פלוני נ. מדינת ישראל - המוסד לביטוח לאומי

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2593/23 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט י' כשר כבוד השופטת ר' רונן העותר: פלוני נ ג ד המשיב: מדינת ישראל – המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד גד ויספלד פסק-דין השופטת ר' רונן: לפנינו עתירה התוקפת את פסק דינה של ועדת ערר לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970 (להלן: ועדת הערר ו-חוק התגמולים, בהתאמה) בו"ע 43465-06-21 מיום 23.1.2023. בפסק הדין נדחה ערר שהגיש העותר על החלטת הרשות המאשרת לפי סעיף 10 לחוק התגמולים, אשר דחתה את תביעת העותר להכיר בו כנפגע פעולות איבה. רקע והשתלשלות העניינים העותר, יליד שנת 2003, נפגע ביום 17.12.2017 מפיצוץ נפל רימון שמצא בשטח פתוח בסמוך לישוב אלעד. כתוצאה מהפיצוץ, נפגע העותר פגיעה חמורה, ועל-פי הנטען מאז ועד היום הוא מצוי בטיפולים רפואיים ומצבו הנפשי קשה. בעקבות אירוע זה, הגיש העותר ביום 7.7.2019 תביעה למוסד לביטוח לאומי (הוא המשיב), ועתר להכיר בו כנפגע בפעולות איבה בהתאם לחוק התגמולים. ביום 1.9.2019 החליטה הרשות המאשרת לפי סעיף 10 לחוק התגמולים (להלן: הרשות המאשרת) לדחות את התביעה. העותר הגיש ערר על החלטה זו לוועדת הערר. בדיון שהתקיים ביום 8.2.2021 לפני ועדת הערר התברר כי העותר התייחס לחומר חקירה שלא היה בפני הרשות המאשרת. לכן, בהמלצת ועדת הערר, נמחק הערר בהסכמה. בהמשך, הגיש העותר ביום 17.3.2021 תביעה חדשה להכיר בו כנפגע פעולת איבה. ביום 21.4.2021 נדחתה גם תביעה זו. בין הנימוקים לדחיית התביעה, צוין כי העותר מנסה לתמוך את תביעתו בפרשנות משפטית שאינה עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה; וכי טענותיו של העותר בדבר אחריותו של צה"ל לנזקיו צריכות להתברר במסגרת תביעה אזרחית מתאימה. גם על החלטה זו הגיש העותר ערר לוועדת הערר. ביום 23.1.2023 דחתה ועדת הערר את עררו של העותר. בפסק דינה, עמדה ועדת הערר תחילה על המסגרת המשפטית הדרושה להכרעה. בכלל זאת, צוין כי לפי סעיף 1(3) לחוק התגמולים, אחת החלופות להגדרת "פגיעת איבה" היא "פגיעה מנשק שהיה מיועד לפעולת איבה של כוחות אויב, או פגיעה מנשק שהיה מיועד נגד פעולה כאמור אף אם לא הופעל, למעט פגיעה שנפגע בה אדם בגיל 18 ומעלה כשהוא מבצע פשע או עבירה אחרת שיש בה זדון או רשלנות פושעת". סעיף זה פורש בפסיקה כך שנדרש קשר סיבתי בין פעולת האיבה לבין השימוש בנשק או הפגיעה, תוך שהודגש כי קשר סיבתי זה צריך להיות ממשי ולא עקיף ומרוחק. כן צוין כי על פי הפסיקה יש להוכיח כי בעת הפגיעה שימש הנשק למניעת פעולות איבה, שימוש שאינו עקיף ומרוחק. על רקע זה, עברה ועדת הערר לבחינת המקרה הספציפי. במסגרת זו צוין כי לטענת העותר, בשטח בו הוא נפגע התאמנו יחידות מובחרות של צה"ל הפועלות למניעת פעולות טרור; ואולם לא נמצאו ראיות המבססות טענה זו. כן צוין כי מדו"ח מצ"ח שצורף לערר עולה כי בשטח האמור בוצעו אימונים של יחידות שונות "על יבש", כאשר מזה זמן רב עובר לאירוע לא התקיימו בו אימונים "רטובים". על כן, נקבע כי לא נמצא קשר ישיר וקונקרטי בין פעילות צה"לית אשר לטענת העותר גרמה להימצאות הנפל בשטח האירוע לבין פגיעת העותר. זאת ועוד, וועדת הערר התייחסה בנימוקיה גם לפסק הדין שניתן ברע"א 5902/12 מנהל קרן פיצויים ופעולות איבה נ' קיבוץ נירים (23.1.2014) (להלן: עניין קיבוץ נירים), אליו הפנה העותר בניסיון לתמוך את טענתו. צוין לעניין זה כי בעניין קיבוץ נירים נידונה השאלה האם לפי סעיף 35 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961 (להלן: חוק הפיצויים), די בכך שהתובע יוכיח כי הנזקים שנגרמו לו הם תוצאה של פעולת מניעה ספציפית שנבעה מחשש ממשי על יסוד מידע קונקרטי מפני פעולת איבה בהתהוות, אך מבלי שזו אירעה בפועל. באותו עניין נקבע בפסק דינו של השופט י' דנציגר כי יש ליצור מדרג בין חשש ערטילאי וכללי מפני פעולת איבה לבין חשש ממשי המבוסס על מידע קונקרטי מפני פעולת איבה בהתהוות – כאשר רק חשש מהסוג השני יקים זכאות לפיצויים מכוח חוק הפיצויים. כן התייחסה וועדת הערר לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל באותו עניין, אשר צוטטו בהרחבה בסיכומי העותר, וציינה כי בדיקה מדויקת של דבריה מעלה כי אף היא הצטרפה לעמדה לפיה באותו מקרה היה מידע קונקרטי הנוגע לחשש מפני פעילות איבה בהתהוות. בהתאם לכך, הדגישה וועדת הערר כי במקרה דנן הובהר מתוך הראיות כי האימונים שהתקיימו בשטח בשנתיים שלפני האירוע היו אימונים "על יבש", ולכן לא ניתן לקבוע כי קיים קשר ישיר וקונקרטי בין האירוע בו נפגע העותר לבין "פעולת איבה" כמשמעותה בחוק התגמולים. משכך, לא ניתן להכיר בעותר כנפגע פעולת איבה. בשולי הדברים, הדגישו חברי וועדת הערר כי הם "ערים לפגיעתו הקשה של [העותר], לסיבלו ולסבל המשפחה ולהתמודד הקשה עם תוצאות הפגיעה. אולם, לאור הפסיקה הענפה, ידנו קצרה מלהושיע" (ראו עמוד 8 לפסק הדין של וועדת הערר). מכאן העתירה שלפנינו. בעתירתו, מדגיש העותר את המצב הנפשי והפיזי הקשה בו הוא מצוי מאז האירוע, ואת קשייו להשתקם. לטענתו, האחריות למצבו, לעצם האירוע ולנזקיו מוטלת כולה על משרד הביטחון ועל צה"ל, ובנסיבות העניין עולה הדבר כדי פגיעת איבה לפי חוק התגמולים. כן טוען העותר כי תכליתו של חוק התגמולים היא לתגמל את נפגעי פעולות האיבה ובני משפחתם מכוח החובה המוסרית המוגברת של המדינה כלפיהם. חרף זאת, לטענתו, הוא נזנח על ידי משרד הביטחון שבידיו הכלים לשיקומו, והוא אינו זוכה לעזרה הראויה לנוכח מצבו החמור מפגיעת רימון צה"לי. עוד מציין העותר בעתירתו כי הוא הגיש תביעה אזרחית לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד משרד הביטחון, המעוכבת בשלב זה עקב פתיחתו של העותר בהליכים להכרה בו כנפגע פעולת איבה. כן הוא מציין כי בהליך האזרחי נוהל משא ומתן בין הצדדים וישנה נכונות לשלם לו פיצויים. אלא שבכך אין די שכן העותר ומשפחתו מעוניינים לקבל את כל האמצעים השיקומיים להם יהיה הוא זכאי אם יוכר כנפגע פעולת איבה. לגופו של עניין, טוען העותר כי ועדת הערר טעתה בפסק דינה, שכן הפסיקה הקיימת דווקא מפרשת את חוק התגמולים לטובת הנפגע ולרווחתו. מעבר לכך, הוסיף העותר כי ועדת הערר הכפיפה את שיקול דעתה לשיקול דעת הרשות המאשרת; כי היא התעלמה מטענות רבות שהוא העלה; וכי הדיון שהיא ערכה והמסקנות אליהן היא הגיעה היו לקוניים ולא נומקו כנדרש. בפרט, טוען העותר כי ועדת הערר שגתה בקביעתה כי השטח בו נמצא נפל הרימון הוא שטח אימונים "יבש", וזאת בניגוד לדו"ח מצ"ח הקובע אחרת. כן נטען כי ועדת הערר שגתה במסקנתה כי לא קיים קשר ישיר וקונקרטי בין פגיעתו של העותר לבין אירוע איבה, שכן מדובר בפגיעה מרימון צה"לי בשטח אש בו התאמנו יחידות מובחרות למניעת טרור והמשמש כנשק נגד פעולות טרור. אשר על כן, מבקש העותר כי נורה על ביטולו פסק הדין של ועדת הערר ונקבע כי יש להכיר בו כנפגע פגיעת איבה כהגדרתה בחוק התגמולים. דיון והכרעה עם כל הכאב והצער על האירוע הטרגי שחווה העותר ועל הסבל הרב שבוודאי נגרם לו ולמשפחתו כתוצאה מכך, דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות בפסק דינה של ועדת הערר. סעיף 11(ה) לחוק התגמולים קובע כי "אין אחרי החלטת ועדת העררים ולא כלום". אומנם, כבר נקבע כי אין בהוראה זו כדי לסתום את הגולל מפני העברת ההחלטה תחת ביקורתו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (ראו: בג"ץ 4606/09 ענתבי נ' וועדת ערר לנפגעי פעולות איבה שבבית המשפט המחוזי תל אביב יפו, פסקה ז (8.4.2010) (להלן: עניין ענתבי); בג"ץ 294/89 המוסד לביטוח לאומי נ' ועדת העררים על פי סעיף 11 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש״ל 1970, פ"ד מה(5) 445, 453-452 (1991) (להלן: בג"ץ 294/89)). עם זאת, העמדה הנוהגת בפסיקה היא כי התערבות בהחלטות ועדת הערר צריכה להיעשות במשורה ורק במקרים חריגים. זאת, מתוך כיבוד רצונו של המחוקק אשר בא לידי ביטוי בהוראת הסופיות הקבועה בסעיף 11(ה) לחוק התגמולים; ולאור התרשמותה הבלתי אמצעית של ועדת הערר מהראיות ומהעדים ומומחיותה בנושאים כגון דא (ראו: בג"ץ 4562/20 פלונית נ' ועדת העררים לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, פסקה 8 (2.1.2022); בג"ץ 5716/19 פלוני נ' הרשות המאשרת לפי חוק תגמולים לנפגעי פעולות איבה התש"ל-1970, פסקה 9 (27.1.2020); בג"ץ 3271/12 פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי סניף תל אביב המחלקה המשפטית (11.11.2012)). עיון בפסק דינה של ועדת הערר בעניינו של העותר מלמד כי מדובר בהחלטה מנומקת וסבירה, המבוססת על החומר הראייתי שהונח בפניה. ועדת הערר דנה בנסיבות המקרה של העותר בצורה מעמיקה ומפורטת, ונתנה דעתה לטענות שהועלו על ידיו. כמו כן, ועדת הערר עמדה בפסק דינה על הפסיקה הנוהגת, ויישמה אותה כראוי על עובדות המקרה דנן. בנסיבות אלה לא מצאנו כי קמה עילה להתערבות בפסק הדין. בקצרה, יצוין כי המסקנה אליה הגיעה ועדת הערר עולה בקנה אחד עם ההלכה הנוהגת. כך, בבג"ץ 294/89 שנזכר לעיל, נקבע כי "על המבקש להוכיח כי המדובר ב'פגיעת איבה' במסגרת החלופה השלישית להראות לא רק כי הפגיעה נגרמה מנשק המשמש דרך כלל את צה"ל, אלא גם שבעת הפגיעה שימש הנשק למניעת פעולות איבה, שימוש שאינו עקיף ומרוחק. כך, נשק המשמש במועד מסוים את צה"ל באימוניו אינו מיועד אותה עת למניעת פעולות איבה, בעוד שמוקש המונח לאורך הגבול אכן משמש למטרה זו" (ההדגשות הוספו. שם, בעמוד 455). בהתאם, הודגש כי "נדרש קשר ממשי, לא עקיף ומרוחק, בין השימוש שנעשה בנשק אותה עת לבין מניעת פעולות איבה" (שם). כן הובהר באותו עניין כי אין זה סביר שחוק התגמולים מטיל אחריות "כלפי ילד המרים ביודעין או בחוסר יודעין נפל של פגז, או נפגע אגב משחק בשרידי נשק שהושארו בשדה הפתוח" (שם, בעמוד 455). בדומה, גם במקרים אחרים נקבע כי לצורך קביעה כי התקיימה "פגיעת איבה" לפי חוק התגמולים, יש להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין פעולת האיבה לבין הפגיעה (ראו, למשל: בג"ץ 6366/12 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי סניף ת''א, פסקה ח' (12.1.2014); בג"ץ 5539/09 בוחבוט נ' הרשות המאשרת ע"פ סעיף 10 לחוק נפגעי פעולות איבה, פסקה 8 (16.3.2011)). בענייננו, נראה כי אין חולק שפגיעתו של העותר נגרמה כתוצאה מפיצוץ נפל של רימון אשר נותר בשטח, ולא שימש באותה עת למניעת פעולת איבה (ואף לא לאימונים לקראת פעילות למניעת פעולת איבה). משכך, נראה כי ועדת הערר יישמה בצורה סבירה את הפסיקה הנוהגת, ולא מצאנו הצדקה להתערב בהחלטתה. כן יצוין בקצרה כי לא מצאנו ממש בטענת העותר כי ועדת הערר שגתה בקביעתה כי השטח בו נמצא נפל הרימון לא שימש כשטח אימונים של יחידות נבחרות למניעת טרור, אלא כשטח אימונים "יבש" של יחידות שונות. עיון בנספחים שצירף העותר לעתירתו ובפרט בדו"ח מצ"ח, מלמד כי מדובר בממצא עובדתי מבוסס, והעותר לא הצביע על טעם ממשי המצדיק התערבות בו. לפני סיום, יובהר כי אין בדברים האמורים כדי להשליך על שאלת אחריותם של צה"ל או של משרד הביטחון לפגיעתו של העותר, ושאלה זו תצטרך להתברר במסגרת הליך משפטי מתאים (אשר כעולה מהעתירה כבר נפתח על ידי העותר). סוף דבר: דין העתירה להידחות. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובה – אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ח באייר התשפ"ג (‏9.5.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23025930_P03.docx יכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1