מצטפא חסנין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2592/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2592/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' עמית המערער: מוצטפא חסנין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.3.11 בת"פ 47016-03-10 שניתן על ידי כבוד השופטת דיאנה סלע תאריך הישיבה: כ"ג בכסלו התשע"ב (19.12.2011) בשם המערער: עו"ד וליד ח'טיב בשם המשיבה: עו"ד דפנה שמול בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.3.2011 (ת"פ 47016-03-10, כבוד השופטת ד' סלע). המערער הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של רכש וסחר בנשק (ריבוי מקרים), איומים וניסיון לסחור בנשק. על פי כתב האישום המתוקן, במהלך חודש נובמבר 2009 מכר המערער אקדח לשני מכרים שלו, וזאת לאחר מגעים שהחלו ביולי. במועד מאוחר יותר, על רקע סכסוך כלכלי, איים המערער על אחד הרוכשים כי ירה בו. כמו כן, במהלך חודש מרץ 2010 אף מכר לאחד משני המכרים תחמושת. על בסיס הרשעה זו, גזר בית המשפט על המערער 50 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי. במסגרת גזר הדין המפורט, עמד בית המשפט על שורה ארוכה של שיקולים הנוגעים לעניין העונש. בית המשפט עמד על החומרה הרבה הגלומה בעבירות נשק, ועל המגמה שנקבעה בבית משפט זה להחמיר בעונשים הנגזרים בגין עבירות נשק. מכאן עבר בית המשפט לבחינת נסיבותיו האישיות של המערער. כשיקולים לחומרה התייחס בית המשפט לעבר הפלילי הקודם של המערער ולחומרת מעשיו ולכך שסחר בנשק ובתחמושת לאורך תקופה. כמו כן התייחס בית המשפט לתסקיר שירות המבחן, אשר קבע כי עיקר החרטה של המערער נבעה מאימת הדין ואינה כנה, ואשר נמנע ממתן המלצה בעניינו. כשיקולים לקולה התייחס בית המשפט לעד האופי שהעיד לטובת המערער (אף שנתן לעדות זו משקל פחות, מאחר שעד זה לא היה מודע לעברו הפלילי של המערער), להודאתו במסגרת הסדר טיעון, ולנסיבותיו האישיות. לצד אלו, בחן בית המשפט את הפסיקה לקולה ולחומרה הקיימת בהליכים דומים. על גזר דין זה ערער המערער לפנינו. במסגרת הערעור, טוען המערער כי העונש שנגזר עליו חורג ממדיניות הענישה המקובלת. בהקשר זה, המערער מלין על התייחסות בית המשפט המחוזי לסיכון הביטחוני שעלול לנבוע מסחר בנשק, בעוד שבמקרה זה הנשק נמכר לגורמים פליליים ולא לגורמים המהווים סיכון ביטחוני (יצוין כי לטענתו הרקע לכל הפרשה היה בחקירת אירועי סחר בנשק לגורמים המהווים סיכון ביטחוני, להם לא היה לו קשר). בהקשר זה, טוען המערער כי בית המשפט החמיר יתר על המידה בגזר הדין אף ביחס לעבירות דומות שנדונו בבתי המשפט השונים. לצד זאת, טוען המערער כי בית המשפט לא נתן די משקל לנסיבותיו האישיות ולכך שהיה במצוקה כספית ונפשית. שלישית, לטענתו שגה בית המשפט המחוזי באופן פרשנות תסקיר המבחן כשיקול לחומרה, ובכך שלא נתן משקל לעדות עד האופי. עוד טען המערער כי היה על בית המשפט לתת משקל לפער שבין כתב האישום המקורי וכתב האישום המתוקן. בדיון בפנינו העלה המערער שתי טענות נוספות. טענתו הראשונה נגעה לכשל בייצוגו בערכאה הראשונה אשר הוביל לאי מיצוי הטיעונים לעונש שיכול היה לטעון. זאת, מאחר שלא טען כי ביצע את המעשה רק החל מחודש אוגוסט, משמע שלא במסגרת תקופת השחרור המוקדם שלו. שנית, טען המערער כי הוא תולה ציפיות רבות בערעור ואף ויתר על השתלבות בסבב חופשות לשם כך. המשיבה טענה כי מדובר בעבירות חמורות, וכי הענישה במקרה זה הינה סבירה. כמו כן התנגדה לטיעונים שהועלו לראשונה רק במעמד הדיון, מבלי שמצאו כל ביטוי בהודעת הערעור, וללא כל הסבר לכך. לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור על צרופותיה, בתסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער מיום 13.12.2011, ולאחר ששמענו את הצדדים, נחה דעתנו כי דין הערעור להדחות. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, בפיסקה 11)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה ברורה שכזו לחומרה. זאת, בפרט נוכח המגמה הנוכחית בפסיקתו של בית משפט זה להחמיר בענישה בגין עבירות נשק (ראו ע"פ 2251/11 נפאע נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.12.2011). את טענתו הראשונה של המערער, כי יש להתחשב בעובדה שמכר את הנשק לגורמים שאינם מהווים סיכון ביטחוני, יש לדחות בשתי ידיים. נשק הוא נשק וחיי אדם הם חיי אדם. אף לו יכול היה המערער להוכיח לאיזה צורך ישמש הנשק בעתיד (ואיני רואה כל דרך בה יכול המערער לקיים מעקב שכזה אחרי כלי הנשק), לא היה בטענה זו ממש. מרגע שסיפק המערער כלי נשק לאנשים אחרים שאינם מורשים בהחזקתו, הוא יצר סיכון לחיי אדם, ואף אם, בנסיבות מסויימות, אפשר היה להתחשב בעוצמת הסיכון שיצר, הרי שאין כל מקום להתחשב בסוג הסיכון שיצר או בזהות הקורבנות הפוטנציאליים. אף ביתר טענותיו של המערער לא מצאנו צידוק להתערבות בעונש שנגזר עליו. גזר דינו המנומק של בית המשפט המחוזי עמד על כלל השיקולים הרלבנטיים לעניין העונש. הפירוש שנתן בית המשפט לתסקיר שירות המבחן הוא פירוש סביר והגיוני, הנתמך אף על ידי התסקיר שהוגש לבית משפט זה לקראת הדיון בערעור. בדומה, המשקל המועט שניתן לעדות האופי על ידי בית המשפט המחוזי סביר, משנמצא כי העד כלל לא ידע אודות עברו הפלילי של המערער. לצד זאת, לא מצאנו כל ביסוס לטענותיו של המערער באשר לכך שבית המשפט המחוזי הושפע מההקשר הכללי של החקירה או מכתב האישום טרם תיקונו. בתי משפט כעניין שבשגרה מקבלים כתבי אישום מתוקנים במסגרת הסדרי טיעון ומשתיתים את גזר הדין על עובדות כתב האישום המתוקן בלבד. לבסוף, נדרשנו אף לטיעוניו של המערער בדיון בפנינו, אף שאלו לא מצאו ביטוי בכתב הערעור. טענות אלו אין בהן ממש. טענתו של המערער בדבר מועד ביצוע העבירה, היא טענה עובדתית במהותה והיה עליה להיות מושמעת בבית המשפט המחוזי, נוכח ההלכה הידועה כי ערכאת הערעור אינה מקצה שיפורים לטענות ההגנה (ראו: ע"פ 747/86 אייזנמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 447, 456 (1988); ע"פ 1057/96 אמסלו נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 160, 165 (1998); ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 25, 45 (2002)). מכל מקום, אף אם היינו מקבלים את טענת המערער, כי העבירה בוצעה בחודש אוגוסט ולא בחודש יולי, איננו רואים כיצד הבדל זה יכול לשמש כשיקול לקולא בעניינו של המערער. עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי המועד הספציפי של ביצוע העבירה לא השפיע על העונש שנגזר על ידו, וכי בית המשפט לא התחשב כלל בשאלה האם היה המערער בזמן ביצוע העבירה אסיר ברישיון. לצד זאת, טענתו הנוספת של המערער שהועלתה בפנינו בדבר הציפיות שהוא תולה בערעור אינן יכולות לקבל משקל במסגרת הערעור עצמו. סוף דבר, הערעור נדחה. ניתן היום, ב' בטבת התשע"ב (28.12.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11025920_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il