פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2608/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2608/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת א' חיות המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"פ 958/97 מיום 15.2.2004 שניתן על ידי כבוד הנשיא ג' גלעדי והשופטים ב' אזולאי וח' עמר תאריך הישיבה: ט"ו באב התשס"ד (02.08.04) בשם המערער: עו"ד סוזי שלו בשם המשיבה: עו"ד אריה פטר פסק-דין השופטת א' חיות: כללי בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד הנשיא ג' גלעדי, והשופטים ב' אזולאי וח' עמר), בו הורשע המערער באינוס ובמעשים מגונים בקטינה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים. על המערער נגזרו חמש שנות מאסר, מתוכן שנתיים וחצי בפועל והיתרה על תנאי, וערעורו נסוב על ההרשעה ולחלופין על חומרת העונש. כתב האישום וההליכים בבית המשפט המחוזי 1. בכתב האישום שהוגש נגד המערער נטען כי במספר הזדמנויות במהלך החודשים אוקטובר ונובמבר 1997 נפגש עם שכנתו המתלוננת, שהייתה באותה עת בת אחת עשרה שנים וחצי, בגן הסמוך לבניין בו התגוררו ובמקלט הבניין. במהלך אותן פגישות, כך נטען בכתב האישום, נישק המערער את המתלוננת, ואף נגע בחזהּ ובאבר מינהּ. עוד נטען כי ביום 25.11.1997 הזמין המערער את המתלוננת לביתו, פשט את מכנסיו ואת תחתוניו ולאחר שהמתלוננת פשטה את תחתוניה הפשיט הוא את חולצתה ובעל אותה בכך שהחדיר את אבר מינו לאבר מינה, עד אשר הגיע לסיפוק מיני. בגין מעשים אלה יוחסו למערער עבירות של אינוס ומעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים. המערער כפר בעובדות כתב האישום וטען כי המתלוננת מעלילה עליו עלילת שווא. בעדותו ובסיכומיו העלה המערער את ההשערה לפיה בדתה המתלוננת את האירועים שתוארו בכתב האישום כתוצאה מפנטזיות מיניות שפיתחה כלפיו, בהדגישו כי המתלוננת הודתה בחקירתה שחשה כלפיו רגשות אהבה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. בית המשפט המחוזי אימץ את הגרסה שמסרה המתלוננת בפני חוקרות ילדים, גרסה שהייתה זהה בעיקרה לתיאור העובדתי המפורט בכתב האישום. גרסה זו הוצגה בפני בית המשפט המחוזי על ידי חוקרות הילדים באמצעות תמליל של הקלטות קוליות שנערכו במהלך חקירתה של המתלוננת, וזאת נוכח החלטת חוקרת הילדים, מכוח סמכותה בסעיף 2 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) התשט"ו-1955 (להלן: חוק הגנת ילדים), שלא להתיר את העדתה בבית המשפט. קלטות החקירה הוצגו אף הן בפני בית המשפט המחוזי, אך מתוך הכרעת הדין עולה כי בשלב כלשהו נעלמו הקלטות מתיק בית המשפט, ועל כן התבססה הכרעת הדין על התמליל של אותן קלטות. הסיוע הנדרש לצורך הרשעה על פי עדות ילד המוצגת באמצעות חוקר ילדים, נמצא לבית המשפט בראיות נוספות, אותן תיאר כראיות "מכמה מקורות" התומכות בגרסת המתלוננת ואלו הן: סרט פורנוגראפי שנתפס בביתו של המערער, אשר בית המשפט ראה בעצם תפיסתו ראיית סיוע לגרסת המתלוננת כי המערער הקרין בפניה סרט כזה בעת אירוע האינוס. ראיה מסייעת נוספת מצא בית המשפט בדמיון שבין תוכנו של הסרט הפורנוגראפי שנתפס כאמור ובין תוכן הסרט אותו תיארה המתלוננת. עוד ציין בית המשפט כי המתלוננת נעדרה מבית הספר ביום שבו על פי הנטען בוצע אירוע האינוס והמערער נטל אף הוא חופשה באותו יום ושהה בביתו. עובדות אלה, כך קבע, מסייעות ותומכות בגרסתה של המתלוננת. לבסוף ציין בית המשפט כי מעדותו של יואל טלקר, חברו של המערער, עולה כי באותו היום בשעות הבוקר בא לבקר את המערער ועלה לדירתו, לאחר שקרא בשמו בהיותו בפתח הבניין. התרחשות זו מופיעה גם בעדותה של המתלוננת ואף בכך מצא בית המשפט סיוע לגרסתה. 3. בדחותו את טענת המערער כי המתלוננת העלילה עליו עלילת שווא, ציין בית המשפט המחוזי כי המערער לא סיפק הסבר מניח את הדעת לקושיה מדוע תעליל עליו המתלוננת עלילה כזו, בייחוד נוכח העובדה כי בחקירתה ציינה שהיא חשה כלפיו רגשות אהבה. עוד ציין בית המשפט כי המתלוננת לא יזמה כלל את הגשת התלונה נגד המערער וזו נולדה לאחר שאנשי הצוות החינוכי בבית ספרה הבחינו כי פניה אינם כתמול שלשום וחשדו כי אירע לה דבר מה. חשד זה התחזק בעקבות שיחות שניהלו עמה ועם חברותיה. על כן פנו הם אל גורמי הרווחה בעיריית באר שבע וגורמים אלה הם שהובילו לפתיחת החקירה המשטרתית. בית המשפט הוסיף והפנה בהקשר זה אל עדותה של חוקרת הילדים, אשר התרשמה כי המתלוננת נעדרת תחכום ואינה מסוגלת לבדות סיפור שלם המתאר אמירות שלה ושל המערער שלא התרחש במציאות. המערער העלה טענה נוספת ולפיה אין ממש בגרסת המתלוננת ולו מן הטעם שבניגוד לדבריה, לא ניתן כלל היה באותו מועד להקרין בביתו סרט פורנוגראפי או כל סרט אחר, משום שמכשיר הוידיאו לא היה תקין. טענה זו נדחתה אף היא על ידי בית משפט קמא בציינו כי מדובר בגרסה מאוחרת אותה לא העלה המערער בחקירתו. בית המשפט לא התעלם בהקשר זה מראיות שונות שהוצגו על ידי ההגנה, ובכללן עדותה של רעיית המערער ועדותו של קרוב משפחה, לפיהן אכן היה בבית המערער מכשיר וידיאו מקולקל. אולם, בהתבסס על דו"ח הערכת רכוש משנת 1992 שהוגש אף הוא מטעם ההגנה, הוסיף בית המשפט וקבע כי ככל הנראה היו בבית המערער שני מכשירי וידיאו. המערער טען עוד כי לא יכול היה לבצע את האינוס המיוחס לו נוכח מוצאותיו ומבואותיו באותו בוקר, כפי שהוכחו בראיות חיצוניות. בהקשר זה טען המערער כי הסיע את רעייתו למקום עבודתה ובסמוך לאחר ששב לביתו הגיע חברו טלקר לבקרו. בית המשפט דחה גם טענה זו בקובעו כי לוח הזמנים לעניין ההסעה ולעניין הביקור הותיר מרווח של זמן בו יכול היה המערער לבצע את מעשה האינוס שיוחס לו. טענתו האחרונה של המערער הייתה כי לא נמצא כל ממצא רפואי התומך בגרסת המתלוננת, ולפיכך אין לתת בה אמון. טענה זו נדחתה אף היא על ידי בית המשפט, בציינו כי בתעודה הרפואית שהוגשה נאמר כי לא ניתן לקבוע האם בוצעה חדירה לאיבר מינה של המתלוננת אם לאו. לפיכך, כך קבע בית המשפט, אין בממצאים אלה כדי להטות את הכף לכאן או לכאן. 4. בית המשפט הרשיע, אפוא, את המערער באישומים שיוחסו לו בכתב האישום, והדגיש כי נוכח גילה של המתלוננת במועדים הרלוונטיים, אין נפקות להסכמתה, ככל שהמתלוננת הביעה הסכמה למעשי המערער. בעקבות ההרשעה גזר בית המשפט המחוזי על המערער, כאמור, שנתיים וחצי מאסר לריצוי בפועל, ושנתיים וחצי על תנאי. בגזר הדין ציין בית המשפט את חומרת מעשיו של המערער, אך יחד עם זאת הביא בחשבון שורה של נימוקים לקולא, ובהם: העובדה שהמתלוננת סיפרה בחקירתה כי היא זו שיזמה את ראשיתו של הקשר הפיסי עם המערער; העובדה שהמערער אינו בעל עבר פלילי ומשרת שירות ארוך בכוחות הביטחון לשביעות רצון הממונים עליו; העובדה שהרשעת המערער תוביל ככל הנראה לפיטוריו ולאובדן זכויותיו הסוציאליות; ולבסוף, העובדה שהמשפט התארך מאד ונמשך למעלה משש שנים במהלכן היה המערער משוחרר בערובה. הערעור 5. המערער לא השלים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומכאן הערעור שבפנינו. בערעורו טען המערער כי בית המשפט המחוזי הסתמך על תמליל ההקלטה של חקירת המתלוננת, מבלי שנתאפשר לבית המשפט להאזין לקלטות עצמן ובכך נפגעה יכולתו להתרשם מטון הדיבור וממידת הביטחון שבה נאמרו הדברים. עוד הלין המערער על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בציינו כי בית המשפט התעלם מספקות שהתעוררו לגבי מהימנות גרסתה של המתלוננת ולא זקף אותם לטובתו, למשל באשר לשעה בה הגיע חברו טלקר לביתו, וכן באשר לכך שבניגוד לגרסת המתלוננת עזבו המערער וטלקר יחדיו את הבית. המערער הוסיף וטען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהסתמך בהכרעת הדין על תוכנו של הסרט הפורנוגראפי שהוגש לו, כסיוע לדברי המתלוננת. בהקשר זה ציין המערער כי במהלך שמיעת המשפט התברר שהקלטת אינה תקינה ולא ניתן לצפות בה ובעקבות כך, הורה בית המשפט מיוזמתו למזכיר הראשי, לאחר הגשת הסיכומים ובלא שניתנה לצדדים הזדמנות להשמיע את טענותיהם, להעביר את הקלטת למומחה טכני על מנת לתקנה. לדברי המערער, בעקבות החלטת בית המשפט ביקש הוא להגיב על ממצאי המומחה, אם יהיו, אך בקשתו זו לא נדונה. מתוך הכרעת הדין התברר לו, לטענתו, כי הקלטת נמסרה למומחה שהחליף את בית הקלטת, כי בית המשפט צפה בקלטת, ואף מצא שיש בה כדי להוות ראיה מסייעת. בנסיבות אלה, טען המערער כי יש לבטל את ההרשעה שכן לא ניתנה לו ההזדמנות לטעון את טענותיו בעניין הקלטת. המערער הוסיף וטען בהקשר זה כי שגה בית משפט קמא בהסתמכו על הקלטת בהעדר תיעוד פורמאלי באשר לאופן הטיפול בה ובאשר להכשרתו של המומחה שתיקן אותה בהוראת בית המשפט. המערער טען עוד כי עצם העובדה שנמצא בביתו סרט פורנוגראפי אינה יכולה להוות סיוע לדברי המתלוננת, משום שסרטים כאלה אינם דבר נדיר ומשום שייתכן שהיא שמעה אותו משוחח עם אביה בעניין זה. לבסוף טען המערער כי לא היה מקום למצוא סיוע בכך שנעדר ממקום עבודתו בעת שהמתלוננת נעדרה מבית ספרה, משום שהיעדרויות אלה, הן שלו והן של המתלוננת, לא היו כה נדירות. לחלופין טען המערער כי העונש שנגזר עליו חמור יתר על המידה וכי נוכח הנסיבות המְקִּלות המתקיימות בעניינו יש מקום להפחית ממנו. המשיבה, מצדה, סמכה את ידיה על פסק הדין והוסיפה כי לבד מן הראיות המסייעות לגרסת המתלוננת, אותן מנה בית המשפט, קיימות ראיות נוספות התומכות בגרסה זו. בעניין זה הצביעה המשיבה, בין היתר, על מצבה הנפשי של המתלוננת וכן על דברים שסיפר טלקר, חברו של המערער, באשר לשיחת טלפון שהתקיימה בין המערער ובין רעייתו בעת שטלקר שהה בדירה. דברים אלה תואמים את גרסת המתלוננת שסיפרה אף היא על אותה שיחה. ההליכים בערעור 6. בטרם נפנה לדון בטענות שהועלו בערעור, מן הראוי לפרט את השתלשלות האירועים שהתרחשה בעת שהערעור היה תלוי ועומד בפנינו, ועיכבה את מתן פסק הדין בערעור. הערעור הוגש ביום 14.3.2004, וביום 19.3.2004 החליט חברי השופט גרוניס להורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המערער. הדיון בערעור גופו התקיים ביום 2.8.2004, ובמהלכו התברר כי קלטת הסרט הפורנוגראפי הנזכרת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא אותרה. בעקבות כך ובשל הטענות שהעלה המערער בקשר לאותה קלטת, הוקצה זמן לצורך איתורה ומשאותרה, הורינו ביום 15.8.2004 כי הצדדים יצפו בה ויגישו הודעות משלימות בנדון. בהתאם להוראה זו צפו שני הצדדים בקלטת והגישו הודעות משלימות. בהודעותיו מיום 6.12.2004 ומיום 28.12.2004 שב המערער וטען כי בהעדר תיעוד באשר לדרך הטיפול בקלטת, לא ברור כלל שסרט זה הוא הסרט שנתפס בביתו. המערער הוסיף וטען כי נוכח העובדה שהקלטת לא אותרה לקראת הדיון בערעור, קיים חשש נוסף והוא כי הקלטת שאותרה ובה צפו הצדדים, אינה הקלטת עליה הסתמך בית המשפט המחוזי. לחלופין טען המערער כי גם אם ייקבע שזהו הסרט שנתפס בביתו, אין בסרט זה כדי לתמוך בגרסת המתלוננת משום שתוכנו אינו דומה לתוכן הסרט אותו תיארה. המשיבה מצדה ציינה בהודעתה מיום 13.12.2004 כי בית המשפט המחוזי קבע שכל שנעשה בקלטת הוא החלפת בית הקלטת, ולפיכך לא די בהפרחת טענות בעלמא בדבר שינויים שכביכול בוצעו בה, מה עוד שהמערער לא התנגד להעברת הקלטת למומחה. אשר לתוכן הקלטת טוענת המשיבה כי קיים דמיון בין דברי המתלוננת לבין מה שנראה בקלטת. דיון 7. לאחר שבחנתי את מכלול הטענות שהעלה, הגעתי למסקנה כי בדין הורשע המערער באישומים שיוחסו לו, אם כי דרכי אל התוצאה המרשיעה שונה במידת מה מן הדרך בה הלך בית המשפט המחוזי. עדות המתלוננת 8. הראיה המרכזית לביסוס המעשים שיוחסו למערער בכתב האישום, היא, כאמור, עדות המתלוננת. עדות זו נמסרה לחוקרות הילדים והוצגה על ידן בבית המשפט באמצעות קלטות החקירה ותמליל ההקלטה. קלטות אלה, כפי שכבר צוין, נעלמו מתיק בית המשפט לפני מתן הכרעת הדין ועל כן, בטרם אתייחס לתוכן עדותה של המתלוננת כפי שהיא עולה מן התמליל, יש להידרש לשאלה טרומית והיא- האם, בהעדר הַקַּלָּטוֹת, ניתן להסתמך על התמליל כראיה. 9. תקנה 3א לתקנות לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) התשט"ז-1956 קובעת כי "חוקר נוער יקליט חקירתו של ילד, אלא אם כן החליט חוקר הנוער שלא לעשות כן מטעמים מיוחדים שיפרט בכתב". חובה זו שנקבעה בתקנות להקליט את חקירתו של הילד, נועדה לאפשר לבית המשפט להתרשם מן העדות באופן בלתי אמצעי ככל הניתן, היה וחוקר הילדים יסבור כי אין להתיר את העדתו של הילד בבית המשפט. בצד חובת ההקלטה על פי תקנה 3א הנ"ל, הכשיר סעיף 9 לחוק הגנת ילדים, כנוסחו הרלוונטי למקרה שבפנינו, כראיה "עדות... שנגבתה ונרשמה על ידי חוקר הנוער וכן זיכרון דברים או דין וחשבון בדבר חקירה... שנרשמו על ידי חוקר נוער בשעת החקירה או אחריה". במקרה דנן תועדה, כאמור, עדות המתלוננת בהקלטה קולית כנדרש על פי התקנות ונערך תמליל של אותה הקלטה והשאלה הנשאלת היא מה מעמדו של תמליל זה מבחינה ראייתית בנסיבות שנוצרו, נוכח היעלמות הקלטות מתיק בית המשפט. השוואה בין תיעוד בכתב של החקירה שהוכשר, כאמור, בסעיף 9 לחוק בנוסחו זה, ובין תמליל של הקלטה קולית, מלמדת כי תמליל עדיף בדרך כלל על תיעוד בכתב הכולל, מטבע הדברים, רק תמצית של דברי הנחקר, כפי שעובדו על ידי החוקר, בעוד שהתמליל משקף כמעט במדויק את תוכן הדברים שהוקלטו. המסקנה העולה מן האמור היא כי כשירותו של תמליל כראיה בוודאי אינה נופלת מזו של תיעוד בכתב, אלא שמעצם טיבו מהווה התמליל ראיה משנית בלבד, המשקפת את תוכנה של הראיה העיקרית והיא ההקלטה. על כן, מקום שבו אין מניעה להציג את ההקלטה, יוצג התמליל בדרך כלל כאמצעי עזר בנוסף להקלטה ולא כראיה לעצמה. אולם, כאשר ההקלטה נעלמה או אבדה, כמו במקרה שלפנינו, יש להחיל את החריג ל"כלל הראיה הטובה ביותר" ולהכשיר את הגשת התמליל כראיה גם ללא הקלטת (ראו: ע"פ 869/81 שניר ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד לח(4), 169, 200; ע"פ 3795/92 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2801/95 קורקדין נ' מדינת ישראל פ"ד נב(1) 791, 896). שאלה אחרת היא השאלה האם תיקון מספר 6 לחוק הגנת ילדים משנת 1999 וההוראות החדשות שנחקקו במסגרתו, יש בהם כדי להשפיע על המסקנה אליה הגעתי באשר לקבילותו של תמליל הקלטה בנסיבות כגון אלה שאירעו במקרה דנן (ראו: סעיף 5א לעניין תיעוד חקירת ילדים בוידיאו, בהקלטה קולית ובכתב, וסעיף 9 לעניין קבילותן של עדויות ילדים כפועל יוצא של האופן בו תועדו. לחשיבות שבתיעוד החקירה בדרך של וידיאו או, למצער, הקלטה קולית ראו: דברי ההסבר להצעת החוק, הצ"ח תשנ"ח, 530; ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' קובי פ"ד נז(3) 769, בפסק דינו של השופט מצא והשוו: רע"פ 1947/92 כליפא נ' מדינת ישראל פ"ד מו(3) 714). שאלה זו טעונה בירור, אך אין היא צריכה הכרעה במקרה שלפנינו משום שהוראות חדשות אלה בחוק הגנת ילדים אין להן תחולה לגבי האישומים שבנדון (לעניין תחולת התיקון על חקירות שנערכו בטרם נכנס לתוקף ראו: ע"פ 8538/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נו(4), 774, 785). עד כאן באשר לקבילות התמליל כראיה. עם זאת ראוי לזכור כי ככל שהדבר נוגע למשקל התמליל כראיה, אין דומה קריאת תמליל לשמיעת ההקלטה. שכן, שמיעת ההקלטה מאפשרת לבית המשפט לקלוט את העדות ולהתרשם ממנה, אם לא באופן בלתי אמצעי לחלוטין כאופן שבו מתרשם בית המשפט מעדים המופיעים בפניו, לפחות באמצעות חוש השמע. משקבענו כי התמליל קביל כראיה נפנה עתה לבחון את גרסת המתלוננת, כפי שהיא משתקפת מן התמליל. 10. חקירתה הראשונה של המתלוננת התקיימה ביום 16.12.1997, כשלושה שבועות לאחר אירוע האינוס המתואר בכתב האישום, ובמהלכה פירטה המתלוננת את גרסתה לאותו אירוע. מקריאת התמליל המתעד את אותה החקירה, אף שמשקלו הראייתי נופל, כאמור, מזה של הקלטת עצמה, שוכנעתי כי התרשמותו של בית המשפט המחוזי בדבר אמיתות גרסתה של המתלוננת מבוססת היטב ויש לאמצה. וזו תמצית דברי המתלוננת העולים מן התמליל: המערער והמתלוננת גרו בשכנות. המערער היה ידידו של אבי המתלוננת, והיא הייתה חברה של בנותיו. המתלוננת חשה כלפי המערער רגשות אהבה, ובהזדמנות אחת ביקשה ממנו לנשקה על פיה. המערער סירב תחילה אולם לבסוף נישק את המתלוננת, וכך עשה בהזדמנות נוספת אלא שהפעם הוסיף ונגע בגופהּ ובאיבר מינהּ. כעבור מספר ימים פנה המערער אל המתלוננת והורה לה להיעדר מבית הספר במועד מסוים ולבוא לביתו. באותו מועד, והיה זה לדבריה יום שלישי בשבוע, הגיעה המתלוננת אל בית המערער שם הקרין בפניה "סרט כחול", כלשונה. המערער שאל את המתלוננת אם היא "רוצה לעשות את זה", ומשהשיבה בחיוב, כך סיפרה: הוא הוריד את המכנסיים שלו ואת אה, את התחתון. ו, ואחרי זה אה... (כאן שתקה המתלוננת זמן ממושך-א"ח), הוא הכניס את אה... לאחר מכן התקשתה המתלוננת להמשיך בדבריה, אולם לשאלת חוקרת הילדים סיפרה שהמערער הכניס את איבר מינו לתוך איבר מינה. בהמשך סיפרה המתלוננת שבטרם בעל אותה המערער פשטה היא את מכנסיה ואת תחתוניה והוא הוריד ממנה את חולצתה, והוסיפה כי היא שכבה על הגב והמערער מישש את חזהּ והרים את רגלה על מנת שיוכל להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. עוד סיפרה המתלוננת כי כשהוציא המערער את אבר מינו יצא ממנו "חלב", כלשונה, ונשפך על ידו. המתלוננת הוסיפה וסיפרה כי הביעה בפני המערער חשש מכך שתהרה אולם הוא התייחס לכך בביטול באומרו, לדבריה, כי: הוא רק הכניס את הזין לא עד הסוף והוציא. והוא אמר אם הוא מכניס עד הסוף אז את תוכלי להיות בהריון. לאחר שהמערער הגיע לסיפוק, כך סיפרה המתלוננת: פתאום אה, הבן שלו קרא לו מהחלון... ואז הוא בא אלי ולקח אותי להתחבאות בחדר... ואחרי זה שחבר שלו (לא ברור) אז הוא הלך ויצאתי מהחדר... לסלון... אחרי זה אשתו התקשרה והיא אמרה שהיא חולה ושהיא תבוא. עוד סיפרה המתלוננת כי זמן מה לאחר האירוע פגשה במערער והוא שאל אותה "מתי נעשה את זה עוד פעם". בשתי חקירות משלימות שנערכו למתלוננת כשבוע לאחר החקירה הראשונה, נשאלה המתלוננת שאלות נוספות באשר לתוכנו של הסרט הפורנוגראפי שהוזכר על ידה, וקטעים קצרים ממנו אף הוקרנו בפניה במהלך החקירה המשלימה השנייה מבין השתיים. 11. אכן, התיאור המפורט שמסרה המתלוננת, והיא אז ילדה כבת אחת עשרה וחצי שנים, באשר להשתלשלות האירועים לפני הבעילה ואחריה וכן התיאור שמסרה באשר לאופן שבו בעל אותה המערער ובאשר לחילופי הדברים ביניהם בעקבות החשש שהביעה מכך שתהרה, כל אלה מעוררים אמון וסותרים את גרסת המערער כאילו מדובר בעלילת שווא. תמיכה ממשית נוספת למסקנה זו מצויה בעובדה שהמתלוננת לא נרתעה מלהודות כי חפצה במגע פיסי עם המערער וכי ביקשה ממנו לנשקה, למרות החשש שהפגינה כי בעקבות כך יטילו עליה הוריה את האחריות למה שאירע. חוקרת הילדים שבפניה גוללה המתלוננת את סיפור האינוס, העידה בבית המשפט, כאמור, וציינה אף היא כי התרשמה ממהימנות גרסת המתלוננת, בהדגישה כי המתלוננת דיברה באופן ספונטאני וקוהרנטי וכי המתלוננת לא הייתה מסוגלת לבדות סיפור כה סדור ומפורט אילולא אכן התרחש (למשקל שניתן לייחס להתרשמותו של חוקר ילדים ממהימנות גרסת הילד הנחקר ראו: סעיפים 8(א) ו-9(א) לחוק הגנת ילדים; ע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל פ"ד מ(4) 249, 259; רע"פ 1947/92 הנ"ל; ע"פ 1360/93 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פיסקה 3 לפסק דינו של השופט קדמי; ע"פ 827/93 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נ(3) 225, 228; ע"פ 446/02 הנ"ל, שם). תמיכה ראייתית- סיוע 12. על פי סעיף 11 לחוק הגנת ילדים עדות ילד שנמסרה באמצעות חוקר ילדים, טעונה תוספת ראייתית מסוג סיוע על מנת שניתן יהיה להרשיע את הנאשם מכוחה (לטיבה של ראיית הסיוע הנדרש מכוח סעיף זה ראו: ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני פ"ד מז(1) 292; ע"פ 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נ(3) 353). הסיוע הנדרש לגרסתה של המתלוננת במקרה שלפנינו, קיים בחומר הראיות שהוצג, אך בניגוד לעמדתו של בית המשפט המחוזי, אינני סבורה כי הראיה המסייעת המרכזית היא תפיסתו של הסרט הפורנוגראפי בבית המערער ותוכנו של אותו סרט. לטעמי יש למצוא תמיכה ראייתית לגרסת המתלוננת, בראש ובראשונה, במצבה הנפשי הקשה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום (על מצב נפשי של קרבן עבירה כסיוע ראייתי ראו: ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2) 419; ע"פ 1895/01 בסטיקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 1121/96 הנ"ל, 362; ע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל פ"ד לו(2) 826, 831; ע"פ 950/80 כהן נ' מדינת ישראל פ"ד לו(3) 561, 569). מצבה זה של המתלוננת תואר, בין היתר, בעדות מורתה אשר סיפרה כי בראשית חודש אוקטובר 1997 הבחינה שהמתלוננת נסערת ובוכייה. המורה הוסיפה וסיפרה כי בתשובה לשאלתה מה פשר הבכי אמרה המתלוננת כי יום קודם לכן ביקשה מן המערער לנשקהּ והוא עשה זאת ואף נגע באיבריה האינטימיים. גם פקידת הסעד העידה על המצב הנפשי הקשה של המתלוננת בעת ששוחחה עמה, וסיפרה כי המתלוננת בכתה משום שחששה שהוריה יאשימו אותה במה שארע. עדות נוספת למצבה הנפשי הקשה של המתלוננת באותה עת סיפקה חוקרת הילדים שהעידה כי המתלוננת הייתה שרויה במצוקה נפשית קשה בעת שנדרשה לתאר את שעבר עליה. מצבה הנפשי של המתלוננת בחקירה ניכר גם מן התמליל, המתעד שתיקות ארוכות וכן גמגום והיסוס מצד המתלוננת בעת שנתבקשה לתאר את מעשה הבעילה. נראה לי כי פרק הזמן שחלף מאז קרות האירוע ועד חקירתה הראשונה של המתלוננת (שלושה שבועות), הוא פרק זמן לא ארוך, יחסית, ועל כן מצבה הנפשי בעת החקירה יכול להעיד על המצב שבו הייתה שרויה בעקבות האירוע ובסמוך לו. זאת ועוד: כבר נקבע כי מצב נפשי קשה יכול להוות סיוע לא רק מקום שהוא מתגלה סמוך לאחר קרות האירוע, אלא גם כאשר הוא מתגלה בסיטואציה, כגון חקירה, שבה צפה הטראומה ועולה מחדש בזיכרונו של קורבן העבירה (ראו: ע"פ 7086/93 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פיסקה 8; ע"פ 1121/96 הנ"ל, 361 ובהפניות שם). החשש שהביעה המתלוננת בפני מורתה, כפי שהעידה זו, בסמוך לפני שנלקחה לבדיקה גניקולוגית "מה יקרה אם היא בהריון", מעיד בעיני אף הוא על אמיתות גרסתה. 13. תמיכה נוספת לדברי המתלוננת ניתן למצוא בדברים שאמר בעדותו יואל טלקר, חברו של המערער. טלקר סיפר כי אכן הגיע לביתו של המערער במועד שבו בוצע האינוס על פי גרסת המתלוננת. טלקר הוסיף וסיפר כי בעת ששהה שם התקשרה רעייתו של המערער וכי בסיום אותה שיחה אמר לו המערער שעליו לבדוק בקופת החולים את תוצאות בדיקת ההיריון של רעייתו. המתלוננת, כפי שכבר צוין, הזכירה אף היא בעדותה שיחת טלפון דומה בציינה כי רעיית המערער "אמרה שהיא חולה". קיים דמיון לא מבוטל בין דברי המתלוננת לדברי טלקר בעניין זה, הן באשר לעצם קיומה של שיחת הטלפון בין המערער לרעייתו, והן באשר לתוכן השיחה שהתייחסה לבדיקה רפואית בקופת חולים, ממנה הסיקה המתלוננת, ככל הנראה, כי רעיית המערער חולה. המערער הכחיש, כאמור, מכל וכל כי המתלוננת שהתה בביתו באותו מועד, אך לא סיפק כל תשובה המניחה את הדעת לשאלה כיצד ידעה המתלוננת על השיחה בינו לבין רעייתו ועל הדברים שנאמרו בה. היעדרותם המשותפת של המערער והמתלוננת באותו יום, זה ממקום עבודתו וזו מבית ספרה, מהווה אף היא תמיכה ראייתית לגרסתה של המתלוננת, כפי שקבע, בצדק, בית המשפט המחוזי. לטעמי, די במכלול הראיות שפורטו עד כה על מנת לספק את הסיוע הנדרש לעדות המתלוננת ובנסיבות אלה, לא ראיתי צורך להידרש בפירוט לממצאיו של בית משפט קמא בכל הנוגע לתפיסת הסרט הפורנוגראפי בביתו של המערער ולתוכנו של סרט זה. אעיר אך זאת – אכן, קיים דמיון מסוים בין התיאורים שמסרה המתלוננת באשר לסרט שהקרין בפניה המערער ובין הסרט שנתפס בביתו (ת/21), אולם הדמיון אינו בדרגה כזו שניתן לסמוך עליו כסיוע עצמאי לעדות המתלוננת. זאת ועוד, בעת החקירה המשלימה השנייה הוקרנו בפני המתלוננת, כאמור, קטעים קצרים מתוך הסרט הפורנוגראפי שנתפס בביתו של המערער, אך המתלוננת לא הייתה עקבית בתשובותיה באשר לשאלה האם "השחקנים" שהופיעו באותו סרט הם אלה שהופיעו בסרט שלטענתה הקרין המערער בפניה. תוכנו של הסרט וכן עצם תפיסתו בבית המערער, יש בהם, אפוא, תמיכה מסוימת לגרסת המתלוננת, אך כפי שכבר צוין אין מדובר בתמיכה ראייתית שהיא מוצקה דיה ויכולה לעמוד בעצמה כסיוע. לכל היותר, יכולים הדברים להצטרף למכלול התמיכות הראייתיות שכבר פורטו, אשר די בהן, כפי שכבר צוין, כדי להוות סיוע גם ללא הסרט הפורנוגראפי. נוכח מסקנתי זו, מתייתר הצורך לדון בטענות השונות שהעלה המערער באשר לדרך הטיפול בקלטת הפגומה, לאחר שהוגשה כראיה. בהקשר זה טען המערער כי קיים חשש שהקלטת שהוחזרה לתיק בית המשפט לאחר התיקון אינה הקלטת שנתפסה בביתו, וכן העלה חשש כי הקלטת בה צפה בית המשפט המחוזי אינה הקלטת שהוגשה בערעור שבפנינו. למעלה מן הדרוש אציין כי בחנתי את הטענות שהעלה המערער בהקשר זה ולא מצאתי בהן ממש גם לגופן. 14. הטענות שהעלה המערער בפנינו באשר לאי מהימנותה של המתלוננת ובאשר לפנטזיות המיניות שרקמה סביבו, כביכול, דינן להידחות. בהקשר זה חזר המערער והעלה טענות שהועלו ונדחו בבית משפט קמא וביניהן הטענה כי במועד הרלוונטי היה מכשיר הוידיאו שבביתו מקולקל וכן כי ביקורו של טלקר אצלו, עובדה שאינה שנויה במחלוקת, מפריך את סיפורה של המתלוננת בדבר מעשה האינוס שביצע בה באותו בוקר. עיינתי בחומר הראיות הרלוונטי ולא מצאתי כי יש בטענה שהעלה המערער בדבר התקלה במכשיר הוידיאו, כדי לפגום במהימנותה של המתלוננת. הטענה בדבר התקלה אכן נתמכה בעדות רעייתו של המערער וקרוב משפחתו. טכנאי שבדק את המכשיר בבית המערער לאחר תחילת המשפט, אישר אף הוא כי יש במכשיר תקלה שקשה ואולי אף בלתי אפשרי לתקנה. אולם, גם אם יש ממש בטענה בדבר הקלקול שהיה במכשיר הוידיאו במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, אין בכך, כאמור, כדי לגרוע ממהימנות גרסתה של המתלוננת, נוכח האפשרות עליה עמד בית המשפט המחוזי, כי בביתו של המערער היה באותה עת מכשיר וידיאו אחר. חיזוק ממשי למסקנה זו עולה מדברי המערער בחקירתו במשטרה. באותה חקירה, ובניסיון להפריך את הטענה בדבר הצפייה בסרט פורנוגראפי בביתו, לא העלה המערער כלל כנימוק את דבר הקלקול במכשיר הוידיאו אלא ציין נימוק אחר לחלוטין, ממנו עולה כי אכן היה בבית באותה עת מכשיר תקין (הודעה מיום 24.12.1997 בשעה 14:00 עמוד 1 שורה 24). ואלה דברי המערער: לא צפתה בקלטת הזאת ואין לה גישה לקלטת מהסיבה הפשוטה שאף אחד מהילדים לא נשאר בבית לבד ואף אחד לא צופה בשום קלטת בוידיאו גם אם מדובר בקלטת של ילדים ללא אישור ממני או האמא וגם האמא לא יודעת להפעיל את הוידיאו או המערכת אשר לביקורו של טלקר בבית המערער. הביקור עצמו אינו שנוי במחלוקת, אדרבא, הוא נזכר מפורשות בעדות המתלוננת. אולם, על פי עדויות המערער וטלקר לא ניתן לקבוע מהי השעה המדויקת שבה הגיע טלקר אל הבית. ממילא, אין בעדויות אלה כדי לעורר ספק סביר באשר לגרסת המתלוננת לפיה התרחש האינוס סמוך לפני הגעתו של טלקר. 15. מכל הטעמים המפורטים לעיל, אני סבורה כי הרשעתו של המערער בעבירות שיוחסו לו מעוגנת ומבוססת היטב בחומר הראיות שהוצג, ואין להתערב בה. אשר לעונש. על המערער נגזרו, כאמור, שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. עונש זה הינו מתון ביותר בהתחשב במעשים שבהם הורשע המערער. בגוזרו את העונש הביא בית המשפט המחוזי בחשבון את הנסיבות המיוחדות של המקרה, את עברו הנקי של המערער, את העובדה שבעקבות ההרשעה הוא צפוי לאבד את מקום עבודתו וכן את העובדה שבמשך שש השנים בהן התנהל הדיון, היה המערער משוחרר בערובה והמשיך בשגרת חייו. ההליכים במקרה דנן אכן התמשכו מאד. שמיעת הראיות הסתיימה עוד ביום 31.10.1999, אך הגשת הסיכומים מטעם הצדדים לא נשלמה אלא ביום 16.3.2003, דהיינו כשלוש שנים מאוחר יותר. על כך יש להצטער, הן בשל עינוי הדין הממשי שנגרם למערער בנסיבות אלה והן בשל עינויי הנפש שהיו בוודאי מנת חלקה של המתלוננת עד שהוכרע הדין. נוכח נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה נגזר למערער עונש החורג במידה בולטת לקולא מרמת הענישה הנוהגת במקרים כגון דא, ולא מצאתי שיש מקום להפחית מן העונש עוד. אשר על כן, אני מציעה לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת חיות. ניתן היום, י' באדר ב התשס"ה (21.3.05). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04026080_V07.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il