עמר אחמד אידריס נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2579/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2579/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: עמר אחמד אידריס נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 13.2.12 בת"פ 48367-05-11 שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר ע' מודריק תאריך הישיבה: כ"ז בתמוז התשע"ב (17.7.2012) בשם המערער: עו"ד עלא תלאווי; עו"ד אחמד יאסין בשם המשיבה: עו"ד ארז בן-ארויה מתורגמן לשפה הערבית: מר מוחמד איברהים פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 13.2.2012 (ת"פ 48367-05-11 כבוד השופט ד"ר ע' מודריק). נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של תקיפה לשם גניבה (בצוותא), לפי סעיף 381(א)(2) בנסיבות סעיף קטן (ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בתאריך 22.5.2011, בשעות הלילה, שהו המערער ואדם נוסף בשם אברהים בבית קפה בתל אביב. השניים הבחינו כי בבית הקפה נמצא אדם הנושא עמו סכום כסף רב (להלן: המתלונן). כשיצא המתלונן מבית הקפה ועלה על מונית שירות, עלו השניים אחריו. כשירד מהמונית, ירדו ממנה גם השניים ועקבו אחריו עד שהגיע לפתח ביתו. כשביקש לפתוח את הדלת, התנפל עליו אברהים והכה אותו באגרופים בפניו. המערער הצטרף והכה אף הוא את המתלונן. לאחר מכן, גנב אברהים מהמתלונן כסף מזומן בסך של 2,100 ש"ח, מכשיר טלפון נייד, אישור עבודה, תמונת פספורט ודרכון. אברהים העביר למערער חלק מהכסף שנגנב. כתוצאה ממעשיהם, נחבל המתלונן בראשו וסבל מכאבים ברגלו. ביום 30.1.2012 הרשיע בית המשפט את המערער, בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, וביום 13.2.2012 הטיל עליו עונש של 24 חודשי מאסר בפועל, ושנת מאסר על תנאי לתקופה של שנה. בגזר דינו, התייחס בית המשפט לעונש שהוטל על אברהים, שכלל רכיב של שנתיים מאסר בפועל. בית המשפט קבע, כי על אף טענות המערער שהוצגו בפניו, אין לטעמו הבדל בין שני המעורבים בפרשה ושניהם היו שותפים מלאים לביצוע העבירה. עוד קבע בית המשפט כי אין חשיבות לכך שאברהים הוא זה שתקף ראשון את המתלונן, וכי ניתן אף לראות חומרה יתרה בכך שהמערער הצטרף לתקיפה. כמו כן, התייחס בית המשפט בהקשר זה לכך שהשניים חלקו ביניהם את השלל שגנבו. לבסוף, קבע בית המשפט כי העונש שהוטל על אברהים הוא עונש ראוי בעיניו בנסיבות העניין וכי הוא לא רואה סיבה לסטות ממנו בעניינו של המערער. מכאן הערעור שלפנינו, שבמסגרתו טוען המערער כי העונש שנגזר עליו הוא עונש כבד ומבקש כי נפחית את תקופת המאסר בפועל שהוטלה עליו בבית המשפט המחוזי. עיקר טענותיו של המערער עוסק בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין מקום לאבחן בינו לבין אברהים. לטעתנו, מדובר בקביעה מוטעית. זאת, בין היתר, שכן אברהים הוא זה שהחל בתכנון העבירה ובביצועה, הוא זה שהחל לתקוף את המתלונן והוא זה שנטל ממנו רכוש והחליט כיצד יחולק אותו רכוש. עוד טוען המערער כי הוא מסר גרסה שלמה במשטרה לעניין האירוע, שיתף פעולה באופן מלא והיה אמור להעיד במשפטו של אברהים נגדו. עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן משקל לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות וביניהן לכך שאין לו עבר פלילי, לכך שהוא הגיע לישראל לבדו ולכך שהוא אב לילדים צעירים. עוד טוען המערער כי בית המשפט התעלם מכך שהוא זר במדינה, ושהוא אינו יכול ליצור קשר עם משפחתו בסודן. מנגד, טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המערער הוא עונש ראוי בנסיבות העניין, וכי אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בגזר הדין. עוד טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי המערער ואברהים היו שותפים בצוותא לביצוע העבירה. זאת, בין היתר, שכן המערער היה שותף לתקיפה והרכוש הגנוב חולק ביניהם. עוד טוענת המשיבה כי נסיבותיו האישיות של המערער הובאו בפני בית המשפט המחוזי ונלקחו בחשבון במסגרת גזר הדין. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, בפסקה 11)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה שכזו ממדיניות הענישה באופן שיצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור ואך בשל כך דין הערעור להידחות. מעבר לנדרש, נוסיף כי העונש שהוטל על המערער הוא עונש הולם בנסיבות המקרה. טענתו העיקרית של המערער, כאמור, נוגעת לקביעה לפיה אין מקום לאבחן בינו לבין אברהים. טענה זו אין בידינו לקבל. בעניין זה מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה לנוכח העובדות המתוארות בכתב האישום, ובהן הודה המערער, אין מקום לאבחן בינו לבין אברהים שכן שניהם היו שותפים לביצוע העבירה, שניהם תקפו את המתלונן ושניהם התחלקו בשלל. אף לטעמנו אין חשיבות לכך שאברהים הוא זה שתקף את המתלונן ראשון והמערער הצטרף. בכל הנוגע לנסיבות האישיות של המערער, אין בהן בנסיבות העניין כדי להצדיק את קבלת הערעור. בית המשפט המחוזי היה מודע למצבו של המערער ולכך שהוא נמצא בישראל לבדו ואף הפנה את תשומת לבו של שרות בתי הסוהר לעובדה זו והציע כי יתאפשר לו ליצור קשר עם בני משפחתו. נוסיף, כי אברהים, שותפו של המערער לביצוע העבירה, ערער אף הוא לבית משפט זה וערעורו נדחה לאחרונה. בפסק הדין נקבע כי "מקרים אלימים מסוג זה מציפים לאחרונה את מקומותינו ופוגעים קשות בתחושת הביטחון האישי של כל אזרח. על בתי המשפט להשית בגינם עונש הולם ומרתיע שיהיה בו כדי להרתיע את העבריין הספציפי כמו גם עבריינים פוטנציאליים. זאת, כמובן בהתייחס לכל מקרה ונסיבותיו" (בש"פ 9048/11 מוחמד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.5.2012)). אין לנו אלא להצטרף לדברים אלה. סוף דבר, שוכנענו כי העונש שהוטל על המערער אינו סוטה ממדיניות הענישה הנהוגה באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, ואנו דוחים אפוא את הערעור. ניתן היום, כ"ח בתמוז התשע"ב (18.7.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12025790_H04.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il