מוריס נ' מפקד פיקוד העורף ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2579/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ העותר: שמשון רפאל מוריס נ ג ד המשיבים: 1. מפקד פיקוד העורף 2. שירות הביטחון הכללי עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ‏י"ג בניסן התשפ"ב (‏14.4.2022) בשם העותר: עו"ד יצחק בם בשם המשיבים: עו"ד אבי מיליקובסקי פסק-דין השופט י' עמית: 1. עניינה של העתירה שלפנינו בצו הגבלה שהוצא כנגד העותר לפי תקנות 6(2), 108, 109 ו-110 לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945 (להלן ובהתאמה: הצו ו-תקנות ההגנה). הצו אוסר על העותר להיכנס, לשהות ולהימצא בשטח הר הבית והעיר העתיקה בירושלים, אלא אם הדבר הותר לו בכתב מטעמו של מפקד פיקוד העורף (להלן גם: המשיב) או בהתאם לזימון שהוצא במסגרת חקירה או הליך משפטי על פי דין. תוקף הצו הוא לתקופה של כ-50 ימים, החל מיום חתימתו ב-11.4.2022 ועד ליום 31.5.2022. בצו נמסרה לעותר פרפרזה בדבר הטעמים להוצאת הצו, שזו לשונה: "1. ממידע עדכני מוכר כי בכוונתך לממש פעילות פרובוקציה העשויה להשליך על המצב הביטחוני בהר הבית והעיר העתיקה, בדגש על תקופת הרמדאן וחג הפסח. 2. בנוסף, מוכר כי השתתפת בעבר במספר פעולות פרובוקציה למול הר הבית לדוגמה כוונות לכניסה מסוערבת להר הבית דרך שערי המוסלמים ונסיונות הברחת גדיים לעיר העתיקה והר הבית לשם הקרבת קורבן. 3. לאור האמור, מוערך כי קיים סיכון ביטחוני מכניסתך לשטח העיר הע"ע [כך במקור – י"ע] והר הבית כמפורט בצו". 2. כפי שעולה מהפרפרזה, אין זו הפעם הראשונה שעניינו של העותר מובא בפני גורמי הביטחון וננקטים כלפיו צעדים מנהליים בקשר לפעילותו בהר הבית. העותר מציג עצמו כיו"ר תנועת "חוזרים להר" הפועלת למען חידוש הפולחן היהודי בהר הבית, פעילות המוגדרת על ידי המשיבים כ"פרובוקטיבית", אך לדבריו מדובר בפעילות חוקית ולא אלימה. במהלך חג הפסח 2016 העותר הורחק מתחומי העיר ירושלים, הפר את הצו ונעצר. בהמשך, נאסר עליו לשהות בתחומי העיר בתקופת חגי תשרי, ועתירה שהוגשה בנושא נדחתה (בג"ץ 8026/16 מוריס נ' מפקד פיקוד העורף (20.10.2016) (להלן: בג"ץ 8026/16)). העותר נעצר בחג הפסח בשנים 2020 ו-2021 לאחר שניסה להבריח ברכבו גדי להר הבית. בדצמבר 2021 שודרה כתבה טלוויזיונית בדבר מאמצי העותר וחבריו להיכנס להר הבית ולהתפלל כשהם מחופשים לערבים, העותר נעצר ושוחרר בהמשך. עוד קודם לכן, ביום 13.12.2021 הוחלט על הוצאת צו הגבלה נוסף כנגד העותר, לנוכח הערכת גורמי הביטחון כי קיים סיכון בטחוני מכניסתו לאזור. צו זה הוצא לתקופה של שלושה חודשים, קרי עד ליום 13.3.2022. גם עתירה שהוגשה כנגד הצו הנ"ל, נדחתה (בג"ץ 194/22 מוריס נ' מפקד פיקוד העורף (‏15.2.2022) (להלן: בג"ץ 194/22)). 3. לדברי העותר, הצו הנוכחי הוצא בעקבות בקשה שהגיש למשטרת ישראל לאפשר לו להקריב קורבן בהר הבית בחג הפסח הבעל"ט. ביום 29.3.2022 קיבל העותר הודעה על כוונה להוציא נגדו צו הגבלה וניתנה לו הזדמנות להעלות את השגותיו בכתב. ההשגות נדחו על ידי מפקד פיקוד העורף במכתבו מיום 10.4.20022, וצו ההגבלה נחתם כאמור ביום 11.4.2022. 4. מכאן העתירה שלפנינו. טענות העותר נוגעות הן למישור העקרוני ולצורך בהגבלת שיקול דעתם של המשיבים בהוצאת הצו, הן במישור הפרטני והן לגבי מידתיות הצו. לטענת העותר, הסמכות לפי תקנות ההגנה צריכה להיות מוגבלת למקרים קיצוניים שבהם קיים חשש בדרגה של וודאות קרובה כי האדם מושא צו ההגבלה יפעל באלימות נגד הזולת. מקרים אחרים, כך לשיטת העותר, צריכים להיות מטופלים באמצעות הליכים פליליים רגילים ולא באמצעות סמכויות שעת חירום דרקוניות. העותר טען כי פעילותו היא פוליטית-ציבורית גלויה שאינה אלימה, ואינה יכולה להיות טעם להגבלה מנהלית. נטען כי הצו נועד לעקוף את הליכי המעצר הפליליים שהתנהלו נגד העותר, שבסופם הורה בית המשפט על שחרורו בתנאים, וכי לא מתקיים קשר רציונלי בין הרחקת העותר לבין מטרת המשיבים למנוע הקרבת קורבן על ידי יהודים בהר הבית. 5. המשיבים טענו כי יש לדחות את העתירה, שכן ההגבלות שהושתו על העותר מבוססות על מידע מודיעיני עדכני המלמד על הסכנה הנשקפת לציבור ולסדר הציבורי, וכי הצו שהוצא הוא סביר ומידתי. המשיבים עדכנו במסגרת תשובתם כי במהלך הלילה, ה-14.4.2022, לאחר הגשת העתירה, נעצר העותר בביתו בצו שופט, וכי במהלך המעצר אותר בביתו גדי אשר הוחרם. בית המשפט הפלילי שדן בעניינו הורה על שחרורו ממעצר בתנאים מסוימים, אך נכון למועד כתיבת שורות אלה, העותר עודנו עצור מחמת סירובו להשתחרר בתנאים עליהם הורה בית המשפט. לבקשתו, הורינו על הבאת העותר לדיון בעניינו באמצעות השב"ס והמשטרה. 6. דין העתירה להידחות. 7. איני מוצא להרחיב ביחס לטענות הנוגעות לאופן הפעלת הסמכות מכוח תקנות ההגנה וטענת העותר כי אין להפעיל את הסמכות אלא במקרים של פעולות אלימות. טענות דומות הועלו בעתירתו הקודמת של העותר ונדחו לגופן. אביא מדבריי בבג"ץ 8026/16: "[...] טענתם של העותרים כי רק פעולות אלימות מצדם יכולות להצדיק הגבלה של זכות התנועה, אינה מקובלת עלי כלל וכלל. ענייננו בהר הבית, מקום נפיץ ורגיש מאין כמוהו הן בימי חול ובוודאי בימי מועד וחג של הדתות השונות, הן בשגרה ובוודאי במצב הביטחוני הנוכחי בישראל בכלל ובירושלים ובעיר העתיקה בפרט (השוו בג"ץ 2697/04 סלומון נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד נח(4) 572, 574 (2004)). לצערנו, ניתן להמשיל את הר הבית לחבית חומר נפץ אשר אך ממתינה לזיק קטן על מנת להצית תבערה גדולה. מי ששופך נפט ליד החבית אינו נוקט בכל פעולה אלימה, אך פוטנציאל הסכנה לשלום הציבור ולסדר הציבורי עקב כך ברורה וידועה. לכן, איני מקבל את התזה של ב"כ העותרים, ולפיה לא ניתן לנקוט בפעולה של מניעה מראש אלא רק בדיעבד, אם וככל שיתברר שפעולה מסוכנת של העותרים מהווה הפרה של החוק..." (שם, פסקה 7; וראו גם בג"ץ 194/22, פסקה 7). דברים אלה יפים ונכונים גם בימינו (עוד על הרגישות הטמונה בהר הבית, ראו דבריי בבג"ץ 2818/20 עציון נ' ראש הממשלה, פסקה 6 (‏19.5.2020)). הפסיקה הכירה זה מכבר בתוקפן של תקנות ההגנה ובאפשרות להטיל מגבלות על חופש התנועה של הפרט באמצעים מנהליים, בהחלטת הרשות המוסמכת (בג"ץ 6358/05‏ ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף, פסקה 11 (12.1.2006)). משכך, איני רואה לחזור ולהידרש לטענות העותר, ואף איני רואה להידרש להליך הפלילי שננקט כנגדו, באשר התכלית המניעתית של ההליך המנהלי דנן, אינה כתכליתו של ההליך הפלילי שמתנהל כנגד העותר בערכאות אחרות ועל פי סדרי דין אחרים. 8. בדיון שהתקיים בפנינו שמענו את טיעוני הצדדים, ובהסכמת העותר עיינו בחומר חסוי שהוצג מטעם גורמי הביטחון. לאחר בחינת הדברים, הגענו למסקנה כי קיימת תשתית מספקת להוצאת הצו מושא העתירה. הצו מוגבל מבחינת גיאוגרפית לאזור הר הבית והעיר העתיקה, אזור שאינו אזור מגוריו של העותר, והצו תחום לתקופה מסוימת ורגישה הכוללת את חג הפסח, חודש הרמדאן ויום העצמאות. בצו אף צוין כי העותר רשאי להגיש בקשה פרטנית בכתב להיתר גישה לכותל המערבי, ככל שהוא חפץ בכך. לא נעלמה מעיני סמיכות הזמנים שבין הצו הקודם לצו הנוכחי והתקופה המצטברת שבה יהיה העותר נתון במגבלות. עם זאת, בנסיבות העניין, ולנוכח הערכת גורמי הביטחון לסכנה הנשקפת מהעותר ולפגיעה בביטחון המדינה, מדובר בהחלטה מידתית המאזנת כראוי בין זכויות העותר לאינטרסים הקשורים בביטחון המדינה והסדר הציבורי. אי לכך, לא קמה עילה להתערבותנו בעניין הנדון. 9. הערה לפני סיום. העותר הצהיר בריש גלי כי הפר צווים קודמים שניתנו בעניינו, ושב והצהיר במכתבו למשיב כי ככל שיוחלט על הוצאת הצו בעניינו אין בכוונתו לקיימו. נאמר את המובן מאליו והוא שאת הוראות הדין יש לקיים, והתנהלותו של העותר חמורה ומקוממת. על העותר לפעול בהתאם לצו שהוצא ואם לא יעשה כן יהיה חשוף לכך שינקטו נגדו ההליכים המתאימים. 10. סיכומו של דבר, שלא מצאנו עילה להתערב בשיקול דעתו של המשיב בהוצאת הצו הנדון. אי לכך, העתירה נדחית. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ג בניסן התשפ"ב (‏14.4.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 22025790_E02.docx מנ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il