אילן מועלם נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 260/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 260/02 ע"פ 315/02 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש המערער בע"פ 260/02: אילן מועלם נ ג ד המשיבה בע"פ 260/02: מדינת ישראל המערערת בע"פ 315/02: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 315/02: אילן בן משה מועלם ערעורים על פסק דינו שלבית המשפט המחוזי בירושלים בת.פ. 458/97 מיום 26.11.01 שניתן על ידי כבוד השופטת מ' מזרחי תאריך הישיבה: ט' בכסלו תשס"ג (14.11.02) בשם המערער בע"פ 260/02 - המשיב בע"פ 315/02: עו"ד יעקב קמר בשם המשיבה בע"פ 260/02 - המערערת בע"פ 315/02: עו"ד תמר פרוש פסק-דין השופט י' טירקל: 1. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מ' מזרחי), הרשיע את המערער בע"פ 260/02 – הוא המשיב בע"פ 315/02 – (להלן – "המערער") בעבירות של גרם מוות ברשלנות, הפקרה לאחר פגיעה, נהיגה ללא רישיון נהיגה ושיבוש מהלכי משפט. לפי הכרעת הדין, בתמצית שבתמצית, נהג המערער במכונית בלי שהיה בידיו רישיון נהיגה – שמעולם גם לא היה לו - ובמהלך נסיעתו פגע ברשלנות בהולך רגל שחצה את הכביש וגרם למותו (להלן – "המנוח"). לאחר מכן מיהר ונמלט מן המקום, השאיר את המכונית במקום אחר ולפני שעזב אותה ניגב את טביעות אצבעותיו מהגה המכונית. על כל אלה גזר עליו בית המשפט המחוזי עונש של מאסר בפועל לתקופה של 22 חודשים, בניכוי תקופות של מעצר ומאסר שפירט, מאסר על תנאי לתקופה של 15 חודשים ופסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 15 שנים. המערער ערער על הרשעתו בעבירות של גרם מוות ברשלנות ושל הפקרה לאחר פגיעה וכן ערער על חומרת עונשו. המשיבה – היא המערערת בע"פ 315/02 - (להלן – "המשיבה"), ערערה על קולת עונשו. 2. בית המשפט המחוזי השתית את הרשעתו של המערער בעבירה של גרם מוות ברשלנות על ממצאים שבעובדה שקבע על פי הראיות שהובאו לפניו. לענין מהירות נסיעתו של המערער קבע שנסע "במהירות הנעה סביב 70 קמ"ש" , בדרך עירונית שבה מהירות הנסיעה המירבית היא 50 קמ"ש. לענין שדה הראיה של המערער קבע כי המערער ראה את המנוח – שהיה כבן 76 שנים במותו - ממרחק של 65 מטר, בעת שהמנוח ירד לכביש ובמהלך חציית הנתיב הימני. עוד קבע כי המערער לא בלם ולא האט את מהירות נסיעתו, אלא הסתפק בהורדת הילוך, כאשר היה במרחק של 10 עד 15 מטר מהמנוח וראה אותו מתחיל לחזור לאחור. על פי כל אלה הגיע בית המשפט למסקנה כי המערער התקרב למקום שבו חצה המנוח את הכביש במהירות רבה בנסיבות הענין, בלי שנערך למצב של עצירה, על ידי האטה, ובכך נטל על עצמו סיכון בלתי סביר. כמו כן היה עליו לצפות את האפשרות שהמנוח יפעל באופן שאינו הגיוני. את הרשעתו בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה השתית על מספר עובדות שאינן שנויות במחלוקת: המערער ידע שפגע במנוח, לא בדק מה מצבו, לא הגיש לו עזרה ונמלט מן המקום. בית המשפט לא שוכנע בנכונות טענת המערער כי נמלט מן המקום בשל החשש לחייו ולחיי מי שנסע עמו במכונית, משום שלמקום רצו ערבים מהסביבה. לדעתו היה המניע העיקרי לבריחה חששו של המערער להסתבך עם המשטרה, בין השאר בהיותו חסר רישיון נהיגה. 3. בכתב הערעור וכן בטענותיו לפנינו עמד בא כוח המערער בהרחבה על כך שהתאונה היתה בלתי נמנעת ונגרמה באשמתו הבלעדית של המנוח "אשר בהתנהגותו תעתע במערער באופן שנהג סביר לא אמור לצפות ובאופן שלא ניתן היה למנוע את התאונה". לדעתו, היתה התנהגותו של המנוח בלתי סבירה בעליל ועל כן בלתי ניתנת לצפייה. לפיכך יש לזכות את המערער מן העבירה של גרם מוות ברשלנות. לענין העבירה של הפקרה לאחר פגיעה טען כי היה ברור למערער שהמנוח מת ולפיכך לא היה טעם בהשתהות במקום; כמו כן עומדת למערער הגנת הצורך משום שהיה מדובר בנהג יהודי שדרס למוות ערבי זקן בסביבה עויינת, כאשר היה חשש שההמון שהתחיל לזרום למקום יעשה בו שפטים. לענין העונש הוסיף בא כוח המערער וטען כי נסיבותיה של התאונה, כפי שהוא רואה אותן, מעמידות את רשלנותו של המערער בדרגה נמוכה ביותר, וגם הנסיבות שגרמו לו לנסוע מן המקום, אפילו הן בגדר הפקרה מבחינה משפטית, יש לראותן על דרך הקולא. לפיכך יש להקל בעונשו. 4. חזרנו ועיינו בהשגותיו של בא כוח המערער ולא מצאנו מקום להתערב בממצאים שבעובדה שקבע בית המשפט המחוזי ובמסקנות שהסיק, הן לענין העבירה של גרם מוות ברשלנות והן לענין העבירה של הפקרה לאחר פגיעה. לדעתנו באה התנהגותו של המערער – שנסע במהירות מופרזת, לא האט את המהירות ולא בלם את המכונית, אף על פי שראה את המנוח, או היה עליו לראותו, ממרחק ניכר – בגדר רשלנות חמורה. כמו כן לא היתה הצדקה כלשהי לכך שנמלט מן המקום בלי לראות מה מצבו של המנוח ואם ניתן להושיט לו עזרה; מכל מקום, אפילו ניתן היה למצוא טעם לנסיעתו המהירה מן המקום, בודאי שהיה עליו להודיע על התאונה לשירותי ההצלה ולמשטרה. זאת לא עשה. נופך מיוחד של חומרה מוסיפים להתנהגותו גם נסיונותיו להעלים את מעורבותו בתאונה. דינו של נוהג ברכב העובר עבירות חמורות שכאלה, בנסיבות חמורות כאלה שתוארו, מאסר לתקופה ממושכת; ולדעתנו הקל בית המשפט המחוזי עם המערער יתר על המידה. על נסיבותיו האישיות של המערער ייאמר כי מדובר באדם כבן 33 שנים שבעברו הרשעות מרובות בעבירות רכוש, אלימות וסמים. לא זאת בלבד אלא שאחרי שנפתחו ההליכים נגדו בשל העבירות הנדונות הורשע פעמיים בעבירות של נהיגה ללא רישיון ואף נדון לעונשי מאסר. אכן, בריאותו של המערער, כפי שטען, לקויה והוא אב לששה ילדים, אולם נוכח חומרת מעשיו ועברו הפלילי הנזכר יש לשיקולים אלה משקל קטן. 5. לפיכך אנו דוחים את ערעורו של המערער על הרשעתו בדין ועל חומרת עונשו ונעתרים לערעורה של המשיבה על קולת העונש. אנו מורים כי תחת עונש המאסר לתקופה של 22 חודשים שגזר בית המשפט המחוזי על המערער ירצה המערער מאסר לתקופה של ארבע שנים, בניכוי התקופות שהיה נתון במאסר ובמעצר בשל העבירות הנדונות. יתר חלקי גזר דינו של בית המשפט המחוזי יעמדו בעינם. המערער יתיצב לריצוי עונשו במזכירות המדור הפלילי של בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 1.1.03 לא יאוחר משעה 10:00. ניתן היום, ט' בכסלו תשס"ג (14.11.02). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 02002600_M02.doc- /מפ נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il