ"הכול או לא כלום" – באמצעות מבחן ההטיה הנשנית. מבחן זה הותווה על ידי דעת הרוב בהלכת מלול (חוות הדעת העיקרית ניתנה מפי השופט א' ריבלין) כאחד החריגים לכלל הבסיסי של מאזן הסתברויות. בגלגול הראשון של עניין מלול, נפסק כי יש מקום לצעוד בדרך הביניים בין "הכול או לא כלום". זאת גם לפי אחוזי ההסתברות שהנזק התרחש כתוצאה מהעוולה, אף אם אחוזים אלה נופלים מרף של 50%. ואולם, דעה זו נדחתה בדיון הנוסף בעניין מלול. על פי דעת הרוב בדיון הנוסף, בעל דין המבקש כי בית המשפט יסטה בעניינו מהמבחן הרגיל של מאזן ההסתברויות ויפסוק פיצוי לפי הסתברות נדרש להוכיח – באופן מובהק – את ארבעת היסודות של מבחן ההטיה הנשנית. יסודות אלה הם מזיק, קבוצת ניזוקים, סיכון חוזר ומשותף והטיה עקבית בהחלת כלל מאזן ההסתברויות. ביחס לשני היסודות האחרונים, נקבע כי יש לפסוק פיצויים הסתברותיים "כאשר המקרה הנדון משתייך למחלקה של מקרים המאופיינת ביצירתם של סיכונים חוזרים ומשותפים כלפי קבוצת ניזוקים, ובקיומה של הטיה שיטתית הפועלת לרעת אחד הצדדים המתדיינים אם כלל מאזן ההסתברויות מוחל על כל אחד מן המקרים" (הלכת מלול, בפסקה 21 לחוות דעתו של השופט ריבלין). ביחס למונח "סיכון חוזר ומשותף", הובהר כי הוא כולל שני מצבים: הראשון, כאשר מעשה עוולתי אחד חושף את קבוצת הניזוקים כולה לסיכון, כגון בזיהום סביבתי. השני, כאשר המזיק מבצע מספר מעשים עוולתיים החושפים כל פעם חלקים מקבוצת הניזוקים לסיכון ובמצטבר את הקבוצה כולה, כגון במדיניות של רשלנות רפואית. ובלשון השופט ריבלין: "הגדרתו של הסיכון כ"חוזר ומשותף" עשויה להישען על היקף פריסתו הרחב של המעשה העוולתי או על הישנותו" (שם, בפסקה 22). כאמור, יסוד נוסף שקיומו נדרש במצטבר הוא הטיה עקבית. על התובע להוכיח כי בעניינו קיים קושי מובנה של סיבתיות עמומה, דהיינו כי בנסיבות העניין לא ניתן לדרוש ממנו להוכיח קשר סיבתי עובדתי כמקובל על פי 'מבחן האלמלא'. הנשיאה מ' נאור, שכתבה את דעת המיעוט העיקרית בהלכת מלול בדיון הנוסף, סיווגה את מקרי העמימות השונים לארבע קטגוריות: עמימות ביחס לזהות המזיק, עמימות ביחס לזהות הניזוק, עמימות ביחס לעצם גרימת הנזק ועמימות ביחס לגודלו. לדידה, נסיבות הלכת מלול משתייכות לקבוצה השלישית – סיבתיות עמומה ביחס לעצם גרימת הנזק. בקבוצה זו נכללים אותם מקרים בהם העמימות היא לגבי הקשר הסיבתי העובדתי בין ההתנהגות בת-האשם לבין הנזק של התובע, כאשר באופן מובנה התובע אינו יכול להוכיח, על פי הכללים הראייתיים הרגילים של מאזן ההסתברות, כי הנתבע שהתרשל גרם לו נזק כלשהו. סיבתיות עמומה כזו עלולה להתעורר כאשר יש גורם סיכון בר-אשם וגורם סיכון שאינו בר-אשם ("טבעי"), ולא ידוע אם בכלל גורם הסיכון העוולתי גרם לנזק כלשהו. לשיטת הנשיאה נאור, מבחן ההטיה הנשנית אינו חל בקטגוריה הזו. יחד עם זאת, גם לעמדתה יש להוכיח – בין היתר – סיבתיות עמומה מובנית במאזן הסתברויות, דהיינו להוכיח כי קיימת עמימות בשאלת הקשר הסיבתי העובדתי המונעת אפשרות להוכיח את תהליך הגרימה שאירע בפועל כמקובל ב"מבחן האלמלא". מדעת הרוב בהלכת מלול עולה, אפוא, כי על התובע להוכיח את תנאיו של מבחן ההטיה הנשנית גם כאשר מדובר על קשר סיבתי בין המעשה לבין עצם גרימת הנזק. כדברי השופט ריבלין: "עמדתי היא שכאשר קיימת במקרה קונקרטי אי-ודאות לגבי עצם גרימת הנזק, הכלל הרגיל הוא – וזאת תמיד יש לזכור – שעל התובע להוכיח קשר סיבתי במאזן ההסתברויות, ולעניין זה הוא יכול להסתייע – במקרים מתאימים ואם אכן מדובר בעמימות מובנית – בראיות מדעיות למשל, ובחזקות מתאימות שהדין מעמיד לטובתו. לחלופין, יש באפשרותו של התובע לעתור לפיצוי יחסי, ובלבד שיצביע על קיומה של הטיה נשנית" (פסקה 51 לחוות דעתו). בנסיבות הלכת מלול נקבע כי התשתית הראייתית הקיימת לא מאפשרת לקבוע האם המזיק-הנתבע חשף במדיניותו או בדרך התנהלותו הרשלנית קבוצה של ניזוקים לסיכון הנדון. במילים אחרות, נקבע כי לא הוכח מבחן ההטיה הנשנית באופן המצדיק פיצוי לפי הסתברות. 8. כפי שקבע בית המשפט קמא – כך אירע גם בענייננו. גם אם תתקבל, כנקודת מוצא, טענת המערערים לפיה קבוצת הניזוקים היא כלל החולים האוטיסטיים, המערערים לא הוכיחו קיומו של סיכון חוזר ומשותף לאוכלוסייה מסוימת הנגרם כתוצאה ממצוקה נשימתית. בהקשר זה יוזכר כי לטענת המערערים, ישנם מחקרים המעידים על קשר בין מצוקה עוברית לאוטיזם – ואולם אפילו היה הדבר נכון במובן של קשר סיבתי (סיבה ומסובב), הרי נקבעה קביעה פוזיטיבית בפסק הדין כי לא הייתה מצוקה עוברית כי אם מצוקה נשימתית קלה בלבד. גם יסוד ההטיה העקבית לא הוכח. בהקשר זה נדרש להוכיח כי על פני קבוצת המקרים השייכים ל"מחלקה" הנטענת, מאזן ההסתברויות "מעדיף" באופן עקבי את אחד הצדדים בכל הנוגע לשאלת קיומה או היעדרה של זיקה סיבתית. למעלה מן הצורך יוער כי המערערים לא עמדו גם בדרישות דעת המיעוט בהלכת מלול. נראה כי בענייננו אין מדובר בשני גורמי סיכון הידועים כגורמים המסוגלים לגרום לנזק – האחד כרוך באשם והאחר לא. בתיק זה ידוע מעט מאוד על הקשר בין הפרעות הסב-לידתיות לבין אוטיזם. בפרט, לא ניתן לקבוע כי המצב שבו נולד הקטין בנסיבות המקרה (כיחלון ומצוקה נשימתית) עלול לגרום לאוטיזם או להביא להתפרצותו. על רקע זה מובנת קביעת בית המשפט קמא לפיה אין מדובר בעמימות מובנית כלל, אלא בחוסר ידע. סיכומו של דבר, המערערים לא הוכיחו קשר סיבתי במאזן הסתברויות ואף לא צלחו את משוכת מבחן ההטיה הנשנית. לפיכך אינם זכאים לפיצוי מלא, ואף לא לפיצוי יחסי בשיעור הסתברותי. ג. הפגיעה באוטונומיה 9. באשר לתביעת המערערים לפגיעה באוטונומיה הנובעת מהעדר הסכמה מדעת, עיינתי בחומר. אין לי אלא להסכים לקביעת בית המשפט המחוזי, לפיה עניין זה הועלה לראשונה בסיכומים. בתור שכזה, הוא מהווה הרחבת חזית אסורה. אין המדובר במחסום טכני אלא רכיב-נזק שלגביו לא קיבלה המשיבה הזדמנות להתמודד עימו במהלך המשפט. מטיעוניה עולה כי הייתה מציבה קו הגנה, לרבות חקירת המערערת, מה שלא התאפשר לה. ניסיונם של המערערים לטעון כי העניין עלה בחקירה הנגדית של הרופא המומחה אינו נאמן להקשר הדברים ואף המשפטים הבודדים הרלוונטיים שעליהם הצביעו המערערים אינם מספקים את הסחורה. אוסיף, כי מהחומר עולה שהמערערת קיבלה הזדמנות לבטא את האוטונומיה שלה ביחס להחלטה הראשונית. התביעה לפגיעה באוטונומיה, גם בדיון בפנינו, נסובה סביב החלטה זו. ושוב אוסיף, כי ייתכן שאם הטענה בדבר פגיעה באוטונומיה הייתה מועלית ביחס לשלב ההמשך, לאחר קבלת ההחלטה הראשונית, היה מקום להידרש לה. ברם, טענה מעין זו לא הועלתה, אף לא בפנינו. במישור הכללי, ראוי כי תובע ישקול תביעה לפי ראש נזק זה, ואם יגיע למסקנה כי תצמח תועלת מכך – מוטב שהדברים יועלו כבר בכתב התביעה, ברחל בתך הקטנה. כך או כך, בענייננו מקובלת עליי קביעת בית המשפט המחוזי, כי אין מקום לפסוק פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה ביחס להחלטה הראשונית. סוף דבר 10. אכן, בפני המערערים ניצבים אתגרים מורכבים עקב מצב הקטין. עם זאת, דעתי היא כי אין מנוס מדחיית הערעור, בהתאם לכלליים המשפטיים הרלוונטיים. אשר על כן, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור, ובנסיבות העניין שלא לחייב בהוצאות. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, ‏כ"ד בכסלו התשע"ו (‏6.12.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13026170_Z07.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il