אבו ליל חסן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2580/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2580/14 ע"פ 3539/14 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט צ' זילברטל המערער בע"פ 2580/14: אבו ליל חסן המערער בע"פ 3539/14: שאני סברי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 2.04.2014 בת"פ 18264-10-13 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא השופט ת' כתילי תאריך הישיבה: י"ג באלול תשע"ד (8.9.14) בשם המערער בע"פ 2580/14: עו"ד ניר זאב בשם המערער בע"פ 3539/14: עו"ד מאיסה ח'דירי-מסאלחה בשם המשיבה: עו"ד עילית מידן בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט י' דנציגר: ערעורים על גזר דין של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא ת' כתילי) בת"פ 18264-10-13 מיום 2.4.2014 בו נגזרו על המערער בע"פ 2580/14 (להלן: אבו ליל), בשל הרשעתו על פי הודאתו בשתי עבירות של סיוע לסחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא ו-31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין) וקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק, 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי המעצר; תשעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מהעבירות בהן הורשע וכן קנס בסך 10,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תמורתו שישולם בתוך 6 חודשים מיום השחרור מהמאסר. על המערער בע"פ 3539/14 (להלן: שאני), אשר הורשע על פי הודאתו בשמונה עבירות של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא ו-29 לחוק וקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק, נגזרו 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי המעצר; 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מהעבירות בהן הורשע וכן קנס בסך 30,000 ₪ או שישה חודשי מאסר תמורתו שישולם בתוך 6 חודשים מיום השחרור מהמאסר. עובדות כתב האישום המתוקן 1. על פי החלק הכללי של כתב האישום, במהלך החודשים אוגוסט-ספטמבר 2013 קשרו המערערים קשר עם אדם המכונה אבו מוחמד – חאג' (להלן: אבו מוחמד) ועם אדם המכונה נאסר (להלן: נאסר) במטרה לגבות כספים מאנשים בגין המחאות חוזרות בדרך של סחיטה באיומים, הטרדות טלפוניות והפחדות. 2. על פי האישום הראשון (שאני בלבד), בחודש אוגוסט 2013 התקשר אבו מוחמד לאדם בשם יוסף ודרש ממנו שישלם 300,000 ש"ח עבור המחאות שלא נפרעו. יוסף סירב ובתגובה איים אליו אבו מוחמד כי "הוא עוד ימכור את ביתו ויתחנן לסגור את החוב". באותו הלילה נזרק רימון הלם לעבר ביתו של יוסף וגרם לקול נפץ אדיר. למחרת התקשר אבו מוחמד ליוסף ואמר לו "הפעם זה היה פיצוץ הלם, תזהר שפעם הבאה זה לא יהיה על הבן שלך או על הנכד שלך או על אחד מבני משפחתך". יוסף נבהל והגיע עם אבו מוחמד ל"הסדר חוב". בתוך כך לקח נאסר מיוסף המחאות על סך 160,000 ש"ח ו-30,000 ש"ח. כמו כן, שאני קיבל מידי יוסף המחאות שונות. על פי האישום השני (שאני בלבד), בתחילת חודש ספטמבר 2013 קיבל אדם בשם אוסאמה המתגורר בעין מאהל שיחת טלפון בה הוא נדרש לשלם 64,000 ש"ח עבור המחאות שחזרו. אוסאמה סירב וביום 7.9.2013 בלילה נזרק לעבר ביתו זיקוק אשר גרם לקול נפץ אדיר. למחרת התקשר אבו מוחמד אל אוסאמה ודרש ממנו כסף, אוסאמה פחד והסכים לשלם 3,000 ש"ח תמורת קבלת ההמחאות. ביום 13.9.2013 הגיע שאני לביתו של אוסאמה, גבה ממנו 3,000 ש"ח והעביר לידי אוסאמה את ההמחאות אשר הוא קיבל לידו קודם לכן מנאסר. באותו היום דרש שאני מאוסאמה 2,000 ש"ח נוספים. אוסאמה אשר פחד כי האיומים כלפיו יתממשו נענה ומסר לשאני את הכסף. על פי האישום השלישי (שאני בלבד) הגיע שאני לביתם של בני זוג המתגוררים בעין מאהל כשבידיו המחאות שלא נפרעו, אותם הוא קיבל קודם לכן מידי נאסר. שאני דרש מבת הזוג אשר הייתה בבית כי בני הזוג ישלמו את החוב שבהמחאות. בתוך כך סחט שאני את בת הזוג ואמר לה כי "עדיף להם שישלמו את הכסף לאותם אנשים כי מדובר באנשים רעים". לאחר מכן התקשר אבו מוחמד לבן הזוג פעמים רבות ואיים עליו כי אם לא ישלם יפגעו בו, במשפחתו ובילדיו. בן הזוג פחד והסכים לשלם. שאני שלח את בנו כדי שיגבה מבן הזוג 10,000 ש"ח במזומן וימסור לידי בן הזוג את ההמחאות. על פי האישום הרביעי (שאני בלבד), הגיע שאני לביתם של בני זוג המתגוררים בעין מאהל כשבידו המחאות שלא נפרעו, אותם הוא קיבל קודם לכן מידי נאסר, ומסר לבני הזוג כי ברשותו המחאות שלהם. בני הזוג השיבו כי אין להם חובות וכעבור מספר דקות התקשר אבו מוחמד לבן הזוג ודרש ממנו כי ישלם 25,000 ש"ח. אבו מוחמד איים על בן הזוג כי "כדאי שישלם בטוב ואם יעשה בעיות יצטרך לשלם 60,000 ש"ח". גם שאני המשיך להפחיד את בן הזוג באומרו: "תשלם חבל לך על הזמן אלה אנשים בעייתיים אם לא תשלם הם יכנסו לבית שלך ויפגעו לך בילד תסגור את הסיפור הזה". בני הזוג פחדו, נענו לדרישה ומסרו לשאני 20,000 ש"ח בתמורה להמחאות. שאני אמר לבת הזוג "כל הכבוד לך שילמת למאפיה וסיימת את הסיפור הזה". על פי האישום החמישי (שאני בלבד) הגיע שאני לביתו של אדם בשם מוחמד המתגורר בעין מאהל, כשברשותו המחאה חוזרת בסך 600 ש"ח של מוחמד, אותה הוא קיבל קודם לכן מידי נאסר. שאני דרש ממוחמד כי ישלם לו 8,500 ש"ח עבור ההמחאה, ומוחמד סירב. מוחמד העביר לשאני את מספר הטלפון שלו ולאחר מספר דקות התקשר אל מוחמד אבו מוחמד ואיים עליו כי "אם לא ישלם את הכסף הוא ידאג לטפל בזה בדרך שלו". לאחר מכן המשיך שאני להפחיד את מוחמד באומרו: "מדובר באנשים שלא כדאי להתעסק איתם, אשר מסוגלים לפגוע בבני משפחתו במידה ולא ישלם". מוחמד פחד והעביר לשאני חמש המחאות על סך של 1,000 כל אחת תמורת קבלת ההמחאה החוזרת מידי שאני. על פי האישום השישי (שאני בלבד) התקשר אבו מוחמד לאדם בשם רג'א המתגורר בעין מאהל ודרש ממנו כי יישלם 8,500 ש"ח עבור שתי המחאות על סך 850 ש"ח כל אחת שכתב רג'א. אבו מוחמד איים על רג'א כי "אם לא ישלם את הכסף כדאי שישמור על עצמו, שכן הוא ישלח אליו אנשים שיגבו ממנו את הכסף והמשטרה לא תגן עליו". לאחר מכן הגיע שאני לביתו של רג'א שבידיו ההמחאות, אותן הוא קיבל קודם לכן מידי נאסר. שאני אמר לרג'א כי הוא נשלח על ידי "הגמאעה" וכי כדאי שרג'א ישלם כדי "לחסוך לעצמו בעיות". כשסירב רג'א אמר לו שאני כי "מדובר באנשים לא טובים שעלולים לעשות לו דברים רעים ועדיף לא להיכנס איתם לתקל". על פי האישום השביעי (אבו ליל בלבד), בתחילת חודש ספטמבר 2013 התקשר אבו מוחמד לאדם בשם ג'מיל אשר בבעלותו איטליז בעין מאהל, ודרש ממנו 6,800 ש"ח עבור המחאה ישנה בסך 1,500. אבו מוחמד איים על ג'מיל כי הוא ייפגע אם לא ישלם. במהלך אותו חודש הטריד אבו מוחמד את ג'מיל בעשרות שיחות טלפון בהן הוא איים עליו והפחיד אותו. בתקופה זו הגיע אבו ליל לאיטליז שבבעלות ג'מיל. אבו ליל אמר לאביו של ג'מיל אשר שהה במקום כי עליו לשלם עבור המחאות שנמצאות אצל "אנשי המאפיה" ואמר לג'מיל כי "יותר טוב לו" אם ישלם את החוב. ביום 21.9.2913 הגיע אבו ליל לאטליז ואמר לג'מיל "אתה לא יכול על החאג' הם מאפיה ועדיף לך לשלם את הכסף". אביו של ג'מיל חשש מהאיומים והסכים לשלם את דמי הסחיטה. על פי האישום השמיני (שאני בלבד), בתחילת חודש ספטמבר 2013 התקשר אבו מוחמד לאדם בשם סעיד המתגורר בעין מאהל ודרש ממנו כי ישלם עבור המחאה על סך 10,000 ש"ח שכתב. סעיד אשר שמע על הסחיטות שהתרחשו באזור עין מאהל פחד להיפגע והסכים לשלם. לפיכך הגיע שאני אל סעיד וגבה ממנו 10,000 ש"ח תמורת ההמחאות אשר קיבל שאני קודם לכן מידי נאסר. על פי האישום התשיעי (שאני בלבד), התקשר שאני לאדם בשם שאהר המתגורר בעין מאהל ודרש ממנו כסף עבור המחאות. מספר ימים לאחר מכן התקשר גם אבו מוחמד לשאהר ודרש ממנו סכום גבוה הרבה יותר. שאהר אשר שמע על הסחיטות המתנהלות באזור עין מאהל פחד והסכים לשלם. שאהר שילם לשאני 2,500 ש"ח ושאני העביר לידיו את ההמחאה אשר הוא קיבל קודם לכן מידי נאסר. על פי האישום העשירי (אבו ליל בלבד), הגיע אבו ליל לבית קפה בבעלות אדם בשם איהאב המתגורר בעין מאהל, ומסר לו כי אדם בשם אבו מוחמד רוצה לדבר איתו בקשר להמחאות שלא נפרעו. אבו ליל מסר לאיהאב כי מדובר ב"'מאפיה' אנשים שלא מפחדים מאלוהים ושכדאי לו לא להתעסק איתם". למחרת התקשר אבו מוחמד לאיהאב ודרש ממנו 25,000 ש"ח. איהאב אשר שמע על הסחיטות המתנהלות באזור עין מאהל פחד והעביר לשאני 25,000 ש"ח בתמורה להמחאות אשר שאני קיבל קודם לכן מידי נאסר. 3. בשל המעשים המתוארים לעיל הואשמו המערערים בעבירות שברישא. ביום 19.12.2013 הורשעו המערערים בעבירות אלה על פי הודאתם ובמסגרת הסדר טיעון אשר לא כלל הסכמה לעניין העונש. גזר הדין 4. בית המשפט המחוזי עמד בגזר הדין על החומרה היתרה הטמונה בעבירות בהן הורשעו המערערים, עבירות הפוגעות בסדר הציבורי ובמתלוננים, הן נפשית והן כלכלית. כן עמד בית המשפט על הנסיבות הקשורות לביצוע העבירות. באשר לשאני, בית המשפט קבע כי נסיבות ביצוע האישומים המיוחסים לו הן זהות בעיקרן. שאני נטל חלק בתכנון המעשים בכך שקיבל לידיו את ההמחאות טרם הָגיעו לנסחטים. תפקידו היה לגשת לנסחטים לאחר שאחרים איימו עליהם ולגבות מהם את כספי הסחיטה תוך שהוא מוסיף ומאיים עליהם בעצמו. שאני שימש "זרוע מבצעת" לעבירות. מעשיו גרמו לנסחטים לנזק רב במישור הכלכלי והנפשי. על כן, חלקו של שאני בעבירות הוא עיקרי. באשר לאבו ליל, חלקו היה להפחיד את הנסחטים פעם נוספת, במקום עבודתם, במטרה לגרום להם לשלם את דמי הסחיטה. נקבע כי אבו ליל לא נטל את כספי הסחיטה אך אין בכך כדי להפחית מחומרת מעשיו או מהנזק שגרם לנסחטים. 5. בית המשפט המחוזי קבע כי מעשי שאני התבצעו בשמונה אירועים שונים לגביהם יש לקבוע שמונה מתחמי ענישה נפרדים. אולם, לשבעה מתוך שמונת האירועים יש לקבוע מתחם ענישה זהה. לגבי האירוע שבאישום הראשון יש לקבוע מתחם מקל ביחס למתחמי האישומים האחרים, שכן באישום זה לא איים שאני על הנסחטים. גם לגבי אבו ליל קבע בית המשפט כי המעשים בוצעו בשני אירועים מובחנים לגביהם יש לקבוע שני מתחמים נפרדים, אך זהים. בית המשפט סקר את מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים וקבע כי מתחם הענישה ההולם לכל אחד מאישומים השני עד השישי ולאישומים השמיני והתשיעי, המתייחסים לשאני, נע בין 18 ל-48 חודשי מאסר בפועל; מתחם הענישה ההולם לאישום הראשון, המתייחס לשאני, נע בין 12 ל-36 חודשי מאסר בפועל ומתחם הענישה ההולם לכל אחד מהאישומים השביעי והעשירי, המתייחסים לאבו ליל, נע בין שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות לבין 24 חודשי מאסר בפועל. 6. בית המשפט המחוזי עמד על נסיבותיו האישיות של שאני. הוא ציין כי שאני הוא בעל עבר פלילי הכולל הרשעות בעבירות אלימות, רכוש וסמים והוא אף ריצה תקופות מאסר בפועל. כמו כן, שאני ביצע את העבירות בהן הורשע בעת שהתנהל כנגדו הליך פלילי שעניינו עבירות אלימות במשפחה, נסיבה המעידה על אופיו האלים ועל העדר יראה מפני החוק. בנוסף, תסקיר שירות המבחן בעניינו של שאני קבע כי לנוכח נתוניו האישיותיים וחוסר יכולתו להכיר בחומרת מעשיו ולשאת בתוצאות מעשיו, קיים סיכון להישנות עבירות אלימות. שירות המבחן המליץ על השתת ענישה מרתיעה. בית המשפט נתן דעתו גם למצבו הכלכלי של שאני, למצבה הרפואי של אשתו ולהודאתו בכתב האישום המתוקן. לאור האמור לעיל קבע בית המשפט כי יש למקם את עונשו של שאני ברף הגבוה של המתחמים שנקבעו. 7. בית המשפט המחוזי עמד על נסיבות חייו האישיות של אבו ליל. הוא ציין כי אבו ליל נעדר עבר פלילי. כן התחשב בית המשפט בהודאתו של אבו ליל בכתב האישום המתוקן ובמצבו הכלכלי. בית המשפט ציין כי תסקיר שירות המבחן בעניינו של אבו ליל היה חיובי והמליץ על ענישה בדרך של עבודות שירות. לפיכך קבע בית המשפט כי יש למקם את עונשו של אבו ליל ברף הנמוך של המתחמים שנקבעו. 8. לאור האמור לעיל השית בית המשפט המחוזי על המערערים את העונשים שברישא. טענות אבו ליל 9. אבו ליל – באמצעות בא כוחו עורך דין ניר זאב – טוען כי העונש אשר הושת עליו אינו עולה בקנה אחד עם עקרון הענישה האינדיבידואלית. לטענת אבו ליל, עונשו הוא מופרז ביחס לענישה הנהוגה במקרים דומים. עונש זה אף אינו עומד ביחס סביר לעונש אשר נגזר על שאני, אשר מעשיו חמורים באופן ניכר ועברו הפלילי הוא מכביד בהרבה. עוד טוען אבו ליל כי שגה בית המשפט כאשר לא הסביר כיצד חישב את עונשו הסופי בתוך מתחמי הענישה שקבע. אבו ליל מוסיף וטוען כי מתחמי הענישה אשר נקבעו בעניינו הם מחמירים ביחס לרמת הענישה הנוהגת. אבו ליל מזכיר כי בשונה משאני, הוא לא הורשע בסחיטה באיומים אלא בסיוע לסחיטה באיומים. על כן, לשיטתו, מתחם הענישה ההולם בעניינו צריך היה לעמוד, לכל היותר, על מחצית המתחם שנקבע בעניינו של שאני. כן טוען אבו ליל כי העונש אשר הושת עליו אינו מתיישב עם ההחלטה לפיה עונשו צריך להתמקם בתחתית מתחמי הענישה שנקבעו. לשיטתו, החלטה זו צריך הייתה שתוביל לעונש שאינו חמור מ-12 חודשי מאסר לריצוי בפועל. אבו ליל מוסיף וטוען כי הקנס אשר הושת עליו אינו פרופורציונאלי ביחס למידת מעורבותו, למצבו הכלכלי ולכך שהוא לא נטל לכיסו את כספי הסחיטה. טענות שאני 10. שאני – באמצעות באת כוחו עורכת דין מאיסה ח'דירי-מסאלחה – טוען כי העונש אשר הושת עליו מחמיר יתר על המידה ואינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים. שאני מזכיר בעניין זה כי הוא לא קיבל לידיו תגמול בשל המעשים וכי הוא לא עשה שימוש בנשק חם או קר או באלימות, אלא רק בהפעלת לחץ. שאני מציין כי, לשיטתו, בעת שביצע את המעשים הוא סבר בטעות כי הוא מועסק כגובה חובות חוקי ורק לאחר שביצע את המעשים התחוור לו כי הוא נפל קורבן להטעיה מצד "מעסיקיו". כן טוען שאני כי בית המשפט המחוזי התעלם מנסיבות לקולא אשר צריכות היו להצדיק הקלה בעונשו, לרבות הודאתו, חרטתו הכנה, שיתוף הפעולה עם חוקריו והיותו נתון במעצר למשך כשבעה חודשים, תקופה אשר, לטענתו, הפיגה את החשש כי הוא ימשיך בדרכו העבריינית. כן טוען שאני כי בית המשפט לא ייחס משקל מספיק למחלתה הקשה של אשתו, והגיש בדיון לפנינו תיעוד רפואי המעיד על מחלה זו. שאני מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט כאשר לא קבע כי כל המעשים המתוארים בכתב האישום הם "מסכת עובדתית אחת אשר יש לתת עליה את הדין". טענות המשיבה 11. המשיבה – באמצעות באת כוחה עו"ד עילית מידן – טענה בדיון לפנינו כי העונש אשר הושת על המערערים הולם את העבירות בהן הורשעו ואת חומרת מעשיהם. המשיבה ציינה כי השיקולים לקולא עליהם הצביעו שני המערערים, לרבות הודאתם, הובאו בחשבון על ידי בית המשפט המחוזי ומצאו את מקומם הראוי בגזר דינו. המשיבה טוענת כי העונש אשר הושת על אבו ליל הולם את חלקו במעשים. היא מציינת כי אבו ליל, בשונה משאני, אמנם הורשע בעבירת הסיוע לסחיטה באיומים, אך מדובר בסיוע מהותי הכולל השמעת איומים כלפי הנסחטים שחומרתו רבה. המשיבה מדגישה את עברו הפלילי המכביד של שאני. היא מוסיפה וטוענת כי אין לייחס משקל רב לטענתו לפיה הוא סבר שהוא מועסק כגובה חובות חוקי, וזאת לנוכח הודאתו בעובדות כתב האישום. עם זאת המשיבה מאשרת כי אכן אבו ליל נסחט על ידי הכנופיה טרם הצטרף לשורות הסוחטים. המשיבה סבורה כי בעת גזירת העונש אין בית המשפט נדרש לחישובים "מתמטיים" ועליו לאזן בין השיקולים תוך התייחסות לתמונה בכללותה. תסקירים עדכניים של שירות המבחן 12. באשר לשאני, שירות המבחן מעדכן כי שאני שוהה במחלקת הגמילה שבבית המאסר. שאני תאר רקע של שימוש לא סדיר בחשיש ומסר דיווחים סותרים לגבי מועדי השימוש בסם זה. שאני השתלב בטיפול על פי בקשתו, וגורמי הטיפול מעדכנים כי הוא מצמצם מחומרת העבירות בהן הורשע ולוקח אחריות חלקית וראשונית בלבד למעשים. שאני נוטה להשליך את קשייו ואת התנהגותו על גורמים חיצוניים. כמו כן, שאני מתקשה להעמיק בהיבטים הרגשיים אשר הובילו אותו לבצע את העבירות בהן הורשע. אולם, שאני מביע רצון לרכוש כלים חדשים להתמודדות עם מצבי לחץ וקונפליקט. שאני נוטה להתפרצויות כעס ואלימות מילולית ומתקשה לווסת את רגשותיו במצבי קונפליקט מול מטופלים אחרים. צוות הטיפול התרשם כי שאני עסוק ברווחים המשניים אותם הוא עשוי להשיג משהותו במחלקה הטיפולית. 13. באשר לאבו ליל, שירות המבחן מעדכן כי אבו ליל מרצה את מאסרו באגף נקי מסמים ומשולב בעבודה במרכז יצרני. אבו ליל מודה פורמאלית במיוחס לו, אולם קיים קושי להבין מדבריו את חלקו בעבירות ואת הנסיבות למעורבותו. אבו ליל עושה רושם לא אמין בנושא זה ועל אף חרטתו המילולית, נראה כי הוא ממזער את אחריותו ואת חלקו בביצוע העבירות. הקשר הטיפולי עם אבו ליל בשלב זה הוא ראשוני בלבד. אולם, אבו ליל ביקש להשתלב בקבוצות טיפוליות והוא עתיד להשתלב בקבוצת "מאסר ראשון". קשריו של אבו ליל עם בני משפחתו טובים והם באים לבקרו. דיון והכרעה 14. כידוע, ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בגזרי דין שהשיתה הערכאה הדיוניות אלא כאשר השתכנע בית המשפט שלערעור כי נפלה בגזר הדין טעות בולטת או שהוא חורג באופן ניכר ממדיניות הענישה הנוהגת [ראו למשל: ע"פ 212/14 יעקב נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (11.8.2014); ע"פ 7140/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (2.4.2014); ע"פ 5738/12 טסגזשב נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (10.3.2014)]. לאחר שעיינתי בגזר הדין של בית המשפט המחוזי ובטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין ערעורו של שאני להידחות. אולם, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את ערעורו של אבו ליל ולהפחית במידת מה מעונש המאסר אשר הושת עליו. אפרט נימוקיי. 15. העבירות בהן הורשעו המערערים הן חמורות במיוחד, ומצדיקות הטלת ענישה מוחשית הכוללת רכיב ממשי של מאסר בפועל. סחיטה באמצעות איומים פוגעת באופן ניכר בשלום הציבור, בשלוות נפשו ובביטחונו. היא משבשת את מרקם חייהם של הנסחטים, במישור האישי והכלכלי. היא מהווה עשיית דין עצמי וגורמת לשלילת קניינו של האחר תוך פגיעה בחירותו. יתרה מכך, "מערכת היחסים" שבין הסוחט לנסחט עלולה פעמים רבות לכפות על הנסחט "קשר של שתיקה" אשר יָקשה עליו להתלונן. ענישה מוחשית עשויה לסייע בשבירת קשר השתיקה, הן על ידי תמרוץ הנסחט להתלונן והן על ידי הרתעת הסוחט [ראו למשל: ע"פ 1637/13 גולן נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (15.7.2014); ע"פ 3856/13 גוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (3.2.2014); ע"פ 1430/12 אבולקיעאן נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (14.4.2013); ע"פ 5145/12 אבו זאיד נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (28.1.2013)]. בענייננו מדובר במסכת של אירועי סחיטה באיומים וסיוע לסחיטה באיומים אשר כוונו לשורה של אנשים מן היישוב, אשר כללו הפעלת אמצעי לחץ קשים, לעיתים באמצעות זיקוקים ורימון הלם. חלקם של המערערים במסכת זו, ובעיקר חלקו של שאני, היה מרכזי, בהיותם "הזרוע המבצעת" של הקשר הפלילי. אולם, לא ניתן לומר כי חלקם במסכת העבריינית הוא בלעדי, שכן הם לא הגו את הקשר, לא שלשלו לכיסם את הכספים ולא ביצעו את החלק הארי של ההפחדות, עליו היה אחראי, על פי כתב האישום, האדם המכונה אבו מוחמד. 16. עיון בנסיבות ביצוע העבירה ובנסיבותיו האישיות של שאני, כפי שפורטו בגזר הדין, מגלה כי אין הצדקה להתערב בעונש אשר הושת עליו. שאני ביצע את העבירות בהן הורשע בשמונה אירועים שונים, כאשר שבעה מתוכם כללו הפעלת איומים כלפי הנסחטים. מאפיינים אלו, וכן הפסיקה אליה הפנה בית המשפט המחוזי, מגלים כי לא נפלה שגגה במתחמי הענישה שקבע בית המשפט המחוזי בעניינו. כמו כן, שאני הוא בעל עבר פלילי מכביד. על פי תסקיר שירות המבחן המעודכן בעניינו, שאני מצמצם מחומרת מעשיו ולוקח אחריות חלקית בלבד למעשים, ובכך יש כדי לתמוך בהטלת עונש המצוי ברף העליון של מתחם הענישה, כפי שקבע בית המשפט. נכון הוא, שאני הודה בעבירות אשר יוחסו לו ובכך חסך במשאבים שיפוטיים והפגין נטילת אחריות. שאני אף שיתף פעולה עם חוקריו במהלך החקירה, וגם נסיבה זו פועלת לזכותו. כן ניתן להביא בחשבון, כפי שעשה בית המשפט המחוזי, גם את מחלתה של בן זוגו ואת מצבו הכלכלי שאינו שפיר המטים את הכף לכיוון מידת הרחמים. אולם, בשקלול הכולל מסכים אני עם גזר דינו של בית המשפט המחוזי. 17. חשוב לציין כי חרף קביעתו לפיה העבירות בהן הורשע שאני בוצעו בשמונה אירועים שונים, ועל אף שמיקם את העונש ברף העליון של מתחמי הענישה שנקבעו, גזר בית המשפט המחוזי על שאני עונש "כולל" לכל האירועים באופן המבטא חפיפה בין העונשים המתאימים לכל אחד מן האירועים. על אף שהדבר לא צויין במפורש – ככל הנראה, נוכח ההחלטה לקבוע עונש "כולל" לאירועים [ראו: סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין] – מסקנה זו נלמדת מאליה מתוך השוואת תוצאת גזר הדין בעניינו של שאני למתחמי הענישה שנקבעו. החלטה זו של בית המשפט הביאה להקלה לא מבוטלת בעונשו של שאני והיא משקפת איזון ראוי בין חומרת המעשים והנסיבות-לחומרה לבין הנסיבות האישיות לקולא עליהן הצביע שאני. במובן זה גם איני יכול לקבל את טענת שאני לפיה מעשיו היוו "מסכת עובדתית אחת". יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה להפרדה בין אירועים על העבירות בביצוען הורשע שאני, מגלה כי לפנינו שמונה אישומים מובחנים, מתוחמים ומוגדרים בזמן ובמקום, אשר הופנו כנגד קורבנות נפרדים. לפיכך, "כאשר בפני בית המשפט מספר מעשי עבירה, באישומים שונים, כלפי קורבנות שונים, אף אם יש בו קווי אפיון דומים - מדובר ב'מספר אירועים' שיש לקבוע להם מתחמי עונש הולמים נפרדים" [השופט ס' ג'ובראן בע"פ 1605/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (27.8.2014). כן ראו למשל: ע"פ 3206/11 זא'נו נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (10.6.2013) (להלן: עניין ז'אנו); ע"פ 3834/10 והבה נ' מדינת ישראל, פסקה 150 (6.3.2013) (להלן: עניין והבה); ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289, 302 (1997) (להלן: עניין פופר)]. מובן כי מסקנה זו יפה גם באשר לשני האישומים בהם הורשע אבו ליל. 18. גם העונש אותו השית בית המשפט המחוזי על אבו ליל אינו סוטה לחומרה ממדיניות הענישה הנהוגה. אבו ליל ביצע את העבירות בהן הורשע בשני אירועים שונים, במסגרתם הוא איים על הנסחטים כי ישלמו את דמי הסחיטה. מעשיו של אבו ליל נותרו בגדר סיוע, עובדה אשר הובאה בחשבון כהלכה בעת קביעת מתחמי הענישה. אולם, למעט נסיבה זו, קיים הבדל מועט בלבד בין חלקו של אבו ליל באירועים בהם הוא נטל חלק לבין חלקו של שאני באירועים אשר יוחסו לו. נסיבות אלה מגלות כי לא נפל פגם במתחמי הענישה אשר נקבעו על ידי בית המשפט. כמו כן, כפי שציין בית המשפט, לזכות אבו ליל מספר נסיבות בולטות לקולא, וביניהן העדר העבר פלילי, ההודאה באשמה והתסקיר החיובי של שירות המבחן. יש לציין עם זאת כי בתסקיר העדכני שהוגש בעניינו העריך שירות המבחן כי אבו ליל ממזער את מידת אחריותו ונוטל אחריות "מילולית" בלבד למעשיו. לטעמי, מכלול השיקולים שלעיל תומך במסקנת בית המשפט המחוזי לפיה ראוי למקם את עונשו של אבו ליל ברף הנמוך של מתחמי הענישה שנקבעו ומגלה כי העונש אשר הושת עליו הולם את חומרת מעשיו. 19. על אף האמור לעיל, סבורני כי ראוי להקל בעונשו של אבו ליל. הטעם לכך נעוץ בעקרון אחידות הענישה. עקרון אחידות הענישה הוא עקרון יסוד במשפט הפלילי אשר נועד להבטיח שוויון בפני החוק ולמנוע שרירות בענישה. עקרון זה מורה כי יש להחיל שיקולי ענישה דומים על מי שביצעו עבירות דומות במהותן, בנסיבות דומות ובעלי נסיבות אישיות דומות. עקרון זה מקבל משנה חשיבות כאשר מדובר בנאשמים שונים המורשעים בגדרה של אותה פרשה. במצב דברים זה מצדד עקרון אחידות הענישה בהטלת עונשים דומים על מי שביצעו מעשים דומים וכן בשמירה על יחס של שקילות בין מבצעיהם של מעשים הנבדלים זה מזה במניינם, חומרתם או בנסיבותיו האישיות של המבצע [ראו למשל: ע"פ 2274/12 אבו מאדי נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (27.2.2013); ע"פ 7350/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (14.1.2013) (להלן: עניין פלוני); ע"פ 4450/11 עספור נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (8.2.2012)]. יחד עם זאת, מובן כי ענישה אינה יכולה להידמות לפעולת חישוב אריתמטית, ועקרון אחידות הענישה אינו יכול להוביל להעתקה מכאנית ומאולצת של עונשים או של שיקולי ענישה מנאשם אחד למשנהו. כמו כן, עקרון אחידות הענישה הינו שיקול אחד בלבד במכלול השיקולים הרלוונטיים לענישה, ואין מדובר בעקרון-על שאין אחריו ולא כלום [ראו למשל: עניין פלוני, פסקה 10; ע"פ 3117/12 ארביב נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (6.9.2012)]. 20. במקרה דנן סבורני כי לא קיים יחס מספק של שקילות בין העונש אשר הושת על אבו ליל לבין העונש אשר הושת על שאני. הטעם שהביאני למסקנה זו הוא כי המעשים אשר בביצועם הורשע אבו ליל פחוּתים בחומרתם מן המעשים אשר בביצועם הורשע שאני. כך, בעוד שאני הורשע בביצוע עבירות בשמונה אירועים נפרדים, אבו ליל הורשע בביצוע עבירות בשני אירועים בלבד. כמו כן, בעוד שאני הורשע בביצוע עבירות סחיטה באיומים, אבו ליל הורשע "רק" בעבירות הסיוע לסחיטה באיומים. כידוע, עונשו של המסייע נקבע כמחצית מעונשו של המבצע העיקרי [ראו: סעיף 32 לחוק העונשין]. להכרעה זו של המחוקק, אשר פועלה הישיר הוא בעניין עונשי המקסימום, צריך שתהיה השפעה גם על גזירת הדין, באופן בו עונשו של המסייע צריך שיהיה, ככלל, קל מזה של המבצע העיקרי, כך שישמר יחס מתאים של שקילות בין עונשו של המסייע לבין עונשו של המבצע העיקרי. אולם, כאמור, מלאכת גזירת הדין היא תמיד אינדיבידואלית ומשתנה לפי נסיבותיו המיוחדות של המקרה ושל הנאשם. לפיכך, אין מדובר בכלל מכאני המחייב העמדת עונשו של המסייע על מחצית עונשו של המבצע העיקרי, ויש להתחשב, כתמיד, במכלול הנסיבות הרלוונטיות לענישה [ראו למשל: ע"פ 1438/14 בראזי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (‏26.3.2014); רע"פ 792/14 סבאג נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (16.3.2014); ע"פ 7924/12 הרצריקן נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (11.2.2013)]. עמד על דברים אלו השופט ס' ג'ובראן בע"פ 4463/12 ארנבורג נ' מדינת ישראל (13.9.2012): "היחס שנקבע בחוק בין עונשו של המבצע העיקרי לבין עונשו של המסייע צריך על דרך הכלל להנחות את בית המשפט בגזירת הדין. יחד עם זאת, אין לומר כי מדובר ביחס שיש להקפיד על קיומו באורח דווקני ותיתכנה סטיות ממנו בשים לב לנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון... אכן, מלאכת גזירת העונש אינה משימה טכנית הנשענת על יישום פעולות מתמטיות, אלא היא פעולה של איזון עדין בין מספר רב של שיקולים, שחלקם עניינו בנאשם עצמו וחלקם האחר נוגע לאינטרס הציבורי. בית המשפט נדרש, בבואו לגזור את דינו של נאשם, לשקול את עניינו הפרטני של הנאשם ולתת לנסיבותיו, לפוטנציאל השיקומי שלו ולגורמים רלוונטיים נוספים את המשקל ההולם.על כן, אין המדובר בגזירה אוטומטית של מחצית העונש בעניינו של המסייע מהעונש שנגזר על המבצע העיקרי, ויש שהנסיבות הפרטיקולאריות מחייבות הטלת עונש ביחס שונה". 21. עיון בנסיבות המקרה שלפנינו מגלה כי ראוי להחיל על המערערים שיקולים דומים בעניין הענישה. כאמור, נסיבות ביצוע העבירות על ידי שני המערערים הן דומות וכך גם הערכים החברתיים אשר נפגעו כתוצאה מביצוע העבירות. ההבחנה הרלוונטית העיקרית בין המערערים לעניין הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות הן מספר האירועים המרכיבים את העבירות בהן הורשעו והעובדה שאבו ליל הורשע בעבירות הסיוע לסחיטה באיומים בעוד שאני הורשע בעבירות הסחיטה המוגמרות. הבחנות אלה הן הצריכות לשרטט, בעיקר, את היחס הראוי שבין עונשו של שאני לזה של אבו ליל. אמנם, קיימים הבדלים רלוונטיים נוספים בין שאני לאבו ליל, בעיקר בכל הנוגע לנסיבותיהם האישיות. כך, אבו ליל, להבדיל משאני, הוא נעדר עבר פלילי. כמו כן, בעת גזירת עונשו של שאני יש להביא בחשבון כנסיבה לקולא את מחלתה של אישתו, נסיבה אשר אינה מתקיימת בעניינו של אבו ליל. אולם, באיזון הכולל נדמה כי ההבחנה המשמעותית ביותר שבין המערערים נעוצה במספר העבירות שביצעו ובסוג העבירות בהן הורשעו. לטעמי, בחינת העונשים אשר הושתו על המערערים וההבחנות שלעיל באספקלריה של עקרון אחידות הענישה מגלה כי לא מתקיים יחס מספק של שקילות בין עונשו של שאני – אשר הורשע בביצוע שמונה עבירות של סחיטה באיומים – לבין עונשו של אבו ליל – אשר הורשע בביצוע שתי עבירות של סיוע לסחיטה באיומים. לפיכך, לטעמי, ראוי להקל במידת מה בעונשו של אבו ליל, וזאת במטרה ליצור יחס מתאים של שקילות בין העונש אשר הושת עליו לבין העונש אשר הושת על שאני. אולם, כאמור, עקרון אחידות הענישה אינו מורה על עריכת השוואה "אריתמטית" בין עונשם של המערערים. לפיכך, ברי כי אין מקום לחלק בארבע (בשל מספר האירועים) או בשתיים (בשל ההרשעה בעבירת הסיוע) את עונשו של שאני כדי להגיע לעונש הראוי לאבו ליל. בשים לב להבחנות שבין המערערים ולמכלול שיקולי הענישה, סבורני כי ההקלה הנדרשת היא הקלת מסוימת, בת שישה חודשים. 22. למסקנה דומה ניתן להגיע גם בדרך נוספת, וזאת באמצעות בחינת העונשים אשר הושתו על המערערים מנקודת המבט של מידת החפיפה או הצבירה שבין העונשים המתאימים לכל אחד מהאירועים המרכיבים את העבירות בביצוען הם הורשעו. כזכור, בית המשפט המחוזי קבע כי מתחמי הענישה ההולמים את העבירות שביצע אבו ליל בכל אחד משני האירועים נע בין שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות לבין 24 חודשי מאסר בפועל, וכי ראוי למקם את עונשו ברף הנמוך של המתחמים. לנוכח החלטות אלה נראה כי העונש הכולל אשר הושת על אבו ליל נקבע תוך צבירה כמעט מלאה של העונשים המתאימים לכל אחד משני האירועים. אולם, כאמור, עונשו של שאני נקבע תוך חפיפה ניכרת בין העונשים המתאימים לשמונה העבירות שבביצוען הוא הורשע. יוצא, כי קיים פער ניכר בין המערערים בכל הנוגע לשיטת הצבירה או החפיפה של העונשים אשר נבחרה בעניינם. 23. ההכרעה בשאלה האם לחפוף או לצבור עונשים היא שאלה משפטית המודרכת על ידי שיקולי ענישה מגוונים ונתונה לשיקול דעתו של בית המשפט הגוזר את הדין. עמד על שיקולים אלו השופט א' שהם בעניין והבה: "...נתון לבית המשפט שיקול דעת לקבוע האם ירוצו העונשים במצטבר או שמא בחופף. במסגרת הפעלת שיקול דעתו, 'על בית המשפט לאזן בין האינטרס החברתי במצוי הדין לבין האינטרס האנושי, נקיטת מידת חסד עם הנאשם, המאפשרת לו לרצות את העונש החמור כדי לכפר על עוונותיו'... בפסיקה התגבשו שלל שיקולים מנחים, אשר בכוחם להשפיע על מלאכת איזון זו, וביניהם: עוצמת הזיקה המתקיימת בין המעשים השונים; חומרת העבירות בהן הורשע הנאשם; נסיבות המעשה והעושה; שיקולי גמול והרתעה; מידת הפגיעה והנזק שמעשי הנאשם יצרו; וכיוצא באלו" [שם, פסקה 152]. כן ראו את דברי המשנה לנשיא מ' חשין בדנ"פ 8086/01 אייזן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 625 (2005): "הוראת חפיפה או הצטברות עונשים נועדה לאפשר לבית-המשפט להתאים עונש למעשה – לכל הרשעה עונש כראוי לה, וְלַמִּכְלוֹל עונש כולל המאזן בין כל השיקולים שלעניין" [שם, עמ' 663]. יוצא, כי ההחלטה האם לחפוף או לצבור עונשים בגין עבירות שונות נטועה בליבם של דיני הענישה ומהווה חלק בלתי נפרד מגזר הדין. מובן גם כי להחלטה בעניין זה חשיבות מעשית רבה עבור הנאשם שהורשע בדין, שכן יש בה כדי להשפיע באופן ניכר על העונש הכולל אשר יושת עליו. לפיכך, סבורני כי עקרון אחידות הענישה, אשר חולש על כלל מרכיביה של הענישה, חל גם על ההחלטה האם לצבור או לחפוף עונשים המתאימים לאירועים שונים. על כן, בהעדר טעמים ממשיים המצדיקים הבחנה בין נאשמים שהורשעו בגדרה של אותה פרשה, מורה עקרון אחידות הענישה כי שיקולים דומים ישמשו את בית המשפט בבואו להכריע האם לצבור או לחפוף את עונשם. 24. במקרה דנן, כמפורט לעיל, נסיבותיהם האישיות של המערערים אינן מגלות הבחנה ממשית המצדיקה החלתם של שיקולי ענישה שונים באופן ניכר על המערערים אשר הורשעו בגדרה של אותה פרשה. גם נסיבות ביצוע העבירות על ידי המערערים הן דומות, וההבחנות המשמעותיות ביותר ביניהם נעוצות במספרן של העבירות שביצעו ובסוג העבירות בהן הורשעו, נסיבות התומכות בהקלה בעונשו של אבו ליל. על כן, סבוני כי הפער הניכר שבין טכניקת הצבירה שנקבעה בעניינו של שאני לבין שיטת החפיפה שנקבעה בעניינו של אבו ליל, מצדיק אף הוא הקלה מסוימת בעונשו של אבו ליל, באופן שיבטא חפיפה מסוימת בין העונשים המתאימים לשני האירועים המרכיבים את העבירות אשר בביצוען הוא הורשע. אולם, כאמור, מלאכת הענישה אינה מלאכה טכנית. לפיכך, גם בעניין זה לא ניתן "להדביק" באופן אוטומאטי את טכניקת החפיפה שנבחרה בעניינו של שאני על עונשו של אבו ליל. "עקרון אחידות הענישה נועד למנוע אפלייה בין נאשמים שפשעו יחדיו ובנסיבות דומות; אך לא בא לכפות על בית המשפט אמת-מידה עונשית מוטעית, רק מפני שהיא ננקטה במקרהו של אחד הנאשמים המשותפים" [השופט מצא בע"פ 5450/00 שושני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (21.1.2002)]. על כן, סבורני כי אין מקום להורות על חפיפה "עמוקה" בין העונשים המתאימים לשתי העבירות שבביצוען הורשע אבו ליל, ודי בחפיפה מסוימת אשר תוביל להקלה בת מספר חודשים בעונשו. 25. סוף דבר – אציע לחברי לדחות את ערעורו של שאני ולקבל את ערעורו של אבו ליל באופן בו עונש המאסר בפועל אשר הושת עליו יופחת בשישה חודשים ויועמד על 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל. יתר מרכיבי העונש יוותרו בעינם. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ‏כ"ח באלול התשע"ד (‏23.9.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14025800_W04.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il