סמעאן סלמאן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2590/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2590/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערער: סמעאן סלמאן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.1.06 בתפ"ח 1104/04 שניתן על ידי כבוד השופטים: ש' שטמר, ר' שפירא, ר' סוקול תאריך הישיבה: י"ב בתשרי תש"ע (30.9.09) בשם המערער: עו"ד מ' זידאן בשם המשיב: עו"ד ד' פינקלשטיין פסק-דין השופט י' דנציגר: לפניינו ערעור על הכרעת הדין מיום 21.12.2005 ועל גזר הדין מיום 24.1.2006 של בית משפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ש' שטמר, ר' שפירא ו-ר' סוקול) בתפ"ח 1104/04, במסגרתם הורשע המערער בעבירות של רצח בכוונה תחילה [לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)] ופציעה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 334 יחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין) והושת עליו מאסר עולם בגין עבירת הרצח ומאסר בפועל של 18 חודשים בגין עבירת התקיפה, לריצוי בחופף. העובדות לפי כתב האישום 1. בין המערער לבין המנוח, שהיו אחים, שרר סכסוך הנוגע לחלקת אדמה. ביום 6.11.2004 בשעות הערב עלתה באש סככה אשר הייתה ממוקמת על חלקת האדמה שבמחלוקת. באותו היום, בסמוך לשעה 21:30 הודע למערער כי הסככה נשרפה. המערער, אשר סבר כי המנוח הוא אשר הצית את הסככה, גמר אומר להמית את המנוח. לצורך כך הצטייד המערער במקל ובסכין ויצא מביתו אל הסככה, על מנת לצפות בנזק. לאחר מכן פנה המערער לביתו של המנוח כשהוא אוחז בידו האחת במקל ובידו השנייה בסכין. כשהגיע המערער לביתו של המנוח, בו שהו באותה העת יחד עם המנוח אנשים נוספים, יצא המנוח לקראתו. המערער החל לתקוף את המנוח בחלקי גופו השונים במקל שבידו וכן דקר אותו בחזהו בסכין שאחז, כל זאת בכוונה להמיתו. בשלב מסוים ניסה פאדי דעים (להלן: פאדי) להפריד בין המערער לבין המנוח ובמהלך המאבק פצע אותו המערער בזרועו. כתוצאה מתקיפתו של המערער נגרמו למנוח פצעי שפשוף בבית החזה ובפניו, וכן דקירה בבית החזה משמאל אשר חדרה לליבו וגרמה לנזק חמור ללב ולאיבוד דם אשר הובילו למותו של המנוח. במעשיו המתוארים לעיל גרם המערער למותו של המנוח, בכך שהחליט להמיתו והמיתו בדם קר מבלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות בהן יכול היה המערער לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו ולאחר שהכין סכין שבאמצעותה המית את המנוח. כמו כן במעשיו פצע המערער את פאדי באמצעות הסכין הנ"ל. בגין מעשים אלו הואשם המערער בעבירות של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין ופציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 יחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין. ההליכים בבית המשפט המחוזי 2. מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי בין המנוח לבין המערער נתגלעה מחלוקת על חלקת אדמה. המדובר בחלקת קרקע, שכנראה עברה בירושה ונרשמה על שמם של המערער, המנוח, אחיהם ואחיותיהם. במסגרת הליך כלשהו הועבר שטח של כ-500 מ"ר מתוך המקרקעין האמורים ונרשם על שם אשת המנוח. בעקבות זאת נתגלעו בין המערער לבין המנוח מחלוקות אשר הגיעו גם לבית המשפט וניסיונות להגיע לפשרה בין הצדדים לא צלחו. 3. ביום 6.11.2004 בשעות הערב התקשרה סורייה, אחותם של המערער והמנוח לבנו של המערער, עומראן סלמאן (להלן: עומראן) ומסרה כי הסככה שהייתה ממוקמת בחלקת המריבה עולה באש. בית המשפט המחוזי ציין כי מעדותו של המערער עלה כי מיד לאחר שנודע לו על שריפת הסככה התעורר בלבו רושם שמא המנוח הוא שאחראי לשריפה. כמו כן ציין בית המשפט כי אין חולק על כך שלאחר שחזר המערער מחלקת האדמה (לשם יצא מלכתחילה עם עומראן בכדי לבדוק מה הנזק שנגרם לסככה) הלך הוא ברגל לביתו של המנוח. גרסת המערער 4. המערער העיד כי בצאתו לכיוון ביתו של המנוח נטל עמו מקל ביד האחת וסכין באחרת, כאשר הוא אחז במקל בידו הימנית ואת הסכין הסתיר בתוך שרוול ידו השמאלית. לטענתו, הוא נוהג להסתובב עם המקל בשטח החקלאי ואף לישון עמו. לגבי הסכין טען כי מדובר בסכין המשמשת אותו לשם חיתוך ניילונים. המערער אף אישר כי הסכין שנמצאה לאחר האירוע היא הסכין שלו, או לפחות נראית כמו הסכין אותה נשא עמו כאמור בדרכו לבית המנוח. לדברי המערער בדרכו לבית המנוח עצר בסמוך למחסן בלוני הגז של טרוב אבו שחאדה (להלן: טרוב) ושאל אותו היכן נמצא בית המנוח, זאת מפני שלטענתו לא הכיר את הדרך. 5. בית המשפט המחוזי ציין כי המערער הציג מספר גרסאות שונות לגבי האירועים שהובילו למותו של המנוח. בגרסתו הראשונה מיום 7.11.2004 בשעה 03:45, סיפר המערער כי הגיע לביתו של המנוח כשבידו מקל בלבד והכחיש כי הגיע עם סכין. לטענתו משהגיע לחצר הבית כבר המתינו לו שם מספר רב של אנשים כשבידיהם מקלות וכלים אחרים ומיד כשנכנס הכה בו המנוח עם מגרפה בראשו. לדבריו, לאחר שקיבל את המכה החל לנופף במקל שבידו בכדי להרחיק את התוקפים. במסגרת גרסה זו, שניתנה לפני שנמצאה הסכין שבאמצעותה נדקר המנוח, טען המערער כי לא ראה כיצד נפגע המנוח ומי פגע בו. בגרסתו השנייה מיום 7.11.2004 בשעה 16:15, אישר המערער כי הגיע לביתו של המנוח עם סכין, אותה החזיק בשרוול מעילו. במסגרת גרסה זו טען המערער כי הוא הותקף על ידי הנוכחים ולכן, ועל מנת להגן על עצמו, שלף את הסכין. לדבריו הוא לא שם לב לכך שהמנוח נפגע וטען כי כנראה תוך כדי שנופף בסכין במטרה להרחיק את התוקפים, פגעה הסכין במנוח. המערער הוסיף כי לאחר שנפגע בראשו מהמכה שהכה בו המנוח, הוא איבד את עשתונותיו והפסיק לראות מה קורה. בגרסתו השלישית, אותה מסר בחקירתו מיום 10.11.2004, טען המערער כי לאחר שהמנוח הכה אותו בראשו, איבד הוא את הכרתו ועל כן הוא אינו זוכר דבר ואינו יודע כיצד נדקר המנוח. בית המשפט המחוזי צפה בקלטת המתעדת את החקירה הנ"ל וציין כי לאחר דבריו אלו קם המערער והדגים לחוקר את שאירע. לפי בית המשפט המחוזי מהדגמה זו עלה כי המערער טען כי לאחר שהוכה בראשו הוא החל מכה עם המקל ביד ימין ודוקר בסכין עם יד שמאל. בחקירתו האחרונה במשטרה מיום 16.11.2004 נשאל המערער על הסתירות בין גרסאותיו השונות. המערער חזר וסיפר כי הותקף על ידי המנוח ועל ידי שאר הנוכחים וכי לאחר מכן אין הוא זוכר מה אירע. 6. גם בבית המשפט המחוזי לא הציג המערער גרסה אחידה. המערער טען כי הותקף על ידי המנוח ועל ידי אחרים. לדבריו, לאחר שקיבל מכה עם טורייה בראשו, הוא התעלף ואיבד את הכרתו. המערער אישר כי הגיע לבית המנוח עם סכין וכי זו הייתה מוסתרת בשרוול ידו השמאלית. בית המשפט המחוזי ציין כי המדובר בסכין מתקפלת "כאשר הקת מתקפלת וסוגרת על הלהב" וכי לטענת המערער הסכין היתה סגורה והוא לא פתח את הסכין. בחקירתו הנגדית טען המערער כי הוא קיבל מכה בראשו מהטורייה שהחזיק המנוח וכתוצאה מכך איבד את הכרתו. לדבריו, כאשר התעורר ראה סביבו אנשים רבים ואלו תקפו אותו בידיהם. המערער הכחיש כי הוציא את הסכין משרוולו וכי דקר עמה את המנוח. בנוסף, כפר המערער בכך שפגע במנוח והדגיש כי לא ראה את הדקירה. עדויות נוספות 7. טרוב העיד כי ביום 6.11.2004 בסביבות השעה 23:25 שמע רעשים מאזור דיר הכבשים שבבעלותו. לאחר שיצא לבדוק מהו מקור הרעש שמע את המערער קורא לו בשמו. לפי עדותו של טרוב, המערער לבש בגדים שחורים, חבש כובע מצחיה שחור, החזיק ביד ימין מקל "באורך של מטר בערך...ובסוף המקל היה כמו כדור עץ" וביד שמאל החזיק סכין. טרוב הבהיר כי הוא היה במרחק של כשני מטרים מהמערער כאשר ראה אותו וגם בחקירתו הנגדית הוא שב וסיפר כי ראה את המערער עם מקל וסכין. טרוב העיד עוד כי המערער שאל אותו היכן המנוח, שכן זה היה נוהג לשבת יחד עם חברים בחצרו. לדבריו הוא הבין כי בכוונתו של המערער לפגוע במנוח ולכן התקשר לביתו של המנוח שלוש פעמים עד שאשתו של המנוח ענתה. טרוב מסר לאשת המנוח כי "אבו עמראן (המערער – י.ד.) בדרך אליכם למעלה והוא רוצה את עיסא (המנוח – י.ד.)". טרוב הבהיר כי החליט להזהיר את המנוח מכיוון שהמערער אמר לו שהוא "רוצה לזיין אותו" וכן בשל העובדה שהמערער חיפש את המנוח כשהוא מצויד בסכין ובמקל. בנוסף, התקשר טרוב גם לאביו, נג'יב אבו שחאדה (להלן: נג'יב) וסיפר לו על שהתרחש. נגי'ב אישר את גרסת בנו והעיד כי בשעה 23:30 התקשר אליו בנו וסיפר לו כי ראה את המערער עם סכין ומקל כשהוא מחפש את המנוח. לדבריו עם קבלת השיחה נסע הוא לביתו של המנוח וכשהגיע לשם כבר התפתחה המריבה בין המערער למנוח. נגי'ב העיד כי לא ראה את רגע הדקירה, אולם הוא ראה את המערער מחזיק בסכין ובמקל ותוקף כל מי שהתקרב אליו. לפי עדותו, בשלב זה ניגש הוא אל המערער ותפס אותו מאחור כדי להפריד בינו לבין המנוח ותוך כדי כך הוא ראה את המנוח שם את ידיו על בית החזה. נג'יב חזר וציין בעדותו כי אף אחד מהנוכחים לא תקף את המערער וגם המנוח לא הכה את המערער. הוא הדגיש כי אף אחד מהנוכחים לא יכול היה לתקוף את המערער שכן מלבד פאדי שנפצע, כל השאר שעמדו סביב היו נשים. 8. ראמי חליל (להלן: ראמי), חתנו של המנוח, העיד כי אשת המנוח ביקשה ממנו שיביא כיבוד לאורחים מהמסעדה שבבעלותו. לדבריו בערך בשעה 23:30 הוא הגיע לכיוון בית המנוח ועם הגיעו לכביש הכניסה לבית ראה את המערער כשהוא מחזיק ביד ימין שלו מקל וביד השנייה סכין. לטענתו כאשר שאל את המערער מה הוא עושה במקום השיב לו המערער "איפה המניאק עיסא?" והמשיך בדרכו. בעקבות דברים אלו התקשר ראמי לבית המנוח והזהיר את בתו כי תגיד למנוח לסגור את הדלת ולהישאר בבית. בית המשפט ציין כי לעניין שיחות האזהרה שקיבלו בני משפחתו של המנוח העידו גם אשתו ובתו של המנוח וכן הגברת מרתה דעים, אמו של פאדי, ששמעה את אשת המנוח משוחחת בטלפון. בעדותו התייחס ראמי גם לאירוע הדקירה וטען כי ראה את המערער מכה במקל במנוח ולאחר מכן דוקר אותו בסכין. כמו כן טען כי ראה את המנוח נופל על בטנו. לדבריו הוא ניגש למנוח, סובב אותו ואז ראה דם על חולצתו. כשהבין שהמערער דקר את המנוח ניגש אליו וקילל אותו ואז ראה כי זה מחזיק בידיו סכין ומקל. גם לפי עדותו של ראמי אף אחד לא תקף את המערער. לדבריו רק פאדי ניגש למערער וניסה להפריד בינו לבין המנוח. כמו כן ציין ראמי כי לא ראה אף אחד אחר מכה במערער בראשו. 9. פאדי, ארוסה של בתו של המנוח, העיד כי כאשר הגיע המערער לבית המנוח הוא ביקש מהמנוח להישאר בבית ויצא לקראת המערער. למרות דברים אלו החליט המנוח לגשת אף הוא למערער והסביר כי זה אחיו וכי עליהם לדבר. בדרכו ניגש המנוח לכיוון עצי הזית הסמוכים ולקח עמו מקל כלשהו. בית המשפט המחוזי ציין כי אמנם טיבו של המקל הנ"ל אינו ברור אך בכל זאת אין חולק כי המנוח אחז בידו במקל. פאדי העיד כי המערער החזיק בידו אלה, אך הוא לא ראה סכין. לדבריו כאשר ניגש למערער כדי למנוע ממנו להכות את המנוח וניסה לשם כך להחזיק במקל של המערער, הרגיש כאב חד בזרועו והבין כי נדקר בסכין. בית המשפט המחוזי ציין כי גם עדים נוספים - ראמי, אמו של פאדי ואחיו של פאדי - העידו על דקירה זו. לאחר הדקירה אמר פאדי למנוח להתרחק כי למערער יש סכין. לדבריו מרגע הדקירה הוא היה המום ולא ראה בדיוק מה אירע, כל שזכר היה כי המערער והמנוח התקרבו זה לזה ולפתע המערער הסתובב והתרחק ואילו המנוח החזיק בראשו ובבטנו, הסתובב והתרחק עד שנפל. לטענתו של פאדי אף אחד מהנוכחים לא תקף את המערער והמנוח לא הכה בו עם המקל. 10. בן אחותו של המערער, זהאי זידאן (להלן: זידאן), העיד כי לאחר השעה 23:00 התקשר אליו אחיו וסיפר לו כי שני דודיו, היינו המערער והמנוח, התקוטטו וכי המנוח נלקח לקבלת טיפול רפואי. לדבריו כעבור מספר דקות הוא שמע את המערער קורא לו בקול וצועק כי תקפו אותו. זידאן ירד לחצר, שם ראה את המערער. לטענתו מיד לאחר שהגיע אליו התמוטט המערער ונפל על הכביש. זידאן נתן למערער לשתות וזה המשיך לכיוון ביתה של אחותו. זמן קצר לאחר מכן הגיעה הידיעה כי המנוח מת וכדקה לאחר מכן הגיעה ניידת משטרה והשוטרים עצרו את המערער. בית המשפט המחוזי ציין כי זידאן הדגיש בעדותו כי לא ראה אצל המערער סכין כלשהי. 11. עם הגעת המשטרה למקום נערך חיפוש, אך הסכין לא נמצאה. השוטר האני טרודי העיד כי ביום למחרת הגיע למקום שבו נעצר המערער יחד עם מטאנס זידאן, אחיו של זהאי ויחד עם שני בלשים. תוך כדי חיפוש מצא אחד הבלשים בחצר סכין מוחבאת בתוך צינור פלסטיק המשמש להוצאת הביוב מהבית. על פי עדותו של השוטר אורי מקינולוב המרחק בין המקום בו ישב המערער בעת שנעצר לבין צינור הביוב בו נמצאה הסכין הינו כתשעה מטרים. לאחר שנתפסה הסכין היא נשלחה לבדיקה במעבדה הביולוגית. בחוות דעתה ציינה המומחית ענת גטס כי על הסכין נמצאו סימני דם. המעבדה בדקה את הפרופיל הגנטי של שרידי הדם ונמצא כי הדם הגיע משני מקורות כאשר אחד המקורות תואם בסבירות גבוהה ביותר לדמו של המנוח. המומחית ציינה בחוות דעתה כי "ההסתברות לקבל את התערובת שעל הסכין בהנחה שהמנוח הוא אחד התורמים, גדולה פי 421 מיליארד מההסתברות לקבל תערובת זו בהנחה שהמנוח אינו אחד התורמים". כמו כן ציינה המומחית כי לא ניתן לשלול או לאשר האם דמם של המערער או של פאדי היה אחד המקורות לתערובת הדם. חוות דעתו של הפתולוג ד"ר ריקרדו נחמן הוצגה גם היא לפני בית המשפט. בחוות דעתו ציין הפתולוג כי מותו של המנוח נגרם עקב דקירה דרך בית החזה משמאל. הפתולוג העריך כי הנזק נגרם ממכשיר חד כגון להב סכין, באורך מינימלי של כ-10.5 סנטימטרים וברוחב מירבי של 1.7 סנטימטרים ביחס לעומק הנ"ל. הפתולוג לא בדק את הסכין שנתפסה אך מהנתונים שמצא עולה כי סכין זו מתאימה ועשויה להיות הסכין ששימשה לדקירה. הכרעת הדין 12. ממכלול העדויות שנשמעו לפניו הסיק בית המשפט המחוזי כי המערער יצא מבית אחותו לבית המנוח כשבידו האחת מקל, שאורכו כ-80 סנטימטרים, ובידו השנייה סכין. מדובר כאמור בסכין עם ידית מתקפלת אך בית המשפט קבע כי הסכין הייתה פתוחה. כמו כן דחה בית המשפט את טענתו של המערער שלפיה הסכין נשארה בתוך שרוול חולצתו בציינו כי "עדים רבים שעדותם מהימנה עלינו, ראו את הסכין בידו של הנאשם (המערער – י.ד.)". בנוסף קבע בית המשפט המחוזי כי הסכין שנתפסה ליד בית אחותו של המערער היא הסכין שבה נדקר המנוח ואשר בעקבות אותה הדקירה מצא המנוח את מותו. 13. בית המשפט המחוזי בחן שלוש שאלות: הראשונה, האם הוכח שהמערער הוא שהמית את המנוח; השנייה, האם הוכחו נסיבות עבירת הרצח; והשלישית, האם התקיימו יסודות סייג ההגנה העצמית שלתחולתו טען המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות המקרה כפי שהוכחו, מתחייבת המסקנה כי המערער הוא שדקר את המנוח. קביעה זו מבוססת על הסכין שנמצאה בסמוך למקום בו ישב המערער לאחר האירוע ועד שנעצר ועל העובדה כי כתמי דמו של המנוח היו עליה. המערער עצמו אף אישר כי זו סכין שלו, או לכל הפחות כי מדובר בסכין הנראית כמו הסכין שהייתה עמו ביום הרצח. מכאן למד בית המשפט המחוזי כי המערער הוא שהטמין את הסכין במקום בו היא נמצאה. בית המשפט חזר והדגיש כי הסכין תואמת במידותיה את הערכותיו של הפתולוג וכי אין חולק על קביעתו כי הדקירה בסכין היא שהביאה למותו של המנוח. בית המשפט המחוזי שוכנע כי מחומר הראיות עולה שהמערער הוא שהביא את הסכין למקום האירוע וכי נוכח העדויות שנשמעו לפניו אין מנוס מהמסקנה כי המערער הוא שדקר את המנוח בליבו באמצעות הסכין והביא בכך למותו. 14. בית המשפט המחוזי קבע, בהסתמך על העדויות ששמע והראיות שהוצגו לפניו, כי המערער הכין את הסכין עוד בבית אחותו. טענתו של המערער שלפיה הגיע עם הסכין בתוך שרוול המעיל נדחתה על ידי בית המשפט נוכח עדותם של טרוב ושל ראמי ששניהם ראו אותו צועד עם סכין שלופה. בית המשפט המחוזי קבע כי גם אם הסכין היתה סגורה ומוחבאת בשרוול, הרי שהמערער הוציאה ממקום המחבוא ופתח את להבה ובכך יש בכדי למלא את יסוד "ההכנה" הנדרש על מנת להוכיח קיומה של כוונה תחילה. בהמשך בחן בית המשפט האם התקיים יסוד "העדר הקינטור". לפי קביעתו, המערער פעל ללא שקדם לכך כל קינטור וזאת גם אם מניחים כי המערער כעס על שריפת הסככה. בית המשפט קבע כי אין כל ראיה כי המנוח או מי מטעמו הם ששרפו את הסככה וקבע כי אפילו אם המנוח הוא שביצע זאת, הרי שהמתתו כעבור זמן לא קצר אינה יכולה להיחשב כתגובה מיידית למעשה קינטור. בית המשפט הדגיש כי גם התנהגותו של המנוח בזמן האירוע אינה יכולה להיחשב כקינטור שכן המנוח אחז במקל בידו רק לאחר הגעת המערער. בנוסף קבע בית המשפט, בהתבסס על העדויות, כי המערער לא הותקף על ידי המנוח או על ידי מי מהנוכחים אלא להיפך, הוא זה שניגש ותקף את המנוח. בית המשפט המחוזי ציין כי עדותם של פאדי, נג'יב וראמי בעניין הייתה ברורה וקבע כי המדובר במעשה תקיפה מתמשך ולא בפעולה אינסטינקטיבית ולכן נשלל קיומו של קינטור. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער החליט להמית את המנוח, נטל כלי תקיפה, התבטא כי ברצונו לפגוע במנוח, ניגש לביתו ושם אכן פגע בו. לפי בית המשפט המחוזי, מחומר הראיות עולה תמונה שלפיה המערער הכה בראשו של המנוח עם המקל ולאחר מכן כיוון את הסכין ודקר את המנוח בחזה. הקביעה היא כי נסיבות המקרה, בשים לב כי מדובר בפגיעה באזור רגיש, מקיימות את ההנחה כי המערער אכן החליט להמית את המנוח. בית המשפט הוסיף וקבע כי התנהגותו של המערער לאחר האירוע מחזקת הנחה זו. לאחר שהורחק מהמקום על ידי נג'יב, נמלט המערער לבית אחותו ושם הטמין את הסכין בתוך צינור פלסטיק. לפי בית המשפט המחוזי התנהגותו זו של המערער מלמדת כי הוא ניסה להתחמק מהמקום ולהעלים את הראיות הקושרות אותו לאירוע. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בהתנהגות ההולמת את מי שהחליט בכוונה תחילה להמית ולאחר מעשה מבקש הוא להתחמק מאחריותו. 15. על סמך דברים אלו קבע בית המשפט המחוזי כי המערער המית את המנוח בכוונה תחילה. עוד נקבע כי הראיות האמורות מובילות למסקנה שלפיה לא עומד למערער סייג ההגנה העצמית. לפי בית המשפט המחוזי, משהגיע המערער למקום האירוע לאחר הכנה מוקדמת ולאחר שהחליט כאמור להמית את המנוח וכשבידיו סכין ומקל, אין הוא יכול לטעון להגנה עצמית. בית המשפט המחוזי קבע כי מחומר הראיות עולה כי המערער כלל לא הותקף על ידי המנוח, וכי זה אחז מקל או טורייה רק בכדי להתגונן מהמערער שבא לפגוע בו. בית המשפט הדגיש כי המערער אינו יכול לטעון לתחולת הסייג כאשר התנהגותו שלו היא שהביאה למצב בו נאלץ המנוח לקחת מקל ולהגן על עצמו. 16. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי מחומר הראיות עולה כי התקיימו גם כל יסודותיה של עבירת הפציעה בנסיבות מחמירות אשר יוחסה למערער בשל פציעתו של פאדי. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער דקר ופצע את פאדי, שניסה להפריד בינו לבין המנוח, בכדי לקדם את רצונו להביא למותו של המנוח. 17. נוכח דברים אלו הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה (לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין) ובעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 334 לחוק העונשין יחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין). גזר הדין 18. בטיעוניו לעונש חזר המערער על טענתו שלפיה הוא הגן על עצמו באמצעות הסכין רק לאחר שהמנוח תקף אותו ופצע אותו בראשו על ידי הטורייה. המערער ביקש מבית המשפט המחוזי לחזור ולשקול את הראיות ולקבוע כי המנוח הוא שתקף ראשון את המערער ולכן המקרה דנן נופל לנסיבות הסייג של הגנה עצמית, או לכל הפחות מדובר בנסיבות החורגות במידה מועטה מתחום הסבירות הנדרשת לתחולת הסייג ולכן יש להסתפק בענישה מופחתת על פי סעיף 300א(ב) לחוק העונשין. 19. מנגד, המאשימה התנגדה לענישה מופחתת וטענה כי בנסיבות המקרה על בית המשפט להטיל על המערער עונש מאסר עולם בהתאם להוראת סעיף 300(א) לחוק העונשין. לדבריה טיעוניו של המערער חורגים מהקביעות העובדתיות שבהכרעת הדין ולכן על בית המשפט המחוזי להתעלם מהם. המאשימה טענה כי לא הובאו כל ראיות המצדיקות ענישה מופחתת וכן כי לא הוכח שהמערער פעל בנסיבות הקרובות להגנה עצמית. יחד עם זאת, המאשימה הסכימה כי כל עונש שיוטל על המערער בגין דקירתו של פאדי ירוצה בחופף לעונש מאסר העולם שיוטל עליו בגין עבירת הרצח. כמו כן הציגה המאשימה לפני בית המשפט המחוזי את גיליון ההרשעות הקודמות של המערער ממנו עולה כי הוא הורשע בעבר מספר פעמים בין היתר בעבירות סמים, תקיפה ואחזקת נכס החשוד כגנוב. 20. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער לעניין ענישה מופחתת וקבע כי טיעוניו של המערער מתעלמים לחלוטין מן הקביעות העובדתיות שבהכרעת הדין. לפי בית המשפט המחוזי בנסיבות המקרה דנן אין כל מקום לשקול את תחולת הוראת סעיף 300א(ב) שכן שאלת סבירות ההתנהגות לא מתעוררת מקום בו נקבע כי הנסיבות מעידות על כוונה תחילה להמית את המנוח. בהתאם לסעיף 300(א) לחוק העונשין גזר בית המשפט המחוזי על המערער מאסר עולם בגין עבירת הרצח ומאסר בפועל של 18 חודשים בגין עבירת התקיפה, לריצוי בחופף. מכאן הערעור שלפניינו. נימוקי הערעור 21. בערעור דנן מתייחס המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד מטאנס זידאן - לעדויות שנשמעו בבית המשפט המחוזי וטוען כי בית המשפט לא התייחס הן לסתירות העולות מחלק מהעדויות הנ"ל והן לפרטים המופיעים בהן והמוכיחים את טענותיו שלו. לדבריו עדותו של ראמי שלפיה המערער לא הותקף עומדת בסתירה לעדותו של נג'יב שלפיה לאחר שראו הנוכחים כי המנוח נדקר הם רצו לעבר המערער על מנת לתקוף אותו. המערער מתייחס גם לעדותו של פאדי וטוען כי ניתן ללמוד ממנה שעוד לפני הגעתו למקום, הצטייד המנוח במקל או בטורייה וזאת ממבלי שהייתה מצידו כל אלימות שהיא. בנוסף, לפי דברי המערער מעדותו של נג'יב עולה כי המנוח ארב לו ליד עץ הזיתים שליד ביתו עוד בטרם הגיע. 22. המערער יוצא כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה המנוח לא תקף אותו עובר לדקירה. לדבריו בחומר הראיות שהונח לפני בית המשפט המחוזי יש תמיכה לגרסה שלו שלפיה המנוח הכה בראשו באמצעות טורייה. לטענת המערער עדותו של נג'יב, התומכת בגרסתו זו, נעלמה מעיניו של בית המשפט. כמו כן טוען המערער כי גם עדויותיהם של השוטר אביב בנזינו ושל זידאן אחיינו תומכות בגרסתו, שכן לדבריו, השניים אישרו כי נפצע בראשו. לטענת המערער, המסקנה המתבקשת היא שהוא אכן נפגע בראשו באמצעות טורייה על ידי המנוח עובר לדקירה. 23. לטענת המערער, כל העדים שהעידו בבית המשפט המחוזי על האירוע הינם בני משפחה וידידים של המנוח ו"היה להם אינטרס" להפליל אותו, לא לגלות לבית המשפט את האמת לאמיתה ולהעלים את העובדה כי הוא אכן נחבל בראשו על ידי המנוח או מי מטעמו. לדברי המערער, בית המשפט המחוזי טעה כאשר לא התחשב בכך שלא היו עדים מטעמו בזירת האירוע שיאמתו את טענתו בדבר החבלה בראשו טרם הדקירה. 24. המערער טוען כי במקרה דנן לא התקיימו יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה ועל כן יש לזכותו מעבירה זו ולהרשיעו בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. לדבריו, התביעה לא הוכיחה העדר קינטור וכן לא הוכחה, מעל לכל ספק סביר, נוכח נסיבות האירוע, כי הייתה לו כוונה להמית את המנוח וכי הוא רצה שתוצאה זו תתגשם. המערער אינו מכחיש כי הוא דקר את המנוח וכי דקירה זו הובילה למותו של המנוח, אולם טוען כי לא התכוון לתוצאה זו וכי היא לא הייתה נגרמת "אלמלא תרומתו של ממש של המנוח בשלהוב האווירה האלימה והתנהגותו האלימה כלפי המערער". תגובת המשיבה 25. המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד דפנה פינקלשטיין - מדגישה כי המערער אינו מכחיש כי הוא דקר את המנוח. לדבריה, טענותיו מתמקדות ברובן ביסוד הכוונה ובהתקיימותו, תוך שהוא מבקש להתערב בתשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי. לפי המשיבה יש לדחות טענות אלה שכן המערער לא הציג טעם של ממש מדוע על בית משפט זה להתערב בממצאים העובדתיים ובתשתית הראייתית שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. לטענת המשיבה, עדויות התביעה שנשמעו על ידי בית המשפט המחוזי מתלכדות לכדי תמונה קוהרנטית ברורה וככל שנמצאו בהן סתירות כלשהן מדובר בסתירות פעוטות וחסרות ערך המהוות תוצאה טבעית של אירוע שכזה וכך אף קבע בית המשפט המחוזי. המשיבה מציינת כי טענותיו של המערער בדבר "אינטרס ההפללה" של העדים נשמעות לראשונה במסגרת הערעור ולפיכך יש לדחותן על הסף. 26. לטענת המשיבה, נסיבות המקרה דנן, לפיהן המערער יצא מבית אחותו כשהוא אוחז בנשק קר בשתי ידיו ומברר היכן נמצא המנוח, אינן משאירות מקום רב לדמיון ומצביעות, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, על כוונה מוצהרת לפגוע במנוח. לטענת המשיבה המערער לא סתר את החזקה שנקבעה בפסיקה ושלפיה הוא התכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. לדבריה, ברי כי דקירת אדם בחזהו יכולה להוביל למותו של אדם ומדובר בתוצאה מסתברת של מעשי המערער. 27. המשיבה טוענת כי יש לדחות את טענותיו של המערער בדבר קינטור שקדם לדקירה וזאת על סמך קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. המשיבה מדגישה כי לא הוכח כי המנוח הוא שהצית את הסככה וכן כי נקבע שהמנוח אחז במקל בידו רק לאחר הגעת המערער ולא הספיק כלל להכות את המערער. עוד מציינת המשיבה כי בסיטואציה דנן, כשהמערער הלך ברגל לביתו של המנוח כשהוא מצויד כאמור בנשק קר ואף עצר בדרכו בכדי לברר היכן מתגורר המנוח, לא ניתן לטעון כי מתקיים אלמנט הספונטאניות הדרוש בכדי להוכיח שאכן קדם קינטור למעשיו של המערער. 28. בשל דברים אלו מבקשת המשיבה לדחות את הערעור ולהותיר את הרשעתו של המערער ברצח בכוונה תחילה על כנה. דיון והכרעה 29. בפסק דינו בחן בית המשפט המחוזי את יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה. בית המשפט המחוזי עמד בהרחבה על ההלכות המנחות של בית משפט זה בעניין יסודות עבירת הרצח ולאחר מכן בחן האם עובדות המקרה, כפי שאלה עלו מחומר הראיות שהונח לפניו, מאפשרות להרשיע את המערער בעבירה הנ"ל. בערעור שלפניינו טוען המערער, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, כי לא התקיימו במקרה דנן יסודות העבירה, היינו "הכנה" "העדר הקינטור" ו"החלטה להמית", החיוניים בכדי להרשיע נאשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה. 30. בפתח דבריי אציין כי לטעמי דין הערעור להידחות. עיקר הכרעתו של בית המשפט המחוזי נסמכה על העדויות שנשמעו לפניו. בית המשפט המחוזי בחן את מידת מהימנותם של העדים, ניתח את עדויותיהם ותיאר בפירוט רב את התשתית העובדתית כפי שזו עולה מהן. על סמך תשתית עובדתית זו החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית משפט זה חזר כבר פעמים רבות על הכלל שלפיו אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות כפי שאלו נקבעו על ידי הערכאה הדיונית. הנחת היסוד העומדת בבסיסו של כלל זה הינה כי לערכאה הדיונית ישנו יתרון בהתרשמות בלתי-אמצעית מן העדים המעידים לפניה ומן הראיות המוצגות לה, על בסיסם מגבשת היא את הכרעתה (ראו למשל: ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632). מכאן שהתערבות ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית תיעשה אך במקרים חריגים ונדירים בהם נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית [ראו למשל: ע"פ 6395/05 אלי וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2007); ע"פ 5822/08 טרייטל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.09); ע"פ 2649/00 ישראל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.01); ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690]. איני סבור כי המקרה דנן נופל לגדרם של אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בממצאיה העובדתיים של ערכאת הערעור. 31. גם טענותיו של המערער בדבר "אינטרס ההפללה" של עדי התביעה ובדבר הסתירות שהתגלו בעדויותיהם אינן מטות את הכף לכיוון התערבותנו בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי. נכון הוא כי עימות אלים בין שני אחים המסוכסכים זה עם זה, כפי שהתרחש בענייננו, הינו אירוע טעון רגשית המעלה באופן טבעי חשש שחלק מן העדויות תהיינה מוטות וזאת בשל היריבות בין הצדדים. יחד עם זאת, בית משפט זה קבע את ההלכה שלפיה: "בחשש זה בלבד אין כדי להצדיק חריגה מהכלל שתואר לעיל בדבר התערבותה הנדירה של ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית... ...הביקורת אותה מפעילה ערכאת הערעור במקרים מסוג זה אינה שונה אפוא באופן מהותי מזו הננקטת ביחס לקביעות של הערכאה הדיונית בענייני עובדה ומהימנות במקרים אחרים" [ע"פ 6917/06 חרמאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.2008); כן ראו והשוו: ע"פ 564/78 שחאדה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לג(3) 77, 80]. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי התייחס באופן מפורש בפסק דינו לעניין הסתירות שהתגלו בעדויות התביעה: "לא ניתן ליתן אמון בגרסת הנאשם (המערער – י.ד.) כי הותקף על ידי אחרים וכי קיבל מכה בראש מהמנוח. מהעדויות עולה כי המנוח לא הספיק להכות בנאשם עם המקל. מדובר בעדויות מהימנות, ואף אם נמצאו בהן סתירות כלשהן, הרי שמדובר בסתירות פעוטות ערך שהן תוצאה טבעית של אירוע שכזה" (סעיף 48 להכרעת הדין. ההדגשות אינן במקור – י.ד.). ברי כי נוכח דברים אלו לא ניתן לקבל גם את טענתו של המערער שלפיה המנוח תקף אותו עובר לדקירה. בית המשפט המחוזי התייחס לטענה זו באריכות וסמך את קביעתו על העדויות שנשמעו לפניו בעניין זה ועל המשקל והמהימנות שבחר לייחס לעדויות אלה. קביעתו זו של בית המשפט המחוזי הינה קביעה חד משמעית שאיני מוצא מקום להתערב בה. 32. מעיון בממצאיו העובדתיים של בית המשפט, בהם כאמור איני מוצא כל מקום להתערב, עולה כי בדין הורשע המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה וכי בניגוד לטענתו ובהתאם לקביעת בית המשפט המחוזי, הוא פעל לאחר הכנה, ללא שקדם לכך כל קינטור ולאחר שהחליט להמית את המנוח [לעניין זה ראו: ע"פ 339/84 רבינוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 253, 261-258 (1985); ע"פ 512/89 דניאלס נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 496 (1991); גבריאל הלוי תורת דיני העונשין חלק ב 167 (2009) וכן פסק דינו של בית המשפט המחוזי שסקר בפירוט את יסודותיה של עבירת הרצח בכוונה תחילה]. בית המשפט המחוזי פירט באריכות את הממצאים העובדתיים שעלו מן הראיות והעדויות שנשמעו לפניו. בקצרה אציין כי חומר הראיות מעלה תמונה שלפיה המערער הכין את הסכין עוד בבית אחותו והגיע עמה, כשהיא פתוחה, לביתו של המנוח ובכך התקיים יסוד "ההכנה" [ע"פ 9906/04 חלאילה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.12.2007); ראו גם: יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין 322 (2008), להלן – רבין ו-ואקי]. מן העדויות עולה גם כי התקיים יסוד "העדר הקינטור". מסכים אני עם בית המשפט המחוזי כי גם אם היה מוכח כי המנוח הוא שאחראי על שריפת הסככה, עדיין אין בכך בכדי למלא את דרישותיו של יסוד זה המחייב, כך על פי הוראות סעיף 301 לחוק העונשין, התגרות שאירעה "בתכוף למעשה". נסיבות המקרה דנן אינן עונות על דרישה זו [לעניין זה ראו: ע"פ 686/80 סימן טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 253, 267 וכן רבין ו-ואקי בעמוד 324]. כזכור, בדרכו לבית המנוח התבטא המערער כי בכוונתו לפגוע במנוח. עובדה זו בצירוף קביעותיו של בית המשפט המחוזי שלפיהן המנוח אחז במקל בידו רק לאחר הגעת המערער לביתו וכי זה לא הותקף לא על ידי המנוח ולא על ידי מי מהנוכחים, מלמדת על התקיימותו של היסוד השני. סבורני כי גם יסוד "ההחלטה להמית" התקיים בענייננו. כידוע יסוד זה עוסק בהלך נפשו של הנאשם עליו ניתן ללמוד מנסיבות המקרה, תוך היעזרות בחזקות עובדתיות אותן פיתחה הפסיקה במהלך השנים. נראה כי בענייננו העובדה שהמערער דקר את המנוח בבית החזה מלמדת יותר מכל על הלך נפשו של המערער [ראו: ע"פ 6671/01 וחידי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.2003) וכן רבין ו-ואקי בעמוד 320]. בנוסף לכך יש לזכור את החזקה שלפיה כאשר הראיות ומכלול נסיבות העניין מצביעים על כך שהתנהגותו של הנאשם גורמת לתוצאה צפויה, ניתן להסיק מכך שהוא מתכוון לתוצאה הטבעית הנובעת ממעשיו. לא עלה בידיו של המערער להפריך חזקה זו ומכאן שגם היסוד השלישי של עבירת הרצח בכוונה תחילה, הוא יסוד "ההחלטה להמית" התקיים במקרה דנן. 33. אשר על כן ומהטעמים שפורטו לעיל סבורני כי יש לדחות את הערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי ולהתיר על כנה את הרשעתו של המערער בעבירת הרצח בכוונה תחילה. נוכח דברים אלו ובהתאם לסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין יש להותיר על כנו גם את גזר דינו של בית המשפט המחוזי. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"ג בכסלו תש"ע (10.12.2009) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06025900_W06.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il