שאול בנימין נ. עיריית תל אביב

פסק-דין בתיק עע"ם 2611/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים עע"ם 2611/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: שאול בנימין נ ג ד המשיבה: עיריית תל-אביב ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 7.2.08 בעת"מ 1529/07 שניתן על ידי כבוד השופטת מיכל רובינשטיין – סג"נ תאריך הישיבה: כ"ד בשבט התש"ע (8.2.2010) בשם המערער: עו"ד עקיבא פוזנר בשם המשיבה: עו"ד גלית פלס-גרטל; עו"ד נעמה חליפה פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (סגנית הנשיא מ' רובינשטיין), בעת"מ 1529/07 מיום 7.2.08. עסקינן בטענת המערער כי חויב בארנונה שלא כדין, שכן לא החזיק בנכס לגביו חויב. רקע ב. ביום 6.5.03 התקבלה אצל המשיבה הודעה של בעלי הנכס נשוא הערעור, כי המערער שכר את הנכס החל מיום 15.4.03 לשם הפעלת פאב/מסעדה למשך שנה. להודעה צורפו ההסכם בין המערער לבין בעלי הנכס, וכן צילום העמוד הראשון של דרכון המערער. המערער חויב בארנונה. ג. ביום 7.9.05 פנה המערער למשיבה, וטען כי מעולם לא החזיק בנכס, וכי מעולם לא חתם על הסכם לשכירתו. בהתאם לכך הועבר רישום החזקה בנכס על שם בעלי הנכס. אלה השיגו על השינוי בטענה כי המערער לא העביר להם את הנכס, אולם השגתם נדחתה בנימוק כי בהתאם לסעיפים 326-325 לפקודת העיריות (נוסח חדש), על העיריה לפעול לחילופי רישומם של המחזיקים בנכס, בהתאם להודעה שקיבלה. ד. המערער טען כי חתימתו על ההסכם זויפה, וכי לאחר שהודיע למשיבה כי אין הוא המחזיק בנכס, ולאחר שהגיש תלונה במשטרה על זיוף מסמכיו בהקשר זה, לא שמע דבר מהמשיבה, והניח כי מקובלת עליה הודעתו. לטענתו, מספר ימים עובר להגשת העתירה נודע לו, כי המשיבה נוקטת בהליכי גבייה ומאיימת לפרוץ לביתו לשם גביית חוב בסך 294,179 ש"ח, בגין החזקתו הנטענת בנכס. ה. נוכח האמור, עתר המערער לביטול חיוביו בארנונה ולהפסקת הליכי הגבייה המינהלית. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים ו. בית המשפט קמא דחה את עתירת המערער. נקבע, כי עתירתו לוקה בשיהוי חמור, וציון ערטילאי על ידיו של המועדים הרלבנטיים לחיובי הארנונה אינו עונה על חובתו של הבא בשעריו של בית המשפט המינהלי, לפרוש את העובדות המהוות תשתית לעתירתו במדויק ובאופן בהיר. נקבע, כי טענת המערער לפיה פנה המערער למשיבה ב-7.9.05, וטען כי אין הוא מחזיק בנכס הנדון וכי מעולם לא החזיק בו, ואילו המשיבה מעולם לא השיבה לטענותיו עד מאי 2007 - אינה עומדת במבחן העובדות ואינה עולה בקנה אחד עם המסמכים שצירפה המשיבה. צוין, כי ככל העולה מן המסמכים, הומצאה לביתו של המערער דרישה לתשלום גם בינואר 2006, ונעשה ניסיון להוציא מעוקלים מביתו ביוני 2006; מדובר אפוא בשתי הזדמנויות בהן יכול היה המערער להבין, כי המשיבה איתנה בדעתה לגבות ממנו את החוב נשוא העתירה. ז. הודגש, כי משך הזמן הארוך שחלף מן המועד שבו ידע המערער על חיוביו בארנונה למועד שבו הגיש את עתירתו, חורג באופן משמעותי גם מסד הזמנים המוגדר בתקנה 3 (ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. לכך מתווסף חוסר יכולתו של המערער להסביר או להצדיק את השיהוי הארוך. ח. זאת ועוד, על פי סעיף 3א(3) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן חוק הערר), הסמכות לדון בטענות המחזיק בנכס, כי אינו מחזיק בו, מסורה למנהל הארנונה ולועדת הערר. נקבע, כי המערער מעולם לא פנה בהשגה למנהל הארנונה בטענות הנדונות, ובחר לברר את טענת ה"מחזיק" בבית המשפט המינהלי, במסגרתה של עתירה. צוין, כי אמנם סעיף 3(ג) לחוק קובע כי בית המשפט רשאי להתיר לנישום להעלות בפניו טענת "לא מחזיק" גם אם לא נטענו טענות אלו בהשגה או בערר, אלא שהפסיקה סייגה סמכות זו וקבעה מפורשות כי מתן הרשות ייעשה רק במקרים עקרוניים המעלים שאלה ציבורית. מקרה זה אינו בא בקהלם של אלה. ט. לבסוף צוין, כי המערער לא העלה טעמים של ממש להתערבותו של בית המשפט ולביטול חיוביו בארנונה. אל מול טענתו של המערער כי מעולם לא החזיק בנכס הנדון עומדת הודעת בעלי הנכס מיום 6.5.03, אליה צורפו, כאמור, הסכם השכירות החתום על ידי המערער והעמוד הראשון של דרכונו. צוין, כי טענות המערער שחתימתו זויפה וכי המסמכים הגיעו למשיבה בדרך מרמה אינן מבוססות, ואין בהן כדי להצביע על פגם בהתנהלותה של המשיבה, אשר פעלה על פי ההודעה שניתנה לה על החלפת המחזיק בנכס. עוד יצוין, כי המערער אמנם ציין שפנה למשטרה ולהגיש תלונה בדבר זיוף חתימתו, אולם הוא נמנע מעדכון בית המשפט בדבר תוצאות החקירה בעניינו, אף שתלונה זו הוגשה בנובמבר 2005, והעתירה הוגשה במאי 2007. הוסף, כי אמנם חתימתו של העותר על התצהיר, שצורף לתביעתו, שונה מחתימתו על הדרכון - אולם לכל היותר מלמד הדבר על חוסר עקביותו. י. לבסוף, נדחתה טענת המערער כי רישומו כמחזיק צריך היה להסתיים כעבור שנה, וזאת לנוכח הודעת בעלי הנכס לפיה המערער שוכר את הנכס לשנה אחת. נאמר כי טענה זו מתעלמת מסעיף 325 לפקודת העיריות. צוין, בהקשר זה, כי תביעה אזרחית כנגד בעל הנכס היא המסגרת הנכונה לבירור טענותיו של המערער בדבר זיוף חתימתו, ולא עתירה מינהלית. בית המשפט המינהלי – כך נאמר – אינו נוטה כדבר שבשגרה לאפשר חקירת עדים, לנהל הוכחות ולמנות מומחים. יא. בחתימת דבריו העיר בית המשפט על מספר פגמים שנפלו בהתנהלותה של המשיבה במסגרת העתירה: ראשית, הימנעותה לצרף לכתב התשובה את החיובים שנשלחו לעותר במהלך השנים בהן החזיק בנכס; שנית, ההודעה על העברת החזקה בנכס היתה ממוענת אך לבעל הנכס ולא למערער; ולבסוף, אי יידוע רשמי של המערער על ההחלטה שנתקבלה בעניין פנייתו. טענות המערער יב. לטענת המערער, פנה אל המשיבה והודיע לה כי מעולם לא החזיק בנכס, אולם עד חודש מארס 2007 לא שמע ממנה דבר, ולא נשלחה אליו כל החלטה. משכך גם לא החל מניין 45 הימים על פי תקנה 3 לתקנות בית המשפט לעניינים מינהליים. עוד נטען, כי תקנה זו כשלעצמה היא אולטרה וירס, ופוגעת בזכות היסוד של הגישה לערכאות. הוסף, כי לא נתקיים דיון בעתירה ולא התאפשרה חקירת מצהירים. עוד נטען, כי לא היה מקום שהמערער יפנה למנהל הארנונה, שכן אין למנהל הארנונה הכלים או את הסמכות לברר טענות בדבר זיוף מסמכים. לחלופין נטען, כי ביום 7.9.05 פנה המערער למנהל הארנונה, אולם טרם נתקבלה תגובתו. כן הודגש, כי צורפה לעתירה תלונה שהגיש המערער בשנת 2005, בגדרה התלונן שאחר התחזה לו, כך שטענתו בדבר זיוף חתימתו אינה מופרכת. טענות המשיבה יג. המשיבה חזרה על טענותיה בעתירה וטענה לשיהוי ניכר, ובנוסף טענה שהאכסניה המתאימה לבירור טענותיו של המערער היתה בפני מנהל הארנונה וועדת הערר לענייני ארנונה שליד הרשות המקומית. עוד נטען, כי גם לגופו של עניין לא הציג המערער טעמים לביטול חיובו בארנונה. הוסף, כי צדק בית המשפט קמא משלא איפשר חקירת המצהירים, שכן המערער לא הצביע בעתירתו כי מדובר במקרה חריג המצדיק דבר זה, ואף לא העלה טענה לגבי העדר חקירת המצהירים בפני בית המשפט קמא. לבסוף נטען, כי בניגוד לטענת המערער, תקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים אינה חוסמת את זכותו של הפרט לגשת לערכאות, אלא אך קוצבת אותה בזמן. הדיון בפנינו יד. בדיון חזר המערער על טענתו כי פנה למשיבה, והודיע לה כי אין לו זיקה לנכס; משלא קיבל תגובה הניח כי מקובלת עליה הודעתו. אשר לטענת השיהוי, משלא נתקבלה מהמשיבה הודעה פורמלית באשר לפנייתו, לא החל – לפי הטענה – מרוץ ההתיישנות. הוסף, כי המסגרת המתאימה לבחינת טענת הזיוף היא בית המשפט. המשיבה טענה מנגד, כי אין באפשרותה לערוך בדיקה מיהו המחזיק ביחס לכל נכס ונכס, והיא נסמכת על הודעות מהבעלים והמחזיק. עוד נטען, כי פנייתו של המערער לרשויות אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות משישן על זכויותיו במשך למעלה משנתיים, ולא בירר מה עלה בגורל פנייתו. לבסוף נטען, כי אין ממש בטענת המערער שאין באפשרות מנהל הארנונה וועדת הערר או בסמכותם לבדוק טענות בדבר זיוף. הכרעה טו. לא מצאנו מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט קמא. אשר לשיהוי: בבחינת טענה זו, על בית המשפט לבדוק האם התקיימו יסודותיו המצטברים של השיהוי - השיהוי הסובייקטיבי והשיהוי האובייקטיבי. בחינת השיהוי הסובייקטיבי מתמקדת בהתנהגות העותר בפועל, כאשר השאלה היא האם התנהגותו עולה כדי ויתור משתמע על זכותו לפנות לערכאות. בחינתו של השיהוי האובייקטיבי מתמקדת במידת הפגיעה באינטרסים של צדדים שלישיים הנוגעים בדבר, וכן בשינוי שחל זה מכבר במצב בשטח. ככל ששני יסודות השיהוי התקיימו, יש להעמיד כנגדם את מידת הפגיעה הנטענת בשלטון החוק ובאינטרס הציבורי מצד הרשות, ולאזן ביניהם (בג"ץ 3937/07 עיריית בית סאחור נ' ראש הממשלה (לא פורסם) והאסמכתאות שם; עע"מ 3189/09 החברה להגנת הטבע נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה (לא פורסם); עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (לא פורסם); עע"מ 8412/07 חברת מלון ומלון סוויטות אפ.אס.אר. בירושלים בע"מ נ' שימי הורן (לא פורסם); א' גורן בתי משפט מינהליים (תשס"ח-2008) 279-278); א' שרגא וא' שחר המשפט המינהלי – עילות סף, (תשס"ח-2008), 193 ואילך; דוקטרינת השיהוי נועדה – במיוחד במשפט המינהלי, אך גם במשפט האזרחי - לקבוע מסגרות, ולוא גם בעלות גמישות, לפעולות שאינטרס הזולת כרוך בהן, וזאת כדי לזרז את הנוגע בדבר להציף עניינו במועד מוקדם. טז. במישור הסובייקטיבי, מן המסמכים שהוצגו בפני בית המשפט קמא עולה כי עוד ביום 17.2.05 הומצאה לכתובתו הפרטית של המערער הודעת דרישה, ונערך הליך של רישום עיקול מטלטלין בביתו. ביום 31.1.06 הומצאה דרישה לתשלום חיוב הארנונה והמים לכתובת נוספת של המערער, וביום 14.6.06 אף בוצע ניסיון להוצאת המעוקלים מדירתו; ביום 28.3.07 נמסרה למערער דרישה נוספת לתשלום החוב. ספק אפוא אם יש מנוס מן המסקנה, שהמערער ויתר במשתמע על זכותו לפנות לערכאות. לעניין השיהוי האובייקטיבי, נראה כי עלולה להיווצר פגיעה בבעלי הנכס, שכן יתכן שיוטלו עליהם חיובי ארנונה מלפני מספר שנים, ומכל מקום ככל שהמדובר בעיריה – בודאי חלוף השנים מערים קשיי גבייה. לבסוף, דומה כי אין חשש לפגיעה בשלטון החוק אם תדחה העתירה בשל שיהוי, שכן אין מדובר במקרה המעלה שאלות ציבוריות ועקרוניות באשר להתנהגות הרשות. יז. בנסיבות אלה, בדין קבע בית המשפט לעניינים מינהליים כי העתירה לקתה בשיהוי ניכר, בפרט כאשר אין בפי המערער טעם להצדקת השיהוי. קשה להלום אף את הטענה, כי משלא נתקבלה תגובה רשמית מן המשיבה במענה לפנייתו של המערער, לא החל מרוץ ההתיישנות בהתאם לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים. אכן, ראוי היה כי המשיבה תשיב לפנייתו של המערער כדרך מינהל תקין, ואולם משלא עשתה זאת אין משמעות הדבר כי מרוץ ההתיישנות לא החל, שכן המשיבה גילתה דעתה במעשיה כי בכוונתה לגבות את החוב. אין אף לקבל את הטענה כי תקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים חוסמת את הגישה לערכאות; כל שהיא עושה הוא לתחום אותה בזמן, ועל כן אין לראותה באולטרה וירס. יח. אשר לשאלת הסמכות, על פי סעיף 3 לחוק הערר, מי שחויב בארנונה כללית רשאי להשיג עליה בפני מנהל הארנונה בעניינים המנויים בו, ובין היתר, בטענה להיעדר החזקה בנכס. מקובל לומר, כי הנושאים המנויים בסעיף 3 נוגעים לעניינים עובדתיים וטכניים המצריכים לעתים בדיקת המצב בפועל (עע"מ 9530/05 ריבוע כחול - ישראל בע"מ נ' עיריית עפולה (לא פורסם)). ערר על החלטת מנהל הארנונה יוגש לועדת הערר (סעיף 6(א)), ועל החלטת ועדת הערר רשאים העורר ומנהל הארנונה לערער בפני בית המשפט לעניינים מינהליים (סעיף 6(ב)). סעיף 3(ג) לחוק, שנוסף בשנת 1994, מעניק לבית המשפט שיקול דעת להתיר טענה בעניין "אינני מחזיק בנכס" בפני בית המשפט, וזאת אף אם לא הוגשה השגה במועד. כ. בית משפט זה פסק כי יש לפרש בהרחבה את סמכותם של גופי הערר השונים בכלל, ושל מנהל הארנונה בפרט, וזאת מטעמים של נגישות האזרח לגופים אלה, מומחיות גופי הערר ומיצוי הליכים יעיל ומהיר (ע"א 10977/03 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' עיריית בני ברק (לא פורסם)). לדידי זהו גם צו השכל הישר. עם זאת הכירה הפסיקה בסמכותו הכללית של בית המשפט לדון גם בעניינים אשר באו אליו חרף מסלול ההשגה הקבוע בחוק, במקרים חריגים (רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' לוי בע"מ (לא פורסם); עע"מ 10826/03 מנהל הארנונה בעיריית עכו נ' קלאב מרקט רשתות שיווק בע"מ (לא פורסם)). בפרשת עיריית רעננה נקבע, כי "מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה" (רע"א 2425/99 עירית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 492 (השופטת פרוקצ'יה)). עם זאת, "נשמר גם כך פתח צר המאפשר לבית-המשפט הרגיל או לבג"ץ להיזקק להכרעה במחלוקת גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה וערר, והוא כאשר מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת" (שם). הנשיא ברק העיר, כי שאלה סבוכה היא האם לועדות הערר סמכות ייחודית או מקבילה, אך מכל מקום "אפילו אניח כי הסמכות היא מקבילה, מן הראוי הוא לעשות שימוש בשיקול הדעת השיפוטי, ובגדר הסעד החילופי להכיר בסמכותה של ועדת הערר" (עמ' 501). כא. ביחס לטענת "אינני מחזיק" – בה עוסק המקרה שלפנינו – הקנה, כאמור, החוק בסעיף 3 (ג) שיקול דעת לבית המשפט להתיר טענות בין כתליו, שלא בדרך של השגה, ואולם נקבעו גדרי הרשות לכך (ע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773): "פתיחת הערכאות השיפוטיות הרגילות בפני החייב בתשלום ארנונה נתונה כעת לשיקול-דעתו של בית-המשפט. כאשר מועלית בפניו טענה המנויה בסעיף 3 לחוק הערר, יש לשקול אם להתיר את העלאתה. נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-מקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה המצריכות לעתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות" (עמ' 780-779, השופט אנגלרד). כב. נראה כי בדין קבע בית המשפט קמא, שאין המקרה שלפנינו בא בגדרי אותם מקרים חריגים המצדיקים פניה לבית המשפט המינהלי תחת פניה לגוף המינהלי, ומדובר בשאלה עובדתית התחומה לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ראו בג"ץ 7990/07 הקרן לזכרון לואיז ווטרמן וייז נ' שר הפנים (לא פורסם); כן ראו עע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש (לא פורסם) ורע"א 564/07 עיריית פתח תקוה נ' חברת דלק נדל"ן בע"מ (לא פורסם), בדבר הצורך בהסדרה על ידי המחוקק של נושא הסמכות בתחום המיסוי המוניציפלי. לבסוף יצוין, משבא התיק לדיון בפני בית המשפט לעניינים מינהליים, כי אינני סבור שנפל פגם בדיון שהתנהל בבית המשפט או בהחלטה שלא לחקור מצהירים. בית המשפט לעניינים מינהליים אינו ערכאה דיונית רגילה, ובהעברת סמכויות לבית המשפט המחוזי ביקש המחוקק לשמור על ייחודו של המשפט המינהלי, המהותי והדיוני. משכך הוא, לא כדבר שבשגרה ייחקרו מצהירים ויישמעו עדים (עע"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים, פ"ד נט(6) 411; עע"מ 2827/07 חיות נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם); גורן, בתי משפט מינהליים 298-297). עוד עלי לציין שבסעיף 13(2) לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000 נקבע כי "סדרי הדין בעתירה מינהלית יהיו במתכונת דומה לסדרי הדין הנהוגים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשינויים שיקבע שר המשפטים, באופן שיבטיחו סעד מהיר ויעיל, תוך אפשרות לקיום בירור עובדתי ככל שהדבר דרוש (הדגשה הוספה – א"ר). לפי תקנה 16(ג) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים, ניתן להתיר חקירת מצהיר (ראו גם תקנה 18(א) לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, תשמ"ד-1984). בפרשת סובחי (עמ' 419-416; וראו גם האסמכתאות שם), דן הנשיא ברק בשאלת שמיעת עדויות בבית המשפט המינהלי, וציין כי ברגיל "יתמצו ההליכים בהגשת תצהירים בלי לשמוע עדים ולנהל הליכי חקירה שכנגד", ועם זאת, הדבר אפשרי, אם כי במשורה. לטעמי עולה מרווח מדוד מגישת המחוקק, שמחד גיסא ביקש בסעיף 13(2) הנזכר להבטיח "מהירות ויעילות", אך מאידך גיסא העניק אפשרות "לקיום בירור עבודתי ככל שהדבר דרוש"; זו גישת איזון, שאינה נועלת את הדלת. כשלעצמי סבורני אפוא, כי יש לבחון במקרים מתאימים – בפתיחות דעת, אם גם במידה נכונה – חקירת מצהירים בבית המשפט לעניינים מינהליים, אף שהדבר כמעט שאינו מתאפשר בבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, נוכח דרכי הדיון הנוהגות בו בפועל, שבהן חקירת מצהירים היא חריג שבחריג גם נוכח העומס; ועם זאת, אף בית המשפט לעניינים מינהליים עמוס מכדי לפתוח פתח רחב מדי, שבמציאות הישראלית ינסו רבים לבוא בו. מכל מקום, במקרה דנא, משלא פנה המערער למסלול הראוי - מסלול ועדת הערר שהדיון בה מאפשר בדיקה עובדתית באופן ממצה - ידו על התחתונה. כג. אף לגופם של דברים, אין בידינו לשעות גם לטענתו של המערער, כי מעולם לא החזיק בנכס, מקום שמנגד הוצגו הסכם שכירות החתום על ידיו, והעמוד הראשון של דרכונו. כמותי כבית המשפט קמא סבורני, כי אין די בטענות בעלמא בדבר זיוף החתימה על ההסכם כדי לבסס את טענתו, ואי הצגת תוצאותיה של החקירה המשטרתית אף היא אומרת דרשני. כד. לטענת המערער היה על המשיבה לבדוק נוכח פנייתו, מיהו המחזיק בנכס. אין בידינו לקבל טענה זו. סעיף 325 לפקודת העיריות מטיל על הבעלים או על המחזיק למסור הודעה לעיריה בדבר חילופי החזקה ובעלות, ומשניתנה הודעה זו "לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה". על תכלית ההסדר עמד בית משפט זה: "הנה, מטרתם של סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות, להקל את הנטל המוטל על העיריה לגבות את המס, מתוך הכרה בכך שהטלת נטל של בדיקה אקטיבית באשר לזהותו של המחזיק בכל נכס ונכס, הינה גזירה שהרשויות המקומיות לא תוכלנה לעמוד בה" (בר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (לא פורסם) (השופט דנציגר), וראו גם חוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה (להלן פרשת דור אנרגיה - חיפה)). ועוד: "העיקרון הבסיסי של חיוב הארנונה הוא שהחיוב יושת על המחזיק בנכס (ס' 8 לחוק ההסדרים). תכליתו של סעיף 325 לפקודת העיריות הינה להעביר את נטל ההודעה על שינוי חזקה אל המחזיק העוזב. הוראה זו נועדה להקל על הרשות לגבות את מיסי הארנונה בלא שתידרש לעקוב בעצמה אחר השינויים בחזקה..." (בר"מ 1962/06 כהן נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה (לא פורסם) (השופטת נאור)). כה. בפרשת דור אנרגיה - חיפה הנזכרת, דן בית המשפט בשאלה האם ייתכנו נסיבות שבהן, למרות שלא עמד המחזיק או הבעלים של הנכס בחובת ההודעה לעיריה על שחדל להיות הבעלים או המחזיק בנכס או על העברת הבעלות או החזקה לאחר, לא יחויב בתשלום ארנונה, וזאת משום שהעיריה התרשלה או משום שהעיריה ידעה על האמור. השופט דנציגר סבר כי חובת ההגינות המוטלת על הרשות המקומית מולידה במקרים חריגים, בהם קיימת הצטברות של נסיבות (כגון משך הזמן שחלף, גובה החוב שהצטבר, ועוד), מצב קיצוני המטיל חובת בדיקה אקטיבית על הרשות עצמה. השופטת פרוקצ'יה, אף שהסכימה לתוצאה במקרה הקונקרטי, סברה כי אין ללכת בדרך פרשנית המטילה על העיריה, בשם חובת ההגינות, לפקח על שינויים בזהות המחזיקים בנכסים שבתחומה, לצרכי בירור גביית ארנונה. השופטת פרוקצ'יה הותירה בצריך עיון את השאלה, האם תיתכנה נסיבות חריגות שבהן ידיעה בפועל עשויה להיות תחליף להודעה. השופטת ארבל סברה, כי הוראות סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות מטילות על המחזיק את הנטל להודיע על שינוי זהות המחזיק בנכס. עם זאת, באותן נסיבות חריגות בהן ישנה ידיעה בפועל מצד המחלקה הממונה על גביית הארנונה על דבר שינוי זהותו של המחזיק בפועל בנכס, החלטת העיריה להמשיך ולגבות את הארנונה אינה יכולה להיחשב סבירה. כשלעצמי סבורני, על פי השכל הישר, כי אם אכן ידעה אל נכון המחלקה הרלבנטית על השינוי למעשה, די בכך לצורך תחילת הפעלתו של המנגנון לשינוי, ולמצער לבדיקה נוספת. ער אני לעומס המוטל על העוסקים בגביית ארנונה, בודאי במקום רב נכסים ורב תחלופה כמו תל-אביב. אך במקום שנפתח הפתח לבדיקה קלה יחסית נוכח ידיעתה הקונקרטית של הרשות, יש מקום למאמץ מצידה. כו. ואולם, אין זה המקרה שבפנינו. המערער הודיע אך בשנת 2005 כי אינו מחזיק בנכס, ולא הביא כל תמיכה לטענתו בדבר זיוף חתימתו. אין די בטענה בעלמא כדי לפטור את המערער מתשלום ארנונה, שאחרת יוכל כל מאן דהוא לטעון טענות מטענות שונות, והעיריה תידרש לערוך בדיקות ולהכריע בטענות, משל היתה גוף מעין שיפוטי. משכך, ככל שיש בפי המערער טענות כלפי בעלי הנכס, אם בטענת זיוף ואם בטענה אחרת, האכסניה המתאימה לטענות אלה היא במסגרת תביעה אזרחית אל מולם. בשונה מן האמור לגבי ידיעה קונקרטית של העיריה באשר לשינוי בהחזקת הנכס, מסופקני אם יש להטיל על העיריה בכגון דא, מקום שבטענה בלבד עסקינן, מעקב אם אכן חוזה הידוע לה נסתיים או שמא הוארך, אחרת מותחים אנו יתר על המידה את חובותיה. כז. לבסוף, אבקש להצטרף להערתה של סגנית הנשיא רובינשטיין בדבר הפגמים שנפלו בהתנהלותה של המשיבה, ובפרט להערתה, כי משהועברה החזקה בנכס על שם המערער, מן הראוי היה כי יוּדַע לו על כך. באופן תיאורטי יכול להיוצר מצב בו פלוני יודיע בכזב לעיריה שהנכס בבעלותו הושכר לאלמוני, ואילו אלמוני לא יהיה מודע לדבר עד אשר יחויב בתשלום ארנונה. הודעה למחזיק הנטען על העברת רישום החזקה יכולה למנוע זאת, כמו גם טענות שונות מפי המחזיק. כח. אין בידינו, אפוא, להיעתר למבוקש. בנסיבות נפסוק למשיבה שכר טרחה על הצד המתון בסך 8,000 ש"ח. כט. אשר להערת חברי המשנה לנשיאה והמחלוקת שנפלה, דומני כי יש בהן כדי להצביע, בפעם המי-יודע-כמה, על הצורך בתיקון דיני הארנונה ובפישוטם, שהם לא אחת כספר החתום; ראו הערתי בפרשת דור אנרגיה ברישת חוות דעתי, והערת השופטת נאור שם בסיפת חוות דעתה, ותוחלתנו טרם באה. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה לפסק דינו של חברי, השופט רובינשטיין, בכפוף להערה אחת הנוגעת לסוגיית הסמכות. 1. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר) קובע: השגה 3. (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א). (ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה. בעוד שסעיף 3 כולו נועד להסמיך את מנהל הארנונה לדון בהשגות הנוגעות לתשלום הארנונה, הרי שסעיף 3(ג) מעניק לבית המשפט שיקול דעת להתיר טענה בעניין סעיף קטן (א)(3) גם אם לא הוגשה השגה במועד. בעבר כבר הפניתי את תשומת הלב לכך שלא תמיד נעשתה הבחנה לעניין תחולתו של סעיף 3(ג) בין כל סעיפיו הקטנים של סעיף 3(א), בעוד שלטעמי לפי לשונו הברורה, סעיף זה מוסב על סעיף 3(א)(3) בלבד העוסק בטענה בעניין "אינני מחזיק בנכס", ואף חברי מסכים לכך (ראו פסקה י"ח לחוות דעתו; רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ (לא פורסמה, 3.6.08); עע"ם 10826/03 מנהל הארנונה בעיריית עכו נ' קלאב מרקט רשתות שיווק בע"מ (לא פורסם, 11.6.06)). לצד זאת נפסק כי ישנו שיקול דעת מסוים לבית המשפט להתיר העלאת טענות אחרות הקבועות בסעיף 3(א) בפניו, למרות מסלול ההשגה הקבוע בחוק. לעניין זה נפסק כי סמכות זו תופעל במקרים חריגים בלבד וכאשר מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת. 2. המסקנה היא, לטעמי, כי יש להבחין בין שיקול הדעת הנתון לבית המשפט לאפשר העלאת טענות הנוגעות לתשלום ארנונה לפי סעיפים 3(א)(1), (2) או (4), לבין שיקול הדעת הנתון לבית המשפט לאפשר העלאת טענה מסוג "אינני מחזיק בנכס" הקבועה בסעיף 3(א)(3). בעוד שלגבי הראשונות שיקול הדעת צריך להיות מצומצם למקרים חריגים ועקרוניים בלבד, הרי שלטעמי שיקול הדעת לגבי טענת "אינני מחזיק בנכס" אמור להיות רחב יותר, כפי שקבע המחוקק. אוסיף כי יש לכך גם טעמים ענייניים. כך למשל, כאשר מדובר בטענות הקבועות בסעיפים 3(א)(1) ו-(2) הרי שמדובר בטענות שאינן חולקות על עצם החיוב בארנונה, אלא על גובה החיוב. בניגוד לכך, טענת "אינני מחזיק בנכס" היא טענה הכופרת בעצם החיוב, ולפיכך מצא המחוקק, כך נראה, לאפשר ביתר גמישות את העלאתה בפני בית המשפט שלא במסגרת הליך ההשגה. 3. אין משמעות הדבר כי בית המשפט יאפשר בכל מקרה ומקרה העלאת טענה של "אינני מחזיק בנכס", וברור כי דרך המלך היא פנייה במסלול ההשגה הקבוע בחוק, בייחוד כאשר מדובר בעניינים עובדתיים-טכניים. עם זאת, אני סבורה כי שיקול הדעת רחב יותר מעניינים עקרוניים-ציבוריים בלבד (ראו למשל ע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 (2002), שם משום מה לא נערכה ההבחנה בין סעיפיו הקטנים של סעיף 3(א), אך נפרשו שיקולים להחלת סעיף 3(ג) שהינם רחבים יותר מעניינים עקרוניים בלבד, כגון מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים, ומידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לאזרח מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות). אין כאן המקום לתחום את גבולותיו של שיקול הדעת בעניין זה, וזאת מאחר שיתר נימוקיו של חברי מובילים ממילא לתוצאה של דחיית הערעור. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: גם אני סבור כי יש לדחות את הערעור. אשר לסמכות המקבילה, כפי שהיא עולה מתוך הוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, נראה לי כי הידרשותם של חַבֵרַיי לפסיקה שניתנה בעבר לעניין מרחב שיקול-הדעת של בית-המשפט לדון בעניינים המסורים למנהל הארנונה, מעוררת קושי לאור לשון החוק. אכן הפסיקה, כפי שמציינים חֲבֵרַיי, לא הקפידה בעבר עם לשון החוק אך סבור אני כי החוק הוא מפורש וראוי לחזור למושכלות ראשונים: בארבעה עניינים רשאי מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית להשיג על הודעת התשלום לפני מנהל הארנונה. לזה הסמכות ולא לאחרים; אולם, בעניין אחד מתוך אותם ארבעה עניינים, לאמור, לעניין הטענה שמי שחוייב בתשלום אינו מחזיק בנכס, רשאי בית-המשפט במסגרת הליך משפטי שהוא מקיים להתיר להעלות טענה כאמור גם בפניו. זאת ועוד: גם בעניין זה, ראוי לו לשיקול-הדעת של בית-המשפט שיצמצם עצמו למקרים חריגים ועקרוניים בלבד. ביתר שלושת העניינים אין בית-המשפט, המקיים הליך משפטי הנוגע לחיוב בארנונה, רשאי להתיר להעלותם בפניו. ה מ ש נ ה – ל נ ש י א ה הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, כ"א באייר תש"ע (5.5.10). ה מ ש נ ה – ל נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08026110_T15.doc/צש+רח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il