ע"פ 2605-12
טרם נותח
ואיל אל מחתסב נ. מדינת ישראל
סוג הליך
ערעור פלילי (ע"פ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"פ 2605/12
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 2605/12
ע"פ 2606/12
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט ח' מלצר
כבוד השופט א' שהם
המערער בע"פ 2605/12:
ואיל אלמחתסב
המערער בע"פ 2606/12:
איאד סופיאן
נ ג ד
המשיבים בע"פ 2605/12:
1. מדינת ישראל
2. משה סמג'ה
בשם המשיבה בע"פ 2606/12:
מדינת ישראל
ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 13.2.12 בת"פ 12825-07-11 שניתן על ידי כבוד השופט י' נועם
תאריך הישיבה:
ט"ז באדר התשע"ג
(26.2.2013)
בשם המערער בע"פ 2605/12:
עו"ד עאטף פרחאת
בשם המערער בע"פ 2606/12:
עו"ד נמיר אלדבי
בשם המשיבים:
עו"ד אייל כהן
פסק-דין
השופט ס' ג'ובראן:
1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (בת"פ 12825-07-11, כבוד השופט י' נועם) מיום 13.2.2012.
2. נגד המערער בע"פ 2605/12 (להלן: המערער 1) והמערער בע"פ 2606/12 (להלן: המערער 2) הוגש כתב אישום מתוקן (להלן: כתב האישום) שייחס להם עבירה של שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). באותו כתב אישום, המערער 1 הואשם עוד בעבירה של מעשי פזיזות ורשלנות, לפי סעיף 388(1) לחוק ועבירה של נהיגה ללא רישיון, לפי סעיף 10(א) רישא לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. לפי כתב האישום, ביום 30.6.2011, בשעה 21:00 עצרו המערערים נהג מונית (להלן: המתלונן) בתל אביב-יפו וביקש כי יסיע אותם אל הטיילת ביפו. במהלך הנסיעה, ביקשו השניים מהמתלונן כי יסיעם אל ירושלים, והלה הסכים. תחילה, המתלונן הסיעם ליפו, שם ירדו המערערים ולאחר כמה דקות חזרו אל המונית. המערער 1 התיישב במושב שליד הנהג והמערער 2 התיישב במושב האחורי, ובשלב זה החל המתלונן את הנסיעה לירושלים. כשהגיעו לירושלים, כך נטען, כיוון המערער 1 את המתלונן ליעד הרצוי, ובשלב מסוים כיוון אותו אל מקום חשוך והורה לו לצאת מהמונית. בשלב זה הכה המערער 1 את המתלונן בחזהו, הוציא סכין יפנית וקירב אותה לצווארו,. המערער 2 הוציא בכוח את המתלונן מהמונית. לאחר מכן, התיישב המערער 1 במושב הנהג והמערער 2 התיישב במושב הסמוך, והשניים נסעו מהמקום. זאת, כשאין ברשות המערער 1 רישיון נהיגה בתוקף. לפי כתב האישום, נהיגתו של המערער 1 כללה עקיפת רכבים בצורה פראית ונסיעה בניגוד לכיוון התנועה. כשהגיעו השניים אל "כיכר קלנדיה", פנה המערער 1 לכיוון עטרות תוך שעקף רכב ונסע בניגוד לכיוון התנועה. ניידת משטרה שנסעה באזור והבחינה בדבר, הפעילה סירנה, ומשהבחינו בכך המערערים, הם עצרו את המונית, נמלטו ממנה אל עבר צמחייה גבוהה, ונעצרו על ידי כוחות המשטרה שהוזעקו למקום.
3. ביום 29.12.2011, הורשעו המערערים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום, וזאת על יסוד הודאתם שניתנה במסגרת הסדר טיעון. לפי הסדר הטיעון, תוקן כתב האישום אשר לא כלל הסכמה לענין העונש. כאמור, ביום 13.2.2012 ניתן גזר הדין בעניינם של המערערים. במסגרת גזר הדין, עמד בית המשפט בפרטי פרטים על עברו הפלילי המכביד של המערער 1, הכולל עבירות אלימות, רכוש, לרבות שוד מזוין, וציין כי העבירות בהן הורשע בכתב האישום מושא הליך זה בוצעו במהלך תקופת הארכה שניתנה לו להתייצב לריצוי עונש מאסר שהושת עליו בהליך קודם. עוד עמד בית המשפט על עברו הפלילי, שאף הוא מכביד, של המערער 2, הכולל עבירות אלימות ושוד, ובכללן שוד מזוין. עוד הדגיש בית המשפט את חומרת המעשים שביצעו המערערים, ובייחוד על רקע הנסיבות שבעטיין הם בוצעו. בהקשר זה, ייחס בית המשפט חומרה מיוחדת לכך שהמערער 1 "הצמיד", כלשונו, סכין לצווארו של המתלונן ולכך שמערער 2 הוציא בכוח את המתלונן מהמונית. זאת, כשמדובר בנהג מונית המחויב לפי חוק לקבל כל נסיעה (ראו: תקנה 501 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961). זאת, נוסף על הנהיגה הפרועה והמסוכנת, שסיכנה את המשתמשים בדרך. לנוכח הצורך בהרתעה בעבירות מן הסוג הזה ועל רקע המסוכנות הרבה הנשקפת מהמערערים שנראה כי לא הושפעו מהעונשים שהושתו עליהם בהליכים קודמים, סבר בית המשפט שיש להשית עליהם עונש של מאסר ממושך.
4. על כן, בית המשפט הטיל על המערער 1 את העונשים הבאים: שבע שנות מאסר בפועל; הפעלת שני מאסרים על תנאי בני שישה חודשים כל אחד (שהוטלו בת"פ 2769/09 ובת"פ 1001/09), ואשר ירוצו בחופף זה לזה ובמצטבר לעונש המאסר שהוטל בהליך זה; שנת מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירה של אלימות כלפי אדם מסוג פשע או עבירת רכוש מסוג פשע; ופיצוי המתלונן בסך של 20,000 ש"ח.
5. באשר למערער 2, הושתו עליו העונשים הבאים: 66 חודשי מאסר בפועל (חמש שנים וחצי); הפעלת מאסר על תנאי של שמונה עשר חודשים (שהוטלו בת"פ 3092/07, כך ששנה בחופף ושישה חודשים במצטבר לעונש המאסר שהוטל בהליך זה; עשרה חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירת אלימות כלפי אדם מסוג פשע או עבירת רכוש מסוג פשע; ופיצוי המתלונן בסך של 20,000 ש"ח.
6. מכאן הערעורים שלפנינו.
7. המערער 1 טוען, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שמיקם את העבירות שביצע, מבחינת חומרתן, ברף הגבוה של עבירות השוד המופנות כלפי נהגי מוניות. לטענתו, טעה בית המשפט עת השתמש במילה "הצמיד", כפי שהופיעה בכתב האישום המקורי, בהתייחסו לשימוש שעשה בסכין היפנית, שכן יש בכך חומרה יתרה ביחס למונח ששימש בכתב האישום המתוקן – "קירב". עוד טוען המערער 1 כי היה על בית המשפט ליתן משקל לאקראיות וחוסר התכנון הכרוכים בביצוע העבירה, דבר שיש בו כדי להפחית מחומרתה. בהקשר זה ממשיך המערער 1 וטוען כי יש ליתן משקל אף לעובדה שהמתלונן לא נחבל ושלא ננקטה על ידי המערערים אלימות פיזית, כלשונו, מעבר לאיום בסכין. נוסף על כן, טוען המערער 1 שבית המשפט החמיר עימו ונתן משקל מופרז לעברו הפלילי תוך שנמנע מליתן משקל ראוי לעיקרון אחידות הענישה, לנסיבותיו חייו האישיות, הקשיים שעבר בשנים האחרונות בעקבות סגירת עסקו שגרמו למשברים נפשיים ולחזרתו לשימוש בסמים. עוד מלין המערער 1 על כך שבית המשפט לא נתן משקל מספק להודאתו. לבסוף, טוען המערער 1 כי הפיצוי למתלונן בסך 20,000 ש"ח שהטיל עליו בית המשפט בשילוש מאסרו הממושך יביא להתמוטטותו, משסבל זה מכבר ממצב כלכלי קשה שהביאו לידי משבר.
8. המערער 2 טוען, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי גזר עליו עונש חמור יתר על המידה בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירות בהן הוא הורשע ובנסיבותיו האישיות. לדידו, טעה בית המשפט בכך ששם את הדגש על שיקולי הרתעת הרבים מבלי שנתן משקל ראוי ליתר שיקולי הענישה. גם המערער 2 טוען כי היה על בית המשפט ליתן משקל לעובדה שהאירוע התפתח באורח ספונטאני ללא כל תכנון מוקדם. עוד נטען כי חלקו בביצוע העבירה היה קטן מזה של שותפו, ולדידו לא ניתן לכך משקל ראוי. בנוסף טוען המערער 2 כי הוא נגרר אחר המערער 1 שיזם את מעשה השוד. כמו כן, הוא מלין על כך שלא ניתן משקל מספק להודאתו שחסכה את העדת המתלונן. עוד פורטו נסיבותיו האישיות המצדיקות לטעמו הפחתה בעונשו. לבסוף טען כי היה ראוי להפעיל את כל עונש המאסר המותנה בחופף.
9. מנגד, המשיבה עומדת על עברם הפלילי העשיר והמכביד של המערערים וטוענת כי לנוכח הנסיבות אין המדובר בעונש מחמיר יתר על המידה. המשיבה טוענת כי יש לייחס חומרה מיוחדת לעובדה שהמערער 1 ביצע את המעשים עובר להתייצבותו למאסר בתיק אחר. באשר לטענה בדבר אחידות הענישה, אותה העלה המשיב 2, לגישת המשיבה המערער 2 הוא בגדר מבצע בצוותא והפער הקיים משקף נכונה את ההבחנה בין השניים. לנוכח אלו, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הערעורים.
10. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעות הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעורים להתקבל באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.
11. אין חולק כי העבירות שבהן הורשעו המערערים מכילות חומרה מיוחדת, וככאלה הן מצדיקות תגובה עונשית הולמת. בהקשר זה, אין בידינו, בנסיבות העניין, לקבל את טענת המערערים לפיה היה על בית המשפט להתחשב בהיעדרו של תכנון מוקדם וליתן משקל לספונטאניות של העבירה. אומנם, בעבירות מסוימות, יש משקל לאלמנט הספונטאניות כשעבירה מתפתחת עקב רצף התרחשויות אקראיות וללא תכנון. ואולם, במקרה זה, המערערים קיבלו החלטה לשדוד את המתלונן, ואין נפקא מינה אם החלטה זו נתקבלה באותו הרגע או זמן מה לפני כן. זאת נדגיש, כי אם היה מוכח כי העבירות בוצעו מתוך תכנון מוקדם, סביר להניח כי אז היה בידי התביעה להוסיף עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. תמציתו של עניין היא כי היעדר התכנון אינו צריך להיתפש כנסיבה מקלה בנסיבות המקרה שלפנינו, נהפוך הוא, קיומו של תכנון היה מסבך את המערערים בעבירה נוספת, ואין להתחשב בעובדה שהם לא עברו עבירה נוספת לעבירות בהן כבר הורשעו.
12. יחד עם זאת, מצאנו, כאמור, כי יש מקום להפחית מעונשם המערערים. באשר למערער 1, בית המשפט ייחס חומרה לכך שהוא הצמיד סכין לצווארו של המתלונן. הטענה בדבר הצמדת הסכין עלתה במסגרת כתב האישום המקורי, בעוד שהדבר שונה במסגרת תיקון כתב האישום, כך שהוחלף המונח הצמיד במונח קרב. אין ספק כי ישנו הבדל, מבחינת רמת החומרה, בין שני מונחים אלו, והדבר צריך לקבל ביטוי בעונש. באשר למערער 2, אומנם מדובר במבצע בצוותא, אך הנסיבות האופפות את חלקו בביצוע העבירה, על אף חומרתן הכללית, פחותה היא מחומרת המעשים של המערער 1, ומטעמי אחידות הענישה יש מקום אף להפחית מעונשו של המערער 2 בדומה להפחתה בעונשו של המערער 1.
13. באשר לטענת המערער 1 הנוגעת לשיעור הפיצוי שהוטל עליו לשלמו למתלונן, לא מצאנו טעם המצדיק את התערבותנו. כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בקביעת הפיצוי אלא במקרים יוצאי דופן בהם חרגה באופן קיצוני משיעור הפיצוי הראוי (ראו: ע"פ 6452/09 קאסם עלי נ' מדינת ישראל (22.7.2010); ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל (23.11.2009)), כך גם כאשר מועלית טענה, כפי שמעלה המערער 1 במקרה שלפנינו, בדבר קיומם של קשיים כלכליים (ע"פ 2951/12 ביאדסה נ' מדינת ישראל (2.8.2012)). בענייננו, לא מצאנו כי בית המשפט המחוזי חרג באופן קיצוני בקביעת הפיצוי, ומשכך, אין מקום לקבל את טענת המערער 1 לעניין גובה הפיצוי.
14. לפיכך, הערעורים מתקבלים במובן זה שעונש המאסר בפועל שנגזר על המערער 1 יעמוד על 6 שנות מאסר בפועל, ועונש המאסר בפועל שנגזר על המערער 2 יעמוד על 54 חודשי מאסר בפועל. יתר רכיבי העונש ייוותרו על כנם.
ניתן היום, כ"ג באדר התשע"ג (5.3.2013).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12026050_H04.doc שצ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il