משה הרמן נ. רון עלדור

פסק-דין בתיק ע"א 2599/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2599/13 ע"א 3046/13 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל המערער בע"א 2599/13: עו"ד משה הרמן נ ג ד המשיבים בע"א 2599/13: 1. רון עלדור 2. אורית כהן 3. עזבון המנוח מרדכי רשקס ז"ל 4. צבי רשקס 5. יצחק ביטון המערערים בע"א 3046/13: המשיבים בע"א 3046/13: 6. יוסף ביטון 1. רון עלדור 2. אורית כהן 1. עזבון המנוח מרדכי רשקס ז"ל 2. צבי רשקס 3. עו"ד משה הרמן שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 1929/06 במאוחד עם ת"א 2207/06 מיום 20.2.2013 וערעור על החלטה מיום 14.3.2013 שניתנו על ידי כב' השופטת חדוה וינבאום וולצקי תאריך הישיבה: י' בניסן התשע"ה (30.3.2015) בשם המערער בע"א 2599/13 והמשיב 3 בע"א 3046/13: עו"ד דן שפט בשם המשיבים 2-1 בע"א 2599/13 והמערערים בע"א 3046/13: עו"ד תומר הראל בשם המשיב 3 בע"א 2599/13 והמשיב 1 בע"א 3046/13: עו"ד דוד שוב; עו"ד עברי פיינגולד פסק-דין השופט צ' זילברטל: שני ערעורים על פסק דינו מיום 20.2.2013 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' וינבאום וולצקי), בת"א 1929/06 ובת"א 2207/06, בגדרו קבע בית המשפט כי עסקת מקרקעין, מכוחה רכשו המערערים בע"א 3046/13 זכויות בדירה, בטלה, וכן כי עורך הדין שייצג את המוכר בעסקת המקרקעין האמורה יחויב בגין חלקו בגרימת הנזק לקונים. רקע 1. המנוח מרדכי רשקס ז"ל, יליד 1915 (להלן: מרדכי), שעזבונו הוא המשיב 3 בע"א 2599/13, וגיסתו רבקה צורן, ילידת 1922 (להלן: רבקה), היו בעלים במשותף של נכס מקרקעין בשכונת נווה צדק (רחוב אחווה 13 פינת רחוב החרמון) בתל אביב, ועליו בניין ובו שלוש דירות שהושכרו לדיירים בשכירות מוגנת. מרדכי היה הבעלים של שישים אחוזים מנכס המקרקעין ואילו רבקה הייתה הבעלים של ארבעים האחוזים הנותרים. למרדכי ולאשתו, שהלכה גם היא לעולמה, בן יחיד בשם צבי רשקס (המשיב 4 בע"א 2599/13 והמשיב 2 בע"א 3046/13, להלן: צבי). צבי נשוי לציפורה (להלן: ציפורה) ויחד הביא הזוג לעולם 12 בנות. החל משנת 2004 פעלו צבי וציפורה, יחד עם מכר של צבי - יצחק ביטון (המשיב 5 בע"א 2599/13, להלן: ביטון), על מנת להוציא את המקרקעין מבעלותם של רבקה ומרדכי ולהעביר את הזכויות בדירות לדיירים המוגנים המתגוררים בבניין. במסגרת ניסיון זה פנה צבי, באמצעות ביטון, לעורך הדין משה הרמן (המערער בע"א 2599/13 והמשיב 3 בע"א 3046/13; להלן: עו"ד הרמן) בבקשה כי יחתים את מרדכי אביו על ייפוי-כוח כללי לטובתו. בהתאם לכך, ביום 8.12.2004 החתים עו"ד הרמן את מרדכי, בביתו שבבני-ברק, על ייפוי-כוח כללי לטובת צבי (להלן: ייפוי-הכוח הכללי). בהמשך זייפו צבי וציפורה, בעזרתו של ביטון, מסמכים שונים, לפיהם כביכול העניקה רבקה את חלקה בנכס המקרקעין במתנה למרדכי, וציפורה אף התחזתה לרבקה וחתמה בשמה על שטר מכר ללא תמורה. במסגרת ההונאה ביקש צבי מעו"ד הרמן כי לצורך עסקת המתנה יכין תצהירים בשם מרדכי ובשם רבקה, וביום 3.9.2005 החתים עו"ד הרמן את מרדכי על תצהיר לפיו הוא מקבל במתנה את זכויותיה של רבקה ללא תמורה. במקביל, פנו צבי וביטון אל הדיירות המוגנות שבנכס והציעו להן לרכוש את הדירות בהן הן מתגוררת. הדיירות, אשר האמינו כי הן רוכשות את מלוא הזכויות בדירותיהן ממרדכי ומרבקה, הסכימו להצעתם של צבי וביטון והעבירו לשניהם סכומים בסכום מצטבר של 199,000 דולר, אשר לא הועברו לא למרדכי ולא לרבקה. עוד יצוין, כי מלבד הנכס מושא דיון זה, ניסה צבי, בדצמבר 2004, למכור גם את דירת מגוריו של מרדכי בבני ברק, בעודו מתגורר בה. 2. אורית כהן (המשיבה 2 בע"א 2599/13 והמערערת 2 בע"א 3046/13; להלן: כהן), היא אחת מהדיירות המוגנות אשר נענו להצעת צבי וביטון לרכוש את הדירה בה התגוררה עם אמה (דירה זו תכונה להלן: הנכס), תמורת סך של 165,000 דולר. כדי לגייס את הסכום הנדרש, מצאה כהן שותף לרכישה בשם רון עלדור (המערער 1 בע"א 3046/13 והמשיב 1 בע"א 2599/13, להלן: עלדור, וביחד: הקונים). ביום 11.8.2005 נחתם בין כהן לבין צבי, כמיופה כוחו של מרדכי, זיכרון דברים, שעל-פיו הוגשה ביום 15.8.2005 בקשה לרישום הערת אזהרה לטובת כהן, שנרשמה ביום 17.8.2005. ביום 12.9.2005 נחתם בין הקונים לבין צבי, כמיופה כוחו של מרדכי, הסכם להעברת הבעלות בנכס מידיו של מרדכי לידי הקונים (להלן: הסכם המכר). הקונים חתמו על הסכם המכר במשרדו של עו"ד הרמן, בנוכחות בא-כוחם עו"ד הראל, ובנוכחותו של ביטון. צבי לא נכח במעמד החתימה, ורק מאוחד יותר באותו יום חתם בשם אביו על הסכם המכר במקום המיועד לחתימת המוכר. כבר באותו יום, ובהתאם להסכם המכר, העבירו הקונים תשלום ראשון על סך של 65,000 דולר. לגבי יתרת התשלום, הוסכם בהסכם המכר כי הקונים יעבירו את היתרה, בסך 100,000 דולר, רק כאשר יועברו לידיהם מסמכים שונים על-ידי המוכר, ובהם אישורי מס שבח, מס מכירה, מס רכוש והיטל השבחה, וכן אישור כי מרדכי הוא בעלים של מלוא הזכויות בנכס. בסמוך לאחר החתימה על הסכם המכר, פנו ביטון וצבי לקונים במספר הזדמנויות בבקשה להקדמת תשלום היתרה, בטענה כי מצבם הכלכלי קשה והם חייבים כספים בשוק האפור. הקונים קיבלו את בקשתיהם של ביטון וצבי, והעבירו להם את יתרת התשלום, חרף העובדה כי לא נמסרו לידיהם כל המסמכים שקבלתם בידי הקונים היתה תנאי לתשלום יתרת התמורה (מסמכים אלה יכונו להלן: הבטחונות). בהמשך פנה עו"ד הרמן לבא-כוחם של הקונים בבקשה כי ישלמו בשם המוכר את חוב מס הרכישה ומס המכירה שנוצרו בעסקת ההעברה ללא תמורה בין רבקה למרדכי. לבקשה זו נענו הקונים ושילמו סך של 20,308 ש"ח. בחודש אפריל 2006 הסכימו הקונים לשלם סכום נוסף של 139,429 ש"ח בגין היטל השבחה (50,000 ש"ח נוספים מסכום ההיטל הועברו על-ידי עו"ד הרמן), אך התנו את התשלום בכך שמרדכי וצבי יחתמו על הוראה בלתי חוזרת לפיה הסכומים שהם זכאים להם ממכירת הדירות הנוספות בנכס (דירות בהן התגוררו הדיירות המוגנות הגב' סימה לוי והגב' רות בן נון) יועברו לחשבון נאמנות וישוחררו רק בהתאם להוראות עורכי הדין של הצדדים. לאחר זמן מה גילו הקונים כי עו"ד הרמן, שהחזיק בחשבון הנאמנות, העביר את כספי התמורה ממכירת הדירות הנוספות לצבי, לביטון ולבנו של ביטון - יוסף ביטון (משיב 6 בע"א 2599/13), בניגוד למוסכם בין הצדדים. 3. בחודש מאי 2006 גילו הקונים, בדרך מקרה, כי על הנכס רובץ חוב מס שבח בסכום כולל של כ-260,000 ש"ח. בעקבות גילוי זה הגישו הקונים ביום 23.7.2006 תביעה בבית משפט קמא נגד צבי, מרדכי ועו"ד הרמן, לאכיפת חוזה המכר על ידי העברת הזכויות בנכס על שמם, תשלום כל החובות בגין העסקה וכן פיצוי כספי. לחלופין תבעו הקונים השבה של כל הכספים ששילמו מכוח הסכם המכר בצירוף פיצוי מוסכם. העתק מכתב התביעה נשלח למרדכי, וכך נודע למרדכי ולרבקה על עסקת המכר לגבי הנכס. עוד יצוין, כי במהלך הדיונים הלך מרדכי לבית עולמו, ועיזבונו נכנס בנעליו (המשיב 3 בע"א 2599/13, להלן: העיזבון). עו"ד הרמן שלח הודעת צד ג' לעיזבון, לצבי וליוסף ויצחק ביטון. משנתגלתה העברת הזכויות במרמה, הגישה גם רבקה תביעה להורות לרשם המקרקעין להשיב את הרישום של חלקה במקרקעין על שמה. לאחר הגשת התביעה הגיעה רבקה להסכמה עם הקונים ויתר הדיירים בבניין, כי הרישום ישוב למצבו הקודם (בו רשומה רבקה כבעלים של 40 אחוזים מהמקרקעין) והתביעה תסולק. צבי, שהיה בין הנתבעים, לא הגיע לדיונים בתביעתה של רבקה, ולבקשתה ניתן נגדו פסק דין בתביעה כספית לפיצוי בסך של 100,000 ש"ח. 4. במקביל, משנחשפה התרמית, הועמדו צבי, ציפורה וביטון לדין והורשעו, על סמך הודאותיהם, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, זיוף וקבלת דבר במרמה. על השלושה הושתו עונשי מאסר שונים, קנסות ופיצויים לקונים (להלן: פסק הדין הפלילי). פסק הדין של בית משפט קמא 5. בית משפט קמא דחה את תביעת הקונים להעברת הזכויות בנכס על שמם וקבע כי הסכם המכר בטל. בית המשפט קבע כי מרדכי רומה, וכי השימוש בייפוי-הכוח הכללי לצורך מכירת הנכס נעשה שלא כדין ובניגוד לרצונו. עוד נקבע, כי ההסבר שניתן למרדכי על-ידי עו"ד הרמן בעת החתמתו על ייפוי-הכוח הכללי היה הסבר כוללני, מבלי שהובהר למרדכי כי הוא חותם על ייפוי-כוח שמכוחו ניתן יהיה לבצע עסקאות בנכסי המקרקעין שלו, ומבלי לוודא שאכן מרדכי מבין את משמעות החתימה על ייפוי-הכוח. את קביעותיו בעניין זה ביסס בית משפט קמא על מספר אדנים, ובהם: פסק הדין הפלילי בו נקבע כי צבי הונה את אביו מרדכי; צוואתו של מרדכי, לפיה הוריש את רכושו, ובכללו הנכס מושא הערעור, לנכדותיו, ואילו צבי הוגדר כ"יורש שיורי" בלבד; עדויותיהם של שני חתניו – יוסי זק ונתן רוזנטלר (להלן: החתנים) – שהעידו על מערכת היחסים העכורה ששררה בין מרדכי לבין צבי, ועל חוסר האמון של מרדכי בבנו בעניינים פיננסים. החתנים גם העידו כי ראייתו של מרדכי הידרדרה, והוא נאלץ להיעזר באחרים כדי לקרוא מסמכים שונים. כמו כן התבסס בית המשפט על עדותו של עו"ד הרמן עצמו, בה ציין מספר פעמים כי ההסבר שנתן למרדכי היה כללי וכי לא נכנס אתו לעומקם של פרטים; על פרק הזמן הארוך שבין ההחתמה על ייפוי-הכוח הכללי לבין מועד החתימה על הסכם המכר; והבעייתיות העולה מהשימוש בייפוי-הכוח הכללי במקביל לשימוש בייפויי-כוח ספציפיים למכירת שאר הדירות בבניין. כל אלה הביאו את בית משפט קמא למסקנה כי מרדכי לא התכוון להעניק לצבי או לאדם אחר את הזכות לסחור בנכסיו, ואילו ידע שייפוי-הכוח הכללי ישמש למטרה זו, לא היה חותם עליו. נוכח הקביעה כי מרדכי רומה וכי לא הייתה לו כוונה למכור את הנכס, קבע בית משפט קמא כי פעולתו של השלוח, צבי, נעשתה ללא הרשאה. כמו כן, נקבע כי מאחר שייפוי-הכוח הכללי הוצא ממרדכי במרמה, יש לדחות את הטענה לפיה מרדכי יצר בחתימתו על ייפוי-הכוח מצג שווא של הרשאה. על כן נקבע, כי אין להסכם המכר כל תוקף, ולא ניתן לחייב את השולח, מרדכי, בגינו. לעניין הסעד המבוקש, נקבע כי מאחר וההסכם חסר תוקף, אין הקונים יכולים לזכות בסעד של אכיפה. בנוסף נקבע, כי הקונים גם אינם זכאים להשבה מעיזבונו של מרדכי מאחר שאין מקום להורות על השבה מצד מי שלא קיבל דבר בעסקה שנערכה ללא הרשאתו וללא ידיעתו. עם זאת, נקבע כי הקונים זכאים לקבל מצבי פיצוי בגין כל הסכומים ששילמו לפי הסכם המכר וכן בפיצוי המוסכם. 6. לאחר דברים אלה פנה בית משפט קמא לדון בשאלת אחריותו של עו"ד הרמן לנזקם של הקונים. בית המשפט דחה את טענתו של עו"ד הרמן לפיה הוא אינו חב כל חובת זהירות כלפי הקונים וקבע כי בהתאם לפסיקה, יכול שיימצא עורך דין חב בנזיקין כלפי צד שכנגד בעסקה, אף אם אותו צד היה מיוצג על-ידי עורך דין אחר. כדי לקבוע האם בהתנהגותו של עו"ד הרמן הייתה משום התרשלות, בחן בית משפט קמא האם עמדו בפניו "סימני התראה" שצריכים היו לעורר את חשדו כי למרדכי לא הייתה כוונה למכור את נכסי המקרקעין שלו עת חתם על ייפוי-הכוח הכללי. מסקנתו של בית המשפט הייתה, כי עו"ד הרמן שימש כ"חותמת" בלבד, לא בדק את אשר היה עליו לבדוק ולא שעה לסימני האזהרה. עו"ד הרמן לא תהה לגבי המשמעות האפשרית של המרחק בזמן בין מועד החתמתו של מרדכי על ייפוי-הכוח הכללי לבין מועד חתימת הסכם המכר, לא הרהר אחר החלטתה המפתיעה של רבקה להעביר, ללא תמורה, את חלקה בנכס לבעלותו של מרדכי, ולא שאל מדוע אין מחתימים את מרדכי על ייפוי-כוח ספציפי לצורך מכר הנכס (אך מנגד כן מחתימים את מרדכי על ייפוי-כוח ספציפי למכירת דירתו שלו בבני-ברק, וזאת שבועיים בלבד לאחר שהוחתם על ייפוי-הכוח הכללי). עוד נקבע, כי עו"ד הרמן התרשל כאשר במעמד חתימת הסכם המכר, כתשעה חודשים לאחר החתימה על ייפוי-הכוח הכללי, נמנע מלברר את מצבו של מרדכי (במיוחד נוכח גילו המתקדם) ולבחון האם לייפוי-הכוח הכללי עדיין יש תוקף מבחינתו. עו"ד הרמן אומנם שאל את צבי לשלומו של מרדכי, אך להשקפת בית המשפט לא היה די בכך. בית משפט קמא המשיך ופירט את "אותות אזהרה" שהיו צריכים לעורר את חשדו של עו"ד הרמן, ובהם בקשתו של צבי שלא להיות נוכח במעמד החתימה על הסכם המכר, המחיר הנמוך שבו נמכר הנכס ללא שקוים משא ומתן בין הצדדים, וחובותיו של צבי, עליהם ידע עו"ד הרמן. עוד ציין בית משפט קמא, כי עו"ד הרמן העביר לצבי ולביטון כספים שהוחזקו על-ידו בנאמנות ושמקורם במכירת הדירות האחרות בבניין, וזאת בניגוד להסכם שנחתם בין הצדדים, לפיו לא יועברו כספי המכירה לפני השלמת תשלומי המס על הרכישה והעברת הבטחונות לידי הקונים. על-פי פסק הדין, אין בעדותו של עו"ד הרמן, אותה מצא בית משפט קמא לא אמינה, מלאת סתירות ולא קוהרנטית, כדי להסביר או להצדיק את התנהלותו הרשלנית בעסקת המכר. נקבע, כי אומנם עו"ד הרמן לא ידע בפועל כי עסקת המכר היא חלק ממעשה מרמה מצד צבי וביטון, אך בהתנהגותו התרשל הן כלפי מרדכי והן כלפי הקונים. 7. באשר לאשם התורם שיש לייחס לקונים, נקבע כי נוכח מומחיותו של עלדור בעיסקי הנדל"ן בנווה-צדק, ניתן להניח שהקונים ידעו כי המחיר המבוקש נמוך משמעותית משוויו הריאלי של הנכס. כהן אף העידה, כי מרדכי פנה אליה בעבר בהצעת מכר במחיר גבוה מהמחיר עליו הוסכם בעסקת המכר שהושלמה. התנהלותם של הקונים מעידה שעלה בליבם חשד לגבי הסכם המכר, מולו עצמו עיניים. עלדור אף בחר שלא להעיד, וגם בחירה זו, על-פי פסק הדין, פועלת לחובתו. נוכח האמור, קבע בית משפט קמא כי האשם התורם של הקונים עומד על 25 אחוזים. 8. בית משפט קמא קבע כי על צבי לפצות את הקונים על מלוא נזקם, המחושב לפי סכום התשלומים ששילמו במסגרת העסקה, והעומד על סך של 844,490 ש"ח (בקיזוז כל סכום שהועבר על-ידיו לקונים, ככל שהועבר, במסגרת הפיצוי שנקבע בהליך הפלילי). עוד נקבע, כי הקונים זכאים לפיצוי מעו"ד הרמן בשיעור 75 אחוזים מהסכום דלעיל (לאחר הפחתת האשם התורם), כאשר צבי ועו"ד הרמן חייבים ביחד ולחוד. זאת ועוד, עם ביטול עסקת המתנה בין רבקה למרדכי, זכאים לכאורה הצדדים לעסקה שבוטלה להחזר מס הרכישה ומס המכירה ששולמו בגינה מרשויות המס. ואולם, מאחר שלא מרדכי ולא רבקה הם ששילמו את הסכומים הנ"ל אלא הקונים, יש לבצע את ההחזר לידי הקונים, וסכום זה, אם יוחזר, יופחת מחיובו של עו"ד הרמן. באשר להיטל ההשבחה נקבע, כי ככל שרבקה ומרדכי זכאים להחזר היטל ההשבחה עם ביטול הסכם המתנה, יועבר ההחזר לידי הקונים ויופחת גם הוא מחיובו של עו"ד הרמן. כמו כן, נקבע כי צבי ועו"ד הרמן יישאו בהוצאותיהם של הקונים, והקונים יישאו בהוצאותיו של העיזבון. 9. כאמור, עו"ד הרמן הגיש הודעות צד ג' נגד צבי, נגד העיזבון, ונגד ביטון ובנו. עם זאת, בית משפט קמא קבע כי לא הוגשה הודעת צד ג' מתוקנת לאחר תיקון כתב התביעה, ועל כן עו"ד הרמן זכאי לכל היותר לסכום התביעה המקורי העומד על סך של 90,400 ש"ח. בית משפט קמא קיבל את הודעת צד ג' נגד צבי וקבע, כי מאחר וצבי הוא נתבע בתביעה הראשית, ממילא לא יהיה עו"ד הרמן חייב עבור כל סכום שיעביר צבי לקונים, ולא יהיה זכאי לשיפוי בגין אותו סכום. אשר להודעת צד ג' נגד העיזבון, בית משפט קמא דחה את הודעת צד ג' וקבע, כי העיזבון יחויב בשיפויו של עו"ד הרמן רק אם לא יתקבל החזר עבור היטל ההשבחה. במצב דברים זה, יימצא העיזבון מתעשר שלא כדין, כאשר אחרים שילמו עבורו את היטל ההשבחה. על כן, מקום שעו"ד הרמן יידרש לשאת בסכומים ששילמו הקונים עבור היטל ההשבחה, הוא יהיה זכאי לשיפוי מהעיזבון עבור אותם סכומים. ואולם, מאחר והעיזבון מחזיק ב-60 אחוז בלבד מהזכויות בנכס, יחויב העיזבון, אם בכלל, רק ב-60 אחוזים הסכום ששולם עבור היטל ההשבחה. הודעת צד ג' שנשלחה לביטון ולבנו לא התקבלה, משום שלא הוכח כי ההודעה הומצאה להם. לעניין זה יוער, כי בקשה לתיקון פסק דין מטעמו של עו"ד הרמן, בה טען כי נשמטו מעיני בית המשפט אישורי המסירה של הודעת צד ג' לביטון ולבנו, נדחתה ביום 14.3.2013. לבסוף, קבע בית משפט קמא כי צבי יישא בהוצאותיו של עו"ד הרמן במסגרת הודעת צד ג' שהוגשה נגד צבי ואילו עו"ד הרמן יישא בהוצאותיו של העיזבון במסגרת הודעת צד ג' ששלח לו. למען שלמות התמונה יצוין, כי הערת האזהרה שהייתה רשומה לטובתם של הקונים בוטלה בפסק הדין. כמו כן, תביעה דומה לזו שהגישו הקונים בענייננו הוגשה על-ידי גב' סימה לוי וגב' רות בן נון, ותביעתן עדיין מתבררת בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. טענות הצדדים 10. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו שני ערעורים – ערעורו של עו"ד הרמן, המופנה כלפי החלטתו של בית המשפט לבטל את הסכם המכר בין הצדדים וכן החלטתו להטיל עליו אחריות לנזקם של הקונים; וערעורם של הקונים המופנה רק כלפי ההחלטה לבטל את הסכם המכר ולא לאכפו על העיזבון. 11. הקונים טענו בערעורם כי מרדכי היה כשיר וצלול עת חתם על ייפוי-הכוח הכללי, כי הוסברה לו המשמעות של החתימה על ייפוי-הכוח וכי מאחר וייפוי-הכוח הוא כללי, ניתן לבצע באמצעותו כל פעולה משפטית, גם אם לא היה בכוונתו של מייפה הכוח שאותה פעולה תבוצע כאשר חתם על ייפוי-הכוח. לחלופין נטען, כי גם אם מכירת נכסיו של מרדכי בוצעה ללא הרשאתו, הרי שמרדכי אישר בדיעבד פעולות אלה, פעם אחת כאשר חתם על הבקשה לפטור ממס שבח, ופעם נוספת, בעקיפין, כאשר חתם על ייפויי-הכוח הבלתי חוזרים למכירת זכויותיו בדירות האחרות באותו הבניין. עוד נטען על-ידי הקונים, כי גם אם לא אושררה השליחות בדיעבד, עדיין עומדת בתוקפה התחייבות של השולח כלפי צד ג', וזאת מאחר שהקונים לא חשדו ולא היה עליהם לחשוד כי השלוח אינו מוסמך להתקשר בשם השולח בעסקה. כמו כן, טוענים הקונים כי אין לייחס להם אשם תורם בגין הנזק שנגרם להם, וכי שגה בית משפט קמא עת קבע כי יישאו בהוצאות העיזבון. 12. גם עו"ד הרמן טען בערעורו כי שגה בית משפט קמא עת ביטל את תוקפו של הסכם המכר. לטענתו, ביטול ההסכם נבע מקביעתו השגויה של בית משפט קמא לפיה לא הייתה בכוונתו של מרדכי להעניק את הנכסים שברשותו לצבי, וכי הרשות שניתנה לצבי למכור את נכסיו הושגה במרמה. נטען כי בקביעה זו התעלם בית המשפט מעדותו של עו"ד הרמן לפיה מרדכי הביע במעמד החתימה על ייפוי-הכוח הכללי את רצונו כי רכושו יועבר לצבי, ומראיות נוספות התומכות בגרסה לפיה העברת הזכויות נעשתה מרצון. זאת ועוד, על-פי הודעת הערעור של עו"ד הרמן, נפל פגם בהסתמכות בית משפט קמא על פסק הדין הפלילי, מאחר שפסק הדין עוסק במרמה שבוצעה כלפי רבקה ולא כלפי מרדכי, ולא עסקה בייפוי-הכוח הכללי או בנסיבות החתימה עליו. כמו כן, לטענת עו"ד הרמן, קביעת בית משפט קמא קבע לפיה מרדכי לא חב בגין פעולות שבוצעו באמצעות ייפוי-הכוח הכללי שעליו חתם, נוגדת את הכלל לפיו, בהיעדר הוכחה פוזיטיבית כי החותם לא הבין את משמעות מעשיו, חתימתו של בגיר כשיר מחייבת אותו, וכן נוגדת את החזקה המופיעה בסעיף 19 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976, לפיה "אישורו של נוטריון לפי חוק זה ... יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי". עוד נטען, כי בקביעה זו יש פגיעה שאינה ראויה בוודאות המשפטית, כיוון שלא ניתן יהיה לסמוך מכאן והלאה על פעולה שבוצעה על יסוד ייפוי-כוח נוטריוני. 13. עוד נטען בערעורו של עו"ד הרמן, כי לעניין חבותו, היה על בית משפט קמא להבחין בין חלקו של מרדכי בנכס לבין חלקה של רבקה בנכס. לגישתו של עו"ד הרמן, מאחר שהחתים את מרדכי על עסקת המכר עובר להעברת הזכויות בנכס מרבקה למרדכי, הרי שלא ניתן לייחס לו חבות בגין נזק שנגרם לקונים מהתשלום עבור חלקה היחסי של רבקה בנכס, ויש להגביל את הפיצוי שהוא חב ל-60 האחוזים שהיו בידי מרדכי לפני עסקת המתנה. בנוסף, לגישתו של עו"ד הרמן, גם אין לחייבו בפיצוי הקונים בגין תשלום היתרה, וזאת מאחר שהועברה על-ידי הקונים בניגוד למוסכם בהסכם המכר, ללא שיהיו בידיהם הבטחונות עליהם הוסכם, ותוך נטילת הסיכון על עצמם. כן מעלה עו"ד הרמן טענות בדבר אופן חישוב ההשבה של היטל ההשבחה וכן טענות נגד השמטת חיובו של ביטון בערכאה הפלילית כפיצוי נוסף לקונים שיש לקזזו מהפיצוי שהושת עליו. 14. עו"ד הרמן כופר בקביעה כי הוא התרשל, וטוען כי הסביר למרדכי את המשמעויות של החתימה על ייפוי-הכוח הכללי וציין בפניו שמטרת ייפוי-הכוח היא להעביר את השליטה על נכסיו לבנו צבי. לטענתו, טעה בית משפט קמא כשלא נתן משקל לגרסתו. זאת ועוד, נטען כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה לא היה בכוונתו של מרדכי להעביר נכסים לבנו צבי, נעשתה תוך התעלמות מצוואתו של מרדכי, המורה כי צבי הוא "יורש שיורי" שאליו יועברו כל הנכסים שלא ישמשו לטובת ארגון חתונותיהן של תשע מהנכדות, ותוך מתן משקל לעדויותיהם של שני החתנים, אשר העידו כי לא הייתה בכוונת האב להעביר נכסים לבנו, וזאת למרות שעדות זו היא עדות מפי השמועה. לגישתו של עו"ד הרמן, מאחר שלא נסתרה האפשרות כי מרדכי היה מעוניין להעביר את הנכסים לבנו צבי, וכי חתימתו על ייפוי-הכוח הכללי ביטאה רצון מושכל שכך ייעשה, לא ניתן לקבוע כי עו"ד הרמן הטעה את מרדכי עת החתימו על ייפוי-הכוח הכללי. נטען כי בית משפט קמא אמנם ביסס את קביעתו בדבר התרשלותו של עו"ד הרמן על מעשים נוספים שביצע מלבד החתמת מרדכי על ייפוי-הכוח הכללי, אך למעשה אין באותם מעשים כדי לתמוך במסקנה כי עו"ד הרמן נהג ברשלנות כלפי הקונים. כך, לדוגמא, בית משפט קמא מציין את העברת הכספים שהתקבלו ממכירת הדירות בנכס לידיו של ביטון בניגוד למוסכם בין הצדדים, אך לגישתו של עו"ד הרמן פעולה זו אינה עולה כדי התרשלות מצדו, כיוון שבעשותו כן רק מילא אחר הנחיותיו של לקוחו, צבי, ובכל מקרה ההפרה הייתה כלפי הקונים של הדירות האחרות בבניין, שמכירתן הסתיימה, ולא כלפי הקונים במקרה דנא. לעניין הקשר הסיבתי, טוען עו"ד הרמן כי גם אם יוכח כי התרשל, אזי הרמייה שרימו צבי וביטון את בעלי הנכס ואת הקונים מנתקת את הקשר הסיבתי בין רשלנותו לבין הנזק שנגרם לקונים. 15. בשם עיזבונו של מרדכי נטען כי יש לדחות את הערעורים, שכן עיקר הטענות בהם מופנות כלפי קביעות עובדתיות וקביעות מהימנות שנקבעו בפסק הדין, וזאת מבלי שהובאו עובדות ממשיות שיש בהן כדי לסתור את הכתוב בפסק הדין. עוד נטען, כי לא נפל פגם בהסתמכות בית משפט קמא על פסק הדין הפלילי מאחר שהן כתב האישום והן הכרעת הדין מתייחסים גם למרמה שביצע צבי כלפי אביו. דיון והכרעה 16. הערעורים שלפנינו מעלים שתי שאלות מרכזיות. האחת, האם יש תוקף להסכם המכר. והשנייה, אם יימצא כי ההסכם חסר תוקף, היא האם יש להטיל על עו"ד הרמן אחריות לנזקיהם של הקונים מביטול ההסכם. נדון בסוגיות אלה כסדרן. תוקפו של ההסכם 17. בידיהם של הקונים התחייבות להעברת זכויות בנכס מושא הערעור, שניתנה על-ידי צבי כמיופה כוחו של מרדכי. אין מחלוקת, כי מרדכי חתם במו-ידיו על ייפוי-הכוח הכללי בפניי עו"ד הרמן, עת היה כשיר מבחינה משפטית. השאלה שלפנינו אם כן, היא, האם יש בכוחה של חתימתו של צבי על הסכם המכר כדי לחייב את מרדכי כלפי הקונים. קיימות שלוש דרכים בהן יכולה פעולתו של השלוח (צבי) לחייב את השולח (מרדכי) כלפי צד שלישי (הקונים): פעולה שנעשתה בתחום ההרשאה הפנימית של השולח; פעולה שבוצעה כלפי צד שלישי שכלפיו יצר השולח מצג של הרשאה, אף אם הפעולה חרגה מההרשאה הראשונית שניתנה לשלוח; ופעולה של השלוח שאושרה בדיעבד על-ידי השולח. אעמוד בקצרה על כל אחת מהדרכים הנזכרות, ולאחר מכן אבחן האם פעולתו של צבי משתלבת באחת מהן, וכתוצאה מכך תחייב את מרדכי כלפי הקונים. 18. סעיף 3 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות) מורה כדלהלן: "השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם". כעולה מהסעיף, השליחות יכול שתיווצר דרך הבעת רצונו של השולח, בכתב או בעל-פה, כלפי השלוח (מתן הרשאה פנימית), או דרך הבעת רצונו של השולח כלפי צד שלישי, בהודעה או בהתנהגות (מתן הרשאה חיצונית). בחלק מהמקרים, תיווצר שליחות בשתי הדרכים יחדיו (אהרן ברק חוק השליחות 540 (התשנ"ו) (להלן: ברק)). 19. התוצאה המשפטית של כינון יחסי שליחות, המוגדרת בסעיף 2 לחוק השליחות, היא הטלת זכויות וחובות, שנוצרו מפעולתו של השלוח כלפי צדדים שלישיים, על השולח, בגדר "שלוחו של אדם כמותו". הכלל המופיע בסעיף 2 לחוק השליחות חל רק כאשר השלוח פועל בהרשאה, ועל כן מקום שפלוני מתיימר לפעול כשלוחו של אדם בלי שניתנה לו הרשאה לכך, או מקום שהשלוח קיבל הרשאה מעת השולח, אך פעל בחריגה מהרשאתו, לא ייראו בפעולתו של השלוח כפעולתו של השולח, ומעשיו אינם מחייבים או מזכים את השולח (ע"א 4261/91 חברת גן הלויתן בע"מ (פירוק מרצון) נ' רג'א משה (13.4.95); ברק, 434). העיקרון, לפיו פעולה שנעשתה ללא הרשאה או מחוץ למתחם ההרשאה אינה מחייבת את השולח, מייצג הקצאת סיכונים קשיחה בין השולח לבין צד שלישי שעמו נקשר השלוח. ה"סיכון" הנובע מחריגה מהרשאה נופל על כתפי הצד השלישי, אפילו היה השולח רשלן ואפילו הצד השלישי אינו רשלן (ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 799, 810 (1994) (להלן: עניין ורד הלבשה)). יוער, כי השולח לא חייב כלפי צד שלישי לפי דיני השליחות, אך הוא עשוי לחוב כלפיו על-פי הוראות דין שמחוץ לחוק השליחות, לדוגמא – דיני הנזיקין (ברק, 827). בנוסף, הצד השלישי יכול להיפרע מהשלוח שחרג מהרשאה. 20. היקף פרישתה של הרשאה פנימית שניתנה לשלוח נקבע על-פי הבעת הרצון של השולח כלפי השלוח. כאשר ההרשאה ניתנת במסגרת חתימה על ייפוי-כוח, יש לפרש את היקף ההרשאה על-פי כללי הפרשנות המקובלים. קרי, לצד בחינת לשון ייפוי-הכוח, ניתן להיזקק לנסיבות החיצוניות לכתב ההרשאה על מנת לפרש את אומד דעת השולח (ע"א 8098/09 כהן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ - סניף חדרה, פסקה 36 (3.1.2012) (להלן: עניין כהן); ברק, 549). פרשנות הבעת רצונו של השולח כלפי השלוח מאפשרת לקבוע האם פעל השלוח במסגרת ההרשאה שניתנה בייפוי-הכוח, ועל כן שואבת הפעולה את כוחה מייפוי-הכוח שניתן לשלוח, או שחרג השלוח מההרשאה שניתנה לו, ואז לא נראה את פעולתו כפעולה שנעשתה על-ידי השולח, ולא יהיה במעשיו של השלוח כדי לחייב את השולח. 21. בחתימתו של השולח על ייפוי-הכוח נוצרת שליחות מכוח "ההרשאה הפנימית". כאשר ייפוי-כוח מוצג על-ידי השולח או השלוח לצד שלישי, ייתכן ותיווצר השליחות במקביל גם מכוח "ההרשאה החיצונית". הצגת ייפוי-הכוח לצד השלישי יוצרת "מצג של הרשאה" המקים באופן עצמאי, ונפרד מיחסי שולח-שלוח, יחסי שליחות (ראו: עניין ורד הלבשה, 815). היקפה של השליחות שנוצרה במצג של הרשאה אינה חופפת בהכרח להיקף השליחות הנלמד מההרשאה הפנימית, והיא תלויה בטיבו של המצג שיצר השולח כלפי הצד השלישי. כך, מקום בו השולח יצר מצג אובייקטיבי של הרשאה לבצע פעולה מסוימת, רואים את השליחות כמשתרעת על פעולה זו גם כאשר לא הסמיך השולח את השלוח לבצעה (ע"א 3264/01 בסנינו נ' אליה, פ"ד נו(6) 566 (2002)). משנמצא כי פעולה של השלוח בוצעה בהיעדר הרשאה מצד השולח, אך בהתאם למצג האובייקטיבי שיצר האחרון, ייפול הסיכון שבפעולה על שכמו של השולח, אשר בהתנהגותו יצר חזות של הרשאה, ובלבד שהצד השלישי לא ידע ולא צריך היה לדעת כי הנחזה להרשאה אינו כך בפועל (ע"א 1796/10 כתבן נ' בנק ירושלים בע"מ, פסקה 40 (7.12.2011); עניין ורד הלבשה, 812). 22. דרך נוספת, שלישית במספר, שבה פעולה של שלוח שנעשתה ללא הרשאה יכולה להיחשב כמעשה של שליחות, היא באמצעות אישור בדיעבד של השולח. על-פי סעיף 6(א) לחוק השליחות, פעולה שביצע השלוח ללא הרשאה, בין אם הרשאה פנימית ובין אם חיצונית, אינה בטלה מעיקרה. השולח רשאי לאשר בדיעבד את פעולתו של השלוח, כאשר אישור בדיעבד מהווה את הבעת רצונו הגלוי של השולח, הנעשית מתוך ידיעה מלאה של העובדות, להעניק הרשאה בדיעבד לביצוע פעולה שנעשתה על-ידי אדם אשר פעל בחזקת שלוחו (עניין כהן, פסקה 44; ברק, 778). 23. הנה כי כן פרושות לפנינו שלוש הדרכים באמצעותן יכולה פעולתו של השלוח לחייב את השולח כלפי צד ג': פעולה שנעשתה בתחום ההרשאה הפנימית של השולח; פעולה שבוצעה כלפי צד שלישי שכלפיו יצר השולח מצג של הרשאה; ופעולה של השלוח שאושרה בדיעבד על-ידי השולח. נפנה לבחון האם בענייננו, חתימתו של צבי על הסכם המכר כלולה באחת משלושת הדרכים האמורות, והאם כתוצאה מכך בכוחה לחייב את מרדכי כלפי הקונים. 24. עם חתימתו של מרדכי על ייפוי-הכוח הכללי, התהוו יחסי שליחות בינו לבין צבי כשלוח, ועל-כן ניתן לראות את פעולותיו של צבי שנעשו על-פי ייפוי-הכוח כמעשיו של מרדכי עצמו, כל עוד בוצעו במסגרת ההרשאה שניתנה. כאמור, היקף ההרשאה במישור היחסים שבין השולח לשלוח הוא נגזרת של אומד דעת השולח, כפי שהוא נלמד מתוך לשון ייפוי-הכוח ומהנסיבות החיצוניות שבגדרן ניתן ייפוי-הכוח. ייפוי-הכוח עליו חתם מרדכי נושא את הכותרת "ייפוי כוח כללי", ועל כן בהעדר נסיבות חיצוניות המעידות אחרת, ניתן להניח כי כל פעולה שביצע צבי כשלוח בוצעה במסגרת ההרשאה הפנימית שניתנה על-ידי מרדכי. השאלה שלפנינו היא, האם במקרה דנא קיימות נסיבות חיצוניות, המעידות על אומד דעתו של מרדכי, שמהן ניתן ללמוד כי ההרשאה שהעניק מרדכי מוגבלת בהיקפה, ואינה כוללת הרשאה לסחר בנכסי המקרקעין שבבעלותו של מרדכי. 25. בית משפט קמא קבע, כי לא ניתן לראות בחתימה על הסכם המכר כפעולה שבוצעה במסגרת ההרשאה שניתנה על-ידי מרדכי, מאחר שהחתמתו על ייפוי-הכוח הכללי נעשתה מתוך כוונת מרמה מצד צבי וביטון (אך לא מצד עו"ד הרמן) ומבלי שהוא מודע לכך שבאותו ייפוי-כוח כללי ניתן לעשות שימוש לשם העברת הזכויות בנכסיו לצדדים שלישיים. לעניין זה סבורני, כי מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה הוכח כי ייפוי-הכוח הכללי הוצא תחת ידיו של מרדכי מתוך כוונת מרמה היא מעט מרחיקת לכת. אין מחלוקת כי צבי עשה שימוש בייפוי-הכוח הכללי לצורך העברת הזכויות של מרדכי בנכס לידי הקונים, אך הראיה העיקרית שמובאת בפסק הדין כתמיכה לטענה כי לצבי היו כוונות מרמה כבר בשלב החתמת מרדכי על ייפוי-הכוח הכללי, היא הכרעת הדין בהליך הפלילי, אשר מבוססת על הודאותיהם של צבי, ביטון וציפורה במיוחס להם בכתב האישום. לעניין זה, נראה כי יש מן האמת בטענתו של עו"ד הרמן לפיה כתב האישום מתמקד במעשי המרמה שביצעו צבי, ביטון וציפורה כלפי רבקה, ועל כן קיים קושי ללמוד ממנו, או מהכרעת הדין המבוססת עליו, לגבי מרמה שבוצעה כלפי מרדכי. אכן, בחלק הכללי של כתב האישום, נכתב כי צבי, ביטון וציפורה קשרו קשר "להעביר במרמה את כל הזכויות בנכס לבעלות נאשם 2 [צבי – צ.ז], ולמכור את הכנס לאחרים" [ההדגשה אינה במקור], אך בהמשך כתב האישום, במסגרת האישום הראשון, בגדרו מתואר מעמד ההחתמה של מרדכי על ייפוי-הכוח הכללי, מובהר כי "במעשים אלו קיבלו הנאשמים [צבי, ביטון וציפורה – צ.ז] במרמה רישום זכויות הנכס על שם מרדכי" [ההדגשה אינה במקור]. כלומר, על-פי כתב האישום "מעשה המרמה" היה העברת הזכויות מרבקה למרדכי. 26. על אף הקושי לבסס קיומה של כוונת מרמה, אין משמעות הדבר כי לא קיימות במקרה דנא נסיבות חיצוניות לכתב ההרשאה מהן ניתן ללמוד על אומד דעתו של מרדכי כשולח, והמעידות על העדר כוונה מצדו בעת החתימה על ייפוי-הכוח הכללי להעניק לצבי הרשאה לסחור בנכסי המקרקעין שלו. העדר הכוונה נלמד, בין היתר, וכפי שציין בית משפט קמא, מעדות החתנים, שהעידו כי מרדכי לא רחש אמון לבנו ולא סמך עליו בעניינים פיננסים. חוסר האמון של מרדכי בצבי נלמד גם מבחירתו של מרדכי שלא למנות את צבי כמנהל עיזבון, המוסברת בחששו של מרדכי שצבי "יהיה נתון ללחצים וסחיטות מאנשים שונים, כפי שקרה בעבר", כלשון צוואתו של מרדכי. בנוסף, צבי בחר שלא להיות נוכח במעמד החתימה על ייפוי-הכוח הכללי, ונשאר עומד מחוץ לביתו של מרדכי בזמן שעו"ד הרמן החתימו על ייפוי-הכוח הכללי. מעשים אלה מרמזים גם הם כי בין האב לבנו שרר חוסר אמון, וכי אף צבי עצמו הניח כי לא בנקל יעניק לו אביו ייפוי-כוח כללי ובחר שלא להיות נוכח במעמד החתמתו של מרדכי, על אף ששהה בקרבת מקום, בחירה שאינה טבעית במהלך הדברים הרגיל שבין אב לבן. הנסיבות החיצוניות שצוינו לעיל, הנוגעות למערכת היחסים שבין צבי למרדכי, מטות את הכף לעבר המסקנה כי היקף ייפוי-הכוח שנתן מרדכי לצבי לא כלל הרשאה לסחור בנכסי מקרקעין, על אף לשונו הכללית של ייפוי-הכוח. ואולם, לצורך הערכת אומד דעתו של מרדכי בעת החתימה על ייפוי-הכוח הכללי יש לבחון בנוסף גם את הנסיבות בהן נחתם ייפוי-הכוח, ובפרט האם ניתן למרדכי על-ידי עו"ד הרמן הסבר מפורט על טיבו ומשמעותו של ייפוי-הכוח הכללי, והאם הוסבר לו כי ייפוי-הכוח הכללי יאפשר לצבי להעביר זכויות בנכסי מקרקעין לידי צדדים שלישיים. אם התשובה לשאלה זו חיובית, הרי שייתכן ונסיק כי על אף אי האמון בענייני רכוש ששרר בין צבי ומרדכי, העברת הזכויות בנכס לצד שלישי בוצעה במסגרת ההרשאה שניתנה עם החתימה על ייפוי-הכוח הכללי. אך אם ההסבר שנתן עו"ד הרמן היה הסבר כוללני בלבד, ללא שהוסברה הנפקות של החתימה על האפשרות להעביר זכויות בנכסי מקרקעין לידי צדדים שלישיים, אזי לא יהיה בהסבר שניתן כדי לסטות מהמסקנה העולה נוכח שאר הראיות החיצוניות, לפיה החתימה על הסכם המכר בוצעה מחוץ לתחום הרשאתו של השולח. נזכיר, כי על פי ההלכה שיצאה מבית משפט זה, נטל כבד רובץ על צד הטוען כי ייפוי-כוח עליו חתם בפני נוטריון לא הוסבר לו כראוי (ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, מ"א (2) 477, 495 (1987)) וכי בהיעדר הוכחה סותרת, קיימת חזקה כי הנוטריון מילא את חובתו ותפקידו כראוי (ע"א 7183/09 עזבון המנוח בולוס אוראסיו ח'ורי ז"ל נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 19 (4.4.2012); ע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' גדיר, פסקה 22 (10.3.2014)). ואולם, העדויות בדבר חוסר האמון שרחש מרדכי לצבי תומכות במקרה זה לא רק בטענה כי מרדכי לא התכוון להעניק לצבי הרשאה לסחור בנכסי המקרקעין שבבעלותו, אלא גם בטענה כי עו"ד הרמן לא מילא את תפקידו כראוי. נסיבות החתימה מצדיקות במקרה זה את העברת הנטל לעו"ד הרמן להוכיח כי אכן מילא את חובתו כנוטריון, והסביר למרדכי לפני שחתם על ייפוי-הכוח הכללי את מהותו ומשמעותו של ייפוי-הכוח, וספציפית את ההשלכה של החתימה על יכולתו של צבי לסחור בנכסיו. 27. נטל זה, שהועבר לכתפיו של עו"ד הרמן, הוא, במקרה דנא, נטל מוגבר. כידוע, על המגיש תביעה נגד עיזבון מוטל נטל מוגבר להוכיח את טענותיו (ע"א 5997/92 מלק נ' מנהל עזבון הרב יהושע דויטש ז"ל ואח', פ"ד נא(5), 1 (1997)). על כן, גם במקרה דנא, מוטל על הקונים ועל עו"ד הרמן, המעלים טענות נגד עיזבונו של מרדכי, לעמוד בנטל מוגבר. יוער, כי אומנם במקרה דנא הוגשה התביעה נגד מרדכי על-ידי הקונים בעודו בחיים, אך מאחר ומפאת פטירתו נמנע ממרדכי למסור את גרסתו בפני בית המשפט, יש הגיון להטיל על הקונים ועל עו"ד הרמן נטל מוגבר להוכיח כי משמעות ייפוי-הכוח הכללי הוסברה כראוי למרדכי גם במקרה זה. בענייננו, עו"ד הרמן לא הרים את הנטל להוכיח כי אכן מסר למרדכי הסבר ראוי ומעמיק בדבר משמעות ייפוי-הכוח הכללי. במסגרת עדותו של עו"ד הרמן בפני בית משפט, אשר הייתה העדות היחידה לאשר התרחש בביתו של מרדכי באותו היום, העיד עו"ד הרמן כי ההסבר שניתן למרדכי היה מפורט, והוסבר למרדכי כי ייפוי-הכוח הכללי יכול לשמש גם למכירת נכסי מקרקעין. כנשאל במסגרת החקירה הנגדית האם אמר למרדכי שייפוי-הכוח הכללי נועד לצורך מכירת הנכס, טען כי "הסברתי לו שהייפוי כוח כללי לכל דבר, וגם לגבי העסקה בדרום ת"א, שרוצים למכור את הבית הזה ... " (עמוד 84 לפרוטוקול, שורות 11-12). ואולם, עדותו נמצאה על ידי בית משפט קמא כלא מהימנה, וכמלאת סתירות. למשל, בהמשך לדבריו שהובאו לעיל, ובתשובה לשאלה האם קרא מרדכי את ייפוי-הכוח הכללי לפני שחתם עליו, ענה עו"ד הרמן, "הוא הסתכל על המסמך, אני הסברתי לו באופן כללי. אמרתי לו מה כתוב בו ... הוא לא קרא ממש את האותיות הקטנות. הסברתי לו באופן כללי מה כתוב שם" (עמוד 84 לפרוטוקול, שורות 17-19). בית משפט קמא קבע כי דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם טענתו של עו"ד הרמן לפיה ההסבר שניתן למרדכי היה מפורט וכלל פירוט מספק על נכסי המקרקעין של מרדכי. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם מתגלה פגם עקרוני (ראו: ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ''ד נב(2) 582 (1998); ע"א 6534/09 ברג'ות נ' אבו אחמד (2.2.2011)). לא מצאתי כי במקרה דנא נפל פגם המצדיק את התערבותנו בממצאי המהימנות של בית משפט קמא, אשר התרשם בצורה ישירה מעו"ד הרמן לאורך עדות שנמשכה שעות רבות. על כן, משמצא בית משפט קמא כי עדותו של עו"ד הרמן אינה מהימנה, לא יכולה העדות לשמש לתמיכה בטענה כי הוסבר למרדכי כי ייפוי-הכוח הכללי ישמש להעברת זכויות בנכסי המקרקעין שלו. נוכח האמור, מקובלת עליי התוצאה אליה הגיע בית המשפט, לפיה הקונים ועו"ד הרמן לא עמדו בנטל להוכיח כי מרדכי חתם על ייפוי-הכוח הכללי לאחר שהוסבר לו במפורש כי צבי יוכל להשתמש בייפוי-הכוח הכללי לשם מכירת הנכס. משכך, נותרה הכף מוטה לעבר העדפת הגרסה לפיה לא היה בכוונתו של מרדכי להעניק לצבי הרשאה כללית לעשות בכל נכסיו ככל העולה על רוחו, וזאת על-אף לשונו הכללית של ייפוי-הכוח. מכאן, כי אין לראות במכירת הנכס לצדדים שלישיים כפעולה שנעשתה במסגרת ההרשאה הפנימית שניתנה לצבי על-ידי מרדכי. האם מרדכי אחראי ליצירת מצג אובייקטיבי של שליחות כלפי הקונים? 28. כאשר הוצג בפני הקונים ייפוי-הכוח הכללי שעליו חתימתו של מרדכי, נוצר לכאורה מצג שווא של הרשאה, לפיו החתימה על הסכם המכר נעשית על דעתו של מרדכי כשולח ובתחום הרשאתו של צבי כשלוח. על דרך הכלל, כאשר השולח הוא האחראי ליצירת מצג השווא, הוא יימצא מחויב כלפי צדדים שלישיים. בע"א 1808/11 אוחנה נ' ברימט (20.1.2015) (להלן: עניין אוחנה) ציינתי כי: "הפסיקה מצאה כי חלוקת הסיכונים בין השולח, השלוח והצד השלישי תלויה באחריות של כל אחד מהם ליצירת 'התאונה המשפטית'. כלומר, כאשר שולח יוצר מצג בפני צד שלישי כאילו הוא מרשה לשלוחו לבצע פעולה משפטית בשמו, אך למעשה אין הרשאה כאמור, השולח ייאלץ לשאת גם הוא בסיכון זה, והצד השלישי יהיה רשאי לראות את הפעולה כתקפה גם כלפי השולח. ... ככל שהשולח היה מעורב יותר ביצירת הציפייה והידיעה של הצד השלישי בדבר קיומה של השליחות והיקפה – כך תגבר הנטייה להטיל עליו אחריות על כך שהצד השלישי לא ידע על חריגת השלוח מההרשאה" (שם, פסקה 46). קיים אפוא קשר ישיר בין מידת המעורבות של השולח ביצירת מצג השווא לבין היקף אחריותו של השולח כלפי הצד שלישי. כאשר תרומתו של השולח ליצירת מצג שווא כלפי צד שלישי מסוים נמוכה, לא יראו בו כמי שיצר את מצג ההרשאה האובייקטיבי כלפי אותו צד שלישי ולא תוטל עליו חבות בגין פעולות שיבוצעו בעזרת ייפוי-הכוח כלפי צדדים שלישיים, במקרים בהם השלוח חרג מההרשאה הפנימית. זאת, בניגוד לאותם מקרים בהם לשולח חלק שאינו זניח ביצירת המצג, או כאשר מצג ההרשאה נוצר לרקע קיומה של מערכת יחסים ישירה ומשמעותית בין השולח לבין צד שלישי (ראו: ע"א 10489/09 א.נץ ניהול ואחזקות בע"מ נ' אלוף, פסקה 29 (6.9.2011) (להלן: עניין א. נץ)). 29. במקרה דנא, ניתן לייחס למרדכי אחריות מסוימת ביצירת מצג השווא, בשל העובדה שחתם על ייפוי-כוח כללי, ובכך ייצר סיכון לצדדים שלישים המסתמכים על אותו ייפוי-הכוח. יחד עם זאת, אחריותו של מרדכי תמה בזאת, ונראה כי תרומתו ביצירת מצג השווא אינה מצדיקה, בנסיבות העניין, את חיובו בגין פעולות שביצע צבי במסגרת אותו מצג שווא של הרשאה. אעיר, כי אין משמעות הדבר שבכל מקרה בו מעשיו של השולח מסתכמים בחתימה על ייפוי-כוח כללי לא תוטל על השולח אחריות בגין מצג של שליחות כלפי צד שלישי. ייתכנו מקרים בהם, בהתאם לנסיבות, ייקבע כי מצבו של השולח עובר לחתימה על ייפוי-הכוח, כישוריו, ומערכת יחסיו מול השלוח ומול הצדדים השלישיים, מצדיקה את הטלת האחריות בגין מצג השווא על כתפיו. המקרה שלפנינו אינו בא בגדרם של אותן מקרים, מאחר שנוכח קשיי הקריאה של מרדכי, גילו המתקדם ונסיבות החתמתו על ייפוי-הכוח, ספק אם ניתן לתלות בו את האחריות ליצירתו של מצג השווא כלפי הקונים. יוטעם, כי, כפי שקבע בית משפט קמא (קביעה שיש לאשרה), נמצא גם שלקונים יש חלק מסוים בתאונה המשפטית שנוצרה, עד שבית המשפט אף מצא לנכון לייחס להם אשם תורם ביחסים שבינם לבין עו"ד הרמן. כאמור לעיל, נפסק כי בדרכם של הקונים נצבו מספר תמרורי אזהרה, ובהם התמורה הנמוכה שנקבעה. בנסיבות אלה, המתווספות לאמור לעיל, בסופו של יום, בבחירה בין מרדכי לבין הקונים, צודק יותר שהנזק לא ייפול על שכמו של מרדכי שתרומתו ליצירת הסיכון היתה מועטה, אם בכלל. משנקבע כי חתימתו של מרדכי על ייפוי-הכוח הכללי אינה מחייבת אותו בגין המצג שנוצר, התייתר הצורך לבחון האם הקונים - הם הצדדים השלישיים כלפיהם נוצר המצג - ידעו על החריגה מהרשאה, שכן גם אם יוכח כי החריגה מההרשאה לא הייתה בידיעתם של הקונים, אין בכך כדי לשנות את חלוקת הסיכונים שנקבעה בניהם לבין מרדכי (ראו: אוחנה, פסקה 42). האם השולח (מרדכי) אישר את פעולת השלוח (צבי) בדיעבד? 30. לאחר שמצאנו כי פעולתו של צבי נעשתה ללא הרשאה, בין אם הרשאה חיצונית ובין אם הרשאה פנימית, עלינו לבחון האם אישר מרדכי את הסכם המכר בדיעבד. לטענת הקונים יש לראות בחתימתו של מרדכי על הבקשה לפטור ממס שבח ובחתימתו על ייפויי-הכוח הספציפיים להעברת הזכויות בדירות האחרות בבניין כאישור בדיעבד של החתימה על הסכם המכר על-ידי צבי. ואולם, כעולה מפסק הדין, מרדכי כלל לא ידע על ההסכם שנחתם בבוקרו של אותו יום בין צבי לבין הקונים, ולכן לא יכול היה להביע את רצונו הגלוי לאשר את פעולת שלוחו בדיעבד (עניין א. נץ, פסקה 27). בנוסף, ספק אם ניתן לראות בחתימה על ייפויי-הכוח הבלתי חוזרים להעברת הזכויות בדירות האחרות בבניין כהבעת רצונו הגלוי של מרדכי להעביר זכויות גם בדירה מושא הערעור. לעניין זה יוזכר, כי גם כלפי עסקת המכר של הדירות האחרות בנכס נמצא הליך תלוי ועומד. סוף דבר, משנמצא כי הסכם המכר נחתם ללא הרשאת בעליו החוקיים של הנכס, יש להצהיר על בטלותו, ולדחות את תביעת הקונים לאכיפה. אחריותו של עו"ד הרמן 31. התובע פיצויים בגין עוולת הרשלנות הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) נדרש להוכיח קיומם של מספר רכיבים. הרכיב הראשון הוא רכיב "חובת הזהירות" שבו על הניזוק להוכיח כי המזיק חב כלפיו חובה "שלא לנהוג כפי שנהג". הרכיב השני הוא רכיב ההתרשלות, שבגדרו נשאל האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. לשני רכיבים אלה מצטרף רכיב שלישי של קשר סיבתי בין הפרתה של חובת הזהירות מצד המזיק לבין הנזק שנגרם לניזוק. בדרך כלל, בחינת רכיבי הרשלנות נפתחת בשאלת חובת הזהירות, ובדרך זו נהלך גם אנו. 32. חובת זהירות של עורך דין כלפי מי שאינו נמנה על קהל לקוחותיו הוכרה בפסיקה, אם כי לא הוצבו לה גדרים וגבולות ברורים, ולא הובהר היקף פרישתה (ע"א 2725/91 היינוביץ נ' גלעדי, פ"ד מח(3) 92 (1994); ע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי, פסקה 21 (22.6.2014) (להלן: עניין וגנר)). קיומה של חובת הזהירות, וקביעת מידת החבות, נלמדת ממקרה למקרה ומשתנה בהתאם לנסיבות העניין (ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 397 (2004) (להלן: עניין נחום)). נראה, כי במרבית המקרים שעסקו ברשלנות של עורך דין כלפי צד שלישי, נגזרה חובת הזהירות של עורך הדין מהסתמכותו של הצד השלישי, שלא היה מיוצג, על עורך הדין (ראו: ע"א 6645/00 ערד נ' אבן , נו (5) 365 (2002); עניין וגנר; עניין נחום). כך, בעניין נחום, נקבע על-ידי השופט א' ריבלין, כי ברגיל לא יחוב עורך הדין חובת זהירות כלפי צד שמנגד שאינו מיוצג, אך ייתכן שהסתמכות סבירה של צד השלישי על עורך הדין, הנובעת מעצה משפטית או נטילת אחריות של עורך הדין כלפי הצד השלישי, תקים את דרישת הקרבה בין המזיק לניזוק, הנדרשת להטלת אחריות. באותו עניין הביע הנשיא א' ברק את דעתו כי אין מקום לקביעה גורפת מראש של המצבים בהם תתכן אחריות של עורך דין כלפי מי שאינו לקוחו, וכי מוטב להותיר את בחינת קיומה של חובת הזהירות לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. בעניין וגנר נאמר עוד, כי תנאי נוסף להטלת חובת זהירות על עורך דין כלפי מי שאינו לקוחו, מעבר לכך שהניזוק הסתמך על עורך הדין, הוא שעורך הדין התכוון שהצד השלישי (הניזוק) יסתמך עליו בהקשר שלשמו ניתנו השירות או חוות הדעת המקצועית (עניין וגנר בפסקה 21, מפי השופט נ' הנדל). 33. במקרה דנא קמה לעו"ד הרמן חובת זהירות כלפי הקונים מכוח תפקידו המרכזי במכירת הנכס שלא בהרשאתו של מרדכי. עו"ד הרמן מילא תפקיד כפול ביצירת "התאונה המשפטית", כאשר גם נטל על עצמו כנוטריון את החתמתו של מרדכי על ייפוי-הכוח הכללי וגם ייצג את צבי בעסקת המכר. תפקידו הכפול אפשר לעו"ד הרמן לצפות כי העסקה, שבוצעה מחוץ לתחום ההרשאה, תבוטל, ויצרה בין עו"ד הרמן לבין הקונים, שאינם לקוחותיו, את ה"שכנות" הנדרשת לשם הטלת חובת זהירות (ראו: ע"א 915/91‏ ‎מדינת ישראל‎ ‎נ' לוי, פ''ד מח(3) 4, פסקה 11 (1994); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, פסקה 13 (15.7.2013)). מעשיו של עורך הדין הרמן - התרשלות? 34. כאשר עסקינן בשאלת רשלנות של עורך דין, יש לבחון כיצד "עורך דין סביר" היה פועל באותן נסיבות (ע"א 4166/00 שטרית נ' ובר, נה (4) 958 (2001); ע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב לוי, ערן , מאירי, צפריר ושות', עורכי דין בע"מ, פסקה 85 (16.9.2014)). היקף אחריותו של עורך דין כלפי צד שלישי נדונה בע"א 7485/10 פנטהאוז רחמני נכסים (1997) בע"מ נ' פפר (27.2.2012) (להלן: עניין פנטהאוז) על-ידי השופט י' עמית: "עורך דין הוא 'מונע נזק' יעיל וזול, אך לא ניתן להטיל עליו חובה אבסולוטית למנוע נזק. עורך דין אינו בלש או חוקר פרטי, לא עומדים לרשותו אמצעים טכניים מיוחדים לגילוי מעשי זיוף והתחזות, וגם עורך דין זהיר ומיומן עלול ליפול קרבן לנוכל מיומן. השאלה האמיתית והעיקרית הצריכה לענייננו היא אחת: האם בפני עורכי הדין, או מי מהם, עמדו 'סימני התראה' שצריכים היו לעורר את חשדם" (שם, פסקה 11). "עורך דין סביר" הוא, אפוא, עורך דין שעם גילויים של "סימני התראה" פועל להסרת החשד שהם מעוררים. 35. בית משפט קמא מציין בפסק הדין מספר "סימני התראה" שעמדו בפני עו"ד הרמן לפני ובמהלך החתימה על הסכם המכר עם הקונים, ובהם: הזמן הרב שחלף בין החתימה על ייפוי-הכוח הכללי לבין החתימה על הסכם המכר; העברת הזכויות ללא תמורה מרבקה למרדכי, וזאת שעה שמתנהל משא ומתן למכירת הנכס לצדדים שלישיים; החתמת מרדכי על ייפוי-כוח ספציפי למכירת דירתו-שלו שבועיים בלבד לאחר החתמתו על ייפוי-הכוח הכללי; החתמת מרדכי על ייפוי-כוח ספציפי למכירת שתי הדירות האחרות בבניין אך לא על ייפוי-כוח ספציפי למכירת הנכס לקונים; בקשתו של צבי שלא להיות נוכח במעמד החתימה על ייפוי-הכוח הכללי, ולאחר מכן במעמד החתימה על הסכם המכר; וחובותיו של צבי לביטון, עליהם ידע עו"ד הרמן. גם אם אין בכל אחד מ"סימני אזהרה" אלה לבדו כדי לעורר חשד, הרי שבחינת הנסיבות כמכלול מעלה יותר מחשש קל בדבר תקינות התנהלותו של צבי אל מול מרדכי ואל מול הקונים. 36. כדי להוכיח את יסוד ההתרשלות לא די להראות כי בפני עורך הדין עמדו "סימני התראה", אלא יש להראות בנוסף כי עורך הדין לא פעל להסרת החשד שעוררו סימנים אלה. במקרה דנא, נמנע עו"ד הרמן מלהתעניין ומלהתערב בעסקאות שביצע צבי בשמו של מרדכי אביו, גם כאשר אלו עוררו יותר מחשש קל לחוסר תקינות. כפי שציין בית משפט קמא, התנהגותו של עו"ד הרמן לאורך הדרך, החל ממעורבותו בהסכם למכירת דירתו של מרדכי עצמו בנסיבות מחשידות וכלה בעסקת המכר עם הקונים, מעוררת תמיהה וחוסר נחת. כדי לציין מאורע אחד המעיד על התנהלותו של עו"ד הרמן באותו עניין, נזכיר כי מרדכי הוחתם על תצהיר קבלת המתנה ביום 3.9.2015, שבועיים בלבד לאחר שנחתם זיכרון דברים עם הקונים ונרשמה הערת אזהרה על שמם, ותשעה ימים בלבד לפני שנחתם הסכם המכר בין הצדדים. למרות כל זאת, לא עדכן עו"ד הרמן את מרדכי במשא ומתן שמתנהל ללא ידיעתו, לא בירר את עמדתו בדבר הליך המכירה, לא שאל לשביעות רצונו מהמחיר שהוסכם עליו ולא תהה מדוע מועבר לידיו חלקה של רבקה, במקום ישירות לקונים, על אף שמבחינה מיסויית אין בכך היגיון. נראה כי תפקידו של עו"ד הרמן במעמד החתימה על תצהיר קבלת המתנה, בדומה להתנהלותו בשלבים נוספים בתהליך מכירת הנכס, הסתכם בלשמש "חותמת גומי" להוראותיו של צבי, תוך התעלמות מ"סימני האזהרה". על כן, על-אף שמעשיו של עו"ד הרמן לא נעשו מתוך כוונת מרמה כלפי הקונים, הרי שמדובר בהתנהגות רשלנית. 37. לא נעלם מעיני, כי התעלמותו של עו"ד הרמן מחלקם של "סימני האזהרה" אינה כשלעצמה התרשלות כלפי הקונים. כך, על אף שייתכן כי עו"ד הרמן התרשל כשהתעלם מהקשיים העולים מהעסקה להעברת זכויות בדירתו של מרדכי בבני ברק, או מעסקת המתנה שבין רבקה למרדכי, הרי שאין בכך כדי להפר בצורה ישירה את חובת הזהירות שהוא חב כלפי הקונים. יחד עם זאת, למעורבותו של עו"ד הרמן באותן עסקאות עדיין קיימת נפקות בשאלת ההתרשלות כלפי הקונים, כיוון שמאותן עסקאות יכול היה עו"ד הרמן ללמוד על מהימנותו של צבי ועל נכונותו להשתמש ברכושו של אביו לצרכיו האישיים. ערנות מוגברת מצדו של עו"ד הרמן באותם שלבים מוקדמים לעסקת המכר הייתה מאפשרת לו לעצור את העסקה עם הקונים בזמן ולמנוע את נזקם, ועל כן, גם לאותם "סימני אזהרה" שאינם קשורים קשור ישיר לעסקת המכר נודעת חשיבות בבחינת התנהגותו של עו"ד הרמן אל מול התנהגותו הצפויה של עו"ד סביר באותן נסיבות. 38. בנוסף, התרשלותו של עו"ד הרמן עולה גם מעצם החתמתו של מרדכי על ייפוי-הכוח הכללי ללא שהוסבר לו בפירוט כי ניתן באמצעות ייפוי-הכוח למכור את נכסיו, ומבלי שעו"ד הרמן בירר כי מרדכי מבין כראוי את נפקות החתימה. בכך הפר עו"ד הרמן את האמור בתקנה 4(ד) לתקנות הנוטריונים, התשל"ז-1977: "נוטריון לא יתן אישור על עשיית פעולה בפניו אם בכל נסיבות הענין לא שוכנע שהניצב בפניו פועל מרצונו החפשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה של הפעולה" (ההדגשה אינה במקור). בהחתמתו של מרדכי ללא שהבין את נפקות החתימה חרג עו"ד הרמן מרמת הזהירות המצופה מ"עורך-דין סביר" (ובמקרה זה, "נוטריון סביר"), והתרשל כלפי הקונים אשר הסתמכו על ייפוי-הכוח הכללי. יש לזכור כי מרדכי היה אדם בא בימים, מרותק לכסא גלגלים ולוקה בראייתו. גם אם אין ראיות על בעיות מנטליות, עסקינן באדם מוגבל, תלוי במידה מסוימת באחרים, ובבנו, החייב כספים לגורמים שונים, מה שיוצר סיטואציה "רגישה" המחייבת זהירות מצד עורך-דין המחתים את הקשיש על ייפוי-כוח, כאשר הוא עורך דינו של הבן ואינו אמון אך על האינטרסים של השולח. 39. בערעורו, טוען עו"ד הרמן כי גם אם ימצא אחראי לנזקם של הקונים, הרי שאין להטיל עליו את מלוא חובת פיצוי, מאחר שהקונים בחרו להקדים תשלומים לביטון ולצבי ללא שניתנו להם הבטחונות עליהם הוסכם במסגרת הסכם המכר. בעניין זה מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה אין בנתון זה כדי לבטל את חיובו של עו"ד הרמן, אך יש להתחשב בכך בעת קביעת האשם התורם של הקונים. כמו כן מקובלת עליי העמדת שיעור האשם התורם על 25 אחוזים. 40. עוד נטען בערעור, כי גם אם התרשל עו"ד הרמן, הרי שאחריותו מוגבלת לחלקו של מרדכי בנכס עובר לעסקת המתנה, העומד על 60 אחוזים. ואולם, התרשלותו של עו"ד הרמן פרושה למלוא רוחבה של ההתנהלות בין הצדדים, החל מהחתמת מרדכי על ייפו הכוח, דרך מעורבותו בעסקת המתנה ועד תפקידו בחתימה על הסכם המכר. כאשר אלו הם פני הדברים, לא ניתן לתחום את אחריותו לחלקו של מרדכי בלבד. זאת ועוד, מלוא נזקם של הקונים, שנגרם כתוצאה מביטול הסכם המכר, היה צפוי כבר בעת החתמתו של מרדכי על ייפוי-הכוח ועוד לפני שהועבר על שמו חלקה של רבקה. על כן, לא ניתן להלום את צמצום אחריותו של עו"ד הרמן לאותו חלק בנכס שהיה בבעלותו של מרדכי בעת החתמתו על ייפוי-הכוח הכללי. פיצוי בגין הנזק 41. לאחר שקבע את סכום הנזק שנגרם לקונים כתוצאה מביטול העסקה על סך של 844,490 ש"ח, הוסיף בית משפט קמא, כי חיובו של עו"ד הרמן יהיה ביחד ולחוד עם חיובו של צבי באותו הליך. יודגש כי חיוב זה חל במקביל לחיובם של צבי וביטון בהליך הפלילי, וכי על מנת למנוע פיצויי כפל, כל סכום שכבר שולם לקונים על-ידי צבי או על-ידי ביטון במסגרת הפיצוי בהליך הפלילי, יקוזז מחובו של עו"ד הרמן כלפי הקונים. עו"ד הרמן טוען בכתב הערעור, כי חיובו בפיצוי הקונים במקביל לצבי, עלול להביא לתוצאה לפיה תשלום מלוא הפיצוי ייפול על כתפיו ואילו צבי יחמוק לא רק מהפיצוי שנפסק בבית משפט קמא אלא גם מהפיצוי שנקבע בפסק הדין הפלילי. אין בידי לקבל טענה זו. חיובם של צבי וביטון במסגרת ההליך הפלילי עומד על כנו גם לאחר מתן פסק דין בהליך האזרחי (רע"פ 9727/05‏ ‏ פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(2) 802, 818 (2007)), וחובת תשלום הפיצויים שנפסקו מכוח סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 מתקיימת במקביל לחובת תשלום הפיצויים מכוח פסק הדין האזרחי. על כן, גם כאשר נפסק לטובת הקונים פיצוי בהליך האזרחי "הבולע" את הפיצוי בהליך הפלילי, ייגבה הפיצוי שנפסק בהליך הפלילי על-ידי המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, וצבי לא יופטר מלשאת בתשלום הפיצוי שנגזר עליו בהליך הפלילי. יוער, כי במקרה דנא שאלת היחס בין הפיצוי בהליך הפלילי לבין הפיצוי בהליך האזרחי אינה מתעוררת במלוא עזה, כיוון שבעוד שצבי חויב במלוא סכום הפיצוי בהליך האזרחי, עו"ד הרמן חויב, לאחר הפחתת האשם התורם של הקונים, רק בגין 75 אחוזים מהנזק. על כן, גם אם ישלם עו"ד הרמן את מלוא הפיצוי שבו חויב, יהיה צבי עדיין חייב לקונים את יתרת סכום הפיצוי בסך של 211,122 ש"ח - סכום הקרוב לגובה הפיצוי שנפסק בפסק הדין הפלילי (225,000 ש"ח). 42. בנוסף לפיצוי בגין הכספים ששולמו על-ידי הקונים תמורת הנכס, נפסק לזכותם החזר של תשלומים נוספים ששילמו הקונים במסגרת הסכם המכר, ובהם מס רכישה ומס מכירה בגין עסקת המתנה שבין רבקה למרדכי; והיטל השבחה על סך של 189,429 ש"ח (מתוכם שילמו הקונים סך של 139,429 ש"ח ואילו עו"ד הרמן העביר סך של 50,000 ש"ח). לעניין היטל ההשבחה נקבע, כי ככל שבעלי הנכס זכאים להחזר מהרשויות, יועבר ההחזר לידי הקונים. בנושא זה מוסכמת עליי הערתו של עו"ד הרמן לפיה, מאחר והקונים שילמו רק חלק מהיטל ההשבחה, הם אינם זכאים למלוא ההחזר. לפיכך ראוי כי ייפסק, כי, ככל שיהיה החזר של סכומים ששולמו כהיטל השבחה, הוא יתחלק בין הקונים לבין עו"ד הרמן על פי היחס שבין סכומי ההיטל ששילם כל אחד מהם. 43. לאחר הדיון בערעורים, הגיש בא-כוחו של עו"ד הרמן בקשה, כי נורה על "הסבת" כל סכום שיתקבל מצבי כפיצוי במסגרת פסק הדין הפלילי, לזכותה של המבטחת של עו"ד הרמן – איילון חברה לביטוח. נוכח המסקנה המפורטת לעיל, לפיה אין חיובו של עו"ד הרמן מאיין את מלוא חיובו של צבי שעל-פי פסק הדין הפלילי, דהיינו – שגם אם עו"ד הרמן ישלם לקונים את מלוא הפיצוי אותו הוא חייב להם עדיין יוותר סכום נוסף שהקונים זכאים לקבלו מצבי, מתייתר הצורך להידרש לבקשת בא-כוחו של עו"ד הרמן. בנוסף, אין להתערב בהוראות שניתנו בפסק הדין הפלילי, בהליך נפרד, לפיהם על צבי לפצות את הקונים. ביחסים שבין עו"ד הרמן לבין צבי, רשאי הראשון לנקוט, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, בהליכים שונים להבטחת השתתפותו של צבי בתשלומים ששילם עו"ד הרמן לקונים. מעבר לכך, חברת הביטוח לא היתה בעל דין בהליך ואיני רואה כיצד ניתן לזכותה במסגרת פסק דין זה. 44. אשר להודעת צד ג' לביטון ולבנו, בנספחים שצורפו להודעת הערעור של עו"ד הרמן, כלולים צילומים של אישורי מסירה של הודעת צד ג' לביטון ולבנו יוסף ביטון. על כן, ומאחר שבקשתו של עו"ד הרמן לתיקון פסק הדין בעניין זה נדחתה על-ידי בית משפט קמא ללא שניתן נימוק לכך, מצאתי לנכון להחזיר את הדיון לבית משפט קמא על מנת שיכריע בשאלה האם אישורי המסירה שצורפו לערעור שהגיש עו"ד הרמן הוגשו במועדם לבית משפט קמא, והאם יש בהם כדי להוות אישור על מסירה כדין של כתבי בי-דין לביטון ו/או לבנו יוסף, באופן שיש מקום לשנות מההחלטה בעניין ההודעה לצד ג' ששלח עו"ד הרמן לביטון ולבנו, ותחת זאת לחייב את השניים לשפות את עו"ד הרמן (יוער כי בית משפט קמא לא נקט בלשון של דחיית ההודעה או מחיקתה, וקבע, בפסקה 161, כי "לא ניתן לקבל את ההודעה לצד ג'" נגד יצחק ויוסף ביטון, כאשר מן הסתם הכוונה היתה למחיקת ההודעה). לצורך כך רשאי בית המשפט המחוזי לזמן את עו"ד הרמן לטעון בפניו בכתב או בעל-פה, או, על-פי שיקול דעתו המלא, להחליט בדבר ללא כל דיון או טיעון נוספים. 45. לפני סיום אציין, כי בעיקרי הטיעון שהגיש עו"ד הרמן, נטענות טענות בדבר מיהות העיזבון ויכולתו להעלות טענות נגד צבי. אין מקום להתייחס לטענות אלה, שעלו לראשונה בעיקרי הטיעון, מבלי שיש להן זכר בהודעת הערעור שהגיש עו"ד הרמן, מה גם שטענות אלה נדחו לגופן על-ידי בית משפט קמא בפסק דינו (פסקאות 32-34). 46. סוף דבר – אציע לחבריי לדחות את הערעורים שבפנינו ולהותיר בעינו את פסק דינו של בית משפט קמא על כלל הקביעות שבו, בכפוף לתיקון הכלול בפסקה 42 לעיל לעניין הזכאות לקבל החזר של היטל ההשבחה ובכפוף להחזרת בחינת נושא ההודעה לצד ג' ששלח עו"ד הרמן ליוסף ויצחק ביטון (לדיון או להכרעת בית המשפט המחוזי), כאמור בפסקה 44 לעיל (בחינת אישורי המסירה שמציג עו"ד הרמן וקבלת החלטה אם הם מהווים אישורי מסירה כדין שמצדיקים מתן פסק דין בהודעה האמורה בהיעדר כתבי הגנה). כמו כן, אציע לחבריי לחייב את עו"ד הרמן בשכר טרחת עורך-הדין של העיזבון בסך של 20,000 ש"ח, וכן לחייב את הקונים בסכום זהה של שכר טרחת עורך הדין של העיזבון. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏י"ט באלול התשע"ה (‏3.9.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13025990_L19.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il