בנק הפועלים בע"מ נ. סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 2579/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2579/11 ע"א 2596/11 וערעורים שכנגד לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם המערער בע"א 2579/11 והמשיב בערעור שכנגד: בנק הפועלים בע"מ נ ג ד המשיבה בע"א 2579/11 והמערערת בערעור שכנגד: 1. סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ המשיבים בע"א 2579/11: 2. עו"ד רון נעים המערערים בע"א 2596/11 והמשיבים בערעור שכנגד: המשיבה בע"א 2596/11 והמערערת שכנגד: המשיב בע"א 2596/11: 3. רון נעים ושות' - משרד עורכי דין 1. עו"ד רון נעים 2. רון נעים ושות', משרד עורכי דין נ ג ד 1. סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ 2. בנק הפועלים בע"מ שני ערעורים ושני ערערים שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 1793/04 שניתן ביום 1.2.2011 על ידי כב' השופטת ד' קרת-מאיר תאריך הישיבה: ט"ו בשבט התשע"ד (16.01.14) בשם בנק הפועלים בע"מ: עו"ד יואב הירש; עו"ד גלית פליישר בשם סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ : בשם עו"ד רון נעים ורון נעים ושות' - משרד עורכי דין עו"ד דוד זילר; עו"ד אפיר שגב; עו"ד גילית מנטיבנד עו"ד רון נעים בעצמו פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. שני ערעורים ושני ערעורים שכנגד על פסק דינו מיום 1.2.2011 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' קרת-מאיר) בת"א 1793/04, בגדרו התקבלה תביעת המשיבה 1 בשני ערעורים והמערערת שכנגד – סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ (להלן: סולכור) – ונקבעה חבותם בנזיקין כלפיה של המערער 1 בע"א 2596/11 והמשיב בערעור הנוסף ובערעורים שכנגד (להלן: נעים), ושל המערער בע"א 2759/11 והמשיב בערעורים שכנגד ובערעור הנוסף – בנק הפועלים בע"מ (להלן: בנק הפועלים או הבנק). רקע 2. סולכור, חברה בת של כור תעשיות בע"מ, הייתה חברה בעלת פעילות עסקית-שיווקית, אך לימים חדלה מפעילות זו ועיקר עשייתה התמקד בגביית חובות עבר והשלמת הטיפול בתביעות משפטיות בהן היתה מעורבת. במשך שנים אחדות היה נעים, עורך-דין במקצועו, בא-כוחה של סולכור בהליכים משפטיים שונים. במסגרת תפקידו זה ייצג נעים את סולכור, בין היתר, בתביעה שהוגשה נגדה על ידי חברת טרקטורים ומיכון בע"מ (להלן: טרקטורים) (מחוזי (ת"א) 297/90) ובתביעה שהוגשה בעניין זה על ידי סולכור נגד טרקטורים, ה"ה ברהמס וגולדמן (מחוזי (ת"א) 1799/95), וכן ביתר ההליכים הקשורים בתביעות אלו. הדיון בשתי התביעות אוחד, וביום 18.6.2000 ניתן בהן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתו נדחתה תביעתה של טרקטורים, התקבלה באופן חלקי תביעת סולכור ונפסקו לטובתה פיצויים. מתצהירו של עו"ד שלמה הלר (להלן: עו"ד הלר), אשר כיהן במועדים הרלוונטיים כיועץ המשפטי של כור תעשיות בע"מ, עולה כי במועד מתן פסק הדין הנ"ל סכום הפיצויים שנפסקו לטובת סולכור (לאחר השערוך) עמד על 2,060,000 ש"ח. 3. בסמוך לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעות הנ"ל, ביום 21.6.2000, קיבל נעים מטרקטורים המחאה על סך 1,026,907 ש"ח לפקודת סולכור. ביום 22.6.2000 פתח נעים חשבון בבנק הפועלים בתל אביב, סניף אפטר (מס' 788), על שם "עו"ד רון נעים בנאמנות סולכור שיווק בע"מ" (להלן: חשבון הנאמנות), בו הופקדה ההמחאה הנ"ל, מבלי שסולכור חתמה עליה חתימת היסב. כמו כן, מתצהירו של עו"ד הלר עולה, כי לצורך גביית סכום הפיצויים מגולדמן הציע נעים כי הדבר יעשה בהליכי הוצאה לפועל באמצעות עורך דין המתמחה בתחום זה. לשם כך נשכרו שירותיו של עו"ד אמיר סטמרי. ואכן, לצורך כך נפתח תיק בלשכת ההוצאה לפועל (01-80772-00-1), וביום 22.4.2001 שילם גולדמן את חובו לקופת ההוצאה לפועל, סכום של 1,041,978, אשר הועבר לנעים על ידי עו"ד סטמרי בהמחאה על שם "עו"ד רון נעים בנאמנות סולכור". אף המחאה זו הופקדה בחשבון הנאמנות. יצוין, כי לטענת סולכור היא כלל לא הייתה מודעת לסכומי הכסף ששולמו על ידי טרקטורים וגולדמן. בהמשך, כשנה לערך לאחר גביית הכספים מגולדמן וכשנתיים לאחר גביית התשלום מטרקטורים, העביר נעים לסולכור המחאה בנקאית (הנושאת את התאריך 2.3.2002) על סך 500,000 ש"ח בלבד. 4. במקביל להליכי הגבייה המפורטים לעיל, הגישו כל הצדדים ערעורים לבית משפט זה על פסק דינו הנ"ל של בית המשפט המחוזי (ע"א 6677/00; 7872/00; 9192/00). ביום 11.2.2004 ניתן בערעורים פסק דין אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה יתקבל ערעורה של טרקטורים, ויבוטלו קביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר סכומי הכסף אותם גולדמן חייב לשלם לסולכור ושסולכור חייבת לשלם לטרקטורים. בנוסף, נפסקו סכומי פיצויים על דרך הפשרה מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אותם על גולדמן לשלם לסולכור ועל סולכור לשלם לטרקטורים. עוד הוסף בפסק הדין: "משבוטל חיובה של טרקטורים על סולכור להשיב את הסכומים שקיבלה, אם קיבלה, בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי". לאחר מתן פסק הדין בערעורים הנ"ל הגישו הן טרקטורים והן גולדמן בקשות הבהרה לבית משפט זה, בהן התבקשה הבהרה ביחס לתוצאת פסק הדין ונפקותו נוכח העובדה שהן כבר פרעו את חיוביהם שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת סולכור, רק משהגיעו בקשות אלו לידיה היא נוכחה לדעת כי טרקטורים וגולדמן שילמו עבורה סכומי כסף גבוהים ומשמעותיים, אשר מרביתם (למעט 500,000 ש"ח שנעים העביר לסולכור בהמחאה בנקאית ולא ישירות מחשבון הנאמנות) כלל לא הועברו אליה על ידי נעים. בעקבות האמור הודיעה סולכור לנעים על הפסקת ייצוגה על ידו וביקשה ממנו להעביר לידיה באופן מידי את סכומי הכסף שנגבו על ידו ואת כלל המידע הנוגע אליהם, אולם אלו לא הועברו לידי סולכור. 5. על רקע השתלשלות אירועים זו, הגישה סולכור לבית המשפט המחוזי תביעה נגד נעים בגין הפרת חוזה; הפרת אמונים; התרשלות; תרמית; גזל ועיכוב שלא כדין של כספיה. בהמשך, תוקן כתב התביעה ובנק הפועלים צורף כנתבע נוסף בגין רשלנותו בניהול חשבון הנאמנות אשר אפשרה לנעים למעול בכספים של סולכור. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 6. בית המשפט המחוזי קיבל את חלקה הארי של תביעת סולכור. בין הצדדים לא הייתה מחלוקת באשר לעצם נטילת הכספים על ידי נעים, אלא בנוגע לנסיבות הקשורות במעשים. בית המשפט העדיף את גרסתו של עו"ד הלר, היועץ המשפטי של סולכור, להתרחשות הדברים, על פני גרסת נעים. חלקו הארי של פסק הדין עוסק בתביעה שכוונה כלפי נעים, ובגדר כך נבחנו בהרחבה טענותיו של נעים ומרביתן נדחו על יסוד ממצאי עובדה ומהימנות. בית המשפט לא נתן אמון בעדותו של נעים ובנושאים בהם התגלעה מחלוקת עובדתית, הועדפה באופן מובהק עדותו של עו"ד הלר. בית המשפט קבע כי אין רלוונטיות לטענת נעים כי קבוצת כור חבה לו חוב כספי גדול בגין שירותים משפטיים שהעניק לה, מאחר שהשאלה בה יש להכריע היא, גם בהנחה שהיה קיים חוב כאמור, האם הוא היה רשאי ליטול את כספי סולכור באופן שנטל. בעניין זה בחן בית המשפט את הסכם שכר הטרחה שנערך בין סולכור ובין נעים וקבע, שלא כטענת נעים, כי הסכם זה לא התיר לו ליטול את שכרו במישרין מהכספים שנגבו, ללא ידיעת סולכור על עובדת גבייתם ועל דבר נטילת סכומים ניכרים מתוכם על-ידי נעים, אלא ההסכם קבע כי שכר הטרחה ישולם לו עם קבלת הכספים על ידי סולכור. מכל מקום נקבע, כי נעים לא פעל בהתאם לאמור בהסכם שבינו ובין סולכור, אלא פתח על דעתו בלבד חשבון, אותו הוא כינה חשבון "נאמנות" וממנו הוא משך את הכספים שהופקדו בו. בית המשפט דחה את טענת נעים לפיה סולכור, באמצעות עו"ד הלר, הסכימה להפקדת הכספים בחשבון הנאמנות, ולכך שבהתקיימם של תנאים מסוימים יוכל נעים למשוך את הכספים מחשבון זה. בית המשפט קבע כי נעים לא דיווח לסולכור על גביית הכספים, ודבר העברתם לידיו נודע לה רק לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט העליון. כאמור, נקבע כי נעים לא היה זכאי ליטול את הכספים לידיו מכוח הסכם שכר הטרחה, ואף עו"ד הלר לא נתן הסכמתו לכך, כטענת נעים. בעניין זה נדרש בית המשפט להכריע בשאלת קיומו של מכתב מיום 5.5.2002 מנעים לעו"ד הלר בו לכאורה דיווח נעים, בין היתר, על הכספים שנגבו והתקבלו אצלו; על חשבון הנאמנות; על חובה של קבוצת כור בגין שירותיו המשפטיים ועל העברתם של חצי מיליון ש"ח לסולכור על אף החוב האמור. בית המשפט קיבל בעניין זה את גרסת עו"ד הלר כי מכתב זה לא נמסר לידיו מעולם. כמו כן, בית המשפט דחה את טענת נעים כי הייתה נתונה לו זכות לקזז מהכספים שגבה את חובה של סולכור. נקבע כי אף אם סולכור חבה לו כספים, הרי שהוא לא יכול היה לקזזם מבלי שהיא נתנה את הסכמתה לכך. 7. באשר לאחריות בנק הפועלים, קבע בית המשפט כי די בנסיבות הקשורות במשיכתם של הכספים מחשבון הנאמנות כדי לקבוע כי הבנק התרשל בהתנהלותו. בעניין זה נסמך בית המשפט על פסק הדין בע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עיזבון המנוחה חיה אופלגר ז"ל, פ"ד נט(2) 349 (2004) (להלן: עניין איילון), בו נדונו גדרי אחריותו של בנק כלפי צדדים שלישיים שאינם לקוחותיו. בית המשפט קבע כי ניתן להסיק מעניין איילון, אף בדרך של קל וחומר, כי במקרה דנא בנק הפועלים התרשל. בקביעתו זו הביא בית המשפט בחשבון את סוג החשבון שפתח נעים – חשבון נאמנות – אשר נפתח לטובת לקוח מסוים שפרטיו וזהותו ידועים לבנק, כמו גם את סכומי הכסף הגבוהים שנמשכו מעת לעת מחשבון הנאמנות לחשבונו הפרטי של נעים, כאשר לעיתים היה מדובר במשיכות תכופות. בית המשפט קבע כי בנסיבות בהן הנאמן – נעים – משך מחשבון הנאמנות לחשבונו הפרטי סכומים כה גבוהים, היה על הבנק לבדוק את פעולותיו של נעים "ומשנמנע מעשות כן יש לקבוע כי התרשל". 8. בשולי פסק הדין, ובתכלית הקיצור, דחה בית המשפט את ההודעה לצד ג' ששלח הבנק לנעים, נוכח העובדה שמדובר בהתרשלות עצמאית של הבנק אשר יכול היה למנוע את מעשיו של נעים. 9. נוכח האמור, קיבל בית המשפט את תביעת סולכור נגד נעים ונגד בנק הפועלים וקבע כי הללו יישאו ביחד ולחוד בתשלום הכספים שהוצאו מהחשבון על ידי נעים, בניכוי הסכום של 500,000 ש"ח שהועבר לסולכור. מאידך, בית המשפט קבע כי אין מקום לפסוק לטובת סולכור פיצוי עונשי ופיצויים בגין אובדן מוניטין ועגמת נפש. נקבע כי "מדובר בראש נזק כללי לחלוטין שלא הוכח ואין הוא עולה בקנה אחד עם תביעת התובעת [סולכור], שהיא למעשה תביעת השבה". בנוסף נפסק כי כל אחד מהצדדים יישא בנפרד בהוצאות משפט בסך 75,000 ש"ח. בפסיקתא מיום 11.2.2011 נקבע כי בנוסף להוצאות המשפט, הבנק ונעים ישלמו לסולכור, ביחד ולחוד, סכום של 3,058,320 ש"ח. מכאן הערעורים שבפנינו. ע"א 2579/11 – ערעורו של בנק הפועלים 10. עיקר השגותיו של הבנק מופנות כלפי האופן בו החיל בית המשפט המחוזי את ההלכה שנקבעה בעניין איילון על המקרה דנא. לשיטת בנק הפועלים, בחינת ההלכה שנקבעה בעניין איילון ויישומה על מקרה זה מחייבים את המסקנה לפיה הבנק לא התרשל. לשיטת הבנק, לא ניתן משקל להבדלים המהותיים בין עניין איילון לבין ענייננו. כך נטען, כי בעניין איילון דובר בחשבון עיזבון, ואילו במקרה דנא החשבון היה חשבון נאמנות; בעניין איילון נעשה שימוש גם ב"חשבון מעבר" אשר נועד לטשטש את עקבות הכסף ולא כך בענייננו; בעניין איילון פרק הזמן במהלכו בוצעו העברות הכספים היה קצר ואילו במקרה דנא מדובר בהעברות שנפרשו על תקופה של למעלה משנתיים וחצי; בעניין איילון הייתה סמיכות זמנים בין מועד ההפקדה בחשבון העיזבון לבין מועדי העברות הכספים, ואילו בענייננו לא הייתה כל סימולטאניות ביניהם; בשונה מעניין איילון, בענייננו לא נטען כי חשבונו של נעים היה מצוי בחריגה. כמו כן, בענייננו מוטב חשבון הנאמנות הוא גוף עסקי חזק הנהנה מיעוץ משפטי פנימי, בשונה ממוטבי החשבון בעניין איילון. נסיבות נוספות אותן מונה הבנק המחזקות לשיטתו את טענתו כי אין להטיל עליו אחריות למעשי נעים: העובדה שנעים היה מוכר היטב בבנק כמי שניהל חשבונות נאמנות ללא דופי; סכום משמעותי מחשבון הנאמנות הועבר לסולכור; לאורך תקופה ארוכה הכספים הושקעו על ידי נעים באופן סולידי ונשאו תשואה נאה; התנהלות חשבון הנאמנות נחזתה להיות התנהלות רגילה ונטולת סממנים מחשידים כבעניין איילון. לחלופין טוען הבנק, כי אף אם יקבע כי הוא התרשל, הרי שיש לקבוע כי לסולכור אשם תורם מכריע, באופן שהיא תיחשב כמי שנושאת בכל האחריות לקרות הדברים. לטענת הבנק, בית המשפט התעלם מטיעון זה והיה עליו לקבוע כי סולכור הייתה צריכה להתעניין ולברר אודות הליכי הגבייה ומצבם, בייחוד כאשר תכלית קיומה בשנים הרלוונטיות היתה גביית חובות עבר. עוד נטען כי סולכור קיבלה חלק מהכסף שנגבה לטובתה, ומכאן שהיה עליה לבדוק ולברר מה עלה בגורל יתרת הכספים. לטענת הבנק, בנסיבות בהן נתפשה סולכור לשאננות לכל אורך התקופה, אין כל מקום לקבוע כי הבנק הוא שיישא בנזק לבדו. בנוסף, הבנק אף מעלה מספר טענות הקשורות בקביעת חבותו של נעים. בעניין זה טוען הבנק כי מחומר הראיות עולה היקפה הגדול של עבודתו המשפטית של נעים עבור סולכור לאורך שנים ארוכות, אשר עבורה לא שולמה לו תמורה. לטענת הבנק, פרשנותו הראויה של הסכם שכר הטרחה היא כי נעים היה זכאי ליטול את שכר הטרחה במישרין מהכספים אותם גבה. בנוסף טוען הבנק, כי בשונה מקביעת בית המשפט, ממכתבו של נעים מיום 25.3.2002 עולה באופן ברור ומפורש כי הסכום שהועבר לסולכור מהווה חלק מכספים "שנגבו ושייגבו" בעתיד. נוכח נסיבות אלו נטען כי יש לקבוע כי סולכור ידעה על הליך הגבייה וחשבון הבנק שנפתח במסגרתו, ואם לא – הרי שהיה עליה לדעת זאת. עוד משיג הבנק על כך שבית המשפט דחה את ההודעה לצד ג' ששלח לנעים. לטענת הבנק, העילה שביסוד הודעה זו בוססה כדבעי, שכן לא הוא זה שנטל את כספי סולכור כי אם נעים, אשר לא העלה כל טענת הגנה כנגד ההודעה. כן טוען הבנק כי הנימוק בגינו נדחתה ההודעה – כי התרשלותו היא עצמאית והיתה יכולה למנוע את מעשי נעים - הוא שגוי מיסודו. לטענת הבנק, הקביעה כי הוא התרשל מקימה זכות לטובת סולכור, אך אין בה להקים הגנה לנעים כלפי הבנק בגין מעשיו. ע"א 2596/11 ערעורו של נעים 11. במסגרת הערעור נטען כי לא היה כל בסיס לקבלת תביעת סולכור. לטענת נעים, קביעה זו התבססה על טעויות ופגמים בפסק הדין. ראשית נטען, כי על אף שנעים הגיש כדין לתיק בית המשפט המחוזי כתב הגנה מתוקן בהתאם להחלטת השופט א' אורנשטיין מיום 2.4.2008, בית המשפט התייחס לכתב התביעה המתוקן שהוגש על ידי סולכור ובמקביל לכתב ההגנה המקורי של נעים, זאת על אף הפרשי הזמן שביניהם ועל אף שהם נעדרים חפיפה משפטית. לטענת נעים כתב ההגנה המתוקן הוגש לתיק בית המשפט והוצא ממנו. נעים מפרט את השתלשלות ההליכים השונים בתיק אשר לטענתו מלמדת על כך כי כתב ההגנה הוגש על ידו כדין (ואף יותר מפעם אחת), וכי לסולכור יש קשר להיעלמותו מתיק בית המשפט. לשיטת נעים, העדרו של כתב ההגנה המתוקן מתיק בית המשפט הוא אחת הסיבות לשגיאות שנפלו בפסק דינו של בית המחוזי. כמו כן טוען נעים, כי בית המשפט פירש את הסכם שכר הטרחה באופן שגוי ובניגוד לאמור בו. נטען, כי קביעת בית המשפט לפיה הסכם שכר הטרחה לא התיר לו לגבות את שכרו במישרין מהכספים שהגיעו לידיו במסגרת הליכי הגבייה, היא שגויה מיסודה. לטענת נעים, לאחר קבלת הכספים לידיו והפקדתם בחשבון הנאמנות הוא העביר לעצמו סכום של 1,500,000 ש"ח שהגיע לו עבור טיפולו בתיק. לטענתו, פעולה זו נעשתה בהתאם להסכמת הצדדים כפי שהדבר אף עולה מהסכם שכר הטרחה. נעים אף משיג על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. לטענתו סולכור ידעה על גביית הכספים, על פתיחת חשבון הנאמנות ועל הפקדת הכספים. לטענתו, פעולות אלו נעשו בידיעתו ובאישורו של עו"ד הלר. לטענת נעים, בית המשפט אימץ בקביעותיו את גרסת עו"ד הלר, על אף שהיא אינה מתיישבת עם מעורבותו של הלר בתיק, עם ידיעתו על מינויו של עורך דין מיוחד לצורכי גבייה באמצעות ההוצאה לפועל, ועם משך הזמן הארוך שבמהלכו, לטענת הלר, הוא לא ידע על גביית הכספים. נעים מוצא חיזוק לטענותיו אלו במכתב שנשלח על ידו ביום 25.3.2002 עם תשלום הסך של 500,000 ש"ח לסולכור, בו נאמר כי סכום זה מועבר "מתוך הכספים שנגבו וייגבו מהנתבעים הנ"ל ... " (הדגשה הוספה – צ.ז.). לטענת נעים, טענותיו של עו"ד הלר הן בבחינת "לא ידעתי, לא שמעתי", הן אינן מתקבלות על הדעת ולא היה כל מקום לקבלן. עוד טוען נעים כי ביום 5.5.2002 הוא מסר לעו"ד הלר מכתב מפורט הכולל פירוט לגבי שכר טרחתו, התייחסות לחשבון הנאמנות, השיקים שהופקדו בו והתשלום החלקי שהועבר לסולכור. לטענת נעים הסיבה בגינה בית המשפט דחה את גרסתו ביחס לקיום המכתב הנ"ל ומסירתו, קשורה לכך שבפני בית המשפט לא עמדה מלוא חלופת המכתבים בינו ובין סולכור, כיוון שזו צורפה לכתב ההגנה המתוקן, אשר כאמור לא היה בתיק בית המשפט. לטענת נעים מחומר הראיות עולה קיומו של חובה העצום של חברת סולכור וקבוצת כור אליו, וכי חובות אלו לא הוכחשו על ידי סולכור. הערעורים שכנגד 12. עיקר הטענות בשני הערעורים זהות, לפיכך הן יובאו במאוחד. במסגרת הערעורים שכנגד טוענת סולכור כי שגה בית המשפט בקביעתו כי היא אינה זכאית להשבת הסכום שהיא שלמה לנעים בגין עבודתו, סכום של 180,000 ש"ח. לטענתה, סכום זה שולם לנעים בטרם נודע לה מעשי המעילה, ולו הייתה יודעת עליהם, טוענת סולכור, כלל לא הייתה משלמת לו סכום זה. לשיטתה, יש לראות בסכום זה חלק מהנזק שנגרם לה בגין מעשי המעילה, ולפיכך על נעים להשיבו ואף על הבנק לשאת בו כחלק מאחריותו לנזקים שנגרמו לה. לטענת סולכור, חומרתם הרבה של מעשי נעים, אשר בגינם אף ניתן בהליך פלילי שננקט נגדו פסק דין מרשיע חלוט, מצדיקים פסיקת "פיצויים עונשיים". לטענתה, אף הבנק צריך לשאת ברכיב פיצויי זה, מאחר שבשל התרשלותו הבוטה לא נמנעו מעשי נעים. כמו כן, טוענת סולכור כי שגה בית המשפט בקביעתו כי היא אינה זכאית לפיצויים בגין המשאבים השונים שהיה עליה להשקיע בשל התנהלותו של נעים, וכן בגין אובדן מוניטין ועוגמת הנפש. לטענת סולכור, הפועל היוצא מקביעה זו הוא כי גניבת כספים על ידי עורך דין כמוה כהלוואה שלא הוחזרה במועדה. כמו כן משיגה סולכור על סכום ההוצאות שנפסקו לזכותה. לטענתה ההוצאות שנפסקו לה אינן הולמות את שווי הסעד שנפסק; היקפו הגדול של התיק וההוצאות הרבות והמשמעותיות שנגרמו לה בגינו; כמו גם משכו הארוך מאוד של ההליך (שבע שנים) אשר נבע לטענת סולכור מהתנהלותם של הבנק ונעים. דיון והכרעה ערעורו של נעים 13. כאמור, לטענת נעים, בפני בית המשפט המחוזי לא עמד כתב ההגנה המתוקן שהוגש על ידו. לטענתו, עובדה זו הביאה לכך שנפלו טעויות משמעותיות בפסק הדין. בפסק הדין קבע בית המשפט בהתייחסו לסוגיה זו כי: "כתב הגנה כאמור על נספחיו לא הוגש לתיק בית משפט. גם לאחר עיון נוסף בכל הארגזים הכוללים את מסמכי בית הדין לא נמצא כתב הגנה מתוקן כולל נספחים אשר הוגש לבית המשפט" (ההדגשה הוספה, צ.ז.). זאת ועוד, בית המשפט אף רומז לאפשרות שמסמכים שהגיש נעים בקשר עם טענה זו לא היו תקינים, בלשון המעטה. בית המשפט בחן טיעון זה ודחה אותו מהפן העובדתי ואין מקום להידרש לכך בשלב הערעור. טענותיו המפורשות והמשתמעות של נעים, על כי כתב ההגנה המתוקן הוצא מתיק בית המשפט על ידי נציג של באי כוחה של סולכור, תוך הכפשתם, לא נתמכו בראיות, ומשכך טוב היה שלא היו נטענות כלל. מכל מקום, ככל שנעים ביקש להִבנות מהמסמכים שצורפו לכתב ההגנה המתוקן, היה עליו להגישם בשלב ההוכחות, ומשהגישם הרי שהם עמדו בפני בית המשפט ונפקות העדרו של כתב ההגנה המתוקן היא מצומצמת. 14. במסגרת ערעורו מבקש נעים כי נעדיף את גרסתו בדבר אופן השתלשלות הדברים על פני זו שהוצגה על ידי עו"ד הלר, וזאת בעיקר בשאלה האם הוא דיווח לעו"ד הלר על דבר קבלת הכספים מהנתבעים בת"א 1799/95 והפקדתם בחשבון הנאמנות, או שמא דבר הגבייה נודע לעו"ד הלר רק לאחר מתן פסק הדין בערעור לבית המשפט העליון. כבר בראשית פסק דינו ציין בית המשפט המחוזי כי "עדותו של עו"ד נעים בכללותה לא היתה מהימנה עלי והעדפתי את עדותו של עו"ד הלר". לאורך פסק הדין עמד בית המשפט על הנסיבות והראיות העומדות בבסיס קביעה זו והמחזקות אותה. ידועה ההלכה בדבר גדרי התערבותה המצומצמים של ערכאת הערעור בקביעות מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית (ראו למשל: ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ, פסקה 3 (15.1.2004)). בחנתי את טענותיו של נעים, אך סבורני כי אינן מקימות עילה להתערבות בקביעותיו של בית המשפט. יצוין, כי במסגרת הדיון שהתקיים בפנינו אפשרנו לנעים להפנותנו למסמכים אשר הוגשו בבית משפט קמא, ואשר יש בהם, לטענתו, לבסס את טענותיו. בהמשך לאמור הגיש נעים ביום 22.1.2014 שורה של מסמכים. בחנתי בעיון את האמור בהם, אולם לא מצאתי שיש בהם לשנות מקביעתי זו. כך גם לא מצאתי בטענותיו של נעים עילה המצדיקה התערבות באופן בו פירש בית המשפט את הסכם שכר הטרחה שנערך בינו ובין סולכור. לשונו של הסכם שכר הטרחה ברורה וחד משמעית ואינה מתיישבת עם הפרשנות לה טוען נעים, לפיה ההסכם הנ"ל התיר לו לגבות את תשלום שכר הטרחה ישירות מהכספים שנגבו מהנתבעים בת"א 1799/95, קל וחומר במצב בו סולכור כלל אינה מודעת לקבלת הכספים מאותם נתבעים. 15. מעבר לדרוש יוער, כי בגין מעשי נעים העומדים בבסיס תביעת סולכור, הוגש נגדו כתב אישום לבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 7275/08), בו יוחסה לנעים עבירת גניבה בידי מורשה לפי סעיף 393(2)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ביום 8.5.2011 הורשע נעים, לאחר ניהול ההוכחות, במיוחס לו בכתב האישום. ביום 17.7.2011 נגזרו על נעים, בין היתר, 18 חודשי מאסר ופיצוי כספי בסכום של 50,000 ש"ח. על פסק הדין הוגשו ערעורים לבית המשפט המחוזי (ע"פ 3383-08-11; ע"פ 48775-08-11). בהמלצת בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיאה ד' ברלינר והשופטים ג' קרא ו-מ' סוקולוב) חזר בו נעים מערעורו וערעורה של המדינה על קולת העונש נדחה. מכאן שפסק הדין המרשיע בעניינו של נעים חלוט. סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובע כי "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע ... ". ואכן, סולכור ביקשה להוסיף כראיה בשלב הערעור את פסק הדין המרשיע, בקשה שקיימת נטייה להיענות לה בחיוב ככל שיש בפסק הדין המרשיע לתרום לתוצאת הערעור (רע"א 378/96 וינבלט נ' משה בורנשטיין בע"מ, פ"ד נד(3) 247, 266 (2000)). בחנתי את טענותיו של נעים לגופן מבלי להיזקק לפסק הדין המרשיע, וכאמור, לא מצאתי כי הן מקימות עילה להתערבות בקביעותיו של בית המשפט המחוזי. משכך הם פני הדברים, איננו נדרשים לראייה שהגשתה מתבקשת. לא מצאתי ממש בערעורו של נעים ואציע לחבריי לדחותו. אחריות בנק הפועלים 16. כאמור, בנק הפועלים משיג על הקביעה כי הוא התרשל באופן טיפולו ופיקוחו על הנעשה בחשבון הנאמנות. נטען כי קביעה זו אינה מתיישבת עם ההלכה שנקבעה בעניין איילון באשר לגדרי חובת הזהירות בה חב בנק כלפי צדדים שלישיים שאינם לקוחותיו. מעמדם של בנקים, כפי שנקבע בפסיקת בית משפט זה, אינו כשל גופים מסחריים רגילים, נוכח היותם בעלי מעמד מיוחד ומרכזי בחיי המסחר והכלכלה. בשל מעמדם זה ובשל הידע והכישורים המקצועיים והטכניים המצויים בידיהם, כמו גם נוכח הגישה הרווחת בקרב הציבור לפיה הבנקים הם גוף "מעין ציבורי", נקבע בפסיקה כי על הבנקים מוטלות "חובות מיוחדות" (ע"א 5893/91 טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ נ' צאבח פ"ד מח(2) 573, 585 (1994); עניין איילון בעמ' 369; ע"א 7370/06 שני נ' ברדיצבסקי, פסקה 9 (10.3.09); ע"א 3521/11 עו"ד וגנר נ' עבדי, פסקה 27 (22.6.2014) (להלן: עניין וגנר)). מאפיינים אלו, לצד אמצעי הפיקוח והמנגנונים השונים העומדים לרשות הבנקים, מביאים לכך שהבנקים הם מונעי נזק יעילים (אריאל פורת נזיקין כרך א' 243 (2013), ראו שם בעמ' 242-241 פירוט שיקולים נוספים התומכים בגישה המרחיבה באשר לחובות הבנקים). לצד החובות המוטלות על הבנקים כלפי לקוחותיהם (ראו למשל: דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' פרוסט-קוסטמן, פ"ד מז(5) 31 (1993) (להלן: עניין ברקליס)), נקבע כי בנקים עשויים לחוב בחובת זהירות אף כלפי צדדים שלישיים, בעלי עניין, שאינם בגדר "לקוחות" (ע"א 168/86 בנק אגוד נ' לה כודיאר, פ"ד מב(3) 77 (1988); ע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' לויט פ"ד נא(4) 591 (1997); עניין איילון; ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות כרך ב' 858-856 (2012)). השוו גם: רע"א 5379/95 "סהר" חברה ישראלית לביטוח נ' בנק דיסקונט, פ"ד נא(4) 464 (1997)). במסגרת ההחלטה שניתנה בדנ"א 10512/04 בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ נ' מנהל עיזבון המנוחה חיה אופלגר ז"ל (19.1.2005), בה נדחתה הבקשה לדיון נוסף בעניין איילון, התייחס השופט (כתוארו אז) מ' חשין להתפתחות הפסיקתית בסוגיית אחריות בנקים כלפי צדדים שלישיים: "אשר לטענה בדבר חובת הפיקוח הרחבה והחדשה שמטיל, לכאורה, פסק הדין על תאגידים בנקאיים, לא מצאתי כי יש בה ממש. קביעתו של בית המשפט כי הבנק חב חובת זהירות כלפי צדדים שלישים שאינם לקוחותיו מעוגנת בפסיקתו של בית משפט זה ... החלתה של הלכה זו אף כלפי יורשי עיזבון, שעה שמנהל העיזבון מנהל בבנק את חשבון העיזבון, אין בה משום חידוש מיוחד. יש לראות בה התפתחות טבעית של ההלכה אשר אין בה כדי להוות עילה לדיון נוסף ... על כך נוסיף כי המדובר בהתפתחות הדרגתית ומסויגת ... " (שם, בפסקה 11). הנה כי כן, האפשרות לפיה קיימים מצבים שבגדרם בנק יישא בחובת זהירות כלפי צדדים שלישיים, שאינם לקוחותיו, עוגנה והוכרה בפסיקה. בצדק בחן בית המשפט המחוזי את שאלת התרשלותו של בנק הפועלים בענייננו בהתאם להלכה שנקבעה בעניין איילון. שכן, קיים דמיון רב בין המקרים ולפיכך יש לבחון את שאלת היקף אחריותו של הבנק בהתאם לאמות המידה שנקבעו בעניין איילון. עניין איילון 17. פסק הדין בעניין איילון עסק בשאלת היקף חבותו בנזיקין של בנק בגין פעולות שבוצעו בחשבון עיזבון על ידי מנהל עיזבון, עו"ד נרקיס (להלן: נרקיס). בתמצית ייאמר, כי בבנק פועלי אגודת ישראל בע"מ נוהל חשבון על שם "עו"ד פנחס נרקיס – בנאמנות עבור עיזבון המנוחה אופלגר חיה ז"ל". מספר חודשים לאחר פתיחת החשבון מעל נרקיס בתפקידו ושלשל לכיסו הפרטי כספים מחשבון העיזבון וכספים שהתקבלו בחשבון זה. מעשי הגניבה נעשו באמצעות פעולות בנקאיות שונות אותן ביצע נרקיס בחשבון העיזבון ובחשבונות שניהל בבנק דיסקונט. כך בהזדמנות אחת העביר נרקיס מחשבון העיזבון לחשבונו הפרטי (שהתנהל אף הוא בבנק פועלי אגודת ישראל) סכום של 40,000 ש"ח; במועדים נוספים העביר נרקיס כספים מחשבון העיזבון, באמצעות המחאות והעברות בנקאיות, לחשבון פיקדונות בבנק דיסקונט, כאשר בסמוך להעברות הכספים לחשבון הפיקדונות (בו ביום או ביום שלמחרת) הועברו רוב הכספים לחשבונותיו האישיים של נרקיס אשר נוהלו אף הם בבנק דיסקונט; כמו כן, נרקיס נטל הלוואות קצרות מועד בחשבון העיזבון ולשם כך, בין היתר, הוא התקשר עם הבנק ב"הסכם דביטורי כללי". כאמור, השאלה המרכזית שנידונה בפסק הדין היתה היקף אחריותם בנזיקין של בנק פועלי אגודת ישראל ובנק דיסקונט כלפי היורשים, אשר לא היו הלקוחות בחשבונות השונים, בגין מעשי המעילה שביצע עו"ד נרקיס, וכל זאת כאשר הבנקים לא היו מודעים לכך כי מעשיו של נרקיס הם מעשי מעילה. בית המשפט עמד על כך, כי בשונה מהיקף חובת הזהירות בה נושא בנק כלפי לקוחותיו, הנגזרת, בין היתר, ממערכת היחסים החוזית ביניהם, הרי שחובת הזהירות של הבנק בנק כלפי מי שאינו לקוחו מצומצמת יותר. וכך נקבע לעניין זה: " ... ככלל אין להטיל על הבנק חובה לבלוש, לדרוש, לחקור ולפשפש בפעולות השונות שמבצע מנהל עיזבון בחשבון העיזבון, או שמבצע עורך-דין בחשבון פיקדונות, אפילו אם מקום שהיה חוקר כך ומפשפש היה יכול לגלות כי הנציג, בעל החשבון, מבצע בו פעולות שלא כדין ביחסיו עם בעל העניין בחשבון" (שם, בעמ' 372). היינו, ככלל, לא מוטלת על בנק חובה לחקור ולבדוק אחר מעשיו של בעל חשבון אף מקום שיתכן שבדיקה זו יכולה ללמד על פעולות המבוצעות שלא כדין על ידו. אלא נקבע כי – "יש לצמצם את חובתו של הבנק לדעת כי הנציג כבעל החשבון עושה בו פעולות המהוות הפרה של חובות האמון כלפי בעל עניין בו רק מקום שמתקיימות נסיבות מחשידות, חריגות ויוצאות דופן במידה כזו שהבנק אינו רשאי להישאר אדיש אליהן ולהעלים מהן עין" (שם, ההדגשה הוספה, צ.ז.). כלומר, החובה על הבנק לבדוק ולחקור בדבר פעולות המבוצעות בחשבונות קיימת במצב דברים בו מתקיימות נסיבות מחשידות ויוצאות דופן. וגם במצב דברים בו מתקיימות נסיבות כאמור, נקבע כי היקפה של החובה הוא כזה ש"האמצעים שיידרש הבנק 'כבנק סביר' לנקוט בנסיבות אלה יהיו פשוטים וברורים". בנוסף, עמד בית המשפט על השיקולים השונים התומכים בצמצום חובת הזהירות של בנק כלפי מי שאינו לקוחו. בין היתר הוזכר הקושי שבהשגת המידע הנוגע לבעלי העניין בחשבונות שאינם לקוחות הבנק; הסתמכותם המועטה של בעלי העניין, שאין להם שיג ושיח עם הבנק, על פעולותיו; החשש כי הרחבת חובת הזהירות כלפי צדדים שלישיים עשויה להביא להתנגשות עם החובות המוטלות על הבנק כלפי לקוחו – בעל החשבון; חובה רחבה תביא לייקור העלויות ולמעורבות בלתי רצויה של הבנק בפעילות המתבצעת בחשבונות, תוך פגיעה באוטונומיה של הלקוח לנהל את חשבונותיו כהבנתו בלא שהבנק "ינשוף בעורפו". עם זאת, קבע בית המשפט כי כאשר מתבצעות לעיני הבנק פעולות המעוררות חשד ממשי באשר לתקינותן או כשרותן, אין הבנק יכול להיות בבחינת "זירה שותקת" לביצוען אלא עליו לבדוק ולנקוט באמצעים סבירים המתבקשים בנסיבות העניין. בסיומם של דברים קבע בית המשפט כי הופרה חובת הזהירות של הבנקים כלפי היורשים. בית המשפט ביסס קביעתו זו על היקף הכספים שהועברו; פרק הזמן הקצר שבמהלכו בוצעו ההעברות; העובדה שההעברות בוצעו לחשבונו האישי של נרקיס שהיה מצוי ביתרת חובה; הסימולטאניות בהפקדת הכספים והעברתם מחשבון העיזבון לחשבון הפיקדונות וממנו לחשבונותיו האישיים של נרקיס; הפעולות שבוצעו בחשבון העיזבון היו חריגות ולא אופייניות להתנהלות חשבון מסוג זה; לא התבקשו על ידי בנק פועלי אגודת ישראל מסמכים הנדרשים לשם חלוקת כספי עיזבון. החלת הלכת איילון על המקרה דנא 18. סבורני כי בחינת נסיבות המקרה, בהתאם לאמות המידה שפורטו לעיל, מובילה למסקנה כי המקרה דנא הוא מאותם המקרים בהם התקיימו הנסיבות המחשידות והחריגות אשר הבנק לא יכול היה לעצום את עיניו למולן, ומשנהג כן הרי שהוא התרשל כלפי סולכור; כל זאת, כאשר האמצעים שנדרשו למניעת הנזק לסולכור הם אמצעים סבירים שלא היה כל קושי לנקוט בהם. כפי שפורט בראשית הדברים, ביום 21.6.2000 קיבל נעים מטרקטורים המחאה על סך 1,026,907 ש"ח לפקודת "סולכור – חברה לשיווק וקניות בע"מ" המשורטטת בשני קווים אלכסוניים. ביום 22.6.2000 פתח נעים בבנק הפועלים חשבון על שם "עו"ד רון נעים בנאמנות סולכור שיווק בע"מ" וכל זאת, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ללא ידיעתה של סולכור. נעים הפקיד את ההמחאה בחשבון הנאמנות מבלי שהיתה עליה חתימת היסב. כך למעשה שימש חשבון הנאמנות על שם סולכור, אשר נפתח שלא על ידה ולא בידיעתה, כאמצעי "לעקיפת" הצורך בחתימת היסב לשם הפקדת ההמחאה. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי: "איני מוצאת לנכון להידרש לטענות הנוגעות להפקדתם של השיקים – בין השיק הראשון ובין השיק השני. זאת מאחר שדי בנסיבות הנוגעות למשיכתם של הכספים מאותו החשבון שהוכתר בכותרת 'חשבון נאמנות' – כדי לקבוע כי הבנק התרשל בהתנהלותו". מקובלת עלי מסקנת בית המשפט המחוזי כי די בנסיבות משיכת הכספים, אשר תפורטנה להלן, כדי לקבוע כי הבנק התרשל. ואולם, נסיבות פתיחת החשבון, כחשבון נאמנות עבור סולכור, בלא שקיימת אינדיקציה כי סולכור מודעת לכך, והפקדת ההמחאה הראשונה (המשורטטת) שנעשתה לפקודת סולכור ללא חתימת היסב, מעלות תהיות על דרך התנהלותו של הבנק ומחזקות את המסקנה בדבר התרשלותו במובן זה שהיה אמור לעמוד על המשמר בנוגע לניהול פיקדון זה. טענותיו של הבנק בסוגיה זו, לפיהן הוא נהג כמנהג הבנקאים באותה התקופה, טענות המניחות כמעט "זהות" בין הנציג – נעים, לבין הנהנית או מוטבת החשבון – סולכור, ולפיכך, לכאורה, לא נדרשה חתימת היסב, אינן מתיישבות עם אדישותו של הבנק בעת משיכת הכספים מחשבון הנאמנות לחשבונו הפרטי של נעים. אכן, אין מדובר בענייננו בשיק משורטט שאינו עביר ("למוטב בלבד"), לגביו נפסק במפורש כי הבנק הגובה מחויב לוודא שהפקדתו תיעשה רק לחשבון הנפרע ולא לחשבון נאמנות בו הנפרע הוא הנהנה (עניין וגנר בפסקה 30); אך היעדר חתימת ההיסב של סולכור על ההמחאה היה אמור, למצער, להדליק אצל הבנק נורת אזהרה, שצבעה הפך בהמשך לאדום כאשר החל נעים בהעברות כספים מחשבון הנאמנות לחשבונו הפרטי. 19. הבנק מבקש לאבחן את המקרה דנא על מכלול נסיבותיו מעניין איילון. טענותיו בעניין זה הן כי יש נפקות לשוני בין סוגי החשבונות, שכן בעניין איילון דובר על חשבון עיזבון ואילו כאן בחשבון נאמנות; בעניין איילון עשה נרקיס שימוש ב"חשבון מעבר" וכאן לא היה חשבון כזה; בעניין איילון הייתה קרבה בזמן בין מועד הפקדת הכספים למועד העברתם לחשבון המעבר ולחשבון הפיקדונות ואילו בענייננו חלף זמן משמעותי בין מועד הפקדת ההמחאות לביצוע משיכות הכספים לחשבונו האישי של נעים. סבורני כי אין בנסיבות עליהן מצביע הבנק להוביל לקביעה כי הוא לא התרשל. כפי שפורט לעיל, החשבון אותו פתח נעים בבנק היה חשבון נאמנות עבור סולכור. על-פי כלל 39 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 אין להפקיד כספי נאמנות בחשבונו של עורך הדין או בחשבון משרדו, אלא בחשבון נאמנות נפרד. חשבון כאמור יכול, בתנאים מסוימים, להתנהל עבור מספר בלתי ידוע ובלתי מזוהה של מוטבים (בעיקר שמדובר בהפקדות לטווח קצר ובכפוף להוראות כל דין, לרבות הנחיות בנק ישראל והדינים שנועדו למנוע הלבנת הון), ואז לבנק אכן נוצר קושי ניכר לפקח על פעולות המבוצעות בחשבון. בענייננו, חשבון הנאמנות נפתח על שם מוטב ספציפי אשר זהותו נקובה וידועה. כך שהבנק לא רק ידע שסולכור היא המוטבת בחשבון הנאמנות, אלא אף זהותה הייתה מוכרת לו ולא היה כל קושי לאתרה. 20. ברי, כי אין לדרוש זהות בין הנסיבות שהתקיימו בעניין איילון לבין ענייננו, כפי שנראה שהדבר עולה מטענות הבנק. עלינו לבחון האם הצטברה אותה "מסה קריטית" (השוו: עניין ברקליס, עמ' 35) של נסיבות שהיא בגדר "אותן הנסיבות המחשידות והחריגות" אשר בהתקיימן אין הבנק יכול לעצום את עיניו. בדומה לחשבון עיזבון, אף בחשבון נאמנות אין זהות בין בעל החשבון למוטב החשבון. מצב זה מגביר את החשש שבעל החשבון – הנציג, יבצע פעולות בחשבון תוך חריגה מהסמכות הנתונה לו, וזאת כאשר המוטב כלל לא יודע כי פעולה כאמור מתבצעת, ולפיכך אינו יכול למנוע את עשייתה (במקרה דנא לבנק לא היתה אינדיקציה ממשית כי המוטב – סולכור – ידע על פתיחת החשבון, בין היתר בשל היעדרה של חתימת ההיסב על ההמחאה שנעשתה לפקודת סולכור והופקדה בחשבון עם פתיחתו). לעומת זאת, פעולות כאלו, מנקודת מבטו של הבנק, עשויות להיות קלות לזיהוי ופשוטות למניעה. יפים לעניין זה דברי השופט ת' אור בע"א 636/89 כחולי נ' בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ, פ"ד מה(3) 265 (1991), אשר צוטטו בהסכמה במסגרת הדיון הנוסף בעניין ברקליס: "ברור, שככל שהחשד המתעורר גדול יותר וככל שהחקירה הנדרשת כדי לגלות אם בתרמית מדובר קלה ומהירה יותר, כך תגדל חובתו של הבנק במסגרת חובת הזהירות שהוא חב ללקוחו לברר ולחקור בדבר נסיבות המקרה האמיתיות" (שם, בעמ' 277). אומנם, הדברים שהובאו נאמרו במסגרת החובה אותה חב בנק ללקוחו ולא לצדדים שלישיים, אך הגיונם יפה גם לענייננו. בעניין וגנר נפסק, כי הגם שחובת הזהירות העיקרית של הבנק, כשמדובר בחשבון נאמנות, היא כלפי לקוחו, הנאמן ("בעל החשבון"): "אין משמעות הדבר שהבנק אף פעם לא יישא באחריות לענייניו של הנהנה. חובותיו כלפי הנהנה קיימות אם כי בהיקף מצומצם יותר, למשל בנסיבות בהן על הבנק לדעת שבוצעה פעולה תוך הפרת חובת הנאמנות" (שם, פסקה 29). ככל שזיהוי מעשה המעילה פשוט יותר ומניעתו קלה יותר, כך יגדל היקף החובה המוטלת על הבנק למניעתו. בענייננו די היה למניעת מעשי המעילה אם הבנק היה דורש את אישורה של סולכור לפתיחת חשבון הנאמנות, להפקדת השיק הראשון ולמצער אישור לביצוע העברות הכספים לחשבונו של נעים. פעולות אלו אינן דורשות הליכי פיקוח ואיתור מורכבים או פעולות מניעה יקרות. סבורני כי הפעולות שביצע נעים, ובייחוד העברת הכספים מחשבון הנאמנות לחשבונו הפרטי עד כדי ריקון חשבון הנאמנות כמעט לגמרי, הן פעולות שהיו צריכות "להדליק נורה אדומה" לבנק בדבר כשרותן. דברים ברוח דומה נאמרו בעניין איילון בהקשר של חשבון עיזבון: " ... הפיקוח על פעולותיו של מנהל עיזבון בחשבון עיזבון מקום שהפעולות הינן חריגות וחשודות, הוא פשוט יחסית ואינו מטיל על הבנק מעמסה רבה מדי. במילים אחרות: פעולות המעוררות חשד, הנחזות על פניהן כפעולות החורגות מסמכויותיו של מנהל העיזבון, מזדקרות לעין ביתר קלות, וכל שעל הבנק לעשות אם אכן ביקש מנהל עיזבון לבצע פעולות כאלה הוא לסרב לבצען עד שלא יציג בפניו מנהל העיזבון אישור או אסמכתא לפעולה מטעם בית המשפט ... ". 21. בין השנים 2003-2001 ביצע נעים עשר העברות שונות של כספים מחשבון הנאמנות לחשבונו הפרטי, בסכום כולל של 1,861,690 ש"ח. רוב הסכומים שהועברו היו גבוהים מ- 100,000 ש"ח, היינו, סכומים בלתי מבוטלים, ואף שתקופת ההעברות נפרשה על פני שלוש שנים, חלק מההעברות בוצעו בתוך פרקי זמן קצרים. כך למשל, בשנת 2002 בתוך חודשיים (בין החודשים מרץ-מאי) הועבר סכום כולל של 630,00 ש"ח; בחודש יולי 2003 בוצעו ארבע העברות בסכום כולל של 427,690 ש"ח; ובהעברה היחידה שבוצעה ביום 4.9.2003 נמשך סכום של 649,000 ש"ח. כאמור, הכספים כולם הועברו לחשבונו הפרטי של נעים. שלא כטענת הבנק, העובדה שהכספים לא הועברו לחשבון מעבר, כבעניין איילון, אלא היישר לחשבונו הפרטי של נעים, מהווה דווקא נסיבה לחומרה. שכן, קיומו של חשבון מעבר נועד לטשטש את יעדם של הכספים, ואולם בענייננו, היעד – חשבונו הפרטי של נעים, היה גלוי וידוע לבנק. אומנם, שלא כבענייננו, בעניין איילון הייתה קרבה משמעותית בזמן בין מועדי הפקדת הכספים בחשבון העיזבון לבין מועדי ביצוע העברות על ידי נרקיס. אכן, נסיבה זו יכולה הייתה להצביע על אפשרות של התנהלות פסולה מצד נרקיס, אך אין בהעדרה כדי לשמוט את הקרקע מהקביעה בדבר התרשלות הבנק. זאת ועוד – מחומר הראיות עולה כי הבנק ידע בזמן אמת כי הכספים מועברים לחשבונו הפרטי של נעים, ונמצא, על אף מאמצי הבנק להסתיר את פרטי החשבון אליו הועברו הכספים, שלמצער חלק מההעברות נעשו לחשבון שהתנהל באותו הסניף ממש. כך, לגבי חלק משמעותי של ההעברות נרשם בדפי הבנק כי מדובר ב"העברה לעצמי", באופן שניתן היה לדעת בזמן אמת שמדובר בהעברה לחשבונו הפרטי של נעים. בנוסף, מחלק מהוראות הביצוע בחשבון עולה כי ההעברה היתה לחשבון באותו הסניף – ראו למשל הוראות מיום 12.2.2001 ומיום 12.5.2002 – מוצג 21 למוצגי סולכור בערעור. כמובן שיש בכך כדי להשליך על מידת אחריותו של הבנק, באשר הנתונים היו גלויים בפניו ולא נדרשה כל פעולת פיקוח מורכבת. כפי שנפסק בע"א 9040/10 פנחס גדעון ובניו בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (17.10.2012) (להלן: עניין בנק לאומי): "צא ולמד, כי על בנק להתנהג בזהירות ולא לעצום את עיניו, אפילו כאשר מבחינה פורמלית מבצע הפעולות זכאי לפעול בחשבון ללא מגבלה וגם כאשר אין צד שלישי המתריע בפני הבנק כי הפעולה מבוצעת תוך חריגה מהרשאה. ... על אחת כמה וכמה שעל בנק להתנהל בזהירות יתר כאשר ידוע לו שהרישום הפורמלי של החשבון אינו משקף את מצב הדברים כהוויתם ... " (פסקה 13 לפסק דינו של השופט י' עמית). סיכומם של דברים, סבורני כי מצב דברים בו בעל חשבון נאמנות מעביר פעם אחר פעם סכומים בלתי מבוטלים מחשבון הנאמנות לחשבונו הפרטי, עד כדי ריקונו כמעט לגמרי, הוא מצב שהיה צריך לעורר את חשדו של הבנק בדבר טיב הפעולות המבוצעות, והיה על הבנק לדרוש את אישורה והסכמתה של מוטבת החשבון לביצוען. הוסף לכך את העובדה שעובר לפתיחת החשבון והפקדת ההמחאה הראשונה, שלא היתה לפקודת נעים ולא נשאה חתימת היסב, לא היתה לבנק כל אינדיקציה לפיה סולכור מודעת לקיום החשבון. משלא דרש הבנק כי תוצג לו הסכמתה של סולכור לפעולות מהסוג הנ"ל בחשבון, ומאידך הוא לא מנע את ביצוען, יש לקבוע כי הוא התרשל. אשמה התורם של סולכור 22. לחלופין טוען הבנק, כי אף אם ייקבע שהוא התרשל כלפי סולכור, הרי שיש לקבוע כי סולכור בהתנהגותה תרמה להתרחשות הנזק. ומהי תרומתה לטענת הבנק? חוסר המעש בו נקטה לאורך השנים, מהיום בו ניתן פסק הדין לטובתה בבית המשפט המחוזי ועד למועד בו גילתה על הכספים שנגבו – לאחר שניתן פסק הדין בערעור. לטענת הבנק, היה על סולכור, באמצעות יועצה המשפטי – עו"ד הלר, לבדוק את התקדמות הליכי הגבייה, לחקור את פשר העיכוב בהעברת הכספים ולא לשקוט על שמריה במשך שנים, ובכך בעצם לאפשר לנעים לשלוח ידו בכסף. משכך נהגה, טוען הבנק, אין לסולכור אלא להלין על עצמה ולשאת בנזק שנגרם. 23. סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) קובע את הגנת האשם התורם: "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק ... ". כך, מקום בו נמצא כי הניזוק תרם אף הוא להתרחשות הנזק, ניתן להביא זאת בחשבון לעניין גובה הפיצוי שייפסק לו. בענייננו טענת הבנק היא כי סולכור תרמה להתרחשות הנזק בהימנעותה מנקיטת פעולות אשר, לכאורה, יכולות היו למנוע את התרחשותו. משמעות טענת הבנק היא שיש לקבוע כי היתה על סולכור חובה לבדוק ולחקור אחר פעולותיו של בא כוחה – נעים, ולא להסתפק בדיווחיו והמלצותיו בדבר התקדמות הליכי הגבייה. 24. בעדותו בבית המשפט הסביר עו"ד הלר את התנהלותה של סולכור בעניין זה: " ... שמידי פעם לפעם שאלתי אותו [את נעים – צ.ז.] מה קורה עם גביית הכספים, אז הוא אמר לי: מה אתה דואג? יש לנו עיקולים, מדובר באנשים עשירים, יש ערעור, אנחנו נגמור את ההליכים כולם, נטפל בהכול ביחד. וזה גם הוא ענה לי כשהוא הביא לי את החצי מיליון שקל. שאלתי מה עם הדברים האחרים? אז הוא ענה לי: אל תדאג, מה אתה דואג, אלה אנשים עשירים, יש להם בתים, בניינים, יש ערעור ואנחנו נטפל בזה ביחד .... היה מקובל עליי לחכות עד שייגמר גם הערעור ואז לגבות את כל הכספים ביחד. למה לעבוד פעמיים? ... כן, ויש עיקולים ואנחנו עם יד על הדופק ואנחנו נחכה עד שנגמור את הערעור, נקבל אולי סכום יותר גדול ואז אנחנו נראה. או שאנחנו נפסיד. למה לעבוד סתם?" ((פרוטוקול הדיון מיום 11.11.2009). סבורני, כי גם אם ניתן היה לצפות מחברה עסקית כדוגמת סולכור, בעלת ייעוץ משפטי פנימי, לרמת מעורבות גבוהה יותר בנושא מימוש פסק דין בסכום משמעותי שניתן לטובתה, הרי שאין הדבר מגיע לכדי אשם תורם לקרות הנזק. ראשית, משום שלטעמי, לא עלה בידי הבנק להראות כי מתקיים אותו הקשר הסיבתי הנדרש בין האופן בו נהגה סולכור לבין הנזק שנגרם (ע"א 5818/90 אמאץ אמקור בע"מ נ' נרגו בע"מ, פסקה 10 (9.8.1995)), זאת בהתחשב במכלול נסיבות התרחשות הדברים. שנית, וזה העיקר, אין לקבוע כי לסולכור אשם תורם, אף משום שהתנהלותה הייתה סבירה נוכח העובדה שבזמנים הרלוונטיים נעים היה בא כוחה מזה שנים ארוכות, התקיימו ביניהם יחסי אמון ועצתו להמתין עם מאמצי הגבייה עד לסיום ההליכים בערעור לבית המשפט העליון, לא הייתה בלתי סבירה. דחיית הודעת צד ג' ששלח הבנק לנעים 25. כאמור, הבנק מלין על דחיית ההודעה לצד השלישי ששלח לנעים. בית משפט קמא נימק זאת בדברים הקצרים הבאים: " ... לנוכח העובדה כי מדובר בהתרשלות עצמאית של הבנק אשר יכולה היתה למנוע את פעולתו של עו"ד נעים – איני מוצאת לה כל מקום ודינה להידחות". בסוגיה זו דעתי שונה. לפנינו שני מעוולים – נעים והבנק - שגרמו לניזוק – סולכור – נזק אחד. במצב דברים זה השניים חבים בנזקו "ביחד ולחוד", כשכל מזיק חב כלפי הניזוק במלוא הנזק. ואולם, ביחסים הפנימיים בין המעוולים יש לקבוע את חלקו היחסי של כל אחד מהם – את "שיעור ההשתתפות" שיש ליחס לו. העובדה שמעשיו של מעוול אחד הן בגדר "סיבה שבלעדיה אין" לקרות הנזק, ואלמלא התרשל לא היה הנזק מתרחש, אינה שוללת את זכותו לדרוש השתתפות מהמעוול השני. עצם קביעת חבותו של מזיק משמיעה לנו כי נמצא קשר סיבתי בין מעשיו לבין הנזק, ואם נתון זה היה שולל את זכות ההשתתפות שלו כלפי מעוול נוסף שגרם לאותו הנזק, היתה זכות זו מתרוקנת מתוכנה. אגב, נראה כי במקרה דנא מדובר ב"גרימה סימולטנית" (גרימה משותפת) של נזק, שכן מעשי המעילה של נעים והתרשלות הבנק נעשו בעת ובעונה אחת, והחלת המבחן של הגורם ההכרחי היתה עלולה להביא לפטור מאחריות של שני הנתבעים. במצב זה "מבחן הדַיות", לפיו התנהגות עוולתית שדי היה בה כדי לגרום לנזק תיחשב כגורם עובדתי לנזק, מספק את דרישת הקשר הסיבתי (ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות 1347 (2012)). מכל מקום, העובדה שהתרשלות הבנק היתה "עצמאית", כלשונו של בית המשפט המחוזי, אינה יכולה לשלול ממנו את זכות ההשתתפות כלפי המעוול הנוסף – נעים, זכות הקבועה בהוראת סעיף 84(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "כל מעוול החב על הנזק רשאי להיפרע דמי השתתפות מכל מעוול אחר החב, ... , על אותו נזק, אם כמעוול יחד ואם באופן אחר, ... ". מידת ההשתתפות נקבעת על-פי מבחן האשמה המוסרית (גד טדסקי (עורך) דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 508 (מהדורה שניה, 1976)). על-פי סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין, מוסמך בית המשפט "להורות שהשתתפותו של אדם תהא כדי שיפוי מלא". במקרה דנא לא יכול להיות ספק כי על-פי מבחן האשמה המוסרית מעשיו המכוונים של נעים חמורים עשרות מונים מהתרשלות הבנק, ועל כן יש מקום לחייבו לשפות את הבנק בשיפוי מלא. מעבר לכל האמור, וכבסיס נוסף לקבלת ההודעה לצד השלישי יצוין כי זו התבססה גם על עילה של עשיית עושר ולא במשפט וכי נעים לא טען כלפיה טענות הגנה שיש בהן ממש. נמצא כי דין ערעור הבנק בעניין זה להתקבל. הערעורים שכנגד שהגישה סולכור 26. באשר לטענות שעניינן סכומי הפיצוי שבהם חויב הבנק, ובכלל זה פיצוי בגין פגיעה במוניטין ועגמת נפש, דין הטענות להידחות. התערבות ערכאת הערעור בראשי הנזק שנפסקו ושיעור הפיצוי תעשה רק מקום בו "נמצאה טעות בולטת בפיצוי שנפסק" (ע"א 6936/11 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 16 (17.3.2014); ע"א 741/10 כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ, פסאות 9-8 (12.10.2010) והאסמכתאות המובאות שם). לעניין הטענה כי היה מקום לחייב את נעים, ובעקבותיו גם את הבנק, בפיצוי עונשי – נוכח הרשעת נעים בפלילים (כשבכך בא לידי מימוש האינטרס הציבורי שבהרתעה מפני ביצוע עבירות ובענישת העבריין) ובהתחשב במגמת הפסיקה למעט בפסיקת פיצוי עונשי, סבורני כי אין זה המקרה שיצדיק התערבות בפסיקת בית המשפט המחוזי. 27. באשר להחזר סך של 180,000 ש"ח שסולכור שילמה לנעים כשכר טרחה לפני שידעה על מעשיו – תביעה להשבת סכום זה הופנתה בבית משפט קמא כלפי נעים בלבד ונדחתה על יסוד דבריו של עו"ד הלר כי מדובר בשכר טרחה לו היה נעים זכאי. נראה כי לא היה מקום לדחות תביעה זו של סולכור, ככל שהיא מופנית כלפי נעים, שכן נוכח אופן הילוכו של נעים, אין הוא זכאי לשכר טרחה עבור ייצוגה של סולכור בפרשה הנדונה לאחר ששלשל לכיסו כספים שהיה עליו להעביר לסולכור (ע"א 8524/04 וינוגרד נ' ועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בתל אביב-יפו (26.6.05)). דברי עו"ד הלר, עליהם התבסס בית משפט קמא, התייחסו להלך המחשבה של סולכור בעת תשלום הסכום האמור לנעים, בטרם התגלתה המעילה. מאידך גיסא, אין מקום לחייב את הבנק בתשלום סכום זה לסולכור, ולו מהטעם שבסיכומי סולכור בבית משפט קמא (פסקה 158) נטען בעניין זה כלפי נעים בלבד, וכך גם בסיכומי סולכור כמשיבה וכמערערת שכנגד בערעור דנא (פרק ח' לסיכומים). מכאן שיש לקבל את הערעור שכנגד שהגישה סולכור כלפי נעים ולהוסיף לחיוביו כלפיה סכום של 180,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום 14.3.2004, יום קבלתם על ידו. 28. בית המשפט המחוזי חייב את הבנק בהוצאות סולכור בסכום של 75,000 ש"ח ואת נעים, בנפרד, בסכום זהה. בית המשפט לא הבחין בין שכר טרחת עורך-דין לבין הוצאות המשפט האחרות. סולכור טוענת כי מדובר בסכום שאינו עומד בכל יחס לשווי התביעה שהתקבלה והמשאבים הניכרים שהושקעו לצורך ניהולה, כאשר אגרת המשפט לבדה עומדת על 81,727 ש"ח בערכים נומינליים, וכי לא היה מקום לחייב כל נתבע בנפרד ולא בחיוב סולידרי. עוד נטען, כי מן הראוי להבחין בין שכר טרחת עורך דין לבין יתר הוצאות המשפט וכי הכלל הוא פסיקת הוצאות ריאליות. 29. בפי הבנק טענה מקדמית לעניין זה והיא שסולכור לא היתה זכאית להעלות טענה זו בגדר הערעור שכנגד, מכוח הכלל שלפיו אמורה להיות זיקה בין הנושאים העולים בערעור העיקרי לבין הטענות שבערעור שכנגד. במקור ביקש הבנק להביא למחיקת הערעור שכנגד כולו, אך בקשה זו נדחתה בהחלטת כב' הרשם ג' שני מיום 20.12.2011. באשר לנימוק הערעור שכנגד שעניינו הוצאות המשפט פסק הרשם הנכבד, כדלהלן: "נראה כי אין היום תשובה חד-משמעית לגבי השאלה אם אפשר להגיש ערעור שכנגד לגבי פסיקת הוצאות, במקום שבו הערעור העיקרי אינו כולל השגה בעניין זה. בפסיקה נשמעו כמה דעות בסוגיה זו (ראו פסק-הדין בע"א 2792/03 יצהרי נ' אימפורט (טרם פורסם, 14.12.2006), ופסיקה נוספת שהוזכרה שם וכן בתגובת המשיבה 1 [סולכור, צ.ז.]). על רקע זה קבעה כבוד הרשמת ג' לוין – כשבאה השאלה לפניה – כי 'נוכח העמימות הקיימת בסוגיה, המקום לברר את השאלה האם הערעור שכנגד הוגש כדין הוא במסגרת הדיון בערעור ובערעור שכנגד לגופם, לפני הרכב השופטים, ואין מקום להידרש לה בהליכים המקדמיים שלפניי. למשיבים נתונה כמובן הזכות להעלותה בסיכומים ובהשלמת הטיעון בעל-פה' (ע"א 2734/09 פיוטרקובסקי נ' ארנון (לא פורסם, 24.12.2009)). סבורני כי הדברים יפים גם למקרה שלפניי". אכן, ניתן לאתר בפסיקת בית משפט זה דעות מגוונות בסוגיה הנדונה. לטעמי, ולו מקום שעיקרו של הערעור שכנגד עומד על מכונו, כבמקרה דנא, אין כל טעם טוב שלא לאפשר למערער שכנגד לערער גם בנושא הוצאות המשפט. הרי אילו היה מתקבל ערעור הבנק או ערעורו של נעים, בוודאי שהיה בכך כדי להביא לביטול חיובם של אלה, או מי מהם, בהוצאות שנפסקו בבית משפט קמא לטובת סולכור. באחת הפרשות נפסק, כי כאשר נתבע, שהתביעה נגדו נדחתה מבלי שנפסקו לזכותו הוצאות, מערער על אי פסיקתן, רשאי התובע להשיג בגדר ערעור שכנגד על דבר דחיית תביעתו (רע"א 3507/03 כץ נ' מידד (20.7.2003), בו הסתמך בית משפט זה על בש"א 7182/94 זילברמן נ' שנפלד פ"ד מט(2) 1 (1995)). מהאמור שם עולה, כי די בכך שהחיוב בהוצאות עשוי להשתנות עקב קבלת הערעור כדי לאפשר העלאת השגה בעניין זה בערעור שכנגד. כידוע, די בקיום זיקה "ולו גם מצומצמת בהיקפה" בין הערעור לבין הערעור שכנגד, כאשר "בשנים האחרונות השתרשה הדעה כי הערעור שכנגד יכול להתייחס לכל עניין הקשור בערעור העיקרי ואפילו מדובר בקשר ענייני רופף ... " (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 412 (מהדורה שלישית, 2012)). הוצאות משפט הן לעולם סעד טפל ההולך אחר העיקר, וכאשר בערעור הראשי משיג המערער על עצם חיובו, ברי כי שינוי בפסק הדין יגרור אחריו שינוי בפסיקת ההוצאות, עד שהמשיב רשאי לערער בגדר ערעור שכנגד גם בסוגיה זו, בוודאי מקום שפרט לכך יש בפיו טענות נוספות שהוא רשאי להעלות בגדרו של ערעור שכנגד. מכאן שלטעמי יש לאפשר לסולכור להעלות טענות בסוגית ההוצאות. 30. ההלכה בעניין התערבות ערכאת הערעור בגובה הוצאות שפסקה הערכאה הדיונית ידועה ומוכרת: " ... ככלל – ופרט למקרים חריגים בהם נפלה טעות קיצונית – ערכאת ערעור אינה מתערבת בפסיקת הוצאות המהווה 'פררוגטיבה של הערכאה הדיונית, הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של התיק ואת ההתנהלות הצדדים במשפט' (רע"א 05 / 6568 כץ נ' כץ, לא פורסם. ראו עוד: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", לא פורסם; ע"א 136/92 ביניש עדיאל נ' דניה סיבוס, פ"ד מז(5) 114, 131)" (ע"א 9323/04 מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות בנין 17 מתחם 5, פסקה 38 (23.7.2006)). סבורני כי המקרה דנא הוא אחד מאותם מקרים חריגים (השוו: עניין בנק לאומי פסקאות 21-20 לפסק דינו של השופט י' עמית). ראשית, לא נערכה הבחנה בין הוצאות לבין שכר טרחת עורך-דין. שנית, לא היה מקום לחיוב נפרד של כל נתבע תוך סטיה מהכלל הרגיל לפיו שני נתבעים שנתבעו יחדיו ושגרמו לתובע לאותו הנזק חבים לתובע ביחד ולחוד. שלישית, ההוצאות שנפסקו אינן עומדות בכל יחס לכלל שלפיו זכאי הזוכה להחזר ריאלי של הוצאותיו על מנת שלא יסבול חסרון כיס. כמובן שבית המשפט רשאי לסטות מעקרון זה, אך בעשותו כן עליו לנמק את החלטתו, מה שלא נעשה במקרה דנא, כך שניתן להניח שלא היה מקום לסטות מהכלל הרגיל. במקרה דנא, מעבר להחזר אגרת המשפט, כמעט שלא זכתה סולכור בהחזר הוצאות ובשכר טרחה, על אף שעיקר תביעתה התקבל ומדובר בסכום משמעותי (כשלושה מיליון ש"ח ליום פסק הדין) ועל אף שניהול ההליך היה רצוף קשיים ונמשך זמן רב מאד (כשבע שנים). כאמור, גם היה מקום להבחין בין רכיב שכר הטרחה לבין יתר הוצאות המשפט, אותן ראוי לשום בנפרד. רק על מנת שלא להוסיף עוד הליכים במקרה דנא ולשלוח את הצדדים להתדיין לעניין שומת ההוצאות, ראוי לסיים את הפרשה בקביעת סכום כולל, שיביא בחשבון את מכלול הנתונים, לרבות העקרון שלפיו ככלל אין ערכאת הערעור מתערבת בסוגיה זו של הוצאות (עניין בנק לאומי, פסקה 22). לפיכך אציע לחבריי לחייב את הבנק ואת נעים, ביחד ולחוד, בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בערכאה קמא בסכום כולל של 250,000 ש"ח ליום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במקום הסכומים שנפסקו על-ידי בית המשפט המחוזי. בקשות לתיקון פרוטוקול הדיון מיום 16.1.2014 31. ביום 30.1.2014 הגישה סולכור בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון המחזיקה שישה סעיפים. הבנק הגיש את תגובתו לבקשה וכלל בה בקשה לתיקונים שונים מצידו. נעים לא הגיש את תגובתו לבקשות. נוכח האמור בבקשות ובתגובות להן, מתקבלת בקשת סולכור לתיקון פרוטוקול הדיון כמבוקש בסעיפים 1, 3, 4, ו-5 לבקשתה. כמו כן מתקבלת בקשת הבנק לתיקון פרוטוקול הדיון כמבוקש בסעיפים 11-7 לבקשתו. נוכח התנגדות הצדדים, נדחית בקשת סולכור לתיקון הפרוטוקול כמבוקש בסעיפים 2 ו-6 לבקשתה. כן נדחית בקשת הבנק לתיקון כמבוקש בסעיף 12 לבקשתו. אף אם בעניינים אלו, כטענות הצדדים, הפרוטוקול אינו משקף במלאו את טענותיהם, הרי שטענות הצדדים הוצגו בהרחבה בהודעות הערעור ובסיכומי הצדדים, ואלו עמדו לנגד עינינו בכתיבת פסק הדין (השוו: ע"א 1756/11 עו"ד קרול חבה נ' בנק הפועלים בע"מ (5.3.2013)). סיכום 32. על יסוד האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את ערעור הבנק ואת ערעור נעים ככל שהם מכוונים כלפי סולכור, ולקבל את ערעור הבנק נגד נעים באופן שתתקבל ההודעה לצד ג' שהבנק שלח לנעים ונעים יחויב להשיב לבנק כל סכום שהבנק שילם או ישלם לסולכור על-פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום. עוד אציע, כי הערעורים שכנגד שהגישה סולכור יתקבלו חלקית במובן זה שלחיובו של נעים יתווסף סכום של 180,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום 14.3.2004, ותחת ההוצאות שפסק בית משפט קמא נחייב את נעים ואת הבנק, ביחד ולחוד, לשלם לסולכור הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 250,000 ש"ח ליום פסק דינו של בית משפט קמא. בנוסף אציע לחייב את נעים ואת הבנק, ביחד ולחוד, לשלם לסולכור הוצאות הערעורים דנא בסך 75,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט י' דנציגר : אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏א' בתמוז התשע"ד (‏29.6.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11025790_L27.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il