מוחמד עואנה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2582/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2582/11 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: מוחמד עואנה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט א' אברהם) מיום 30.3.2011 שלא לפסול עצמו מלישב בתיק מעצר 32881-02-11 בשם המערער: עו"ד ראפי מסאלחה פסק-דין בפני ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט א' אברהם) מיום 30.3.2011 שלא לפסול עצמו מלישב בתיק מעצר 32881-02-11. 1. בימים 17.2.2011 ו-2.3.2011 הוגשו נגד המערער שני כתבי אישום שעניינם עבירות בנשק, שנעשו לכאורה במסגרת רשת המונה למעלה מ-20 אנשים שפעלה באזור ועסקה בסחר והחזקה של נשקים. לאחר הגשת כתבי האישום וטרם הדיון במעצרו של המערער עד תום ההליכים נערך, ביוזמת בית המשפט (השופטים א' אברהם וא' קולה), הליך גישור שמטרתו הייתה בחינת האפשרות להגיע להסדרי טיעון עם כלל המעורבים בפרשה. נאשמים שעניינם לא הסתיים בדרך זו – כמו גם המערער – נמשך ההליך הנוגע למעצרם עד תום ההליכים. 2. ביום 23.3.2011 נקבע דיון בעניינו של המערער, אך הוא נעדר ממנו ורק עורך דינו התייצב. בפתח הדיון הבא, שנקבע ליום 30.3.2011, ביקש בא כוח המערער מבית המשפט (השופט א' אברהם) כי יפסול את עצמו מלישב בתיק, בשל מעורבותו בהליך הגישור. כמו כן טען בא כוח המערער כי על בית המשפט לפסול עצמו בשל העובדה כי ישב בתיקם של נאשמים אחרים המעורבים באותה הפרשה, ולפיכך גיבש דעתו על המערער. 3. בית המשפט דחה את בקשתו של המערער (להלן: החלטת הפסלות). בהחלטתו הבהיר, כי אינו רואה בחשיפה לכלל הפרשה והמעורבים בה חיסרון אלא יתרון, משום שהדבר מאפשר לשופט להבין היטב את מהות הפרשה העומדת בפניו ולהתבונן ב"תמונה הגדולה". יתרה מכך ביאר בית המשפט את ההתנהלות ביחס לתיק והסביר, כי משהגיעו כתבי האישום לשולחנו ולשולחן השופט א' קולה, החליטו שניהם לאחד את הטיפול בתיקים משום העניין המשותף שלהם, וכן החליטו לנסות ולפתור את הפרשה באמצעות הסדרי טיעון. לשם כך בחנו את חומר החקירה וכינסו את נציגי התביעה וההגנה בכלל התיקים המעורבים בפרשה. משסירבו חלק מהנאשמים לסיים את עניינם במסגרת הסדר טיעון, שב ועלה עניינם בפני השופטים על מנת שיוחלט על הארכת מעצרם. בית המשפט הדגיש, כי אין לגישתו פסול בכך ששופט שישב בהליך של נאשם בפרשה יכריע בעניין מעצרו של נאשם אחר, משום שאין המדובר בקביעת מהימנות או שמיעת עדים אלא בבחינה לכאורית של הראיות בשלב מוקדם של ההליך. בית המשפט אף הביע את התרשמותו מכך שבא כוחו של המערער, משנוכח כי בית המשפט הורה על מעצרם עד תום ההליכים של מעורבים אחרים בפרשה, מבקש להחליף את המותב היושב בדינו בשל חששו מתוצאות ההליך. טעם זה, הדגיש בית המשפט, אינו טעם לפסילת שופט, משאין הוא מעלה חשש למשוא פנים. 4. על החלטה זו הוגש ביום 31.3.2011 הערעור שבפניי. בא כוח המערער שב וטוען כי הליך הגישור נעשה שלא על דעתו ובלא הסכמתו, וכי הליך זה, שאינו מוסדר, הינו עדות לדעה הקדומה שהתגבשה אצל בית המשפט ביחס למערער. בנוסף טוען בא כוח המערער כי החלטתו של בית המשפט בתיקים אחרים של נאשמים המעורבים בפרשה, כמו גם העובדה כי לצורך הליך הגישור אוחדו התיקים של כלל המעורבים, מעידה על התגבשות דעה קדומה ביחס למערער. 5. משעיינתי בנימוקי הבקשה, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. אכן, הלכה מקובלת היא כי שופט הדן בהליך העיקרי לא יהא השופט המעורב בהליך הגישור שנערך קודם למשפט, או בהסדרי טיעון (ראו יגאל מרזל, דיני פסלות שופט, בעמ' 269-270). עם זאת, נוכח העובדה כי מדובר בהליכי מעצר עד תום ההליכים, בהם נבחן חומר החקירה, וסוגיות נוספות שאינן עומדות לבחינת השופט הדן בתיק העיקרי, הרי שאין מקום לקבוע כלל על פיו אל לשופט שהיה מעורב בתיק גישור לשבת בתיק מעצר – בניגוד לתיק העיקרי – וזאת במיוחד נוכח מיעוט השופטים המצויים בבית משפט מחוזי אחד, והשאיפה כי, ככל שניתן, שופטים שדנו בהליך המעצר לא ידונו בהליך העיקרי. באשר להליך הגישור עצמו, הרי שאין בטענות שמעלה המערער ביחס להליך עילה הנוגעת לפסלות שופט, מה גם שבא כוחו של המערער השתתף בהליך הגישור ולא העלה את הטענות אלא לאחר שכשל ההליך ביחס למערער. בנוגע להחלטותיו של השופט ביחס לנאשמים אחרים באותה הפרשה, הרי שלא מצאתי כי החלטתו של בית המשפט בנוגע למעצרם של נאשמים אחרים באותה הפרשה עלול להוביל למשוא פנים ביחס לעניין הפרטני של מעצרו של המערער. אינני רואה פסול בכך שהדיון בתיקי כלל הנאשמים המעורבים בפרשה אוחד בשלב הלכאורי של הדיון במעצר ולמטרת הליך הגישור. לפיכך, הערעור נדחה. ניתן היום, י' בניסן התשע"א (14.4.2011). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11025820_N01.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il