אלכסנדר מקייבסקי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2589/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2589/05 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר המערער: אלכסנדר מקייבסקי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל הודעת ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת.פ. 904/03 שניתנו ע"י כב' אב"ד הנשיא י' פלפל והשופטים נ' הנדל ור' יפה-כץ תאריך הישיבה: י"ג בתשרי התשס"ח (25.09.07) בשם המערער: עו"ד סוזי שלו בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. זהו ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר הרשיע את המערער בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, אינוס, מעשה סדום וקשירת קשר לביצוע פשע, וגזר עליו 13 שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי, ופיצוי כספי לקורבנות העבירות. העובדות הצריכות לעניין 2. על פי האישום הראשון, הואשם המערער, אלכסנדר מקייבסקי, בקשירת קשר לביצוע פשע (סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק")) ובסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, לפי סעיף 203 א(א) לחוק, אשר קבע במועד ביצוע העבירה כך: "המוכר או הקונה אדם להעסקתו בזנות או המתווך למכירה או לקניה כאמור, דינו - מאסר שש עשרה שנים; לעניין זה, "מוכר או קונה" - תמורת כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת". יצוין כי סעיף 203א(א) תוקן בשנת 2003 (חוק למניעת סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), התשס"ג-2003), באופן שקבע רף תחתון – למעט במקרה של טעמים מיוחדים שיירשמו - לעונשו של המורשע בעבירה לפי סעיף זה, של רבע העונש המירבי שנקבע לאותה עבירה. סעיף 203א(א) המתוקן בוטל בשנת 2006 (בחוק איסור סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), התשס"ז-2006), והוחלף בסעיף 377א לחוק, תוך הותרת רף הענישה המקסימלי והמינימלי בעינו. תיקונים אלו לחוק אינם רלוונטיים לענייננו, מאחר ונחקקו רק לאחר ביצוע העבירות בהן עסקינן, אך הם מצביעים על מדיניות ההחמרה בעונש שביקש המחוקק להנהיג במגמה להילחם במימדיה של התופעה המבישה של סחר בבני אדם (ראו: ע"פ 7885/03 מ"י נ' ויאציסלב מקייבסקי, לא פורסם (2003), שהוא פסק דינו של בית משפט זה בעניינו של קרובו של המערער ושותפו לקשירת הקשר, נשוא האישום). לפי הנטען בכתב האישום בהקשר זה – בסוף שנת 2002, ויאציסלב (סלאביק) מקייבסקי (להלן: "סלאביק", שהועמד לדין בנפרד מן המערער, ונדון כאמור בגדר ע"פ 7885/03 הנ"ל) יצר קשר עם המערער ועם אדם נוסף בשם איגור ריבקין (להלן: "איגור"), וסיכם עמם כי השלושה יתווכו ב'מכירה' של שתי אחיות צעירות שהובאו מרוסיה לשם עיסוק בזנות בישראל (להלן: "אול'" ו"איר'"). השלושה נפגשו עם שני ה"מוכרים" (להלן: "אלכסי" ו"אולג"), שגרמו למתלוננות להגיע מרוסיה לישראל בדרכי מרמה (בטענה שהן תעסוקנה בישראל כמארחות בברים), וסיכמו עמם כי ידאגו למכור את האחיות לבעלי מכון, או למשרד ליווי בישראל, לשם העסקתן בזנות, כל זאת תמורת תשלום שישתלם להם (דמי תיווך). בהתאם לסיכום זה יצר איגור קשר עם בעלי משרד ליווי בבאר שבע, שאחד מהם הועמד לדין יחד עם המערער במסגרת האישום האמור. המערער הסיע את ה"מוכרים" (אלכסי ואולג) ואת האחיות לבאר שבע, שם נערכה פגישה בנוכחות איגור וסלאביק. לאחר מכן איגור הסיע את המתלוננות למשרדם של ה"קונים" להם "נמכרו" האחיות. ה"מוכרים" אלכסי ואולג קיבלו דרך איגור את הסכום הכספי עליו סוכם, ודמי התיווך נמסרו לסלאביק (אשר חלק בהם עם איגור). חלקו של המערער בדמי התיווך נשאר אצל סלאביק כקיזוז לחוב כספי קודם שביניהם. על פי האישומים השני והשלישי, הואשם המערער בקשירת קשר לביצוע אינוס, בשתי עבירת אינוס (לפי סעיף 345(א)(1) לחוק), ובעבירה של מעשה סדום (לפי סעיף 347(ב) לחוק, בנסיבות סעיף 345(א) לחוק), שבוצעו עוד לפני השלמת עסקת ה"מכירה" והעברת האחיות לידי ה"קונים". בכתב האישום נטען כי בליל הגעתן של האחיות, המערער וה"מוכרים", אלכסי ואולג, קשרו קשר לפיהן תאולצנה האחיות לקיים יחסי מין עם המערער. באותו לילה, המערער נכנס לחדרה של אול' במלון בו שוכנו השתיים, ודרש ממנה לקיים עימו יחסי מין. אול' אמרה כי אינה מוכנה לשכב עמו, אך המערער אמר לה כי זו תהיה עבודתה בהמשך – לעסוק בזנות, ועל רקע זה נאלצה אול' לקיים עם המערער יחסי מין שלא בהסכמתה החופשית (להלן: "המקרה הראשון"). למחרת היום, כך נטען בכתב האישום, שב המערער למלון עם אחד המוכרים, אלכסי, ודרש מ-איר' לקיים עימו יחסי מין, דבר שנעשה בלא הסכמתה החופשית (להלן: "המקרה השני"). לאחר מכן דרש המערער להחדיר את איבר מינו לפיה של איר', וכאשר איר' סירבה לו, דחף המערער עם ידו את ראשה לעבר איבר מינו, אמר לה כי תצטרך לעסוק בכגון דא בעתיד ולכן עליה להתרגל לכך, והחדיר את איבר מינו לפיה שלא בהסכמתה החופשית (להלן: "המקרה השלישי"). 3. בדיון בבית המשפט המחוזי העידו שתי האחיות (אול' ואיר'), שגוללו את מסכת התלאות שעברה עליהן עד שהצליחו לברוח מידי ה"קונים", ואת יחסיהן עם המערער ועם יתר הגורמים שהיו מעורבים בפרשה. כן העיד מטעם התביעה סלאביק, אשר הוכרז כעד עוין, לאחר שסתר דברים שמסר במשטרה, שהיה בהם כדי להפליל את המערער. המערער העיד להגנתו. ביחס לאישום הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות שהוגש נגדו כאמור – הוא טען כי שימש רק כנהג במכלול, בלא שידע לשם מה הוא מסיע את האחיות לבאר שבע ובלא שיהיה ער להליך 'מכירתן'. הוא אף טען לבעיות שמיעה, אשר מנעו ממנו, לדבריו, לעמוד על עסקת ה'מכירה' של האחיות, בשלביה השונים. לענין עבירות המין בהן הואשם, טען המערער, בתמצית, כי האחיות (כל אחת בתורה) לא אמרו לו שהן לא מסכימות לקיים עימו יחסי מין. לטענתו, כאשר היה במלון בתל-אביב עם ה"מוכרים" אלכסי ואולג, הם שאלו אותו אם הוא רוצה "בחורה" ואמרו שיצטרך לשלם להם בעבור כך מאה ש"ח ול"בחורה" – חמישים ש"ח. הוא נענה להצעה ולפיכך הוא קיים יחסי מין עם האחיות, לטענתו, בהסכמתן – בלילה הראשון עם אול', ובלילה שלאחריו עם איר'. הכרעת הדין וגזר הדין בבית המשפט המחוזי 4. בית המשפט המחוזי קבע כי יש לתת אמון בדברי המתלוננות בעדותן, ומאידך קבע כי המערער לא היה אמין בדבריו. בית המשפט החליט לסמוך ממצאים גם על אמרותיו של סלאביק במשטרה (מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971), ולהעדיפן על פני עיקרי עדותו של סלאביק במשפט. אלו, בצירוף חיזוק הנובע מנסיבות עסקת ה'מכירה', עדויות המתלוננות, וכן סתירות וחוסר אמינות שמצא בית המשפט כאמור בעדות המערער, הביאו את בית המשפט הנכבד קמא לדחות את טענת המערער שביקש לתאר את חלקו בפרשה כמי שנתן שירותי נהיגה בלבד, הנופלים מחוץ למעגל העבירות בהן הואשם. לפיכך מצא בית המשפט כי המערער ביצע את העבירות שיוחסו לו באישום הראשון של הסחר בבני אדם למטרת זנות וקשירת קשר לביצוע פשע. לעניין האישומים בעבירות המין, קבע בית המשפט הנכבד קמא על יסוד הממצאים העובדתיים שהוסקו על ידו, כי יש להרשיע את המערער בעבירת אינוס במקרה הראשון שתואר, ובעבירה של מעשה סדום במקרה השלישי. בית המשפט ייחד דיון נפרד לשאלת הרשעתו של המערער במקרה השני, בו לא טענה איר' כי הביעה התנגדות מילולית לדרישת המערער שתקיים עימו יחסי מין. בית המשפט מצא עם זאת כי נסיבות המקרה מצדיקות את הפעלת הוראת סעיף 20(ג)(1) לחוק (בדבר 'עצימת עיניים'), בקובעו כי למערער היה "יותר מחשד" בדבר אפשרות קיום הנסיבה של חוסר הסכמה חופשית מצד איר' לקיום יחסי מין (כאשר המערער לא ראה ברצונה של איר' דבר רלבנטי ונמנע מלבררו). לאור האמור לעיל, הרשיע בית המשפט הנכבד קמא את המערער בכל העבירות שיוחסו לו, למעט זיכויו מעבירה של קשירת קשר לאינוס. 5. בגזר דינו עמד בית המשפט על חומרת העבירה ועל ההשפלה שחוו אול' ואיר' מידי המערער. בבואו לגזור את עונשו של המערער בעבירות הסחר בבני אדם למטרת זנות וקשירת הקשר לביצוע פשע, העמיד בית המשפט לנגד עיניו, כאמת מידה לענישה במקרה זה, את העונש שהוטל על סלאביק במשפטו שלו - שלוש שנות מאסר (ע"פ 7885/03 הנ"ל). בית המשפט הנכבד קמא קבע כי המערער וסלאביק עמדו שניהם יחדיו בלב הקשר שבין ה"מוכרים" מרוסיה לבין ה"קונים" מבאר שבע, וכי בכל הנוגע למלאכת התיווך בפועל, לא מצא למעשה הבדלים בין השותפים לביצוע העבירה. בית המשפט ציין בהקשר זה עוד כי סלאביק הודה בביצוע העבירות שיוחסו לו ואף הפליל אחרים (בניגוד למערער, שכפר), וכי לסלאביק לא היה עבר פלילי (בניגוד למערער, שהורשע בעבירה אחת של תקיפת בת זוג). לאור האמור גזר בית המשפט על המערער ארבע שנות מאסר בפועל בגין עבירת הסחר בבני אדם וקשירת הקשר. כן גזר בית המשפט על המערער עונש של 9 שנות מאסר בפועל בגין עבירות האינוס ומעשה הסדום, אותו הפעיל על המערער במצטבר, כך שבסך הכל נגזרו עליו 13 שנות מאסר בפועל. כן הושת על המערער מאסר על תנאי לתקופה של 18 חודשים, וחיוב בפיצוי כספי בסך 25,000 ₪ לכל אחת מן המתלוננות. עונש מאסר על תנאי של שנה בגין העבירה הקודמת של תקיפת בת הזוג, הופעל בידי בית המשפט, בחופף לעונש המאסר שנגזר על המערער בפרשה הנוכחית. הטענות בערעור 6. בערעורו, משיג המערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. 7. בערעורו כנגד הכרעת הדין טוען המערער, בין היתר, כי לא הונחה תשתית עובדתית ראויה להרשעתו בפלילים, וכי יש ספק סביר באשר לקיום כל יסודות העבירות בהן הורשע. באשר לעבירת הסחר בבני אדם, טען המערער שוב כי לא שימש אלא כנהג ושליח, שסיועו להליך "מכירת" איר' ואול' היה מצומצם ביותר. ביחס לאירועים בגינם הורשע המערער בעבירות האינוס ומעשה הסדום, חוזר המערער וטוען כי אלו היו, לשיטתו, מקרים של קבלת שירותי מין מזונה, במסגרתם סבר המערער כי קיימת הסכמה של המתלוננות לקיום יחסי המין עימו, תמורת האתנן של 50 ש"ח שנתן לכל אחת מהן. כן גורס המערער כי הרשעתו בעבירות אלו נסמכה על "קונסטרוקציה משפטית מרחיקת לכת" של בית המשפט קמא. 8. באשר לחומרת העונש, טוען המערער כי כל אחד מרכיבי עונש המאסר בפועל שהושתו עליו (4 שנים בגין עבירת הסחר וקשירת הקשר, 9 שנים בגין עבירות המין) הוא חמור מדי, וכי צירופם יחד אף מהווה, לתפיסתו, מעין 'כפל ענישה'. כן טוען המערער כי נעשה לו עוול בעונש הכבד שהושת עליו מאחר ולא ניתן במסגרתו ביטוי לרקע ההתרחשויות, לעובדה שחלק מהמשתתפים האחרים בפרשה נעלמו ולא נענשו, ולנסיבותיו האישיות הקשות. המערער טוען כי העונש שהוטל עליו בגין עבירת הסחר בנשים הינו חמור, וכי בענין זה אף נפגע עקרון אחידות הענישה, זאת לאור העונש שהוטל על סלאביק – 3 שנות מאסר בפועל בלבד. אשר להרשעתו בביצוע עבירות המין באחיות, טוען המערער כי אין לראות באלו עבירות נפרדות, כי אם "פרשה אחת", ושאם יורשע בהן – יש להענישו בגינן ב"מקשת ענישה אחת". דיון והכרעה 9. ככל שהדברים נוגעים להכרעת הדין לא מצאתי ממש בטענות שהעלה המערער. אין כל הצדקה לחרוג במקרה זה מההלכה הפסוקה הקובעת שככלל יש להימנע מהתערבות בממצאים העובדתיים ובקביעות המהימנות של הערכאה בפניה נידון התיק (ראו: ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל,פ"ד מט(1) 2). בפרט נכון הדבר בכל הנוגע לעבירות מין, בהן לנסיבות העדות, שפת הגוף וטון הדיבור, משקל רב במיוחד (ראו: ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419 (2004)). בית המשפט הנכבד קמא מצא כי המערער היה שותף מלא לתיווך שבין הגורמים מרוסיה (ה"מוכרים") לאלו מבאר שבע (ה"קונים"), על מנת להשלים את הסחר באחיות איר' ואול', ודחה את טענותיו של המערער ביחס להיותו נהג תמים, גורם המצוי מחוץ למעגל העבירות. הוא קבע כי המערער היה שותף לפגישה עם המוכרים, במסגרתה הוחלט על "מכירת" האחיות תמורת 15,000 דולר, וכי המערער קיבל תמורה בגין פעולתו (בדרך של קיזוז חוב מול סלאביק). בית המשפט הנכבד קמא קבע כי המערער – יחד עם סלאביק ואיגור – היוו את החוט המקשר בין המוכרים לבין הקונים. ממצאיו של בית המשפט הנכבד קמא בנושא זה עוגנו היטב בפסק דינו. בפרט נסמכה הכרעתו על עדותו האמורה של סלאביק בחקירה, עדות אשר הפלילה את המערער. בית המשפט אף מצא חיזוק למסקנה זו במגוון ממצאים אחרים, שעיקרם: העובדה שהמערער הסיע את המתלוננות לפגישה עם אדם שהמערער הסביר להן לגביו שהוא אמור לסדר להן עבודה; העובדה שלאחר אותה פגישה המערער הודיע לאחיות שאותו אדם לא מעונין לקבלן לעבודה (הודעה שלאחריה הורה המערער למתלוננות לארוז את חפציהן ולהתכונן לנסיעה לעיר אחרת); העובדה שהמערער החזיק, בשלב מסוים, את דרכוניהן של המתלוננות, והעובדה שהמערער לא אמר אמת והפריז בכך כאשר טען שיש לו בעיות שמיעה קשות (זאת הוא עשה, לדעת בית המשפט הנכבד קמא, מאחר שהבין שלא יוכל להציג עצמו כמשתתף תמים במפגשים, על רקע הראיות שבתיק). לכל אלה התווספה קביעת בית המשפט הנכבד קמא על כי עדות המערער לוקה בחוסר אמינות, דבר שבשילוב עם יתר העדויות והממצאים הביא לדחיית גרסתו של המערער. אין מקום להתערב כאן בממצאים העובדתיים האמורים שקבע בית המשפט הנכבד קמא. המסקנה המתבקשת מעובדות אלו היא כי המערער אכן תיווך במכירת המתלוננות להעסקתן בזנות. יצוין לבסוף בהקשר זה כי אין כל נפקות לשאלה כיצד תפסו המתלוננות את תפקידו של המערער, אלא השאלה הנכונה היא האם המערער אכן תיווך בפועל במכירת המתלוננות להעסקתן בזנות. כאן ראוי להוסיף עוד באשר לטענתו של המערער כי בית המשפט הנכבד קמא לא קבע אילו מן החלופות הנכללות בסעיף 203א(א) לחוק עבר המערער – סחר או תיווך – כי הכרעת דינו של בית המשפט הנכבד קמא בנקודה זו ברורה ביותר. המערער, כך נקבע, היה "המתווך למכירה, או לקניה" של אדם לשם העסקתו בזנות (ראו: סעיף 8 להכרעת הדין). בכל מקרה, הן המתווך והן המוכר, או הקונה – כולם הם חלק ממעגל הסחר בבני אדם למטרת זנות, ודינם זהה, לפי הוראת סעיף 203א(א) לחוק, מכוחו הורשע המערער (כך הדבר גם היום לפי הוראת סעיף 377א לחוק). 10. אשר לעבירות המין בהן הורשע המערער: ניסיונותיו של המערער לדמות את מעשי אינוסה של אול' וביצוע מעשה הסדום באיר' למקרים רגילים של יחסי מין בהסכמה בין לקוח לבין מי שמעניקות לו שירותי מין הם, בכל הכבוד, חסרי יסוד. מי שנקבע לגביו כי פעילותו היתה לתווך ב"מכירתה" של אשה למטרת זנות, הדורש מן האשה, במסגרת היכרותו עמה על רקע זה – לשכב עמו, וכאשר היא מסרבת הוא מודיע לה שהיא מנועה מלהתנגד לו (כי "לא יצא לה מזה כלום", על פי תיאור המקרה הראשון בענייננו), ודאי אינו מי שמוחזק כמי שקיבל את הסכמתה החופשית של האשה. ככזה הוא אשם איפוא בעבירת האינוס בחלופה שבסעיף 345(א)(1) לחוק, שבגדרה אינוס הוא בעילת אשה "שלא בהסכמתה החופשית". מקל וחומר זהו גם הדין לגבי מי שמשתמש בכוח על מנת להכריח אשה לבצע בו מין אוראלי חרף התנגדותה, תוך הבהרה שעליה "להתרגל לכך", שכן זו צפויה להיות עבודתה בעתיד (הוא המקרה השלישי בענייננו). בכך יש משום אינוס במשמעות סעיף 347(ב) לחוק. בהקשר זה לא יכול המערער להיבנות אף מטענתו כי הסכום של 50 ש"ח שנתן לכל אחת מן האחיות (בתום ביצוע העבירות האמורות בהן) היה בבחינת אתנן ויש בו משום ראיה לכך שהוא היה בבחינת לקוח תמים, המקבל שירותי מין מזונה. נראה שהמערער החליט שבשים לב לכך שה"מוכרים" התכוונו – בשותפות עמו – להפוך את האחיות לזונות על כורחן, הוא רשאי גם לחייבן בקיום יחסי מין עימו. לגבי דידו לא היתה איפוא כל נפקות להסכמה מצידן, או להיעדרה, שכן על פי תפיסתו, במתן התשלום האמור יש מעין תחליף לצורך בהשגת הסכמתן החופשית מלכתחילה. גישה זו מניחה כי הסכמה כפויה – מכורח הנסיבות, או תשלום בדיעבד בעבור שירותי מין במסגרת מערכת הזיקות שנוצרת בגדר שרשרת הסחר – די בהם, כביכול, כדי לייתר את הצורך בהסכמה חופשית לקיום יחסי מין. גישה מעין זו לוקה בכשל לוגי ברור. ניתן להביא לכך אנלוגיה מסוימת מהמשפט העברי, שהתייחס למצב דברים דומה במקצת בסוגיה אחרת, שם נעשתה הבחנה בין גזלן לבין חמסן. גזלן אינו נותן דמים בעת הנטילה האסורה, חמסן – נותן דמים בעת הלקיחה (בבא קמא סב, ע"א; ראו גם: בבא קמא קיט, ע"א; אנציקלופדיה תלמודית כרך ט"ז, ערך "חמסן", עמ' נ"ב-נ"ז). אחת המסקנות הנלמדת בסוגיה הנ"ל היא שהלוקח בכוח זוכה בקניין רק במקרה והנכפה אומר במפורש: רוצה אני. מכאן, שבמצב בו הנכפה מביע התנגדות, או שותק, חרף התשלום הניתן לו, כמו שקרה במקרה שלפנינו – בעיקרון אין בכך די על מנת לגבש הסכמה. כאן המקום להעיר עוד כי במשפט העברי במקרים של אונס מיני, אף אמירה כפויה של "רוצה אני" – אין לקבלה כראיה להסכמה (ראו: אנציקלופדיה תלמודית כרך א', ערך "אונס", עמ' קס"ב-קע"ב). זאת ועוד – אחרת. המערער לא היה כאן בבחינת "לקוח תמים" של זונה, והראיה שדיבר עם האחיות על כך שהן צריכות לבצע עימו אקטים מיניים על מנת ש"תתרגלנה" ל"עבודתן" העתידית. מכאן שהרשעתו של המערער בעבירות האמורות מוצדקת. 11. מצאתי לנכון עם זאת להרחיב מעט רק בטענתו של המערער, הנוגעות לעניין הרשעתו של המערער ב'מקרה השני' (אינוסה של איר', בטרם ביצוע מעשה הסדום בה), אף שמוסכם כי זו לא הביעה באותו מעמד התנגדות מילולית לקיום יחסי המין הנ"ל עם המערער. המערער טוען כי טעה בית המשפט הנכבד קמא בהרשיעו את המערער בעבירת אונס במקרה זה, תוך הזדקקות לדוקטרינה של "עצימת עיניים" לצורך קיום היסוד הנפשי הנדרש לביצוע העבירה. גם בעניין זה טענתו של המערער – איננה מבוססת, שהרי בעבירת האונס, בחלופה של "הבועל אשה שלא בהסכמתה החופשית" (סעיף 345(א)(1) לחוק), אין צורך כי הנאנסת תביע בהכרח התנגדות מפורשת למעשה – מילולית, או פיזית. די בכך שניתן יהיה להסיק מן הנסיבות כי הבעילה נעשתה בהיעדר הסכמה חופשית, כפי שהתרחש בענייננו. מסקנה זו לא נובעת מקונסטרוקציות משפטיות חדשות בדבר היסוד הנפשי של המערער, כפי שטוען המערער בערעורו בהסתמך על פרשנות שהוא נותן להכרעת הדין, אלא מכוח ההלכה הפסוקה והברורה שנחרשה כבר במכלול זה (ראו:ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי פ"ד מח(1) 302 (1993); ע"פ 5673/04 אבי מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2004); ע"פ 2606/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (2006)). אכן ניתן להרשיע נאשם בעבירת אינוס גם כאשר מסתבר, מעבר לספק סביר, כי הוא היה מודע בפועל להיעדר ההסכמה החופשית, ככל שהוכח שהוא "עצם את עיניו" לאפשרות זו. ואמנם כבר נפסק: "... הוכחת קיומו של חשד ממשי מצד הנאשם בדבר התקיימות הנסיבה 'שלא בהסכמתה החופשית', בלא שהנאשם בירר חשד זה עובר למעשה האישות, מהווה תחליף הולם למודעות בפועל" (ע"פ 5938/00 ניסים אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 873, עמ' 896 – 897 לפסק הדין, מפי כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש). הנה כי כן, לאור נסיבות המקרה, כפי שתוארו על ידי בית משפט הנכבד קמא, וקביעותיו המפורשות בענין, אין ספק כי למערער היה לכל הפחות חשד ממשי בדבר העדר קיומה של הסכמה מצד איר' גם במקרה השני, ולכן הוא נחשב כמי שהיה מודע להעדר הסכמתה החופשית. לפיכך התקיימו במערער כל יסודות העבירה גם ביחס למקרה השני. 12. לאור כל האמור לעיל, יש להותיר את הרשעת המערער על כנה, ולאשר את תוצאות הכרעת הדין. 13. אשר לגזר הדין: נראה לי כי במקרה דנן יש להקל במעט עם המערער ברכיב העונש, וזאת רק לגבי הרשעתו בעבירת הסחר בבני אדם, אך לא ביתר הרכיבים. אבהיר הדברים להלן: (א) עונש המאסר שהוטל על המערער בגין עבירת הסחר בנשים ודאי אינו יכול להיחשב כשלעצמו לחמור יתר על המידה, לאור מהות מעשיו של המערער ולאור הצורך לעקור מן השורש את התופעה הבזויה של הסחר בנשים (ראו לאחרונה: ע"פ 1652/07 יאן נורמטוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (2007)). בית המשפט הביא במכלול שיקוליו את נסיבותיו האישיות של המערער, אולם במקרה דנן מתגמדות נסיבות אלו אל מול חומרת העבירה, ואל מול הקלון וההשפלה שהמיט המערער על האחיות, קורבנות העבירה. ענישה זו יש בה כדי לשלוח מסר ברור (המתיישב גם עם הוראות החוק לעניין סחר בבני אדם, הן לפני תיקונו והן לאחריו) כי דינם של אותם גורמים 'מתווכים' בעבירת הסחר בבני אדם והמאפשרים את ביצועה, יהיה כדינם של הסוחרים עצמם. עם זאת, עקרון אחידות הענישה נפגע כאן מעט לטעמי. סלאביק, קרובו של המערער ומי שהפלילו, נידון לשלוש שנות מאסר בפועל (ע"פ 7885/03 הנ"ל, בגדרו החמיר בית המשפט העליון בעונש שנגזר על סלאביק בבית המשפט המחוזי, בלא למצות את הדין עימו, כדרכה של ערכאת ערעור). בית המשפט הנכבד קמא ציין אמנם בהקשר זה כי הוא נותן "משקל מסוים לכך שבית המשפט העליון הדגיש שסלאביק היה האיש אליו פנו מרוסיה, והוא גייס אחרים לביצוע העבירה, לרבות נאשם 2 [המערער – ח.מ.]" (סעיף 2 לגזר הדין). עם זאת, בית המשפט הנכבד קמא הצדיק את העונש החמור יותר שגזר על המערער בהשוואה לסלאביק בגין רכיב הסחר בבני אדם, בכך שסלאביק הודה במעשה ואף הפליל אחרים, והוא אינו בעל עבר פלילי, בעוד שהמערער לא הודה, והורשע כבר בעבר (בעבירה אחרת – תקיפת בת זוג). לדעתי, אף שיש ממש באבחנות אלה, הרי שאין בהן כדי להצדיק הטלת עונש חמור יותר על המערער בעבירה זו. לדעתי יש מקום להעניק כאן את מלוא התוקף (ולא רק "משקל מסוים") לעובדות הבאות: (1) סלאביק היה היוזם של הליך התיווך כולו. (2) סלאביק היה מי שגייס את המערער ואת איגור להשתתף עימו בביצוע העבירה. (3) סלאביק הוא מי שקיבל את דמי התיווך וחילקם בין האחרים. הדעת אינה נוחה איפוא מהטלת עונש על המערער, העולה על העונש שנגזר על סלאביק בגין העבירה של הסחר בבני אדם. לפיכך הייתי מציע להעמיד את העונש ברכיב זה של גזר הדין על 3 שנות מאסר בפועל, במקום 4 שנים שהושתו עליו על ידי בית המשפט הנכבד קמא. (ב) אשר לעונש של 9 שנות מאסר בפועל שהוטל על המערער בגין עבירות האינוס ומעשה הסדום, הרי שאין כל הצדקה להתערבות בו. סמיכות יחסית בזמני ביצוע עבירות איננה הופכת אותן ככלל ל"מקשה אחת", ודאי לא כאשר המדובר באינוסן בנפרד של שתי האחיות, שכל אחת מהן היא עולם ומלואו בפני עצמה. 14. נותר לדון עוד בטענת המערער כי בענישתו הנפרדת הן בעבירת הסחר בבני אדם, והן בעבירות המין, יש משום "ענישה כפולה". עד כמה שניתן להבין את טענת המערער בעניין זה, הרי שבהתחשב בכך שבית המשפט ציין בגזר דינו שעבירותיו של המערער הן "במפגש בין עבירות הסחר לבין עבירות המין", אין הצדקה, לשיטתו, לגזור עליו עונשים נפרדים הן מכוחה של עבירת הסחר, והן מכוחן של עבירות המין. טענה זו, בכל הכבוד, איננה מבוססת, ואף היא לוקה בכשל לוגי. אין ספק כי הסחר בבני אדם למטרת זנות וביצוען של עבירות מין הן שתי רעות חולות הקשורות לעתים זו בזו. בשני המקרים, רואים המבצעים לרוב את הקורבן כאילו היה בבחינת חפץ, שאין לו רצון וזכויות משלו. תדיר גם תגרום ביצועה של עבירת הסחר בבני אדם למטרת זנות לתוצאה של עבירות מין בקורבן, תוך ניצול מצוקתו הקשה וחוסר האונים שלו. לעיתים ניתן יהיה אף ללמוד ממעורבות נאשם בביצועה של עבירה אחת, על קיום היסוד הנפשי בעבירה האחרת. כך היה גם במקרה דנן: המערער, יחד עם שותפיו, הביא עקב מעורבותו בהליך 'מכירתן' של הקורבנות, לכך שהן תהיינה חשופות לביצוע עבירות מין שבוצעו בהן, כאשר במקרה שלפנינו חלק מעבירות המין בוצעו על ידי המערער עצמו. הנה כי כן למעשה, דווקא ההיפך מהנטען על ידי המערער הוא הנכון. לאחר שבית המשפט הנכבד קמא קבע כי המערער היה מודע להליך ה"ממכר" של הקורבנות ואף מעורב באופן פעיל בו, נקל היה לקבוע כי המערער לא סבר באמת ובתמים כי הקורבנות הסכימו מרצונן החופשי לבעילתן על ידו, ולכן היה מקום להרשיעו אף בעבירות האינוס ובמעשה הסדום שביצע, כפי שהובהר לעיל. בכל אלה אין כדי להניח בסיס לטענה כאילו את עונשו בגין עבירות המין כבר קיבל המערער במסגרת ענישתו בגין עבירת הסחר. המדובר בעבירות שונות, אשר המערער לא בחל בביצוע כל אחת מהן בנפרד. המערער יכול היה לבצע את עבירת התיווך ל"מכירת" האחיות, בלא לבצע בהן עבירת מין כלשהי – כפי שהתרחש במקרה של סלאביק. אולם המערער בחר, בנוסף להשתתפותו בעבירת הסחר, אף לכפות עצמו על כל אחת מן האחיות, ולבצע בהן עבירות אינוס, ובאיר' – גם מעשה סדום. עבירות המין במקרה דנן הן לפיכך עבירות נפרדות – בזמן ובמהות, ומחייבות ענישה נוספת ונבדלת, כפי שקבע בית המשפט הנכבד קמא. 15. נוכח כל האמור לעיל, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין, ולקבל באופן חלקי את הערעור על גזר הדין, באופן שעל המערער ייגזרו 12 שנות מאסר בפועל במקום 13 שנות מאסר בפועל, תוך הותרת יתר חלקי גזר הדין בעינם. ש ו פ ט הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, כ"ו באדר ב' התשס"ח (2.4.2008). נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05025890_K08.doc אצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il