עז' המנוח עלי מוחמד תקתוק (שלה) נ. חסן מחמד תקתוק

פסק-דין בתיק ע"א 2564/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2564/07 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: עז' המנוח עלי מוחמד תקתוק (שלה) נ ג ד המשיבים: 1. חסן מחמד תקתוק 2. מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה ב-א' 666/99 מתאריך 1.2.2007 (כב' השופט ר' ג'רג'ורה). תאריך הישיבה: ט"ז באדר ב' התשס"ח 23.3.2008 בשם המערער: עו"ד דיאן קשקוש בשם המשיב 1: עו"ד סאלח עבדאללה בשם המשיבה 2: עו"ד רות גורדין פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (כב' השופט (בדימוס) ר' ג'רג'ורה), בגדרו נדחתה תביעת המערערים לפסק דין שיצהיר כי הסכם בין המדינה לבין המשיב 1 (להלן: חסן) למכירת חלקת קרקע, שקיבל תוקף של פסק דין – הינו בטל. בפתח הדברים אביא את הנתונים הצריכים להכרעה. העובדות הרלבנטיות 2. הליך זה עוסק בזכויות הקנייניות בחלקה 29, גוש 18899 באדמות כפר ירכא (להלן: החלקה), והוא מביא לכלל סיום מסכת ארוכה של התדיינויות משפטיות, אשר תחילתן בשנות החמישים של המאה הקודמת. השתלשלות העניינים המפורטת בנוגע לחלקה זכתה לתיאור מפורט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד ועל כן לא אחזור עליה כאן, וחלף זאת אתמקד בתיאור תמציתי של העובדות שיש להן נגיעה לענייננו. 3. החלקה עברה תהליכי הסדר קרקעות שהחלו בתקופת המנדט והמשיכו עד לשנות השישים. במסגרת הליכי ההסדר, הוגשו שתי תזכורות תביעה על ידי הצדדים: (א) המערערת 1, אלמנתו של מר עלי מוחמד תקתוק ז"ל, שהיה מורישם של המערערים שלפנינו, הגישה תזכורת תביעה בתיק ירכא/542. במסגרת תזכורת תביעה זו, תבעה המערערת 1 את הבעלות בחלקות זמניות 28 ו-28א'. הדיון בהליך התקיים בתאריך 30.11.1970 (כב' השופט ע' ידיד-הלוי ז"ל), ובמסגרתו נקבע כי החלקות הנ"ל יירשמו על שמה של המדינה, לאחר שלדיון לא הגיע כל נציג בשמם של המערערים. (ב) חסן ושני אחרים הגישו תזכורת תביעה בתיק ירכא/46. תזכורת תביעה זו עסקה, בחלקיה הרלבנטיים לענייננו, בחלקה זמנית 27א', שאותה תבע חסן. בית המשפט המחוזי הנכבד בחיפה (כב' השופט ע' ידיד-הלוי ז"ל) דן בהליך בתאריך 20.2.1966, וקבע כי שני מקטעים (מתוך שלושה) בחלקה זמנית 27א' יירשמו על שמו של חסן. 4. בתאריך 31.8.1976 פורסם לוח הזכויות, ובו נקבע כי החלקה תירשם על שם המדינה. זהו המקום לציין כי היחס בין החלקות הזמניות, שהיו מושא תזכורות התביעה שצוינו לעיל, לבין חלקה (סופית) 29, מושא הליך זה – לא הוכח כדבעי בפני בית המשפט הנכבד קמא. הווה אומר: המערערים לא הצליחו להראות, כי החלקות הזמניות שלגביהן הם הגישו תזכורת תביעה – מרכיבות את חלקה 29 כיום (ראו: סעיפים 4, 13 לפסק הדין בבית המשפט הנכבד קמא). למשמעותה של עובדה זו – אחזור בהמשך הדברים, ועתה אמשיך בתיאור השתלשלות האירועים. 5. בתאריך 14.10.1976 הגיש חסן בקשה לתיקון לוח הזכויות (תיק הסדר ירכא/717), ובגדרה טען כי הוא מעבד את החלקה, וכי היא למעשה שייכת לו. הבקשה הוגשה בשם חסן בלבד. עזבון המנוח עלי מוחמד תקתוק והמערערים ניסו להצטרף להליך זה מספר פעמים (המרצה 73/86, המרצה 82/86 ו-המרצה 105/86) אך בקשותיהם נדחו. המערערים אף הגישו מספר בקשות לרשות ערעור וערעורים על החלטות בית המשפט המחוזי, אך גם אלה נדחו על ידי בית משפט זה (ראו, לדוגמה: ר"ע 653/86 עלי מוחמד תקתוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.12.1986)). מצב הדברים בנקודה זו היה, אם כן, כדלקמן: הבקשה היחידה לתיקון לוח הזכויות הוגשה על ידי חסן, ועל ידו בלבד. ניסיונותיהם של המערערים להצטרף לבקשה – לא צלחו וכמו כן לא הוגשה כל בקשה אחרת על ידם בנושא. 6. בית המשפט המחוזי הנכבד בחיפה (כב' השופט א' כהן) דחה, בתאריך 10.5.1987, את הבקשה ב-ירכא/717, וכפועל יוצא מכך הבעלות על החלקה – נותרה בידי המדינה, עם סיומם של הליכי ההסדר. 7. בתאריך 3.5.1988 הגיש חסן בקשה על דרך המרצה לביטול פסקי הדין שניתנו ב-ירכא/46 ו-ירכא/542, בטענה כי הדיונים בהליכים אלה התקיימו בהיעדרו וללא ידיעתו. בתגובה טענה המדינה כי התיק ירכא/542 לא הוגש על ידי חסן, והוא לא היה צד לו, ועל כן אין בעייתיות בעובדה שחסן לא הוזמן לדיון. באשר לתיק ירכא/46, טענה המדינה כי פסק הדין הועבר לאחיו של חסן, וכי לא הוגשה בקשה לביטול פסק הדין בעקבות זאת. במהלך הדיונים שהתקיימו בבקשה לביטול פסקי הדין, הגיעו חסן והמדינה להסכמה, לפיה, בין היתר, החלקה תירשם על שמו של חסן, ובתמורה, חסן יעביר למדינה שטח בגודל זהה לשטח החלקה (8551 מ"ר) בחלקה אחרת שבבעלותו (להלן: ההסכם). ההסכם קיבל תוקף של פסק דין בתאריך 30.5.1995 (כב' השופט א' כהן). בתאריך 10.6.1999 הגישו המערערים תביעה לפסק דין הצהרתי, לפיו ההסכם בטל, ותביעתם זו היא שעומדת במרכז ההליך שלפנינו. ההליך בבית המשפט המחוזי 8. המערערים טענו כי נפלו מספר פגמים מרכזיים באישור ההסכם: (א) המערערים לא זומנו לדיון בו אושר ההסכם, על אף שגם הם הגישו בקשה לביטול פסקי הדין בתיקים ירכא/46 ו-ירכא/542, ובקשתם הייתה תלויה ועומדת בעת אישור ההסכם. (ב) המדינה טענה, כאמור, כי חסן כלל לא היה צד לתיק ירכא/542, ועל כן לא ברור מדוע היא הגיעה להסכם פשרה עמו. (ג) חסן ייצג גם את המערערים במשא ומתן עם המדינה, אך עובדה זו לא קיבלה ביטוי בהסכם. (ד) חסן הציג מצג שווא לפיו הוא המחזיק הבלעדי בחלקה, בעוד שלמעשה המערערים הם אלה שמחזיקים בה. בהתאם לאמור לעיל, ביקשו המערערים בכתב התביעה לבטל את ההסכם, ואילו בסיכומיהם הוסיפו על כך דרישה כי ייחתם עימם הסכם דומה, במקום עם חסן וכן כי ישולמו להם פיצויים עונשיים בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם מכל הפרשה. 9. המדינה וחסן ביקשו כי התביעה תידחה, שכן, לשיטתם, המערערים לא הצליחו להראות כל עילה לביטול ההסכם. 10. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה, בתאריך 1.2.2007, את תביעתם של המערערים. לוז נימוקו של בית המשפט הנכבד היה כי בשעה שנחתם ההסכם עם חסן, החלקה מושא המחלוקת הייתה בבעלותה הבלעדית של המדינה, ולכן, למדינה היה מסור שיקול דעת, כמו לכל בעל מקרקעין, לערוך עסקאות בנכסים שברשותה, ואין בטענותיהם של המערערים – הנוגעות להליכים שקדמו לסגירת לוח הזכויות – כדי להראות טעם מדוע יש להתערב במעשיה של המדינה בהקשר זה. בנוסף לכך, בית המשפט הנכבד מצא כי המערערים לא הוכיחו את טענותיהם העובדתיות כנדרש. כך לא הוכח כי הייתה בקשה תלויה ועומדת מטעם המערערים לביטול פסקי הדין בתיקים ירכא/46 ו-ירכא/542 בעת אישור ההסכם, או כי חסן ייצג את המערערים במשא ומתן עם המדינה. באשר לשאלת ההחזקה בפועל בחלקה, קבע בית המשפט הנכבד כי ממילא, גם אם היו המערערים מחזיקים בחלקה, הרי שהחזקה זו הייתה נוגדת את זכויות המקרקעין של המדינה בחלקה, ועל כן לא היה בה די כדי למנוע את השלמת ההסכם עם חסן. 11. במסגרת בחינת התנהלותה של המדינה באישור ההסכם, נדרש בית המשפט הנכבד, בין היתר, גם לעדותה של כב' השופטת ח' הראל-לפין, אשר היתה, בשעתו, הפרקליטה אשר טיפלה בהסכם מטעם המדינה, ואף חתמה עליו בשמה. בית המשפט הנכבד אפשר למערערים להעביר לכב' השופטת הראל-לפין שאלות, שעליהן השיבה בכתב. לאחר קבלת התשובות, הסכימו הצדדים כי הצורך בעדותה של כב' השופטת הראל-לפין תישקל בסופו של ההליך, לאחר שיישמעו העדויות האחרות. לאחר השלמת העדויות, הורה בית המשפט הנכבד להעמיד לעיון כב' השופטת הראל-לפין את תיק הפרקליטות, על מנת לאפשר לה להשלים את תשובותיה (ובמסגרת זו גם הועברו לכב' השופטת הראל-לפין תיקי ההסכם בשלמותם). בסופו של הליך זה קבע בית המשפט הנכבד כי עדותה של כב' השופטת הראל-לפין – איננה נדרשת להכרעה בתיק, ועל כן הוא דחה את בקשת בא-כוח המערערים להזמינה לעדות. לבסוף, קבע בית המשפט הנכבד כי הסעדים שנתבעו בסיכומי המערערים מהווים חריגה מכתב התביעה, ועל כן לא ניתן להיענות להם גם מטעם זה. מכאן הערעור שלפנינו. 12. להשלמת התמונה אציין כי בד בבד עם הגשת הערעור, המערערים הגישו בקשה לצו מניעה, שיאסור על חסן לעשות כל עסקה או לבצע רישום בחלקה, בתקופת הערעור. בתאריך 13.5.2007 נעתר חברי, השופט א' גרוניס לבקשה זו, תוך שהוא קובע כי שכר טרחה בגין הבקשה, בסכום של 7,500 ש"ח, יחול, לפי תוצאות הערעור, בין המערערים לבין חסן. טענות הצדדים 13. המערערים חוזרים על טענותיהם, כפי שהועלו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד. לשיטתם, יש לבטל את ההסכם, אם מחמת שנפל פגם פרוצידורלי בהליכי אישורו, שהתבטא בכך שהמערערים לא הוזמנו לדיונים בהליך, ואם מחמת שנפל בו פגם חוזי, כגון מרמה והטעיה מצדו של חסן. בנוסף לכך משיגים המערערים על הקביעה כי עדותה של כב' השופטת הראל-לפין לא הייתה הכרחית להכרעה בהליך. 14. חסן והמדינה סומכים את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא, ומבקשים שנימנע מלהתערב בו. דיון והכרעה 15. לאחר שמיעת טענות הצדדים, ועיון בחומר הרב שהוגש על ידם, הגעתי לכלל מסקנה כי אם תישמע דעתי, דין הערעור – להידחות. אפרט עתה את הנימוקים המובילים למסקנתי זו. 16. נקודת המוצא לביאור הדברים מתבססת על כך שפסק דין שניתן בהסכמה ממזג תכונות של הסכם ושל פסק דין, ובתור שכזה, ניתן להעלות כנגדו טענות הנוגעות לצד ההסכמי שבו (כגון – הטעיה או טעות), וכן טענות הקשורות לפגמים בהליך השיפוטי של אישור פסק הדין (ראו: ע"א 5914/03 שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח (לא פורסם, 1.5.2005) (להלן: עניין שוחט); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 345 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן)). 17. זה המקום להעיר כי ההליך שלפנינו מעלה שאלה מורכבת, והיא – האם הזכות לביטול הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, מוקנית גם לצד שלישי להסכם? הצדדים שלפנינו לא מצאו לנכון להתייחס לשאלה זו, ואף אני אדרש אליה רק בשולי הדברים ולמעלה מן הנדרש, שכן לשיטתי התשתית העובדתית במקרה זה מובילה, ממילא, למסקנה כי אין המערערים מחזיקים בעילה לביטול ההסכם. עם זאת, מצאתי לנכון להעיר בהקשר זה מספר הערות, שיובאו להלן. 18. ברי כי הטענות החוזיות שמעלים המערערים בגדרי הליך זה, כגון הטעיה – לא יכולות להיטען, אלא על ידי הצדדים לחוזה עצמם (ראו: סעיפים 14, 15, 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). 19. באשר לטענות הקשורות להליך אישור ההסכם, הדרך להעלות השגות במסלול זה הינה הגשת ערעור על פסק הדין שאישר את ההסכם (ראו: ע"א 151/87 ש. ארצי, חברה להשקעות בע"מ נ' רחמני, פ"ד מג(3) 489, 499 (1989)) – והרי זכות הערעור מוקנית, ברגיל, רק למי שהיה בעל דין בערכאה הראשונה (ראו: גורן, עמוד 641). 20. מן האמור לעיל יוצא, איפוא, ששני מסלולי התקיפה של הסכם שקיבל תוקף של פסק דין – המסלול "החוזי" והמסלול "הערעורי" – "פתוחים", ככלל, רק למי שהיה צד לחוזה, או להליך השיפוטי, בהתאמה (ונזכיר כי המערערים כאן לא היו צד להסכם או להליך השיפוטי). ואכן, בעניין שוחט ציינה השופטת (כתוארה דאז) ד' ביניש כי רק צד להסכם יכול להעלות טענות כנגד פסק דין שניתן בהסכמה (ראו: שם, פיסקה 6), ובמקום אחר (רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3) 337 (1999)) התבטאה השופטת ט' שטרסברג-כהן כך: "באותם מקרים שבהם צד להסכם פשרה מבקש לבטל את פסק-הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול בהתאם לסוג העילה שבגינה מתבקש הביטול ואפיונה כ"הסכמית" או "שיפוטית". כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו ... הפן ה"הסכמי" מאפשר לו להגיש תביעה חדשה ... כאשר צד מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט הליכי ערעור רגילים" (שם, בעמ' 345-344; ההדגשה שלי – ח"מ). לבסוף – אציין כי גישה זו מתיישבת גם עם הנאמר ב-עע"ם 7064/03 "אדם טבע ודין" נ' שקל (לא פורסם, 12.11.2003), בגדרו נדחתה בקשה לביטול פסק דין שהתקבל בהסכמה, אשר הוגשה על ידי צד שלישי – מן הטעמים שפורטו פה. 21. את האמור לעיל יש לסייג במידת מה, לפחות בכל הקשור למסלול ה"ערעורי": כידוע, לכלל הקובע כי רק צדדים להליך המקורי מוקנית זכות ערעור עליו – קיים חריג, לפיו גם לצד שלישי להליך מוקנית לעתים זכות ערעור, מקום בו, הלכה למעשה, התקיים "הליך נוסף" בעניינו של הצד השלישי, שהסתיים בהכרעה שפגעה ב"זכות הופלדיאנית" שלו (להבדיל מפגיעה באינטרס בלבד). ראו: בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית-משפט השלום בחדרה, פ"ד נב(3) 721, 729 (1998). ברם, מסופקני אם עניינם של המערערים נופל לחריג זה, משני טעמים: (א) המערערים לא הגישו ערעור, אלא תובענה חדשה. (ב) אין חולק כי המערערים לא טוענים כי נפגעה "זכות הופלדיאנית" שלהם, שכן מוסכם על הכל כי זכות הקניין בחלקה הייתה מוקנית, בעת כריתת ההסכם, למדינה. 22. משמעותם של הדברים היא כי קיים קושי בניסיונם של המערערים, שהינם, כזכור, צד ג' להסכם, להעלות טענות כנגד תוקפו, כאילו היו צד להסכם ולהליך השיפוטי. זאת ועוד: יש לזכור כי המערערים הגישו בקשה למתן פסק דין הצהרתי, ולא בקשה לביטול פסק דין, או ערעור – על פי מה שנדרש מבחינת סדרי הדין. 23. כפי שציינתי לעיל – אין בהערותיי שבפיסקאות 22-17 כדי לגבש מכלול המכריע בהליך שלפני, והן מובאות במאמר מוסגר ולמעלה מן הנדרש בלבד. הטעם לכך הוא שממילא המערערים אינם עומדים בנטל ההוכחה המוטל עליהם, להראות כי לגופו של עניין, קיימת עילה כלשהי להתערבות בפסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא. אבאר את הדברים מיד בסמוך. 24. הפן ההסכמי: המערערים טוענים, כזכור, כי חסן הטעה את המדינה, בכך שהוא הסתיר את העובדה כי בניהול המשא ומתן עם המדינה, הוא משמש גם כמייצגם של המערערים. עוד טענו המערערים כי הם הגישו ערעור על לוח הזכויות, שהיה תלוי ועומד בעת כריתת ההסכם. כפועל יוצא מכך, ההסכם נגוע בהטעיה ומרמה, ויש לבטלו. דא עקא, שהמערערים לא הצליחו להוכיח טענות עובדתיות אלו בפני הערכאה המבררת (ראו: פסקאות 15-14 לפסק הדין). יתרה מזאת, גם שאלת היחס בין החלקות הזמניות לחלקה הסופית, מושא ההסכם, לא הובהרה על ידם כדבעי (ראו: פיסקאות 4, 14 לפסק הדין). כידוע, בית משפט זה לא נוטה להתערב בממצאי העובדה אליהם הגיעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים בהם מדובר בקביעות ומסקנות שאינן עובדות במבחן ההגיון והשכל הישר (ראו: ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 43 (2003); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 631 (2004); ע"א 11485/05 פלוני (קטין) נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם, 2.12.2007)). בנסיבות המקרה שלפנינו, עמדתי היא כי אין מקום לפעול בהתאם לחריג לכלל, שכן בית המשפט המחוזי הנכבד הגיע למסקנות עובדתיות מנומקות ומבוססות, לאחר תהליך ארוך של חקירה ודרישה. המערערים אינם מעלים בפנינו כל נימוק חדש לקבלת עמדתם העובדתית, ועל כן דין הטענות במישור זה – להידחות. 25. טענה נוספת שהעלו המערערים היא כי חסן הטעה את המדינה בעניין ההחזקה בפועל במקרקעין. כאמור, בנושא זה הגישו שני הצדדים תצהירים סותרים, ואילו בית המשפט הנכבד קמא בחר שלא להכריע בשאלה העובדתית הזו, נוכח העובדה כי ממילא אין חולק שהבעלות על החלקה היתה בידי המדינה, ולכן כל החזקה בפועל היתה בניגוד לזכויות הקניין של המדינה. אינני רואה טעם לשנות מהכרעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד גם בנושא זה, ובמיוחד נוכח העובדה כי המערערים לא מציגים כל נתון שיתמוך בעמדתם, לבד מן הטענה כי המערער 4, מר חמוד עלי תקתוק, בנה את ביתו על חלקה זמנית 28א (ראו: פיסקה 5.11 לסיכומי המערערים). לטענה זו יש לענות בשניים: ראשית, המערערים לא הראו, כאמור לעיל, מהי הזיקה בין חלקה זמנית 28א לבין חלקה סופית 29, אם בכלל (ראו: פיסקה 4 לעיל). שנית, חסן צירף לסיכומיו את היתר הבנייה של ביתו של המערער 4 (ראו: מוצג ט"ו לתיק המוצגים של המשיב 1), ממנו עולה, לכאורה, כי הבית נבנה דווקא על חלקה 31 (הגובלת בחלקה 29). 26. הליך אישור ההסכם: טענתם המרכזית של המערערים במישור הליכי אישור ההסכם מתמצה בכך, שהמערערים לא הוזמנו לדיונים בתביעתו של חסן. לא אוכל לקבל גם טענה זו, וזאת מן הטעם הבא: לדידי, יש להבחין בצורה חדה בין הדיון בתביעתו של חסן, שנגעה, כזכור, לפסקי הדין שניתנו ב-ירכא/542 ו-ירכא/46, לבין הדיון באישור ההסכם עצמו. מאחר שהיו אלה המערערים, אשר יזמו את ההליך ב-ירכא/542, ייתכן שאכן היה מקום לזמן אותם לדיונים שהיו קשורים לתביעתו של חסן. עם זאת – הדיון שנגע לאישור ההסכם לא היה קשור עוד להליכים ירכא/542 ו-ירכא/46, אלא רק לעסקה להעברת הבעלות בחלקה. לכן, הדיון הקשור להסכם לא דרש את התייצבותם של המערערים כלל. זימונם של המערערים לדיון זה היה נדרש, רק אילו הם היו צפויים להיפגע מן ההסכם, אך, כאמור המערערים לא טוענים כי היו להם כל זכויות קנייניות בחלקה מושא ההסכם, ולפיכך ברור שההסכם איננו פוגע בכל זכות כזו שלהם. מסקנתי היא, איפוא, כי לא נפלה אף שגגה בסדרי הדין, המצדיקים את ביטול ההסכם. 27. טענה פרוצדוראלית נוספת שמעלים המערערים קשורה להחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, שלא להעיד את כב' השופטת הראל-לפין. שאלת העדת שופט על דבר שאיננו קשור בתפקידו השיפוטי נבחנה בפרוטרוט במסגרת הדיון ב-רע"א 3202/03 מדינת ישראל נ' יוסף, פ"ד נח(3) 541 (להלן: פרשת יוסף), ושם נקבעו כללים לטיפול בסוגיה זו, שאלה תמציתם: בית המשפט הדן בהליך בו מתבקשת העדות יכריע, על סמך החומר שלפניו וטיעוני הצדדים, האם להעיד את השופט; משהוחלט להעיד את השופט, יגיש בעל הדין לבית המשפט את השאלות שהוא מבקש לשאול את השופט, ובית המשפט יחליט אילו שאלות יוצגו; השופט יענה על השאלות בכתב, ואחרי שיינתנו התשובות, בעלי הדין רשאים להפנות לשופט שאלות הבהרה, תוך שימוש במנגנון שתואר לעיל; אם מצא בית המשפט, לאחר קבלת התשובות, כי יש צורך לחקור את השופט בחקירה שכנגד – יזמין אותו לחקירה כאמור, לא לפני שיודיע על כך ליועץ המשפטי לממשלה, אשר יודיע מה עמדתו בסוגיה. 28. תיאור הנעשה בפועל בבית המשפט המחוזי הנכבד בחיפה, כאמור בפיסקה 11 שלעיל – מבהיר כי לא נפל כל פגם בפרוצדורה שנגעה לסוגיית העדתה של כב' השופטת הראל-לפין. לכך יש להוסיף את העובדה שהמערערים אינם מסבירים או מפרטים את טענותיהם בהקשר זה, מעבר להשגה כללית על החלטת בית המשפט הנכבד. אינני רואה, אם כן, טעם לקבל את עמדתם של המערערים בהקשר זה. 29. במסגרת הניתוח שהובא עד הנה בחנתי – ודחיתי – את טענותיהם של המערערים, לגופם. המכלול שהוצג לעיל – יש בו, איפוא, די כדי להצדיק את דחייתו של הערעור, ואולם דומני כי יש צורך לתת את הדעת לנתון אחד נוסף, היורד למהותם של דברים, ואשר אף הוא תומך בעמדתי. העניין הוא זה: ההליך היחיד שבו טענו המערערים כי יש להם זכויות בחלקה 29 – ירכא/542 – הסתיים בהכרעה לחובתם. המערערים לא השיגו על ההחלטה, ולא הגישו כל הליך אחר אשר יבסס את זכויותיהם בחלקה. משמעות עובדות אלו היא כי הלכה למעשה, בעת כריתת ההסכם עם חסן, למערערים אכן לא היו כל זכויות בחלקה. זאת ועוד: המערערים אף לא טענו כי יש להם זכויות קנייניות בחלקה (לבד מן הטענה כי הם "מחזיקים" בה – והמדובר בטענה בעייתית, בלשון המעטה, כפי שהוסבר כבר לעיל). 30. מן האמור לעיל יוצא, כי המערערים משיגים על הסכם שערכה המדינה, למכירת נכס שאין חולק כי היה בבעלותה הבלעדית, ומבלי שהמערערים יוכלו להראות מהי הזיקה המשפטית שלהם לנכס. כפי שציין בית המשפט הנכבד קמא בנושא זה: "העובדה שהתובעים [המערערים – ח"מ] עדיין מאמינים שיש להם זכויות בחלקה, אינה מקנה להם זכויות בה, או זכות לנקוט בהליך משפטי למימוש זכויות שאינן קיימות" (ראו: שם, פיסקה 5(6)). 31. סוף דבר – המערערים לא הצליחו להצביע על עילה שתביא להתערבות בפסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא. 32. נוכח כל האמור לעיל – הנני מציע לחבריי כי נדחה את הערעור. המערערים ישאו בשכר טרחת עורך-דין למדינה, בסכום של 15,000 ש"ח, ושכר טרחת עורך-דין של חסן, בסכום של 22,500 ש"ח (סכום זה כולל בתוכו גם את שכר הטרחה שקבע השופט א' גרוניס בהחלטתו מתאריך 13.5.2007). ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, כ"ד טבת התשע"ב (19.1.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07025640_K08.doc עב+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il