רפי ומתי יהושוע שיווק והפצה בע"מ נ. יונה שאול בפש"ר

בבית המשפט העליון רע"א 261/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' אנגלרד המבקשת: רפי ומתי יהושוע שיווק והפצה בע"מ נגד המשיב: יונה שאול בפש"ר בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 12.12.96 בה"פ 121/96 שניתן על ידי כבוד השופטת יהודית צור תאריך הישיבה: טז בטבת תשנ"ח (14.1.98) בשם המבקשת: עו"ד עודד בן עמי בשם המשיב: עו"ד חורש, עו"ד זהר פסק-דין 1. בין אם מלכתחילה שומה היה על המבקשת להגיש ערעור ובין אם היה מקום לראות את הבקשה כאילו הוגשה עליה בקשת רשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה (כמו שאנו סבורים), שמענו את הבקשה שלפנינו כערעור. סבורים אנו שדין הערעור להתקבל. בורר נתן פסק דין, ולאחר שתיקן פעמיים את פסיקתו הקודמת נתן פסק בוררות סופי. המשיב הגיש בקשה לבטל את פסק הבוררות, ובית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ואישר את פסק הבוררות; בין השאר דחה בית המשפט את טענת המשיב שהתבססה על טענת תרמית בהצגת חשבונות כוזבים לבורר. לענין זה יש להזכיר את עדותו בבוררות של רואה החשבון אנג'ל שהגיש לבורר מסמך "מבוקר" של חשבונות, שנתברר שלא היה "מבוקר". כמו כן יש להוסיף שבהליך האמור לא נחקרו המצהירים על תצהיריהם. לאחר דחיית בקשת הביטול הגיש המשיב תובענה לנזקים נגד רואה החשבון ונגד שניים ממנהלי המבקשת. בית המשפט קבע שרואה החשבון התרשל בהגשת המסמך מבלי לוודא קיומו של החוב אך התביעה נדחתה מאחר ולא הוכח העדר קיומו של חוב, ואשר על כן אין קשר סיבתי בין מעשה הרשלנות לבין נזק כלשהו שנגרם למשיב. ההליך הנוכחי יסודו בתובענה נוספת שהגיש המשיב נגד המבקשת לביטולו של פסק הבוררות על יסוד סעיף 24(10) לחוק הבוררות, תשכ"ח1968-. התובענה נתקבלה ומכאן הערעור שלפנינו. 2. אין ספק בלבנו שבית המשפט היה מוסמך לדון בבקשה לביטול פסק דין שניתן בתרמית בנסיבות המצדיקות העדפת העקרון של השגת צדק על פני הדוקטרינה של מעשה בית דין: ע"א 254/58 פ"ד יג 449; ע"א 417/89 פ"ד מה(4) 641; לענין זה אין הבדל באשר להלכה הפסוקה בין ההחלטה המאשרת את פסק הבוררות לבין פסק הבורר עצמו. אך תחום הפרישה של הדוקטרינה האמורה הוא מצומצם. לענייננו יכולה לבוא בחשבון העילה שעד שהעיד במשפט העיד לשקר אך התנאי להיעתרות לבקשה הוא שנתגלתה ראייה חדשה, שלא ניתן היה בשקידה סבירה להגיע אליה במהלך הדיון, שמשקלה ממשי, שקיימת עדות חזקה שהיא עדות שקר ואפשר שבעל דין יזם ביודעין את הבאתה במשפט; עצם העובדה שטוענים שעדות פלונית היא עדות שקר אינה מספיקה, שאם לא כן לא היה סוף למשפטים המבוססים על ממצאים שבעובדה; ראה: Gordon: Fraud or new evidence as grounds for actions to set aside judgments, 77 L.Q.R. 358-381; 553-559. 3. הראייה החדשה שעליה סמך המשיב את טיעוניו היא הודייתו של רואה החשבון שהמסמך "המבוקר" לא היה כזה ו"ממצאו" של בית המשפט בתביעת הנזקים שרואה החשבון התרשל. לא זו בלבד שה"ממצא" האמור אינו קושר את המבקשת כבר משום כך שהתביעה בהליך ההוא נדחתה, אלא שבמקרה שלפנינו אין כל ראייה שעדותו של רואה החשבון היתה עדות שקר או שהמבקשת הניעה את רואה החשבון למסור עדות שקר על יסוד טענות עובדתיות כוזבות. לא זו אף זאת: נושא התרמית כבר עלה על הפרק בבקשה לביטול פסק הבוררות וטענת המשיב לעניינה נדחתה. עילת המשפט החוזר יכול ותעמוד לבעל דין רק במידה שאינו יכול למצות את זכויותיו במסגרת ההליכים הרגילים: בר"ע 58/89: פ"ד מג(1) 414, 416 והנה המשיב כבר מיצה את זכותו בגדר הליכים כאלה. אנו מקבלים איפוא את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ודוחים את בקשת המשיב. המשיב ישלם למבקשת-המערערת שכ"ט עו"ד 20,000 ש"ח. ניתן היום טז בטבת תשנ"ח (14.1.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97002610.B04