פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 2608/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2608/13 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. ועדת המאוימים עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י' באב התשע"ג (17.7.13) בשם העותר: עו"ד תמיר בלנק; עו"ד רענן גלעדי בשם המשיבים: עו"ד עמרי אפשטיין; עו"ד ענר הלמן פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. עיקר עתירה זו בקשת העותר, שריצה מאז 2010 עונש מאסר בפועל בן 33 חודשים, הוא קבלת היתרי שהיה בישראל בשל טענה למאוימות באיו"ש, בשל חשדות בשיתוף פעולה עם כוחות הביטחון הישראליים. העותר ריצה עד זה לא כבר מאסר בן שלושים ושלושה חודש בגין הרשעה בעבירות שונות – כניסה לישראל שלא כחוק, הסגת גבול, גניבה, התפרצות למקום מגורים, החזרת נכס חשוד כגנוב, גניבת כרטיס חיוב, הונאה בכרטיס חיוב ובריחה ממשמורת חוקית, והפעלת מאסרים על תנאי שהיו תלויים ועומדים כנגדו. מועד שחרורו המלא של העותר היה ב-29.5.13, והוא נתון כיום במשמורת שנקבעה על-ידי בית הדין למשמורת. הגורם המוסמך, יו"ר ועדת המאוימים, דחה את בקשת העותר להישאר בישראל, בעקבות המלצת הועדה, על רקע פעילותו הפלילית ומהיעדר הוכחות לאיום כלפיו באיזור. עם הגשת העתירה 11.4.03 (ללא נימוקים ותוך בקשה לצו ארעי) ניתן מפי השופט זילברטל צו ארעי האוסר על הרחקת העותר מישראל עד להחלטה אחרת. ב. בנימוקי העתירה (הוגשו ב-2.5.13) נטען, כי היא מצביעה על כשלים בהתנהלות ועדת המאוימים, אשר דחתה ביום 4.4.13 את בקשת העותר להיתרי שהיה בישראל, שכן שניים מאחיו נרצחו בשטחים על רקע חשדות לשיתוף פעולה, והוא עצמו נחטף, נעצר ועונה על-ידי גורמים פלסטיניים; ואכן אושר בועדה שהיה חשוד בשיתוף פעולה עד 2004 ונחטף. כנטען נדחתה פנייתו עתה בלא בדיקה מעמיקה. יצוין כי עתירה קודמת (בג"ץ 4759/12) נמחקה לבקשת העותר, משעמד להגיש פניה מחודשת לועדת המאוימים, תוך שהעותר מחה אז על אי מסירת חומר גלוי לעיונו. בעתירה הנוכחית נתבקשו גם סעדים כלליים לעניין העברת החומר, קביעת נוהל ראוי למסירתו ולעיון מוקדם (שישה חודשים טרם השחרור) בעניינם של אסירים הפונים לועדה, ולגבי העותר נתבקש דיון מחדש בועדה והיתר שהיה ועבודה זמני. אשר לקורות העותר, יליד 1974, נטען כי עוד בגיל 16 (1990) נחטף על-ידי פעילי פתח ונחקר לגבי שיתוף פעולה עם ישראל, ולימים נזרקו בקבוקי תבערה על ביתו ונעשה ניסיון להציתו; בסוף 1995 נעצר, לטענתו, על-ידי הרשות הפלסטינאית ועונה, וכך גם בשנת 2000, ונטען עוד לעניין חשדות שהועלו נגדו ברשות לשיתוף פעולה עם ישראל. נטען גם, כי עברו הפלילי של העותר – המכביד, יש לומר – בא בשל מצוקתו הקיומית, והוא מורכב מעבירות רכוש ללא אלימות. במישור המשפטי נטען, בין השאר, בדבר הזכות לחיים ולמקלט, הנתונה אף לבעלי עבר פלילי. ג. בדיון ב-20.5.13 בפני הרכב (המשנָה לנשיא והשופטים הנדל וזילברטל) הוחלט על דחיה, כדי לאפשר דיון נוסף בועדת המאוימים בעניינו של העותר, בעקבות תצהיר של אסיר אחר שהוגש לועדה מטעמו. ב-26.5.13 עידכנו המשיבים בדבר הדיון הנוסף בועדת המאוימים, שנערך ב-23.5.13, בו נבחן תצהירו של האסיר האחד שהגיש המערער, והחלטת יו"ר הועדה היתה שלא לשנות מן ההחלטה הקודמת מ-4.4.13. נאמר כי אין במידע שבתצהיר לשנות מן ההערכה, שאין אינדיקציה למאוימות ולסכנה לחיי העותר באיזור בשל חששות לשיתוף פעולה עם ישראל, זאת גם כיון שכאשר לא שהה במאסר בישראל נכנס לאיו"ש; הוטעמו המעורבות בפלילים וסיכון שלום הציבור בישראל בגללה. יצוין כי נמסר סיכומן של עמדות שירות הביטחון הכללי והמשטרה, ושני הארגונים לא המליצו על שהיית העותר בישראל, שב"כ – בהיעדר מידע עדכני בדבר חשדות בשיתוף פעולה, והמשטרה – בשל ריבוי התיקים הפליליים לאורך שנים רבות, למעשה (מעבר לידוי אבנים ב-1992), לאורך שתים עשרה שנה. העותר תואר על-ידי המשטרה כ"מקור שגרתי, לא מאוים על רקע שת"פ". לא למותר לציין, כי חומר הועדה ערוך עתה באורח מחודש בעקבות הערות הפסיקה – קרי, פירוט מידע, המלצות הועדה, והחלטת היו"ר (שקיבל הסמכת האלוף); ראו לעניין זה בג"ץ 1488/12 פלוני נ' ועדת המאוימים (7.3.12); בג"ץ 9482/11 פלוני נ' שר הפנים (7.1.13), פסקאות ל"ה – מ"ג, וכן ראו כתב הסמכה ליו"ר הועדה (רמ"ח תיאום ואג"ם במפקדת תיאום הפעולה בשטחים) מיום 16.6.13. ד. העותר הגיב (2.6.13) כי סיים תקופת מאסרו, והוא נתון מ-29.5.13 בצו הרחקה וצו משמורת. נטען כנגד ההחזקה במשמורת, כנגד אי התיחסות לסעדים שונים שבעתירה, ובדבר היעדר זכות טיעון. ה. לקראת הדיון, שהוקדם בהחלטת המשנה לנשיא מ-10.6.13, הוגשה תגובת המשיבים (ביום 10.7.13). צוין, מעבר לעברו הפלילי המגוון של העותר, כי מאז 2007 פנה מספר פעמים לועדת המאוימים, אך במקביל המשיך בעבירות – והרשעתו האחרונה במגוון עבירות בתיק הפלילי מ-2010 הולידה את גזר הדין הנזכר בן 33 החודשים. לעמדת המשיבים, שתי אמות המידה המשמשות להכרעה בדבר מאוימות, קרי, סכנה לחיי הפונה אם ייצא לאיזור, ומנגד סכנה לשלום הציבור בישראל אם יישאר בישראל – "אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי" (בבלי ברכות ס"א, א') – אינן תומכות בבקשת העותר. שני דיונים בועדת המאוימים (כפי שנזכר מעלה) לא מצאו סיכון לחייו, ומנגד עברו הפלילי עומד לו לרועץ. באשר לסעדים המתבקשים בעניינים כלליים הקשורים בעבודת הועדה, הופנינו – בין השאר – לפסיקה קודמת שלפיה יש לגלות את מירב מה שניתן לגלות בלא פגיעה בבטחון המדינה (בג"ץ 1488/12 הנזכר), וכנאמר נוהגים עתה לפיה; אך אותה פסיקה צפתה – כנטען – פני עתיד ואין מקום להעברת מידע מדיונים ישנים. נטען כי לעותר ניתנה מספר פעמים אפשרות להביא עמדתו בפני הועדה. נאמר עוד, כי את הבקשה לקביעת דיון בעניינם של אסירים מחצית שנה לפחות טרם שחרורם יש לדחות מטעמים דיוניים ומעשיים כאחד, וכי עדיף שהבחינה העדכנית של מצבם תהא בסמוך למועד השחרור, מה גם שהטוען למאוימות יכול לבקש סעד ביניים מקצין המת"ק. עוד נאמר, כי סמכות בעניין החלטות ועדת המאוימים מצויה בבית משפט זה, וגם אם במקרים חריגים ניתן לפנות לבית הדין לביקורת משמורת בקשר למשמורת, אין בית הדין ובית המשפט לעניינים מינהליים מוסמכים לדון בהחלטות יו"ר ועדת המאוימים, סמכות הנתונה – כאמור – לבית משפט זה. בקשר להיתר עבודה שנתבקש, נאמר כי אינו אקטואלי, שכן העותר מוחזק במשמורת. ו. העותר הגיב (14.7.13) לתגובת המשיבים וטען באשר לסעדים הכלליים לעניין עבודתה של ועדת המאוימים (בעקבות דו"ח מבקר המדינה 57ב (2006)), אי מסירת מידע גלוי, חובה לדון בהקדם בעניינם של אסירים, המשאלה בדבר היתר שהיה ועבודה בישראל לעותר, וקיום חובת ההנמקה. ז. במהלך הדיון בפנינו (17.7.13) עיינו בהסכמה בחומר חסוי של שב"כ ומשטרת ישראל. עיקר התמונה של עבריינות פלילית מצוי בחומר הגלוי ובמרשם הפלילי, אך ראינו ידיעות מודיעין המחזקות את החומר הגלוי לעניין הפלילי בחינת ראיות מינהליות. הכרעה ח. ועדת המאוימים היא מוסד שתואר לא מכבר בבג"ץ 9482/11 פלוני נ' שר הפנים וועדת המאוימים (7.1.13), וראו פסקאות ל"ב-מ"ג שם. היא מייעצת לגורם המחליט, שהוא גם יו"ר הועדה, לו הואצלה סמכות מפקד האיזור. כיום היו"ר הוא ראש מחלקת תיאום ואג"ם במפקדת תיאום הפעולה בשטחים, כאמור. מפקד האיזור רשאי, מכוח סעיף 3ג לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003 "לתת לתושב אזור היתר לשהיה בישראל", לאחר ששוכנע "כי התושב... כאמור מזדהה עם מדינת ישראל... וכי הוא או בן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום הביטחון, הכלכלה, או עניין חשוב אחר של המדינה או (ש) מתן ההיתר לשהיה בישראל... (הוא) מעניינה המיוחד של המדינה". שאר חלקי הסעיף שלא הובאו כאן מתיחסים לסמכויות שר הפנים, לרבות מתן אזרחות, נושא שהסמכות הדיונית לגביו היא בבית משפט זה. לא ניכנס כאן לשאלה האם החלטות מפקד האיזור או מי שהאציל לו סמכות בעניין היתר שהיה בישראל ניתנות לתקיפה בבית משפט אחר; מכל מקום, עד כה בפועל נדונים תיקי המאוימות לאורך השנים בבית משפט זה. באשר לכלל הטיפול במאוימים ערים אנו לדברים שנאמרו על-ידי מבקר המדינה בדו"ח 57ב לעניין הצורך בפתרונות למאוימים, וכן לדברי אלוף (מיל') יעקב אור ממשרד מבקר המדינה (ולשעבר מתאם הפעולה בשטחים) לעניין הליקויים בטיפול במאוימים, שנאמרו בועדת ביקורת המדינה בכנסת ביום 15.5.12, ולהחלטת ועדת ביקורת המדינה למעקב בעניין זה. בפנינו ציין עו"ד הלמן כי מנכ"ל משרד ראש הממשלה מטפל בנושאי מאוימות שלא בשל שיתוף פעולה; אך כשלעצמנו סבורים אנו, בהתחשב באמור בדו"ח המבקר ובועדה בכנסת (ראו גם פסקה מ"ג לפסק הדין בבג"ץ 9482/11), שיש מקום לטיפול מזורז בשאלות של משתפי פעולה מאוימים אשר אינם בדרגת סייענים המטופלים על-ידי שב"כ; אך נציין כי העותר – כעולה מן החומר החסוי שבפנינו – אינו כזה, שכן לא היה קשור עם שב"כ ולא הופעל על ידיו. ט. כנאמר בתגובה לעתירה ואין חולק, היה העותר קשור עם משטרת ישראל לסירוגין בשנים 2008-1998 והתקיימו עמו כ-19 פגישות בהן מסר כ-24 ידיעות בנושאי סמים, התפרצות ורכוש. ואולם, רמת שיתוף הפעולה בנושאים פליליים (ולא היה שיתוף פעולה עם שב"כ) אינה יכולה לגבור על עברו הפלילי המכביד של העותר, הכולל – כאמור הרשעות בעבירות שונות, רובן בעבירות רכוש אך גם עבירות הקשורות בזנות ובבית בושת (מלבד עבירות חוזרות של כניסה לישראל). הוא עמד לא פחות מאחת עשרה פעמים לפני בתי המשפט, לאחרונה ב-2010, עילת מאסרו שהסתיים לאחרונה, והיו גם מאסרים קצרים יותר בעבר. לא שוכנענו כי העבירות נבעו דווקא ממצוקה כלכלית, אך גם אם כן – אין הציבור בישראל צריך לשאת בסיכון מצד מי שחוזר שוב ושוב לסורו. החומר המודיעיני שראינו, בחינת ראיות מינהליות, רחוק ממלבב, לשון המעטה שבהמעטה. החומר מטעם שירות הביטחון אינו מגלה אינדיקציה לחשדות עדכניים לשיתוף פעולה, והוא עצמו מעולם לא היה קשור עם שב"כ ולא הופעל על-ידיו. י. ועדת המאוימים, כאמור, דנה ושבה ודנה בעניינו של העותר, ובעל הסמכות שב וקיבל פעם אחר פעם החלטה. בכגון דא יש צורך ב"מסה קריטית" מיוחדת כדי שבית המשפט יתערב בהכרעות הועדה. הפסיקה נדרשה למידת ההתערבות בתוצרי הועדה (ראו בין השאר בג"ץ 4857/07 פלוני נ' משטרת ישראל (2007); בג"ץ 9343/11 פלוני נ' ועדת המאוימים (2012); ראו גם האמור בבג"ץ 11090/07 פלוני נ' שר הביטחון וועדת המאוימים (2008) בעניינו של אחר: "לא מצאנו להיעתר למבוקש. שאלת הסיכון לחיי העותר מהרחקתו לאיזור נתונה לבחינתה של ועדת המאויימים (בג"צ 11295/03 פלונים נ' משטרת ישראל (טרם פורסם) (2007)). בפני הועדה הוצגו העובדות הנוגעות לענין, ותוצאות בדיקתה הן כי אין ממש בטענות העותר לפיהן נשקפת סכנה לחייו באיזור בשל חשד לשיתוף פעולה עם ישראל. יתר על כן, נמסר כי העותר נכנס לשטחי האיזור, עובדה המערערת ביותר את אמינות גירסתו בדבר הסכנה הנשקפת לו מהרחקתו לאיזור (בג"צ 3466/05 פלוני נ' שר הביטחון (לא פורסם)(2006)). לכך גם מצטרף מידע קונקרטי באשר למסוכנותו של העותר לשלום הציבור. אטעים כי טעם אחרון זה – המעורבות בפלילים – יש בו חשיבות רבה. לא יתכן כי אדם יאחז במקל בשני קצותיו. מחד גיסא יבקש לחיות בישראל ומאידך גיסא יפגע בבטחון הציבור בה על-ידי מעורבות בפלילים. תרתי דסתרי הם, שאין להלמם". דברים אלה יפה כוחם בענייננו אחד לאחד. ערים אנו לאמור בבג"ץ 4702/94 אל-טאיי נ' שר הפנים (1995) בו צוין, מפי הנשיא ברק (פסקה 7) כי "מי שנכנס לישראל ושוהה בה שלא כדין אינו זכאי להישאר בישראל, אך הוא זכאי לכך כי חייו לא יהיו בסכנה, לא בישראל ולא בארץ היעד אליה יגורש. על כן, אין לגרש אדם מישראל למקום בו נשקפת סכנה לחייו או לחרותו". דברים נכוחים אלה כמובן לנגד עינינו, אך לשם קביעה כי נשקפת סכנה יש צורך בנתונים המוכיחים זאת באופן סביר, והנטל על הטוען, וכאלה לא נמצאו לנו – ומנגד נמצאו גם נמצאו חששות לשלום הציבור מפעילותו הפלילית הנשנית של העותר. יא. על כן איננו רואים מקום להיעתר לעתירה בכל הנוגע לעניינו של העותר. יב. אשר לנושאים הכלליים, לעת הזאת איננו רואים להוסיף על האמור בפסק הדין בבג"ץ 9482/11 הנזכר. לעניין פרוטוקולים של ועדת המאוימים נתנו דעתנו לאמור בבג"ץ 9343/11 ו-1448/12 פלוני נ' ועדת המאוימים (2012) פסקה 5, כלהלן: "המדינה הציגה... מתוה להחלטת ועדת מאוימים שאמור להבטיח כי החלטת הועדה תכלול את כל הנתונים הגלויים שניתן לגלות לפונה, ואת תמצית עמדתו תוך ציון הפניה מטעמו שמונחת לפני הועדה". נושא זה, כאמור בפסק הדין, צריך "לעמוד במבחן המעשה". דומה כי ההחלטות האחרונות של ועדת המאוימים מפורטות יותר מאלה שידענו בעבר. עדיין פתוחה הדרך לשיפורים, ונציין כי איננו רואים כשלעצמנו הבחנה בין התיחסות לחומר ישן להתיחסות לחומר עדכני; המבחן שצריך להיות לנגד עיני ועדת המאוימים הוא האם במכלול החומר יש כדי לסייע לטענות הטוען למאוימות אם לאו, אך פשיטא גם – בגדרי השכל הישר – ודעת לנבון נקל, כי ככל שהחומר עדכני הוא רלבנטי יותר. מכל מקום, בענייננו שלנו עיינו בכל החומר הכולל גם נושאים "ישנים", ולא ראינו שיש בידו לסייע לעותר. נשוב ונפנה תשומת הלב לבדיקה של נושא הטיפול במאוימים כאמור, כגון על-ידי מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אך דברים אמורים כשעסקינן במאוימים, ובמקרה דנא זו לא הוכחה . יג. לאחר הדיון הגיעה "הודעה מעדכנת" מטעם העותר. לא היה לה מקום משנסתיימה שמיעת התיק. יד. העתירה נמחקת איפוא. ש ו פ ט המשנָה לנשיא מ' נאור: 1. אני מסכימה. 2. לדעתי יש לבחון מחדש, בהליך מתאים את השאלה האם עתירות נגד החלטת ועדת המאוימים צריכות להתברר, כפי שהיה עד כה, בפני בית המשפט הגבוה לצדק או שיש לעותרים סעד חלופי בבית המשפט לעניינים מינהליים. שאלה זו התעוררה לאחר שחברי השופט רובינשטיין הבהיר את מהותה של ועדת המאויימים ומקור סמכותה בפסק הדין ב-בג"ץ 9482/11 הנזכר על ידו. עם זאת אין מקום להידרש לשאלה זו במסגרת תיקים תלויים ועומדים שהדיון בהם החל בלא ששאלת הסעד האלטרנטיבי התעוררה. המשנָה לנשיא השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, י"ח באב תשע"ג (25.7.2013). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13026080_T12.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il