ח.ד. מחלבות דשן בע"מ נ. עיריית תל אביב-יפו

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2579/24 לפני: כבוד השופט א' שטיין כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופטת ר' רונן המערערות: 1. ח.ד. מחלבות דשן בע"מ 2. א.ד אלוני ישראל תל אביב בע"מ 3. החברה לפיתוח מתחם תג"ר בע"מ נ ג ד המשיבות: 1. עיריית תל אביב-יפו 2. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב-יפו המשיבות הפורמליות: 1. ריה חברה בע"מ 2. שדמות הגליל ייזום ובנייה בע"מ 3. קיטה ויקטור ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט י' אטדגי) שניתן ביום 28.2.2024 בת"א 8379-10-23; בקשה לעיכוב ביצוע בשם המערערות: עו"ד משה י' קמר בשם המשיבות: עו"ד אלון גרוסבוים פסק-דין השופט א' שטיין: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט י' אטדגי) אשר ניתן ביום 28.2.2024 בת"א 8379-10-23, ואשר בגדרו סולקה על הסף תביעת המערערות לביטול פסק דין שניתן בהסכמה במסגרת הליך אחר שהתנהל בין הצדדים. הרקע לערעור והליכים קודמים המערערות הן בעלות הזכויות במקרקעין בתל אביב בהם הן מנהלות עסק לייצור ומכירת מוצרי חלב (להלן: המקרקעין). בשנת 2019 הופקעו המקרקעין בהתאם לסעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור), 1943. בעקבות כך, בשנת 2020 הגישו המשיבות, עיריית תל אביב והוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב, תביעה לפינוי המקרקעין ומסירת החזקה בהם לידי העירייה (ה"פ 46003-10-20; להלן: תביעת הפינוי). ביום 21.9.2022, במסגרת תביעת הפינוי, הגיעו הצדדים להסכמות אשר קיבלו תוקף של פסק דין (להלן, בהתאמה: הסכם הפשרה ופסק הדין הקודם), כדלקמן: "1. הפיצוי שלא שנוי במחלוקת – 500,000 ש"ח + מע"מ – ישולם במעמד הפינוי כנגד פינוי המבנים והריסתם בפועל ופינוי ההריסות. ההריסות ופינוין יתבצעו על ידי [המערערות – א.ש.] ולצורך כך [המשיבות – א.ש.] יעבירו [למערערות – א.ש.] מקדמה על חשבון הפיצוי. 2. [המערערות – א.ש.] שומרות על זכותן להגיש תביעה כספית לפיצוי ריאלי [והמשיבות – א.ש.] שומרות על כל טענותיהן בנדון. 3. מועד הפינוי ייקבע על-ידי בית המשפט על דרך הפשרה לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט וללא הנמקה בין המועדים 1.4.2023 ל-31.12.2023, וזאת לאחר שהצדדים יגישו טיעון קצר בכתב לעניין זה בלבד. 4. כל צד יישא בהוצאותיו." בהמשך, לאחר שהגישו הצדדים את טיעוניהם בעניין זה, קבע בית המשפט המחוזי את מועד הפינוי ליום 15.10.2023. שבועיים בלבד לפני מועד הפינוי שנקבע, הגישו המערערות תביעה לבית המשפט המחוזי במסגרתה עתרו לביטול הסכם הפשרה. זאת, מאחר שלטענתן נפל פגם בהסכמתן לפשרה, שכן הן טעו או הוטעו לחשוב כי עבודות הפיתוח שלשמן הופקעו המקרקעין (להלן: העבודות) עתידות להתבצע באופן "מיידי". לטענת המערערות, התברר להן כי אין למשיבות כל תוכנית קונקרטית, תקצוב או אישורים מתאימים לביצוע העבודות במועד ידוע; וכי במקטעי דרך נוספים הסמוכים למקרקעין לא בוצעו העבודות, על אף שמקרקעין אלו פנויים מזה שנים רבות. המערערות טענו כי הדרישה לקיומו של "צורך מיידי" כתנאי לפינוי מקרקעין מופקעים נקבעה גם בפסיקה. עוד טענו המערערות, כי תנאי לפינוי המקרקעין ולמסירת החזקה בהם הוא כי יתקבל אישור מועצת העיר לסלילת הכביש המתכוננת במקרקעין – וזה טרם התקבל. המשיבות הגישו בקשה לסילוק תביעת המערערות על הסף. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשה ומחק את התביעה. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי לא נמצאו במקרה דנן טעמים משכנעים וכבדי משקל אשר מצדיקים – בהתאם לאמות המידה המחמירות שנקבעו בפסיקה – את ביטול הסכם הפשרה. בנוגע לטענות לטעות ולהטעיה נקבע כי "עיון בפירוט העובדות הפרושות בכתב התביעה [מטעם המערערות – א.ש.] מעלה כי המדובר בעובדות שהיו ידועות וברורות ל[מערערות – א.ש.], בעת שהן נתנו את הסכמתן להסכם הפשרה" (פסקה 13 לפסק הדין); וכי המצב הקיים במקטעי הדרך הסמוכים למקרקעין היה ידוע למערערות, וזה לא מנע מהן לתת את הסכמתן לפשרה שגובשה. עוד נקבע, כי הסכם הפשרה לא הותנה בתנאים כלשהם, ולכן העדר אישור מועצת העיר לסלילת הכביש (אם בכלל נדרש אישור כזה), אינו מהווה שינוי נסיבות המצדיק את ביטול ההסכם. בית המשפט המחוזי הוסיף והטעים כי הנזק שעלול להיגרם לציבור מאי-פינוי המקרקעין מחזק את הצורך בקבלת הבקשה לסילוק על הסף. כמו כן, עמד בית המשפט על השימוש לרעה שעשו המערערות בהליכי משפט בכך שהגישו את התביעה לביטול בחלוף עשרה חודשים משניתן פסק הדין הקודם וזמן קצר בלבד לפני מועד הפינוי. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו המלווה בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. טענות הצדדים המערערות שבות וטוענות כי הן הוטעו לחשוב כי המקרקעין דרושים למשיבות באופן מיידי, ואולם לאחר מתן פסק הדין הקודם התברר להן, כך נטען, כי אין למשיבות תוכנית מיידית לביצוע העבודות (בהקשר זה, מפרטות המערערות שורה של מקטעי דרך הסמוכים למקרקעין אשר לטענתן העבודות המתוכננות לא בוצעו בהם). את טענתן באשר להטעיה מטעם המשיבות מבססות המערערות על האמור בתביעת הפינוי שהגישו המשיבות, לפיו "העבודות מיועדות לביצוע מיידי במקטעים הפנויים ובאלה שיתפנו". המערערות מוסיפות כי טענותיהן בדבר טעות והטעיה טעונות בירור עובדתי, ואילו בית המשפט המחוזי דחה טענות אלו מבלי לערוך בירור כאמור (אלא אך בהסתמך על משפטים הלקוחים מכתב תביעתן). כמו כן, לשיטת המערערות, מצב הדברים הנטען על-ידן מהווה שינוי נסיבות מהותי אשר מצדיק את ביטול פסק הדין הקודם; וכי ממילא במצב דברים זה לא מתקיימים התנאים למסירת המקרקעין. המשיבות מצדן טוענות כי יש לדחות את הערעור. לטענת המשיבות, מסירת המקרקעין בהתאם להסכם הפשרה, כפי שאושר בפסק הדין הקודם, לא הותנתה בתנאים כלשהם. נטען, כי אם סברו המערערות כי יש להתנות את הפינוי בתנאים – היה עליהן לדרוש זאת במסגרת הסכם הפשרה, ואין הן יכולות לקרוא כעת להסכם הפשרה תנאים שאינם כלולים בו. המשיבות מוסיפות וטוענות כי בניגוד לנטען על-ידי המערערות, במקטעי הדרך השונים בוצעו עבודות פיתוח לטובת הציבור (כאלה שניתן היה לבצע בנסיבות העניין); וכי המשך העבודות יבוצע לאחר שהמערערות ימסרו את המקרקעין – ללא כל צורך בהחלטה, תכנית או תקציב מיוחדים. המשיבות מדגישות כי המערערות הן אלו אשר מעכבות את ביצוע העבודות ובכך פוגעות פגיעה חמורה באיכות חיי הציבור ומסכנות את ביטחונו. דיון והכרעה לאחר עיון בכתובים שהונחו לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות – זאת, מכוח סמכותנו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הסכם הפשרה שאושר בפסק הדין הקודם הוא פשוט, ברור וממצה. הסכם זה אינו כולל תנאים – כאלה הקושרים אותו למצב הפיתוח בסביבת המקרקעין; וממילא אין בו שום תנאי מוקדם למסירת המקרקעין בהגיע מועד הפינוי. על כן, ניסיונן של המערערות לטעון כי לא בשלה העת למסירת המקרקעין חסר כל שחר. המערערות תולות את יהבן בדרישת "הצורך המיידי" של הרשות אשר, לשיטתן, אומצה בפסיקה כתנאי למסירת מקרקעין מופקעים. דא עקא, אף אם נניח כי תנאי זה לא מתקיים בענייננו (ואין כל צורך להידרש לשאלה זו) – אין בכך כדי להועיל למערערות, שכן דרישה זו עשויה להיות רלבנטית רק לצורך הכרעה בתביעה למסירת המקרקעין ולא כתנאי למסירתם בהתאם להסכם פשרה שלא נקבע בו תנאי כאמור (הסכם אליו הגיעו הצדדים לאחר שבחרו לסיים באופן זה את הסכסוך ביניהם, מבלי לנהל הליך משפטי מלא בתביעת הפינוי, שבגדרו בלבד היה מקום לטעון בנדון דידן; ראו והשוו: ע"א 647/20 אלישקוב נ' א.ר.א.ב בונוס בע"מ, פסקה 15 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (2.9.2021)). כך גם אין כל ממש בטענת המערערות כי יש לבטל את הסכם הפשרה מאחר שהן הוטעו לחשוב שהמקרקעין דרושים למשיבות באופן מיידי. כאמור, עניין לנו בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. הלכה היא עמנו כי ביטולו של הסכם כזה יֵעשה במשורה, ובמקרים חריגים בלבד (ראו, מני רבים: ע"א 7410/23 איפרגן נ' סנדרס, פסקה 9 (23.10.2023)). אכן, במקרים בהם נפל פגם חוזי בכריתת הסכם הפשרה, "עשוי הדבר להביא לביטול פסק הדין שניתן בהסכמת הצדדים [...] זאת, ובלבד שישנם 'טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל' חרף הפגיעה הכרוכה בעקרון סופיות הדיון" (עניין אלישקוב, פסקה 20 לפסק דינו של השופט י' אלרון, ההדגשה הוספה – א.ש.; וכן ראו: ע"א 5914/03 שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח, פסקה 7 (1.5.2005); ע"א 11750/05 שמר נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 9 (15.11.2007); בע"מ 4820/12 פלוני נ' פלונית, פסקה 10 (19.7.2012)). עוד נקבע בהקשר זה, כי ניתן יהיה לקבל טענה של טעות לצורך ביטולו של הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין, רק מקום בו התגלתה טעות כה חריגה בעוצמתה ובטיבה, אשר "גילויה משמיט את הבסיס מתחת להסכם הפשרה כפי שנכרת" (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 605 (1997), ההדגשה הוספה – א.ש.); וכן נקבע כי "נדרש שהפגם החוזי יהיה פגם מהותי היורד לשורש ההסכמה החוזית שבין הצדדים" (ע"א 5858/19 פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ נ' אופיר, פסקה 29 (5.7.2022), ההדגשה הוספה – א.ש.). המקרה שלפנינו אינו בא בגדר המקרים החריגים הללו. במסגרת תביעת הפינוי, הסכימו הצדדים, שנתיים לאחר פתיחת ההליך, לפינוי המקרקעין בטווח של עד שנה ו-3 חודשים מהמועד בו נתנו את הסכמתם. כך גם, מצב הפיתוח של תוואי הדרך בסביבת המקרקעין היה ידוע למערערות, כטענתן, "מזה שנים". בנסיבות אלו, קשה לראות, ולוּ על-פניו, בהתבסס על טענות המערערות עצמן ועל טיבו של הסכם הפשרה וההליך שקדם לו, כיצד בדיוק הוטעו המערערות בנוגע ל"מידת המידיות" שבה נדרשים המקרקעין. לא זו אף זו: המערערות, ממילא, לא הציגו כל הסבר מדוע היה בכוחה של סוגיה זו כדי להניא אותן מלהסכים למתווה שנקבע. זאת ועוד: העיתוי בו בחרו המערערות להגיש את תביעת הביטול, "בדקה ה-90" לפני הפינוי שנקבע (ובשים לב לכך שהן לא החלו במלאכת הריסת המבנים הקיימים על המקרקעין, כפי שהתחייבו בהסכם הפשרה); ובהתחשב בעובדה כי המחלוקת שלפנינו נסבה אך על מועד הפינוי ולא על עצם הפינוי – מעלה חשש ממשי להתנהלות חסרת תום לב, העולה כדי ניסיון לפתוח מחדש את הסכסוך בין הצדדים בניגוד לעיקרון הסופיות אותו ביקשה הפשרה להגשים. לניסיון זה לא ניתן לתת יד. בית משפט זה קבע, פעמים אין-ספור, כי – "למוסד הפשרה נודעת חשיבות רבה הן לצדדים לסכסוך, הן למערכת המשפטית והן לציבור בכללותו. תכונה מרכזית בהסכמי פשרה, החשובה לענייננו, הינה סופיות הדיון באופן המבטא את מימוש ציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים. נטילת אלמנט הסופיות מהסכם פשרה באופן המותיר פתח להתדיינויות משפטיות עתידיות, פוגעת בוודאות המשפטית, [ו]נוטלת את התמריץ העיקרי לעריכתם של הסכמים אלה" (רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3) 49, 60 (2003)). לבסוף, וזה העיקר, נראה כי המשיבות נכונות לבצע את העבודות הנדרשות וכי, לדבריהן, המקרקעין נחוצים להן כדי להבטיח את האינטרס הציבורי ואת שלום הציבור. מכל האמור עולה, אפוא, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, כי במקרה דנן לא מתקיימים טעמים מיוחדים, משכנעים וכבדי משקל – אשר עשויים להצדיק את ביטולו של הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין; כמו כן, ברי הוא כי אין בפנינו פגם חוזי מהותי אשר יורד לשורש העניין. סוף דבר הערעור נדחה אפוא בזאת, ועמו נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. במכלול נסיבות העניין, ונוכח המתכונת הדיונית שבה ניתן פסק הדין, לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ג' בתמוז התשפ"ד (‏9.7.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 24025790_F03.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1