טצילו גובזה נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק רע"פ 2602/14 בבית המשפט העליון רע"פ 2602/14 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג המבקש: טצילו גובנה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.3.14 בע"פ 4432-09-12 שניתן על ידי כבוד השופטים: צ' סגל – סג"נ, מ' דרורי וב"צ גרינברגר ובקשה לעיכוב ביצוע בשם המבקש: עו"ד אריאל הרמן בשם המשיבה: עו"ד דגנית כהן-ויליאמס; עו"ד אריה פטר פסק דין בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא צ' סגל והשופטים מ' דרורי ו-ב' צ' גרינברגר) בע"פ 4432-09-12 מיום 10.3.2014, במסגרתו התקבל ערעור המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופט ח' לי-רן) בת"פ 13533-12-10 מיום 12.6.2012. רקע והליכים 1. נגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום בו הואשם בעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על פי עובדות כתב האישום, ביום 4.12.2010 תקף המבקש שלא כדין את אשתו (להלן: המתלוננת) וגרם לה חבלה של ממש. הוא חבט בראשה מספר פעמים באמצעות בקבוק בירה שהיה בידו, היא ברחה ממנו וניסתה לקפוץ מאחד החלונות. כתוצאה ממעשיו, המתלוננת חשה ברע, ראשה הסתחרר והיא הקיאה. כמו כן נגרם לה חתך בקרקפת באורך 5 ס"מ אשר נדרש לתפור אותו. 2. ביום 1.3.2012 הרשיע בית משפט השלום בירושלים את המבקש לאחר שמיעת הוכחות, בעבירה שיוחסה לו. המבקש כפר במיוחס לו, וטען כי רק דחף את המתלוננת ממנו, לאחר שהיא התקרבה אליו במטרה לפגוע בו. באשר לפגיעה בראשה, טען שהיא הטיחה את ראשה בתריסי החלון. לנוכח עדותה של המתלוננת ועדויות בניו של המבקש, קבע בית משפט השלום כי הוא אינו מקבל את גרסת המבקש, ועוד ציין מעבר לצורך, כי בהודעתו במשטרה הודה המבקש כי הרביץ למתלוננת עם בקבוק בראשה, אך גם אמר שהיא חנקה אותו ואז הבקבוק שאחז בידו נפל על ראשה. עוד הוסיף בית משפט השלום לעניין זה כי הודעתו של המבקש במשטרה נגבתה בנוכחות שוטרת דוברת אמהרית, שהעידה בבית המשפט ואמרה שתרגמה כל שנאמר בחקירה. 3. ביום 12.6.2012 ניתן גזר דינו של המבקש. בגזר הדין ציין בית משפט השלום את חומרת העבירה שבגינה הורשע המבקש באופן כללי ובנסיבות הביצוע בפרט. מנגד צוינו לקולה היעדרן של הרשעות קודמות והעובדה שבני הזוג אינם מנהלים עוד חיים משותפים והם מתכוונים להתגרש. עוד צוין כי המשיבה עתרה להטלת עונש מאסר, והמבקש ביקש שיוטל עליו עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות. בית משפט השלום קבע כי יש חשש כי המבקש ימצא בלתי מתאים לריצוי עבודות שירות, וגזר עליו 27 ימי מאסר אשר במניינם יבואו ימי מעצרו, כך שהוא לא ירצה עונש מאסר בפועל, וכן שלושה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. 4. המשיבה לא השלימה עם גזר הדין וערערה על קולתו לבית המשפט המחוזי. בערעורה טענה כי יש צורך בענישה מוחשית של מאסר בפועל בנסיבות העניין. בית המשפט המחוזי קיים מספר רב של דיונים בערעור, בשל שתי סיבות עיקריות: הצורך בקבלת תסקיר שירות מבחן מעודכן בעניינו של המבקש והצורך בסיום הליכי הגט בין הצדדים. תסקיר שירות המבחן מצא כי למרות כפירתו של המבקש במעשים, בה הוא ממשיך לדבוק, מסוכנותו והיתכנות הישנות ההתנהגות הפוגעת פחתו, ולכן ניתן להסתפק בעונש שהושת עליו בבית משפט השלום, ואם ימצא כי אין די בכך – המליץ להשית על המבקש עונש מאסר לתקופה קצרה, שירוצה בדרך של עבודות שירות. באשר לגט, לאחר שהמבקש סירב לשתף פעולה עם ההליך, הוא שינה את דעתו, ונכון ליום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי הזוג התגרש. 5. ביום 10.3.2014 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה. בית המשפט המחוזי קבע כי בית משפט השלום לא איזן בצורה נכונה בין שיקולי הענישה הרלוונטיים למקרה, ולא התייחס באופן מספק לחומרתה היתרה של העבירה של תקיפת בן זוג בכלל ובנסיבות המקרה בפרט, ודאי לנוכח הכפלת עונש המקסימום על ידי המחוקק בעבירה זו לעומת עבירה של תקיפה רגילה. בית המשפט המחוזי התייחס לתוצאות של מעשי המבקש וכן לכך שעבירת תקיפת בן זוג הפכה למכת מדינה. למרות שתיקון 113 לא חל על עניינו של המבקש, כיוון שמועד הכרעת הדין קדם למועד כניסתו לתוקף של התיקון, ציין בית המשפט המחוזי כי מתחם העונש הראוי במקרה זה נע בין ששה חודשי מאסר לבין 18 חודשי מאסר, והמקרה – אלמלא נסיבותיו המיוחדות (המלצת שירות המבחן, שהותו הממושכת של המבקש במעצר בית, גירושי בני הזוג, היעדר עבר פלילי למבקש ומצבו האישי של המבקש) – מחייב השתת תקופת מאסר של 12 חודשים. באיזון בין השיקולים השונים, קבע בית המשפט שיש להחמיר את עונשו של המבקש, ולהעמידו על שבעה חודשי מאסר, בניכוי ימי המאסר אותם ריצה, וקבע כי המבקש יתייצב לריצוי העונש ביום 11.5.2014. הבקשה 6. המבקש טען כי בקשתו מקימה עילה למתן רשות ערעור, לנוכח פער הענישה החריג בין הערכאה הדיונית לבין ערכאת הערעור, תוך שהצביע על מקרים דומים לטענתו, בהם ניתנה רשות ערעור בשל סיבה זו. בהקשר זה טען המבקש כי ההפרש בולט גם לנוכח המלצת תסקיר שירות המבחן להותיר את העונש של בית משפט השלום על כנו. עוד טען המבקש כי לנוכח דחיית הדיונים בערעור עד למתן הגט למתלוננת, נוצרה לו ציפייה שתהיה לעובדה זו משמעות בהכרעת הערעור, והוא מהווה אי צדק בולט ועיוות דין. בנוסף, טען המבקש כי בית המשפט המחוזי פעל בניגוד להלכה על פיה לא תמצה ערכאת הערעור את הדין עם הנאשם. לבסוף, טען המבקש כי בית המשפט המחוזי הפעיל את רכיב המאסר על תנאי מיום פסק דינו, כך שלמעשה הוסיף לתקופת התנאי שקבע בית משפט השלום עוד שנה ותשעה חודשים ובכך חרג מאורך תקופת התנאי המקסימלית הקבועה בסעיף 52(ב)(1) לחוק העונשין, בת שלוש שנים בלבד. הכרעה 7. עניינה של הבקשה בשתי סוגיות. הסוגיה הראשונה, לבה בחומרת העונש. כידוע, טענות לעניין זה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור לפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.12.1997); רע"פ 5504/08 פלוני נ' מדינת ישראל (27.7.2008)). לגופו של עניין, מצאתי את פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק היטב, תוך שהוא מאזן ברגישות בין הנסיבות לחומרה ולקולה. באשר לפער בין העונשים, ציינתי בעבר כי אף החמרה שאינה קלה בגזר הדין, כל עוד היא מנומקת ומוסברת, אינה מחייבת מתן רשות ערעור (רע"פ 1454/14 אבו סנד נ' מדינת ישראל (27.2.2014); רע"פ 889/14 פישר נ' מדינת ישראל (6.3.2014)), וזאת מפני שבבסיס הענישה הפלילית עומד עיקרון ההלימה בין המעשה לעונש המוטל בגינו ולא אך עיקרון ההגינות כלפי מערער, שעונשו לא יוחמר באופן משמעותי על ידי ערכאת הערעור (לדברים דומים ראו: רע"פ 6163/07 חדורה נ' מדינת ישראל (22.5.2008)). גם בטענת המבקש לעניין משקלה של המלצת שירות המבחן איני רואה מקום למתן רשות ערעור. הלכה ידועה היא כי המלצת שירות המבחן, כשמה כן היא המלצה, וההכרעה בשאלות העונש ובמשקל הניתן לה מסורה לבית המשפט (ראו: ע"פ 2015/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (10.8.2013) והאסמכתאות שם). מכל מקום, נוכח מעשהו של המבקש, ותוצאותיו כפי שנקבע על ידי הערכאה הדיונית, לא ניתן אף לומר כי בית המשפט המחוזי מיצה את הדין עמו, ואין מקום להתערב בעונש המאסר בפועל שהשית עליו. 8. הסוגיה השנייה שהעלה המבקש היא זו של הארכת המאסר על תנאי מעבר לתקופה המותרת על פי סעיף 52(ב)(1) לחוק העונשין. היות ומהעובדות שהציג המבקש עלה כי אכן הוארכה תקופת התנאי מעבר למותר בחוק, ועל כן ביקשנו את תגובת המשיבה לעניין זה. בתגובתה, הסכימה המדינה כי אכן הוארך מאסרו על תנאי בשנה ותשעה חודשים מעבר למותר לחוק, ונתנה את הסכמתה לכך שנקבע כי תקופת המאסר על תנאי בת השנתיים, שהושתה על המבקש תימנה מיום 12.6.2012, יום מתן גזר הדין בבית משפט השלום. 9. סוף דבר, בקשת רשות הערעור לעניין עונש המאסר נדחית. באשר לעניין המאסר על התנאי, לנוכח הסכמת המשיבה, החלטנו לקבל את בקשת רשות ערעור, ליתן רשות ערעור ולקבל את הערעור לגופו, במובן זה שאנו קובעים כי תקופת המאסר על התנאי שהושתה על המבקש, תימנה מיום 12.6.2012 ולא כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי. 10. לפיכך, מתייתרת ההחלטה בבקשה לעיכוב הביצוע של עונש המאסר. המבקש יתייצב לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ביום 11.5.2014 עד השעה 10:00 בבית המעצר "ניצן" ברמלה, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336. ניתן היום, ד' באייר התשע"ד (4.5.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14026020_H02.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il