בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
2600/00
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד
המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
המערער: חיים
ברגר
נגד
המשיב: היועץ
המשפטי לממשלה
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים
מיום 6.3.2000 בב"ש 2140/99,
שניתן
על ידי כבוד השופטת ר' אור
תאריך הישיבה: כ"ג
באב התש"ס (24.08.2000)
בשם
המערער: עו"ד דוד ליבאי; עו"ד איתן מעוז
בשם המשיב: עו"ד עירית קאהן; עו"ד טל ורנר-קלין
פסק-דין
הנשיא א' ברק:
העובדות
1. המערער (להלן - ברגר) נולד בהונגריה (ב1926-).
מעדותו בפני בית המשפט המחוזי עולה כי הוא היגר (ב1951-) לארצות-הברית, בה התגורר
למעלה מארבעים וחמש שנה (עד 1997). הוא השתקע בעיירה ניו-סקוור שבמדינת ניו-יורק.
הוא עמד בראש מוסדות דת וחינוך של הקהילה היהודית בעירו, ואף נטל חלק בפעילות ציבורית
של גורמים עירוניים. בארצות-הברית נולדו ששת ילדיו. הם מתגוררים בניו-סקוור
ובסביבתה. כך גם ששים וחמישה נכדיו. חמישה מנכדיו מתגוררים בארץ. עובר להגירתו
לארצות-הברית ולאחר מכן, ביקר ברגר מספר פעמים בישראל. היו אלה ביקורים לתקופות
קצרות.
2. השלטונות האמריקניים פתחו (ב1995-) בחקירה נגד
ברגר. על פי החשד נטלו ברגר ושותפיו (מאז סוף שנות השבעים ועד אמצע שנות התשעים)
חלק בתכנית לקבלת כספים ציבוריים וכספי ממשל במרמה, תוך שימוש במצגים כוזבים. באי
כוחו של ברגר ניהלו משא ומתן עם משרד התובע הפדרלי במחוז הדרומי במדינת ניו-יורק.
נמסר להם כי התביעה תעמוד על הגשת כתב אישום ותדרוש מאסר בפועל. כן נמסר להם, כי
אם יגיע לידי התביעה מידע לפיו מתכוון ברגר לברוח מארצות-הברית, תיאלץ התביעה לבקש
את מעצרו המיידי. עורך דינו של ברגר הודיע לתובעת כי לברגר אין כל כוונה להימלט
מארצות-הברית. הוא הצביע על כך שברגר מתגורר עשרות שנים בניו-סקוור, וכי ילדיו
ונכדיו מתגוררים בניו-סקוור ובקרבתה.
3. לרגל חתונת אחד מנכדיו ביקר ברגר (בסוף 1996)
בארץ. הוא ניסה לקבל תעודת עולה. הוא שב לארצות-הברית. בפברואר 1997 הוא הגיע
לישראל. מאז הוא שוהה בארץ. לאחר הגעתו הוא קיבל אזרחות ישראלית (מכוח חוק השבות,
התש"י1950-). הוא פנה לביטוח הלאומי ולקופת חולים. הוא קיבל סיוע לדיור ממשרד
השיכון. הוא השתתף בבחירות (ב1999-).
4. בארצות-הברית התקדמו ההליכים הפליליים. כנגד
ברגר ואחרים הוגשו (ביום 28.5.97 וביום 22.9.97) כתבי אישום. ממשלת ארצות-הברית
פנתה (ביום 8.7.98) בבקשה להסגיר את ברגר לידיה. היועץ המשפטי לממשלה הגיש (ביום
28.2.99) בקשה להכריז על ברגר כבר-הסגרה.
5. ברגר העלה רשימה ארוכה של טענות כנגד הסגרתו.
בית המשפט המחוזי (השופטת ר' אור) דחה את טענותיו של ברגר. בגדרי הערעור שלפנינו
לא חזר ברגר על מרבית טענותיו, ועל כן אין לנו צורך לנתחן. בפנינו עורר ברגר טענה
אחת ויחידה - אותה טען גם בפני בית המשפט המחוזי - לפיה הוא אזרח ישראלי ותושב
ישראל, ועל כן אין להסגירו בלא שארצות-הברית תתחייב מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל
לשם נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדינו ויושת עליו עונש מאסר. בית המשפט דחה גם
טענה זו. נקבע כי ברגר אינו "תושב ישראל" ועל כן אין צורך, כתנאי
להסגרתו, לקבל התחייבות מראש של ארצות-הברית באשר לריצוי עונשו בישראל. בעניין
"תושבותו" של ברגר נקבע כי בואו לארץ לא נבע מרצון תמים להתגורר דרך קבע
בישראל. ברגר הגיע לישראל - כך קבע בית המשפט - כי נמלט לישראל מאימת הדין
האמריקני. לדעת בית המשפט המחוזי, "חוק ההסגרה לא נועד לתת לנמלט מאימת הדין,
שגר 71 שנה מחוץ לישראל... את ההטבה של נשיאת עונש בישראל, שהמחוקק התכוון לתת
לאזרח שהוא תושב בעל זיקה של ממש לישראל, שגילה רצונו לגור דרך קבע בישראל, ועשה
זאת ללא קשר לבריחתו מאימת הדין בארץ תושבותו במשך עשרות שנים". על כך הוגש
הערעור שלפנינו.
6. חוק ההסגרה, התשי"ד1954- (להלן - חוק
ההסגרה) קובע - בעקבות תיקון שנעשה בו ב1999- - לאמור:
"סייג
להסגרת אזרח
1א.
(א) אדם שעבר עבירת הסגרה לפי חוק זה ובעת הגשת בקשת ההסגרה הוא אזרח ישראלי ותושב
ישראל, לא יוסגר אלא אם כן התקיימו שני אלה:
(1) בקשת ההסגרה היא כדי להעמידו
לדין במדינה המבקשת;
(2) המדינה המבקשת את הסגרתו התחייבה
מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם
נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדין
ויוטל עליו עונש מאסר".
אין מחלוקת כי ברגר היה אזרח ישראלי בעת הגשתה של בקשת
ההסגרה. המחלוקת בין הצדדים הינה אם ברגר הוא "תושב ישראל". אף כאן אין
מחלוקת בין הצדדים, כי בטרם בואו לישראל (בפברואר 1997) לא היה ברגר "תושב
ישראל". גדר הספיקות הוא אם ברגר הפך להיות "תושב ישראל" מאז בואו
לארץ ועד להגשתה של בקשת ההסגרה (ביום 28.2.99) לבית המשפט המחוזי. ברגר טען בפנינו,
כי במשך השנתיים בהן שהה בישראל מאז עלותו אליה, זו הפכה להיות מרכז חייו; הוא שכר
דירה בסמוך לבית נכדו; הוא נרשם במשרד הפנים; הוא שילם ארנונה והגיש בקשה לסיוע
בדיור ממשרד השיכון; הוא נרשם בביטוח הלאומי וקיבל קצבאות באופן שוטף; הוא נרשם
כמבוטח בקופת חולים; הוא הצביע לכנסת החמש-עשרה. מכל אלה מצטיירת תמונה ברורה ביחס
לכוונת ההשתקעות של ברגר. לטענתו, הוא לא חיפש לעצמו מקלט ארעי בישראל, אלא ביצע
את כל הפעולות הדרושות לשם שהייה של קבע בארץ. בואו לארץ הוא פרי החלטה שקולה
להתגורר, כמנהג החסידים, בירושלים בשארית חייו. הוא לא נמלט לארץ מאימת הדין
האמריקני. כשהוא בא לארץ לא היה תלוי ועומד נגדו כתב אישום בארצות-הברית. היועץ
המשפטי לממשלה חוזר על עמדתו - עמדה שהתקבלה על ידי בית המשפט המחוזי - כי ברגר לא
היה ל"תושב ישראל" בעת הגשת בקשת ההסגרה. הממצא העובדתי בעניין הימלטותו
לישראל - ממצא שאין לנו להתערב בו - מצביע על כוונותיו של ברגר שלא לקשור את גורלו
עם גורלה של מדינת ישראל. לטענתו של היועץ המשפטי לממשלה, התקופה בה שהה ברגר
בישראל אינה מספיקה לרכישת מעמד של "תושב ישראל".
7. מיהו "תושב ישראל" לעניין חוק
ההסגרה? על שאלה זו עמדנו לאחרונה בע"פ 3025/00 הרוש נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם). ציינו כי "תושב ישראל" הוא אדם שיש לו זיקה ממשית למדינת
ישראל, בה מצוי מרכז חייו, וגורלו נקשר עם גורלה. נראה לנו כי על פי מבחן זה, ברגר
אינו "תושב ישראל". הוא מצוי כאן בשל חששו לחזור לארצות-הברית. הוא אינו
מצוי כאן משום שמרכז חייו הוא במדינת ישראל. נדרשת זיקה אמיצה יותר, מבחינת הזמן
ושאר הנסיבות, כדי שמרכז חייו של ברגר יועבר מארצות-הברית - בה התגורר למעלה
מארבעים וחמש שנה, בה מצויים ילדיו ונכדיו, ובה מצויה הקהילה עימה הוא קשור בקשרים
הדוקים - למדינת ישראל. מסקנתנו זו מושפעת, בין השאר, מקביעתו העובדתית של בית
המשפט המחוזי - קביעה המעוגנת בחומר הראיות שהונח בפניו, ואשר בו לא נתערב - כי
ברגר נמלט לישראל מאימת הדין האמריקני. עמדתנו בעניין זה הינה, כי עצם המניע של
ההימלטות מאימת הדין הזר אין בו כשלעצמו כדי לשלול מעמד של "תושב ישראל".
אכן, גם מי שבא למדינת ישראל מתוך מניע של הימלטות מפחד של תביעה פלילית מחוץ
לישראל, עשוי להפוך את ישראל למרכז חייו, תוך יצירת זיקות ממשיות לישראל, שיהפכו
אותו ל"תושב ישראל" (ראו ע"פ 3025/00 הנ"ל). עם זאת,
מניע ההימלטות "מטה את הכף בעוצמה רבה לטובת זמניות וארעיות של שהייה, בחינת
'עד יעבור זעם'. נדרשים נתונים (סובייקטיביים ואובייקטיביים) כבדי משקל כדי להטות
את הכף לטובת הזיקה הממשית ההופכת את ישראל למרכז חייו" (שם). נתונים
כאלה לא הונחו בפני בית המשפט המחוזי. הפעולות השונות שברגר עשה הן פעולות טבעיות
שכל אדם, המתגורר בישראל, ולאו דווקא תושב, עושה בצעדיו הראשונים.
התוצאה היא כי דין הערעור להידחות.
ה
נ ש י א
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
המשנה לנשיא ש' לוין:
1. המערער (מר חיים ברגר) הוא כיום בן 74. הוא
התגורר בארצות הברית למעלה מארבעים וחמש שנים ועמד בראש מוסדות דת וחינוך של
הקהילה היהודית במקום מושבו - העיירה ניו-סקוור במדינת ניו-יורק. שם נולדו ששת
ילדיו ומתגוררים ששים וחמישה מנכדיו, חמישה מנכדיו מתגוררים בארץ. בשנת 1995 נפתחה
חקירה נגד ברגר בעבירות שונות שהשלטונות האמריקאיים ייחסו לו. לרגל חתונת אחד
מנכדיו ביקר ברגר בארץ בסוף שנת 1996. הוא שב לארצות הברית והודיע לבני הקהילה על
כוונתו לעלות ארצה ואף נערכה לו מסיבת פרידה. ביום 4.2.97 הגיע ברגר ארצה. ביום
28.5.97 וביום 22.9.97 הוגשו נגד ברגר בארצות הברית כתבי אישום. ביום 8.7.98 הגישה
ממשלת ארצות הברית בקשה להסגיר את ברגר לידיה. ביום 28.2.99 הגיש היועץ המשפטי
לממשלה בקשה להכריז על ברגר בר-הסגרה. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה. מכאן הערעור
שלפנינו.
כבר בסוף 1996, בעת ביקורו בארץ, ניסה ברגר
לקבל תעודת עולה. עם שובו ארצה ביקש וקבל תעודת עולה ונרשם כ"תושב",
כהגדרת דיבור זה בסעיף 1(א) לחוק מירשם האוכלוסין, תשכ"ה1965- (להלן - חוק
המירשם). תחילה הוא התגורר אצל נכדו בירושלים אך לאחר מכן שכר דירה משלו. הוא נרשם
בעירית ירושלים ושילם ארנונה. הוא ביקש סיוע לדיור ממשרד השיכון. הוא נרשם במוסד
לביטוח לאומי וקיבל קצבאות באופן שוטף החל מיום 1.3.97. הוא נרשם כמבוטח בקופת
חולים. הוא הצביע לכנסת.
2. כמו חברי הנכבד הנשיא, אף אני סבור כי הוכח
במידה מספקת כי המניע לנסיעתו של ברגר ארצה הוא הרצון להימלט מאימת הדין האמריקאי
וכי ברגר החליט לנסוע לישראל משום שהרגיש שהקרקע בארצות הברית החלה
"בוערת" מתחת לרגליו. כמו הנשיא אף אני סבור שמניע זה אין בו, כשהוא
לעצמו, כדי לשלול מברגר מעמד של "תושב ישראל"; אך חולק אני עליו -
במישור הנורמטיבי - לגבי התייחסותו למשך השהייה בארץ הדרוש לגיבוש
ה"תושבות" ולמשקל המניע לצורך קביעת ה"תושבות". לדידי יכול
אדם להיחשב "תושב ישראל" גם אם שהה בארץ תקופה קצרה וענין המניע רלבנטי
רק לצורך הקביעה אם שהייתו בארץ כתושב היא אמיתית ולא למראית עין בלבד. לדעתי אין
קיימת סתירה הכרחית בין החלטתו של יהודי אזרח המדינה המתגורר בחוץ-לארץ לעזוב את
הארץ בה הוא מתגורר מאימת שלטונות המשפט במדינה הזרה לבין החלטתו לעלות לישראל
ולעתים השיקולים אף משתלבים זה בזה. העובדה שצפוי להיות מוגש במדינה הזרה כתב
אישום נגד אדם יכולה לעלות בקנה אחד עם החלטתו לעזבה לצמיתות על מנת להשתקע
בישראל.
ישום השיקולים אותם הזכרנו לעיל למקרה שלפנינו
מצדיק, לדעתי, את הקביעה שברגר הפך "תושב ישראל". העובדות שהוכחו מלמדות
שברגר החליט להשתקע בישראל גם אם שהייתו בארץ היתה קצרה יחסית. אין כל אינדיקציה
בחומר הראיות שנסיעתו של ברגר ארצה היתה למראית עין בלבד. הדברים הם כך ביתר שאת
לגבי אדם בגילו של ברגר, שהוכח שמקובל בין בני קהילתו המבוגרים לעלות ארצה בערוב
ימיהם על מנת להתגורר בה. הדבר הוא כך גם אם נוכח החקירה שהתנהלה נגדו החליט ברגר
להקדים את עלייתו ארצה. לדידי לא עמדה המדינה לפי כל קנה מידה - בנטל שהיה מוטל
עליה - להראות שברגר לא הפך "תושב ישראל".
3. המסקנה אליה הגעתי מתחזקת גם נוכח קיומם של
שלושה שיקולים נוספים; ראשית: ברגר קיבל תעודת עולה ונרשם כתושב לפי סעיף 1(א)
לחוק המירשם. התאריך שבו נהיה אדם לתושב כאמור בסעיף 1(א) לחוק המירשם הוא בין
הפרטים ההופכים את הרישום במירשם כראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום. ראיה זו לא
נסתרה; שנית: תלויה ועומדת כיום לפני הכנסת הצעת חוק ההסגרה (תיקון מס' 7),
התש"ס2000-, שהוגשה מטעם הממשלה והמבקשת לתקן את סעיף 1א לחוק ההסגרה באופן
שהמועד הקובע לקביעת התושבות יהיה מועד ביצוע העבירה ולא מועד הגשת בקשת ההסגרה.
זו היתה גם הצעת החוק המקורית של הממשלה אך היא לא נתקבלה בנוסח המחייב של סעיף 1א
דהיום, והממשלה חזרה אל נוסחה המקורי בהצעת החוק החדשה. לענין זה נאמרו בדברי
ההסבר להצעת החוק (ה"ח 2842, התש"ס בעמ' 198) הדברים הבאים:
"הצעת
החוק שהגישה הממשלה, ואשר בעקבותיה התקבל התיקון האמור (ה"ח התשנ"ח, עמ'
330), התייחסה לנקודת זמן שונה לבירור זיקתו של אדם לישראל מזו שנקבעה בחוק
שהתקבל; בהתאם להצעת החוק הממשלתית, תנאי האזרחות והתושבות צריכים היו להיות
קיימים בעת ביצוע העבירה, וזאת כדי להגן על אזרח ישראלי שיש לו זיקה אמיתית
לישראל.
החוק
שהתקבל מאפשר לאדם, שאינו אזרח ותושב, לברוח לישראל לאחר ביצוע העבירה, לקבל את
האזרחות הישראלית ואף לטעון לתושבות בישראל. אם חלף זמן, ואפילו קצר, מיום בוא
לישראל ועד להגשת הבקשה להסגרתו: כלומר, אדם היודע שמתקיימת נגדו חקירה במדינה
אחרת, ובטרם נעצר או הוגש נגדו כתב אישום הוא בורח למדינת ישראל ומקבל אזרחות תוך
הסתמכות על דיני השבות, יטען גם ששהייתו בישראל היא שהיית קבע. לפי המבחנים
המקובלים של קביעת מרכז חיים.
הסדר
המגביל את הסגרתו של אזרח מוצדק לגבי אדם שיש לו זיקת אמת למדינת ישראל ואין מקום
להחילו על מי שזיקתו לישראל נוצרת עקב רצונו להימלט מהדין על מעשיו במדינה אחרת.
בהתאם
לכך, מוצע לתקן את החוק ולחזור לנוסח שהציעה הממשלה בתשנ"ח".
שלישית: השאלה המתעוררת בערעור זה היא אך הגדרת הדיבור
"תושב ישראל" לצורך הסוגיה אם יש להתנות את הסגרתו של המערער בקבלת
התחייבות משלטונות התביעה האמריקאיים להחזירו לישראל לצורך ריצוי עונשו, לא כדי
למנוע את ההסגרה בכלל. למטרה המצומצמת הזו אין לטעמי צידוק לתת לדיבור "תושב
ישראל" משמעות מצמצמת החורגת ממשמעותו הטבעית.
4. לו דעתי היתה נשמעת, היה הערעור מתקבל והסגרתו
של המערער היתה מותנית בקבלת ההתחייבות האמורה.
המשנה
לנשיא
הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של הנשיא.
ניתן היום, י"ז בחשון התשס"א
(15.11.2000).
ה נ ש י א המשנה לנשיא ש
ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
00026000.A02/דז/