נח'לה נ' משנה לפיקוח ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 25716-03-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן העותר: רמדאן נחלה נגד המשיבים: 1. ועדת משנה לפיקוח 2. מועצת התכנון העליונה 3. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד היתם חטיב בשם המשיבים: עו"ד דניאל רגב פסק-דין השופט יחיאל כשר: עניינה של העתירה שלפנינו בהחלטת המשיב 3 (להלן: המפקד הצבאי), לדחות את בקשת העותר להיתר ביטחוני לקידום הליך רישוי למקרקעין שמצויים בתחומי צו איסור בניה מס' 1/96, התשנ"ו-1996 (להלן: צו איסור בניה 1/96). לצדה של העתירה הוגשה גם בקשה לצו ארעי ולצו ביניים, אשר יקפיא את צו ההריסה שניתן במסגרת בב"ח ר' 207/23 (להלן: צו ההריסה), עד להכרעה בעתירה עצמה. רקע הדברים הבינוי, מושא תיק בב"ח ר' 207/23 (להלן: המבנה), כלל, בעת הגשת העתירה, מגרש המשמש למכירת רכבים, ומצוי במרחק של 33 מטרים מכביש 463 ובמרחק של 200 מטרים מכביש 466. ביום 26.7.2023 נמסר צו הפסקת עבודה מס' 40033 ביחס למבנה, אשר התייחס לחניון רכבים, שטיפה, גידור והכשרת שטח שנחזה (לפקח) להיות בגודל של כ-6 דונם. במסגרת הצו, נדרש העותר להפסיק את עבודות הבניה במבנה, ולהתייצב לדיון בפני ועדת המשנה לפיקוח (להלן: הוועדה). בהמשך לאמור, ביום 16.8.2023 התקיים דיון בפני הוועדה. במסגרת הדיון, טען העותר כי הגיש בקשה להיתר לעיריית אל בירה והיא ציינה בפניו כי לבית הסמוך ניתן היתר, ועל כן אין מניעה לבנות את החניה לשטיפת מכוניות, אותה ביקש העותר להקים. במענה לכך, הסביר יו"ר הוועדה כי מאחר שהשטח מצוי בתחומי צו איסור בניה 1/96, העותר נדרש להציג אישור החרגה של המפקד הצבאי והיתר בנייה של לשכת התכנון במנהל האזרחי. העותר הפנה לבקשה להיתר בניה שהגיש ללשכת התכנון המרכזית, יומיים קודם לכן, ביום 14.8.2023 (להלן: הבקשה להיתר בניה). בנוסף, העותר ביקש שלא להרוס את המבנה, מאחר שכל משפחתו עובדת במקום ומתפרנסת ממנו. בתום הדיון, הוחלט להוציא צו סופי להפסקת עבודה ולהריסה, תוך שנקבע כי הצו ימומש 30 ימים לאחר שיומצא לעותר מענה לבקשתו להיתר בניה. ביום 3.3.2024 ניתנה ההחלטה של לשכת התכנון המרכזית, אשר דחתה את הבקשה להיתר בניה. בהחלטה הוסבר כי המקרקעין נושא הבקשה מצויים בתחומי צו איסור בניה 1/96, ועל כן לפי תקנה 10 לתקנות תכנון ערים, כפרים ובניינים (בקשה להיתר ותנאיו) (יהודה ושומרון), התש"פ-2020 (להלן: התקנות), משלא צורף לבקשה אישור לקידום הליך רישוי מהמפקד הצבאי, אין באפשרות לשכת התכנון המרכזית לקלוט את הבקשה. יחד עם זאת, צוין כי עם השלמת החסר, יוכל העותר להגיש בקשה מחדש. עוד צוין בהחלטה כי אין בה כדי לעכב את מימוש פעולות האכיפה ביחס למבנה. בהמשך לכך, הגיש בא-כוח העותר, למפקד הצבאי, בקשה להחרגת המבנה מצו איסור הבניה, וביקש לעכב הליכים עד למתן ההחלטה בבקשת ההחרגה. לבקשת ההחרגה שהגיש, צירף בא-כוח העותר הודעה, ובה פירט כי העותר מחזיק בחלקת הקרקע הכוללת חצר שצמודה למבנה ישן, אשר נבנה לפני 1967. על-פי ההודעה, העותר משתמש בחצר כמגרש למכירת רכבים, ודאג להקיפה בגדר על מנת למנוע פלישות וגניבות. אשר למיקום המבנה, נטען בהודעה כי אמנם הקרקע קרובה לכביש 463, אך התנועה בכביש דלילה ביותר, והוא אינו משמש רכבים ישראליים כלל. בשולי הדברים יוער כי לעמדת המשיבים, בקשת ההחרגה הנ"ל הוגשה עוד ביום 14.1.2024, לפני שניתנה ההחלטה של לשכת התכנון המרכזית בבקשה להיתר הבניה. ביום 11.2.2025, נשלחה לבא-כוח העותר החלטתו של המפקד הצבאי, בה נדחתה הבקשה להחריג את המבנה מצו איסור בניה 1/96. בהחלטתו, קבע המפקד הצבאי כי הקרקע מצויה בסמוך לצירי תנועה מרכזיים, ועל כן, לאחר ששקל את מכלול השיקולים, לרבות הערכת המצב המבצעית והאינטרסים של העותר, נמצא כי לא ניתן לתת אישור לבקשתו. במעמד שליחת ההחלטה לעותר, נמסר לו כי אושרה ארכה בת 14 ימים עד להימשכות הליכי הפיקוח בעניינו. בבוקר יום 11.3.2025, הגיעו דחפורים למרחב הסמוך למבנה, והעותר הגיש את העתירה שבפנינו, ולצדה את הבקשה למתן צו ביניים, בגדרה טען כי קיים חשש כבד שהמבנה ייהרס עוד באותו יום. בהחלטתי מאותו יום (11.3.2025), הוריתי למשיבים להגיש תגובה מקדמית לבקשה למתן צו ביניים ולעתירה, וכן הוריתי על מתן צו ארעי, לפיו לא ייהרס המבנה עד למתן החלטה אחרת, למעט במקרה שבו יהיה הדבר נחוץ מטעמי ביטחון מובהקים. ביום 13.3.2025, הודיעו המשיבים כי בבוקר הגשת העתירה, עוד בטרם נודע להם דבר קיומה, נהרס המבנה על-ידי גורמי המנהל האזרחי. בתוך כך, ציינו המשיבים כי מבירור שערכו עולה כי העותר נכח בשטח בעת ביצוע ההריסה, ולא העלה בפני הגורמים הנוכחים בשטח כל אינדיקציה לקיומה של עתירה בעניין המבנה. לאור האמור, ביקשו המשיבים כי נורה על מחיקת העתירה, מחמת קיומו של מעשה עשוי. באותו יום, השיב העותר להודעת המשיבים, והודיע כי הוא מתנגד לבקשה למחיקת העתירה. לטענת העותר, כל שנהרס הוא הגדר המקיפה את החצר ושער אשר שימש את העותר כמגרש למכירת רכבים, ויתר הבינוי במתחם נותר עומד. עוד טוען העותר בהודעתו, כי אף אם הייתה מושלמת ההריסה במלואה, העתירה מופנית נגד החלטות המשיבים שלא לקלוט את בקשת ההיתר ושלא להחריג את החלקה מצו איסור בניה 1/96, ועל כן אין מקום להורות על מחיקתה. בהחלטתי מיום 13.3.2025, קבעתי כי אין בהריסת המבנה כדי לייתר את הסעד המבוקש בעתירה, והוריתי למשיבים להגיש תגובה מקדמית לעתירה, בהתאם להחלטתי מיום 11.3.2025. טענות הצדדים בעתירתו, טוען העותר כי ההחלטה לדחות את בקשתו להחרגת המבנה, המשמש מקור פרנסה עבורו ועבור עשרות מתושבי האזור, אינה סבירה, שעה שהיא נסמכת כל כולה על שאלת המרחק של המבנה מהכבישים במרחב, ומתעלמת מנתונים רלוונטיים, התומכים בקבלת הבקשה, ובהם: הטענה לפיה אין מדובר בבניה חדשה, כי אם בשימוש בחצר של בית שהוקם לפני שנת 1967; הטענה כי כביש 463, הסמוך למבנה, אינו משמש תושבים ישראלים, אלא רק את התושבים הפלסטיניים המתגוררים בסביבתו; השפעתה של הגדר שהוקמה סביב המבנה, אשר מצמצמת את הסיכון לכניסת זרים לתחומה; וקיומם של הסדרי אבטחה נוספים במקום, כמו שערים ומצלמות במעגל סגור. בהמשך לכך, טוען העותר כי ההחלטה אינה מנומקת כנדרש בדין, לאור ניסוחה הגנרי. עוד נטען בעתירה, כי על המפקד הצבאי להחריג את כביש 463 וסביבתו מתחומי צו איסור בניה 1/96 (בה מצוי המבנה נושא העתירה), מאחר שמדובר בכביש קטן שאינו משמש אלא את המתגוררים בסביבתו, ואינו מעורר את הסיכונים הביטחוניים שלמניעתם נועד צו איסור בניה 1/96. לבסוף, טוען העותר כי לפי אמות המידה שהפעיל המפקד הצבאי בעניין אבו טיר, היה עליו לקבל את הבקשה להחרגת המבנה (בג"ץ 3246/17 אבו טיר נ' מפקד כוחות צה"ל (11.6.2019) (כאן להלן: עניין אבו טיר)). מנגד, בתגובה המקדמית מטעמם, טוענים המשיבים כי מאז הריסת המבנה, ביום 11.3.2025, העותר שב והקים אותו מחדש, ללא אישור. על כן, לטענת המשיבים, דין העתירה להידחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים של העותר ועשיית דין עצמי. עוד טוענים המשיבים, כי דין העתירה להידחות גם לגופה, בהיעדר עילה להתערבות בשיקול דעתו של המפקד הצבאי, בהחלטתו שלא לאשר את קידום הליך הרישוי ביחס למבנה. בתוך כך, מפרטים המשיבים כי המבנה מצוי בסמוך לאתר ביטחוני, ולכבישים 466 ו-463, אשר בשל קרבתם למחנה צבאי, משמשים צירי תנועה נחוצים עבור כוחות צה"ל בשמירה על הסדר והביטחון באזור. על כן, לעמדת המשיבים, ישנה חשיבות יתרה בשמירה על התנועה הרציפה והפתוחה בכבישים אלה. לעמדת המשיבים, העותר לא עמד בנטל הנדרש להוכיח שהמפקד הצבאי לא ייחס משקל מספק למאפייני המבנה וסביבתו, וטענותיו לעניין זה נטענו בכלליות בלבד. בין היתר, טוענים המשיבים כי אין בטענת העותר, לפיה מדובר בשימוש בחצר של בית ישן, כדי לשנות ממסקנתו של המפקד הצבאי, שעה שעדיין מדובר בבינוי שהוקם לאחר שפורסם צו איסור הבניה, ללא היתרים כדין. עוד מדגישים המשיבים כי בהחלטת המפקד הצבאי אם להחריג מבנה מתחולתו של צו איסור הבניה, נשקל הסיכון הביטחוני שנשקף מהמבנה במועד קבלת ההחלטה, ולא במועד שבו הוקם המבנה לראשונה. כמו כן, ביחס לטענת העותר בדבר פגיעה בפרנסתו ובפרנסת משפחתו, טוענים המשיבים כי בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, אין בבניה בלתי חוקית כדי להקנות זכות קניינית, וכי אף אילו היה מקום להכיר בזכות כזו, החלטת המפקד הצבאי להעדיף, בנסיבות העניין, את השיקול הביטחוני על פני זכויות העותר ומשפחתו הינה החלטה סבירה ומידתית. במענה לטענה בדבר חריגת המפקד הצבאי מאמות המידה שהפעיל בעניין אבו טיר, טוענים המשיבים כי טענה זו נטענה בהיעדר פירוט בסיסי, אך מוסיפים ומציינים כי בכל מקרה ההליך בעניין אבו טיר עסק במבנים המצויים בשטחו של הצו בדבר איסור בניה והפסקתה מס' 08/11/אב (מכשול התפר), התשע"ב-2011 (להלן: צו איסור בניה 08/11/אב), בשונה מהצו הרלוונטי לענייננו. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובתגובה המקדמית, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות, על הסף, בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת המפקד הצבאי. כאמור, ביסוד צו איסור בניה 1/96, שבשטחו מצוי המבנה נושא העתירה, עומדת תכלית ביטחונית – למנוע בניה בסמוך לצירי תנועה מרכזיים באזור יהודה ושומרון, אשר עשויה לסכן את משתמשי הדרך, בין אם על רקע החשש שבניה כזו תקל על ביצוע פעילות חבלנית עוינת ובין אם בשל החשש שתשמש כנקודת מסתור עבור מפגעים (ראו, גם: בג"ץ 52341-01-25 חליף נ' מפקד כוחות צה"ל, פסקה 10 (3.7.2025); בג"ץ 14974-05-25 חטיב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור איו"ש, פסקה 11 (9.11.2025) (להלן: עניין חטיב)). על כן, נקבע כי כל בניה בתחומי הצו נדרשת אישור של המפקד הצבאי להחרגת הבניה מתחולת הצו (בג"ץ 37681-01-25 עדווי נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פסקה 9 (5.5.2025)). בהחלטתו בבקשת ההחרגה של המבנה דנן, בחן המפקד הצבאי את מידת הסיכון הנשקפת מהמבנה, וזאת על יסוד מאפייני המבנה, מיקומו ביחס לאתרים הצבאיים ולצירי התנועה המרכזיים במרחב וכן לאור הערכת המצב הביטחונית העדכנית למועד קבלת ההחלטה. בתוך כך, כמפורט בתגובה המקדמית, נבחן גם השימוש שנעשה בכבישים הסמוכים למבנה, ונחיצות השימוש של כוחות צה"ל באותם כבישים לביצוע המשימות המוטלות עליהם במרחב. למול כל אלה, שקל המפקד הצבאי את האינטרסים של העותר, אשר פורטו בהודעה שצירף בא-כוחו לבקשת ההחרגה שהוגשה, ומצא כי בנסיבות העניין לא ניתן לתת אישור לקידום הליך הרישוי המבוקש. לנוכח מומחיותו ואחריותו של המפקד הצבאי בענייני צבא וביטחון, נפסק לא אחת כי שיקול דעתו המקצועי של המפקד הצבאי בתחומים אלה זוכה למשקל מיוחד, וכי בית המשפט אינו ממיר את שיקול דעתו של המפקד הצבאי בשיקול דעתו שלו (עניין חטיב, פסקה 12; בג"ץ 4076-06-25 כליבי נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקה 7 (16.9.2025); בג"ץ 45226-08-24 טמיזה נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקה 5 (30.4.2025)). ביישום לענייננו, איני סבור כי העותר עמד בנטל להוכיח כי נפל פגם בשיקול דעתו של המפקד הצבאי, אשר יש בו כדי להצדיק התערבות בהחלטה המצויה בליבת מומחיותו. בפרט, סבורני כי מתגובתם המקדמית של המשיבים עולה כי מאפייני המבנה הקונקרטי ושימושם של הכבישים הסמוכים לו, אליהם התייחס העותר בעתירתו, נשקלו על-ידי המפקד הצבאי בהחלטתו, ולא מצאתי מקום להתערב בה. אשר לטענת העותר, לפיה המפקד הצבאי חרג בהחלטתו מאמות המידה שהפעיל בהליך בעניין אבו טיר, אציין כי אף שטענה זו הועלתה בכלליות רבה בעתירה, ניתן להניח כי כוונת העותר לאמות המידה שנקבעו בצו על תנאי שניתן באותו הליך, ובהן: מרחק המבנה מגדר הביטחון; גובה המבנה ומיקומו הטופוגרפי יחסית למפלס המכשול; שלב הבניה בו היה מצוי המבנה בעת מסירת ההודעות לעותרים על כוונה להרוס את המבנים; מיקומו של המבנה (באזור C או באזורי A ו-B) וקיומו של היתר או אישור לבניה על-ידי רש"פ; ואינדיקציות לידיעה בפועל של העותרים או מי מהם באשר לאיסור הבניה על-פי הצו (עניין אבו טיר, פסקה 14 לפסק דינו של השופט מ' מזוז). בהתאם לאמות מידה אלה, בחנו המשיבים בעניין אבו טיר את הצורך הביטחוני בהפעלת הצו כלפי המבנים המצויים בתחומי צו איסור בניה 08/11/אב, מושא העתירות שנדונו באותו הליך (שם, פסקה 15 לפסק דינו של השופט מ' מזוז). כאמור, טענה זו נטענה באופן לאקוני למדי במסגרת העתירה, מבלי שהעותר הסביר כיצד יישום של אמות המידה האמורות בעניינו מחייב לקבל את בקשתו להחרגת המבנה מצו איסור בניה 1/96. יחד עם זאת, אף אם אניח לטובת העותר כי אמות המידה הנ"ל הינן בעלות זיקה עניינית אף לבחינתם של מבנים המצויים בתחומי צו איסור בניה 1/96 (וזאת, כזכור, בניגוד לעמדת המשיבים), לא מצאתי כי יש בטענות העותר כדי לשכנע כי במקרה דנן חרג המפקד הצבאי, ולו לכאורה, מיישום סביר של אמות המידה על עניינו של העותר. זאת, כמפורט לעיל, בשים לב לשיקול הדעת הנרחב המוקנה למפקד הצבאי בעניין, לאור אחריותו ומומחיותו המקצועית. סיכומו של דבר: העתירה נדחית. בנסיבות העניין דנן, העותר יישא בהוצאות המשיבים בסך של 2,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ח חשוון תשפ"ו (19 נובמבר 2025). דוד מינץ שופט יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת