פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה

פסק-דין בתיק בג"ץ 2593/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2593/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות העותרים: 1. פלוני 2. פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה 2. בית הדין הרבני הגדול 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד דוריס גולשה-נצר בשם המשיבים 1-2: עו"ד שמעון יעקבי בשם המשיב 3: בעצמו פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. העותרת פנתה בעתירה לבית משפט זה בבקשה כי נורה על ביטול פסק דינם של בית הדין הרבני האזורי בפתח תקוה ובית הדין הרבני הגדול, בטענה כי חרגו מסמכותם. הטענה מופנית כנגד פסיקת בתי הדין הנוגעת למזונות העותרים, שני הקטינים, ילדיו של המשיב 3, אשר הופחתו מכח אותן החלטות מסך כולל של 3,000 ₪ לסכום כולל של 2,000 ₪ לחודש, לשני הקטינים. 2. הצדדים הם בני זוג לשעבר אשר התגרשו זה מזו ביום 23.7.00. במסגרת הסכם הגירושין, התחייב האב לשלם לילדיו מזונות בסכום כולל של 1500 ₪ לחודש. בסוף שנת 2003, הגישה האשה תביעה להגדלת מזונות. בדיון ביום 14.12.03 טען האב כי, בעוד שבעת הגירושין היה מובטל, הרי עכשיו מצא עבודה, ולכן הוא מסכים לשלם סכום כולל של 3,000 ₪ לחודש כמזונות שני הילדים. על יסוד הסכמת הצדדים, ניתן פסק דין בבית הדין הרבני. ביום 17.4.05 הגיש האב תביעה להקטנת המזונות. לאחר דיון וטיעון, בית הדין האזורי פסק כי על האב לשלם החל מיום 15.4.05 סכום כולל של 2,000 ₪ לחודש כמזונות שני הילדים, וזאת עד להחלטה אחרת. כן קבע בית הדין האיזורי הסדר לתשלומי חוב גדול שהצטבר לחובת האב עבור הפרשי מזונות שלא שולמו על ידיו בעבר. עוד נקבע בפסק הדין שהאם תהיה זכאית להגיש תביעה להגדלת מזונות, אם יחול שינוי משמעותי בהכנסות האב. בגדר פסיקתו, לקח בית הדין האיזורי בחשבון את גובה משכורתו של האב העומדת על 6,000 ₪, את חובו לביטוח הלאומי שהצטבר לסכום גדול עקב פיגורים בתשלומי המזונות, ואת החובות הכלליים לבנק שהצטברו לחובת בני הזוג בזמן נישואיהם וטרם נפרעו. כן התחשב לצורך הענין בהשתכרותה של האם, ובצרכים של הילדים. 3. בית הדין הרבני הגדול אימץ את פסק דינו של בית הדין האיזורי וקבע כי הואיל ומצבו הכלכלי של האב הורע מאז פסק הדין של בית הדין האיזורי מאחר שנשא אשה ונאלץ לשכור דירה בדמי שכירות של 500 דולר לחודש. לאור זאת בית הדין החליט: "אין לקבל את בקשת האם להגדלת מזונות למרות שהסכום נראה נמוך מצרכיהם, ולא נראה להתערב בפסק דינו של בית הדין האיזורי שענין גובה המזונות נתון לשיקולו, מה גם, שכאמור, הורע עתה מצבו". לאור זאת, דחה את הערעור. בנימוקי אחד הדיינים הוסף, כי עובדת הנישואין של האב לאחר מתן פסק הדין של בית הדין האיזורי הינה אך תוספת "מעבר לנדרש", שכן, מכל מקום, לא היה טעם טוב להתערב בפסק דינו. לדברי בעל הדברים, האב היה זכאי לחזור בו מהסכמתו לשלם מזונות בסך 3,000 ₪, ועל בית הדין היה לשום את המזונות על פי הכנסות הבעל במועד הרלבנטי. לדבריו, על פי הנתונים, אפשר היה אולי לפסוק מעל 2,000 ₪, לחודש. אולם מאחר ששיקול הדעת נתון לערכאה הדיונית, ומאחר שבהסכם הגירושין הוסכם על דמי מזונות לשני הילדים בשיעור 1,500 ₪, אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האיזורי, כאמור. 4. טוענת העותרת כי הפחתת המזונות בידי בית הדין נעשתה שלא כדין, וזאת לאור הסכמתו של האב בהליך קודם למזונות בשיעור 3,000 ₪, ומאחר, שבין לבין, משכורתו עלתה מ-4,000 ש"ח ל-6,000 ש"ח, ואילו צרכיהם של הילדים לא פחתו כי אם עלו; מכאן, שפסיקת בתי הדין הרבניים נוגדת מושכלות ראשונים של צדק, ועל בית משפט זה להתערב בה ולבטלה. 5. עו"ד יעקובי, היועץ המשפטי של מערכת בתי הדין הרבניים, טען בפנינו כי אין מקום להתערבות בג"צ בפסיקת בתי הדין הרבניים במזונות הילדים במקרה זה. בתי הדין ריבוניים לדון ולשקול את שאלת המזונות המצויה בתחום סמכותם, וכך הם נהגו במקרה זה, תוך שהעריכו בהערכה מחודשת את הנתונים העדכניים בדבר מצבו הכלכלי של האב, ומצבת החובות החלה עליו, את מצבה הכלכלי של האם, ואת צרכיהם של הילדים. לדבריו, בתי הדין הפעילו את שיקול דעתם בתחומי סמכותם, ואין מקום להתערבות בית משפט זה בתוצאות שיקול דעת זה. האב טען מצידו כי הצטבר כנגדו חוב גדול הן של מזונות והן חוב לבנק שבני הזוג עדיין חייבים מתקופת נישואיהם, שהוא חייב בפרעון חלקו, והסביר כי על פי הסדר החובות שנקבע בפסק הדין של בית הדין האיזורי, הוא משלם עתה תשלומים חודשיים בסך 3,500 ש"ח, כאשר 2,000 ₪ מהם מהווים תשלומי מזונות חודשיים ואילו היתרה משקפת תשלומים בגין פרעון חובות מזונות מן העבר. הוא נשוי כיום לאשה אחרת, ומצפה לילד, ואין ביכולתו לשלם סכומים גדולים מכפי שחוייב בבית הדין הרבני, ולאור עול הפרנסה הגדול הרובץ על שכמו כיום. 6. דין עתירה זו להידחות. מושכלות ראשונים הם, כי אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הדתיים. התערבותו מוגבלת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות צדק טבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהענין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (סעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה; בג"צ 5182/93 לוי נ' בית הדין האיזורי רחובות, פד"י מח(3) 1, 6-8; בג"צ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול, פד"י מו(3) 423, 438; בג"צ 1689/90 עאסי נ' בית הדין השרעי, פד"י מה(5) 148, 154-5; בג"צ 323/81 וילוז'ני נ' בית הדין הרבני הגדול, פד"י לו(2) 733). נושא העתירה שבפנינו אינו נופל לגדר אותם חריגים קיצוניים בהם יתערב בית משפט זה בפסיקת בתי הדין הרבניים. פסיקת בתי הדין במקרה זה מצויה בגדרי סמכותם, ולא ניתן ביסוס כלשהו בעתירה זו לחריגה כלשהי מעקרונות צדק טבעי. לא מתקיים גם החריג הדן בסטייה מהוראת חוק המכוונת לבית הדין הדתי, ואין עילה בנסיבות מקרה זה להתערבות במסגרת סעד מן הצדק, שכן לא ניתן לומר כי חלה בפסיקת בתי הדין הרבניים חריגה קיצונית משורת הצדק, בעוצמה הנדרשת המצדיקה התערבות בית משפט זה לשינוייה. 6. בתי הדין הרבניים, בהעריכם הערכה מחודשת את מזונות הקטינים, התייחסו למצבם העדכני של ההורים ולצרכי הילדים. בית הדין האיזורי לא ראה את האב קשור בהסכמתו הקודמת להעמיד את חבותו למזונות הילדים על 3,000 ₪, ככל הנראה עקב החובות הכבדים שצבר במהלך הזמן, אשר חלקם חובות מזונות אותם לא שילם. ניתן להניח, כי בהערכה המחודשת של מזונות הקטינים נלקח בחשבון גם הנתון לפיו בהסכם הגירושין הסכימו בני הזוג על מזונות קטינים בשיעור 1,500 ₪, כמו גם הנתון הנוסף לפיו, בהסכמת האב, הועמדו מזונות הילדים על 3,000 ₪. בתי הדין בחנו את יכולתו של האב נכון לעת זו בשים לב, בין היתר, לחובות הכבדים המוטלים עליו, ומתוך מבט מעשי החותר לשילוב בין תשלום מזונות שוטפים ופרעון הדרגתי של חוב גדול שהצטבר, וכל אלה, בשים לב לצורכי הילדים ורמת הכנסתם של ההורים. בקובעו דמי מזונות חודשיים של 2,000 ₪ בנוסף להסדר פרעון חוב חודשי הנזקף לחובות העבר, ביקש בית הדין לאזן בין צורכי הילדים ליכולותיו של האב, וקבע את אשר קבע לענין זה. 7. תחום זה של הערכת המזונות ושיעורם על בסיס נתונים משתנים בחיי הגורמים הנוגעים בדבר מצוי בידי בית הדין הרבני מקום שהענין נתון בסמכותו. אין בית משפט זה אמור להתערב בשיקוליו של בית הדין בהפעילו את סמכותו השיפוטית במסגרת הדין, וגם אילו דילגנו מעבר לטעמי הסף של אי התערבות, לא היה מקום להתערב בשיקול דעת ערכאת השיפוט הרבנית, וזאת גם אם עשוי להיות שאילו דנו אנו בענין, היינו משקללים אחרת את הנתונים הרלבנטיים, ומעריכים בצורה שונה את צרכי הילדים מול יכולותיו של האב, ומגיעים לתוצאה המגדילה את סכום המזונות החודשי הראוי. אולם גם כך, לא ניתן לומר כי פסיקת בתי הדין חורגת באופן קיצוני משורת הצדק, במידה המצדיקה התערבות בית המשפט הגבוה לצדק. 8. על יסוד האמור, דין העתירה להידחות. בנסיבות הענין אציע שלא ליתן צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: 1. מספר הלכות ישמשו אותי בחוות-דעתי בעתירה זו: א. בקביעתו של שיעור מזונות שעל אב לשלם לילדיו, מצווה בית-המשפט לתת את דעתו על צרכי הילדים, גובה הכנסת האב ויכולתו הכלכלית, ויכולתה הכלכלית של האם שבמשמורתה מוחזקים הילדים (בע"מ 5750/03 אוחנה נ' אוחנה, טרם פורסם). ובלשון חברתי השופטת א' פרוקצ'יה בבע"מ 2433/04 צינובוי נ' צינובוי, טרם פורסם: "פסיקת המזונות נעשית על דרך איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות, תוך התחשבות בכלל היכולות מול הצרכים, וקביעה בהתאם לכך את שיעורם הסביר של המזונות". ב. הקטנה או הגדלה של שיעור המזונות מותנית בשינויי נסיבות. ברם, לא כל שינוי נסיבות יצדיק סעד מסוג זה, אלא רק שינוי מהותי עד כדי כך שהוא יורד לשורשו של פסק-הדין הקודם (ע"א 3663/81 פייגה נ' פייגה, פ"ד לו(3) 187; ע"א 177/81 גלעדי נ' גלעדי, פ"ד לו(3) 179, ע"א 520/83 מבורך נ' מבורך, פ"ד לח(1) 526). ג. בית-המשפט הגבוה לצדק אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הדתיים, והתערבותו מוגבלת לעילות של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או סטייה מהוראות חוק המכוונת לבתי הדין הדתיים, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (דברי חברתי השופטת א' פרוקצ'יה בבג"צ 2598/02 טופז נ' בית הדין הרבני הגדול, טרם פורסם). הבה ניישם את ההלכות האמורות על המקרה שבפנינו, ואפתח בשאלה אם הוכח אותו "שינוי נסיבות" המצדיק את החלטתו של משיב 1 להפחית משיעור המזונות. 2. תחילת הפרשה בדמי מזונות בסך 1,500 ש"ח, עליהם הוסכם במסגרת הסכם הגירושין שנערך בין הצדדים בשנת תש"ס (2000). בסוף שנת 2003 הוגדל שיעור המזונות בעקבות הצהרתו של משיב 3, ובהסכמתו, ובלשון בית-הדין האזורי – בפסק-הדין מאותה עת: "האב אמר שבזמן שהתגרשו היה מובטל, ועתה הוא מצא לו עבודה, ולכן הוא מוכן לשלם סכום של 3,000 ש"ח לחודש מזונות לשני הילדים". והנה, כחלוף שנתיים, ושעה שהשתכרותו של האב, על-פי מסמכים שהציג, גדלה ל-6,000 ש"ח, החליט בית-הדין האזורי להפחית את שיעור המזונות. משהחלטה זו עוררה אצלי תהיות, פניתי לבחון את הנמקתו של בית-הדין, ושניים הם הנימוקים אותם דליתי: א. המשיב לא שילם את המזונות בהם חויב, ועל כן נאלצה גרושתו לפנות למוסד לביטוח לאומי. בעקבות כך הצטבר חוב של משיב 3 למל"ל (15.000 ש"ח) אותו הוא נדרש עתה לפרוע. ב. משיב 3 (וכך גם אשתו!) נאלץ לשלם סכום 500 ש"ח לחודש לפירעון הלוואה שנטל מן הבנק. 3. חוששני שהנמקה זו לאו הנמקה היא. נהפוך הוא. ראשית, פסיקתו של בית-הדין האזורי, אם תישאר על כנה, כמוה כעידודו של משיב 3 להוסיף ולצבור חובות בגין אי-תשלום מזונות, הואיל ועל פי הגיונו של פסק הדין, עשוי הדבר להביא בעתיד להקטנה נוספת בשיעור המזונות, ואפשר כי באחד הימים, כאשר החוב יטפח לסכום ניכר, הוא אף יופטר כליל מחובה זו. שנית, נדמה כי נעלם מעיניו של בית-הדין האזורי שאותו חוב נוסף שרבץ על כתפיו של משיב 3, היה שריר וקיים גם בעת שנקבעו דמי המזונות בגדרו של הסכם הגירושין, וחשוב מכך, גם בעת שמשיב 3 הביע את הסכמתו להגדיל את שיעור המזונות בשנת 2003, ולפיכך, אינו בגדר שינוי נסיבות, ומקל וחומר שאינו שינוי נסיבות מהותי. כאמור, הלכה היא כי בית-המשפט בבואו לקבוע את שיעור המזונות של קטינים, עליו לתת את דעתו לא רק על צרכיהם של אלה, אלא גם על גובה הכנסת האב ויכולתו הכלכלית. ברם, כפי שהסברתי, בתחום זה לא חלה, עובר לפסק דינו השנוי במחלוקת של בית הדין האזורי, הרעה מוכחת כלשהי במצבו של משיב 3, למעט אותו חוב שצבר בגין אי-תשלום המזונות לילדיו. 4. בית הדין הרבני הגדול אימץ את הנמקתו של בית הדין האזורי לעניין הפחתת המזונות, ובפיו היה נימוק נוסף, לאמור, "מצבו הכלכלי של האב הורע משום שנשא אישה והוצרך לשכור דירה בסך 500 דולר לחודש". אולם, סבורני שעניין זה - "מצבו הכלכלי של האב" - לא נבחן לעומקו, ודי אם אזכיר את אשר למדנו מדבריו של משיב 3 בפנינו, ושלא נטען בפני בית הדין הרבני הגדול, היינו, כי אשתו השנייה של משיב 3 עובדת. מה שיעור השתכרותה של אותה אישה? האם היא בעלת נכסים? ואם היא נושאת בעול החובות הרובץ על בן זוגה? – לכל אלה ושאלות נוספות לא מצאתי מענה בפסקי הדין נגדם מלינים העותרים. 5. מסקנתי מכל האמור לעיל היא כי ההליכים אשר התקיימו בפני משיבים 1 ו-2 בעניינם של העותרים, אינם עושים צדק עם האחרונים, הואיל והם לוקים בפגמים דיוניים ומהותיים, בהם כרוכה פגיעה בעקרונות יסוד של שפיטה, וממילא גם בצדק הטבעי. לפיכך, ואם דעתי היתה נשמעת, היינו מורים על הוצאתו של צו על תנאי כנגד המשיבים כולם, מתוך כוונה להביא בסופו של דבר לדיון מחודש, ראוי ומעמיק, בשאלת מזונותיהם של העותרים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: במחלוקת שנפלה בין חבריי אני מצרפת את דעתי לדעתה של חברתי השופטת פרוקצ'יה. אכן, לא מן הנמנע הוא כי אילו היה עלינו להכריע בסוגיית מזונות העותרים, היינו מגיעים לתוצאה שונה אך העובדה לבדה שדעתנו אינה נוחה מסכום המזונות שנפסק לעותרים, אינה עילה מספקת להתערב בפסיקת בתי-הדין הרבניים שהכריעו בסכסוך המזונות הנדון בגדר סמכותם כדין. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, כ"ב באב תשס"ו (16.8.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06025930_R06.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il