פלוני נ. קצין תגמולים, משרד הביטחון

פסק-דין בתיק רע"א 2563/03 בבית המשפט העליון רע"א 2563/03 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המבקש: שלום בן חור נ ג ד המשיב: קצין התגמולים - משרד הביטחון בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 4.2.03 בע"א 2488/02 שניתן על ידי כבוד השופטים י' יעקבי-שווילי, מ' נאמן ור' ג'רג'ורה תאריך הישיבה: ד' בניסן תשס"ה (13.4.05) בשם המבקש: עו"ד פואד חיר בשם המשיב: עו"ד שלמה פרידלנדר, עו"ד לימור פלד פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. לפנינו בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא י' יעקבי-שווילי והשופטים מ' נאמן ור' ג'רג'ורה), בו דחה בית המשפט את ערעורו של המערער על פסק דינה של ועדת ערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים או החוק), שליד בית משפט השלום בחיפה. החלטנו ליתן רשות ערעור, ולדון בבקשה כבערעור שהוגש על-פי הרשות שניתנה. רקע עובדתי 2. המערער לקה בנפשו בעת שירותו הצבאי. הוא התגייס לשירות סדיר ביום 27.11.72, שובץ כקלידן בצוות הווי גולני, וביום 7.1.74 שוחרר משירותו הצבאי. שבועיים לאחר שחרורו הגיש המערער תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים בגין פגיעתו הנפשית. לטענתו, הוא החל לסבול ממחלת הנפש לאחר מלחמת יום כיפור, בעקבות המראות הקשים שראה במהלכה, ומאז 3.12.73 היה מאושפז לסירוגין בבית החולים "מזרע". ביום 9.5.74 הכירה ועדה רפואית לפי חוק הנכים בכך שמחלתו של המערער קשורה באופן חלקי לשירותו הצבאי וקבעה את דרגת נכותו ל-30% מתוך דרגת נכות כוללת של 50%. במהלך השנים עודכנה דרגת נכותו בהתאם להחלטות של הוועדות הרפואיות, כך שבתקופות מסוימות נקבעה דרגת נכותו בשיעור של 50%, בתקופות מסוימות בשיעור של 30%, ובתקופות אחרות בשיעור של 18%. 3. בחודש אוקטובר 1986 הגיש המערער בקשה לעיון נוסף בתביעתו, ובמסגרתה כלל חוות דעת רפואית חדשה, לפיה קיים קשר של גרימה בין שירותו הצבאי למחלתו. בחודש מאי 1988, ועל יסוד חוות דעת נוספת שהוגשה בעניינו מספר חודשים קודם לכן, הוכר לבסוף המערער כמי שנכותו האמורה נגרמה תוך כדי ועקב שירותו, וזאת החל מחודש אוקטובר 1986, הוא מועד הגשת הבקשה לעיון נוסף. דרגת הנכות שנקבעה לו היתה בשיעור של 30% לצמיתות, ובעקבות ההחלטה שולמו לו הפרשי תגמולים רטרואקטיבית החל מיום 1.10.86. בעקבות פניה נוספת של המערער קבע המשיב כי עבור התקופה שמיום 1.10.86 ועד 21.12.97 זכאי המערער לשיעור של 30% נכות ומיום 22.12.97 זכאי הוא לשיעור של 50% נכות לצמיתות. 4. בעקבות ההחלטה כאמור, פנה בא-כוחו של המערער אל המשיב וטען כי יש להכיר בקשר של גרימה בין שירותו הצבאי של המערער למחלתו וכן לדרגת נכות מוכרת של 50%, כבר החל משנת 1974, שאז פרצה מחלתו, ובאופן רציף עד היום. לטענתו, המערער זכאי לקבל הפרשי תגמולים והפרשי גמול עבור עזרת הזולת, בגובה הפערים בין שיעור זכאותו לשיעור ששולם לו בכל אחת מן התקופות השונות. 5. המשיב, לעומתו, טען כי חוות הדעת החדשה שהתקבלה על-ידו מצביעה על קשר של גרימה בין שירותו של המערער למחלתו, ולכן מבססת "החלטה חדשה" לפי סעיף 35(א) לחוק, המזכה אותו בתשלום תגמולים בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 35(ב) לחוק. לאור זאת, ככלל, זכאי המערער לתגמולים רק החל ממועד הגשת הראיות שעל-פיהן ניתנה ההחלטה, או שנה אחת קודם לכן, לכל המוקדם, בהתאם להחלטת קצין התגמולים. לפיכך, קבע המשיב, לא ניתן לקבוע את תחילת הנכות ממועד מוקדם יותר. ההליכים בפני הערכאות דלמטה 6. הערכאות הקודמות דחו את טענותיו של המערער. בית משפט השלום בחיפה, בשבתו כוועדת ערעור לפי חוק הנכים (יו"ר הוועדה, כב' השופטת ב' בר-זיו, והחברים, ד"ר א' זילברמן וד"ר ג' וליש), דחה את הערעור על החלטת קצין התגמולים, בציינו כי המשיב פעל על-פי בקשת המערער בפנייתו מיום 1.10.86 לדון מחדש בעניינו לאור קיומה של "ראיה חדשה" בהתאם לסעיף 35 לחוק, ולאורה, תיקן את החלטתו וקבע למערער תגמולים רטרואקטיביים. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט, מנוע המערער מלטעון כי אין מדובר "בראיה חדשה" אלא בטעות, המזכה אותו בתגמולים נוספים. עוד קבע בית המשפט, כי נכותו של המערער נקבעה מזמן לזמן על-ידי הוועדות השונות (לרבות ועדות עליונות לעררים) ואין מקום לשינוי הנכות באופן רטרואקטיבי, בשונה מקביעת הוועדות. יתר על כן, ציין בית המשפט, חוק הנכים קובע את גדר סמכויותיו של המשיב, אשר על-פיהן פעל הוא בעניין זה, ואילו תביעת המערער לתשלום תגמולים רטרואקטיביים מנוגדת לסמכויות שהוקנו למשיב על-פי החוק. בכל הנוגע לטענת המערער כי בשל מחלתו לא יכול היה למצות את זכויותיו לאורך השנים ולכן לא צריכה לחול התיישנות בעניינו, קבע בית המשפט כי לפחות מתחילת שנות ה-80, המערער היה מעורה באופן מלא בזכויותיו ודאג למצותן עד תום, ולכן אין לומר כי נופל הוא בגדר החריג הקבוע בסעיף 18(ו) לחוק, המאפשר מתן תגמולים למפרע. 7. על פסק דינה של ועדת הערעור הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית משפט זה, אימץ את המסקנות שבפסק דינה של ועדת הערעור, לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ודחה את הערעור. יחד עם זאת, קבע בית המשפט: "...שהמערער זכאי לקבל מאז אוקטובר 1986 תגמולים על פי אחוזי הנכות הכוללים המלאים (ללא הפחתה מחמת הכרה בהחמרה במקום גרימה), בהתאם לאחוזי הנכות שנקבעו לו מידי פעם בפעם על ידי הוועדות הרפואיות. אם מגיעים למערער הפרשים בין התשלומים שקיבל בפועל לבין העולה מהאמור לעיל, על המשיב לשלמם למערער". פירוט טענות הצדדים בערעור 8. ביסוד הדיון שלפנינו טענת המערער לפיה מוטעית קביעתו של המשיב כי חוות הדעת החדשה, עליה בוסס שינוי ההחלטה בעניינו, מהווה "ראיה חדשה" לצורך סעיף 35 לחוק. לגישתו של המערער, שינוי מעמדו מ"החמרה" ל"גרימה" היה בגדר תיקון טעות שדינו לחול למפרע ממועד תחילת הנכות, ולא בגדר "החלטה חדשה" בעקבות "ראיה חדשה" לפי סעיף 35 לחוק. על כן, טוען המערער כי אין בעניינו תחולה לסעיף זה, השולל תגמולים למפרע יותר מאשר לתקופה של שנה קודם להגשת הראיות החדשות. יש, אפוא, לשיטתו, להורות למשיב לקבוע למערער נכות צמיתה בשיעור של 50% החל מיום 21.7.74, הוא מועד הגשת התביעה לראשונה. עוד טוען הוא, כי עקב מצבו הנפשי היה מנוע מלנקוט את הצעדים הדרושים למימוש זכויותיו האמורות וכי למעשה התקיימו בו תנאי סעיף 18(ו) לחוק, המקנה לנכה שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא הגיש תביעתו לתגמולים במועד, זכאות לקבל תגמולים למפרע החל ממועד מוקדם יותר מזה הנקוב בסעיף 35 לחוק. 9. בא-כוח המשיב טוען כי דין הערעור להידחות. הוא חוזר על עמדתו לפיה חוות הדעת החדשה בעניינו של המערער אכן היוותה "ראיה חדשה" לצורך סעיף 35 לחוק. לטענתו, סעיף זה מהווה את המנגנון היחיד בחוק הנכים לתיקון החלטותיו של קצין התגמולים, ולכן תביעתו של המערער לתשלום תגמולים באופן רטרואקטיבי מנוגדת לסמכות המשיב על-פי החוק. בנוסף, שולל בא-כוח המשיב את טענות המערער לפיהן הכיר המשיב בקשר של גרימה בין שירותו הצבאי למחלתו במועד מוקדם יותר לשנת 1988, וכן את התבססותו של המערער על מסמכים שונים, אשר לכאורה מצביעים על כך. לאור כל זאת, מבקש המשיב מבית משפט זה שלא להתערב בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית ששמעה את הראיות, ולדחות את טענותיו של המערער, המהוות לדידו השגות על קביעות חלוטות של ועדות רפואיות בעניינו. עוד מציין בא-כוח המשיב כי בהתאם לאמור בפסק דינו של בית משפט השלום וכעולה מתיקו האישי של המערער, לפחות מתחילת שנות ה-80 המערער היה מודע לזכויותיו ודאג למצותן עד תום ולכן לא ניתן לומר שנכלל הוא בגדר תנאי סעיף 18(ו) לחוק. סיכום הדברים והצגת השאלות שבמחלוקת 10. כחוט השני בטיעוניו של המערער שזורה הטענה כי שינוי מעמדו מ"החמרה" ל"גרימה" היה בגדר תיקון טעות שדינו לחול למפרע ממועד תחילת הנכות, ואינו בגדר "החלטה חדשה" בעקבות "ראיה חדשה", לפי סעיף 35(א) לחוק. משכך, טוען המערער, אין הדין בעניינו כבול להוראת סעיף 35(ב) לחוק, השולל את האפשרות להעניק תגמולים למפרע יותר מאשר לתקופה של שנה אחת קודם להגשת הראיות החדשות. לאור זאת, מבקש המערער לשלם לו תגמולים למפרע מאז שנת 1974, בהתאם לדרגת נכותו כפי שנקבעה על-ידי המשיב ביום ההכרה. 11. השאלה המרכזית העומדת להכרעתנו הינה שאלת תחולתו של סעיף 35 לחוק הנכים על עניינו של המערער וכן נפקותה המשפטית של תחולתו או אי תחולתו של סעיף זה. ביתר פירוט, השאלה היא האם חוות הדעת החדשה אכן ביססה "ראיה חדשה" בהתאם להוראות סעיף 35 לחוק הנכים, או שמא על בסיס החומר הרפואי שהיה בידי הוועדות הרפואיות שדנו בעניינו של המערער, היה מקום להכיר בקשר של גרימה בין שירותו הצבאי למחלתו כבר מעת פרוץ המחלה, ומכאן שאין מדובר בהחלטה על בסיס ראיות שלא היו בפני מקבל ההחלטה ולכן אין תחולה לסעיף 35 לחוק. אם נקבע, כדעת המשיב, כי מדובר ב"החלטה חדשה" על סמך "ראיה חדשה", הרי שצודק המשיב כי לפי סעיף 35(ב) לחוק, מועד תחילת מתן התגמולים הוא מועד הגשת הראיה החדשה, או שנה קודם לכן לכל המוקדם, על-פי החלטת קצין התגמולים. זאת ועוד, באם נגיע למסקנה כי אכן ראוי לחול בעניין זה סעיף 35 לחוק הנכים, תעמוד בפנינו שאלה נוספת, והיא האם עומד המערער בגדרי הזכאות החריגה לתגמולים למפרע הקבועה בסעיף 18(ו) לחוק, ואם כן- ממתי זכאי הוא לתגמולים. לעומת זאת, אם נקבע, כדעת המערער, כי אין בעניינו תחולה לסעיף 35, נידרש לדון בשאלה הנוספת, והיא מהו הדין החל במצב זה. שאלת תחולתו של סעיף 35 לחוק והמשמעויות הנגזרות מכך 12. סעיף 35 הוא המנגנון היחיד בחוק הנכים המאפשר שינוי החלטה חלוטה של קצין התגמולים במקרה בו הוברר כי יסודה בטעות. מנגנון זה נועד למטרה של תיקון החלטות שהתברר כי היו מוטעות, והוא המתווה את גדריו ותוצאותיו של התיקון. בשל חשיבותו לענייננו, נביא אותו כאן כלשונו: "(א) קצין תגמולים רשאי לתת החלטה חדשה בכל בקשה, אף אם ניתנה בה כבר החלטה סופית לפי סעיף 33, 34, אם הוכח, כי ההחלטה הושגה על ידי מעשה או חדלה המהווים עבירה פלילית, או אם נתגלה על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה. (ב) ניתנה החלטה חדשה המזכה נכה בתשלום תגמולים או תגמולים מוגדלים, ישולמו התגמולים או התגמולים המוגדלים החל מהמועד של הגשת הראיות החדשות שעל פיהן ניתנה ההחלטה החדשה, אולם רשאי קצין התגמולים להורות שישולמו החל ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא יקדם יותר משנה אחת להגשת הראיות החדשות." ניתן לראות, אם כן, כי הלכה למעשה קובע הסעיף חריג לעיקרון של "מעשה בית דין", המאפשר לקצין התגמולים, גם לאחר שנתן החלטה סופית בנוגע לתביעת נפגע לתגמולים, לתת החלטה חדשה במקרה שבו התגלו ראיות חדשות, אשר לא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, ואשר מצביעות על כך שההחלטה הקודמת בטעות יסודה. 13. בענייננו, נוכח העובדה כי המשיב עצמו הכיר בחוות הדעת החדשה כ"ראיה חדשה", אשר ביססה את הצורך לשנות את החלטתו המקורית, אין מחלוקת בין הצדדים כי אכן נפלה טעות בהחלטת המשיב משנת 1974 אשר קבעה קשר של החמרה בלבד בין שירותו של המערער למחלתו. אין מקום למחלוקת גם על כך שחוות הדעת החדשה הביאה לזיהויה של הטעות, בין אם ניתן וראוי היה לעמוד עליה עוד קודם לכן, ובין אם לאו. בהקשר זה, יש לציין כי שוכנעתי מדברי בא-כוח המשיב כי המסמכים השונים בעניינו של המערער לא מצביעים על כך שהוכר קשר של גרימה בין שירותו הצבאי למחלתו במועד כלשהו לפני חודש מאי 1988. בתיקיו של המערער לא מצויה כל החלטה רשמית מעין זו, ולא ניתן גם להסתמך על מסמכים אחרים הקיימים בהם, שאינם חתומים או שתאריך כתיבתם אינו ברור. צודק, אם כן, המשיב בכך שהרישומים עליהם הצביע המערער בבקשתו אכן נראים כרישומים המאוחרים למועד ההכרה, יהא ההסבר לחוסר הבהירות בעניין אשר יהא. 14. לפיכך, המחלוקת העיקרית העומדת לפנינו הינה בשאלה האם חוות הדעת החדשה בעניינו של המערער אכן היוותה "ראיה חדשה" לצורך סעיף 35 לחוק. בשאלה זו, רלוונטית לענייננו ההלכה הידועה שנפסקה לפני מספר עשורים בפרשת מרידור, בדבר פירושו של סעיף חוק זה, ואשר עודנה תקפה גם בימינו אנו (ע"א 530/68 מרידור נ' קצין התגמולים, פ"ד כב(2) 794). בפרשה זו נדון מקרה של חייל משוחרר, אשר טען, כי מחלת הנפש ממנה סבל נגרמה לו, או שהחמירה, בעת שירותו הצבאי ועקב השירות. חוות הדעת שהוגשה בתחילה בעניינו קבעה, כי ההחמרה שחלה במחלתו בעת שירותו היתה בבחינת "גל" של המחלה, שאחריו חלפה ההחמרה ללא שוב, ואילו את ההתפרצויות הנוספות של המחלה שחלו לאחר שחרורו מן השירות, יש לראות כ"גלים" חדשים, שאינם קשורים לשירותו הצבאי. לאורה של חוות דעת זו דחה קצין התגמולים את תביעתו של החייל לקבלת תגמולים וכן נדחו ערעוריו על החלטה זו. לאחר תקופה, ביקש אותו חייל להגיש שלוש חוות דעת של מומחים אחרים, אשר קבעו כי גם שלביה הנוספים של המחלה, דהיינו ה"גלים" שבאו לאחר סיום שירותו הצבאי, היו חלק מהתפתחות המחלה, ועל כן יש לראות את כל שלבי המחלה, ככאלה שנגרמו על-ידי תנאי השירות. לאורן של חוות דעת אלו ביקש המערער לדון בבקשתו מחדש, לפי סעיף 35 לחוק הנכים. בקשתו זו נדחתה, וכן נדחה ערעורו על כך בפני ועדת הערעורים, בנימוק כי חוות הדעת הרפואיות החדשות כלל אינן "ראיות" במובן החוק, ועל כן אין חל עליהן סעיף 35 מעיקרו. המערער ערער על קביעות אלו בפני בית המשפט העליון, אשר קבע, מפיו של כבוד השופט (כתוארו אז) לנדוי, כי על אף שבשקידה סבירה יכול היה המערער להשיג חוות דעת כמו אלו שהציג עתה, עוד בעת הדיון בוועדה הראשונה שדנה בעניינו, אין מניעה להציגן כעת, בהיותן "ראיות חדשות" לפי סעיף 35 לחוק. בכך, דחה בית המשפט את עמדת קצין התגמולים לפיה המונח "ראיות חדשות" חל רק על ראיות שהמבקש לא יכול היה להביא בפניו בדיון הראשון (שם, בעמ' 796-798). 15. מפסיקה זו צמחה במרוצת השנים ההלכה לפיה כל חוות דעת חדשה שטרם הוגשה לקצין התגמולים מבססת "ראיה חדשה" לצורך סעיף 35 לחוק. במהלך השנים נעשו ניסיונות לצמצם את הלכת מרידור. כך למשל, נקבע על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בפרשת מיראי כי כדי שחוות דעת תתקבל כ"ראיה חדשה", על קביעותיה להיות חדשניות, למשל במובן זה שהן לא היו ידועות בארץ קודם לכן (ע"נ (ת"א) 436/85 מיראי נ' קצין התגמולים, פ"מ תשמ"ו(ג) 506, 509-510, וראו גם ע"א (חיפה) 2428/02 בן עד נ' קצין התגמולים (לא פורסם, ניתן ביום 2.1.03)). אולם, ניסיונות אלו נדחו בפסקי דין אחרים, כך שבסיכומו של דבר נותרה על כנה הלכת מרידור, לפיה כל חוות דעת חדשה שלא עמדה בפני מקבל ההחלטה המקורית, עשויה להוות "ראיה חדשה". כך למשל, נאמר מפי השופטת (בדימוס) דורנר: "הלכת מרידור ברורה היא, וכאמור, קצין התגמולים הופנה לפני למעלה משלושה עשורים למחוקק, אם מבקש הוא לצמצם את זכות הנכה לחידוש הדיון. אלא, שמאז נשארה ההוראה בעינה בנוסחה הרחב. דווקא משום כך אין מקום לחזור ולדון בהלכה שהכתה שורשים, אלא זהו עניין למחוקק, שעל קצין התגמולים להפנות אליו, באם ההלכה אכן מעוררת קשיים" (רע"א 7616/02 קצין התגמולים נ' רוטמן (לא פורסם, ניתן ביום 2.2.03)). למותר לציין, כי בעקבות פסק הדין בעניין מרידור הועלתה בכנסת, בשנת 1970, הצעת חוק לפיה קצין התגמולים יהיה רשאי לתת החלטה חדשה, לגבי ראיות שאינן עובדתיות אלא חוות דעת רפואיות בלבד, רק אם חוות דעת אלה לא יכלו להיות ידועות לתובע בשעת בירור בקשתו (הצעת חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תיקון מס' 6, תשל"א- 1970, ה"ח תשל"א, 64). אולם, הצעה זו לא התקבלה בסופו של דבר, והסעיף נותר בנוסחו האמור. 16. נוכח הלכה מושרשת זו במשפטנו, עולה כי בצדק קבע המשיב כי חוות הדעת החדשה בעניינו של המערער, אשר היוותה הבסיס לשינוי החלטתו של המשיב, אכן מהווה "ראיה חדשה" לצורך סעיף 35(א) לחוק. משכך, צודק המשיב גם בכך שבמצב זה יש להכפיף את הוראת סעיף זה להוראת סעיף 35(ב) לחוק, הקובעת כי מועד תחילת מתן התגמולים יהא מועד הגשת התביעה, או שנה קודם לכן, לכל המוקדם, על-פי החלטת קצין התגמולים. לאור זאת, אכן לא ניתן היה להעניק למערער תגמולים באופן רטרואקטיבי החל משנת 1974, כפי שזה דרש, ועודנו דורש גם בערעורו לפנינו היום. 17. למעלה מן הדרוש, אציין כי לכאורה ניתן היה לשקול פה את טענת המערער לפיה אין סעיף 35 לחוק חל עליו, מאחר והטעות שנפלה בהחלטת המשיב כלל אינה מסוג הטעויות הנכללות בגדר הסעיף, בהיותה טעות משפטית ולא טעות שבעובדה. זאת, היות ונימוקה של הוועדה הרפואית שדנה במצבו של המערער, אשר על בסיסו הגיעה היא למסקנה השגויה כי מחלתו קשורה באופן חלקי בלבד לשירותו, היה כי "הסכיזופרניה מחלה הקשורה בהתהוותה בגורמים מבניים בילדות המוקדמת" – נימוק שאינו עולה בקנה אחד עם ההלכות המוכרות בנושא קביעת הקשר הסיבתי בין שירותם הצבאי של חיילים ללקותם במחלות שונות. הלכות אלו, אשר סוכמו לאחרונה באופן ממצה בדיון הנוסף בפרשת אביאן, אולם היו ידועות כבר בעת שבה דנה הוועדה במצבו של המערער (וראו לדוגמה ע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד יח(2) 510, 515-516, 518-520), מורות כי מחלה קונסטיטוציונאלית שחייל לקה בה בשל אירוע שאירע תוך כדי שירותו בצבא, רואים בה כמחלה שנגרמה כולה עקב השירות, הגם שיודעים כי גורם נוסף הביא להתפרצות המחלה. לאמור, כי החייל נשא את המחלה בגופו - אמנם באורח רדום - וכי כך בא אל שירותו בצבא (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732, 745-746). לפיכך, ניתן היה לטעון כי נוכח מאפייני מחלתו של המערער, אפשר היה, כבר בשנת 1974, להצביע על קשר של גרימה (ולא של החמרה), בין שירותו של המערער למחלתו. אולם, טיעון מסוג זה לא רק שאינו יכול להועיל למערער, אלא אף עשוי להזיק לו. אמנם, ניתן לטעון כי סעיף 35 לחוק הנכים אינו חל על טעויות משפטיות שנפלו בהחלטת קצין התגמולים, אלא רק על טעויות שבעובדה, ולראייה מתייחס הסעיף לטעויות מהסוג שניתן לגלות באמצעות הבאת ראיות חדשות. אולם, מכל מקום, איננו נדרשים להכריע בכך בעניין דנן, שכן ממילא לא יוכל המערער להיבנות מכך. בהעדר תחולה לסעיף 35, שהינו כאמור המנגנון היחיד לתיקון החלטותיו של קצין התגמולים, ההחלטות שניתנו ביחס למערער הן החלטות חלוטות ואין אפשרות נוספת "לפתוח" אותן מחדש. כלומר, לא יהיה מנוס מן המסקנה כי במצב זה הטעות נשוא דיוננו כלל אינה ניתנת עוד לתיקון, מאחר והמערער זה מכבר מיצה את אפשרויות הערעור על ההחלטות המשפטיות שהתקבלו בעניינו. לפיכך, אני מוצאת כי איננו נדרשים להכריע במקרה זה בשאלה האם ניתן וצריך היה, על בסיס החומר הרפואי שהיה בידי הוועדות הרפואיות שדנו בעניינו של המערער, להכיר בקשר של גרימה בין שירותו הצבאי למחלתו כבר בשלב מוקדם יותר, וכן בשאלה האם מדובר בטעות משפטית, טעות עובדתית, או שמא דווקא בטעות המערבת חוק ועובדה. 18. מודה אני כי קיימת תחושה של חוסר נחת מסוים מכך שאפשר והמערער נדרש לשאת במחיר טעות שחלה בהחלטת המשיב, אשר בגינה זכאי הוא לקבל תגמולים על הפגיעה שנגרמה לו עקב שירותו הצבאי רק החל מיום הגשת התביעה שהצביעה על הטעות, ולא ממועד קרות הטעות עצמה. אולם, יש לזכור כי זהו האיזון שבחר המחוקק לערוך בין מטרתו הסוציאלית של חוק הנכים, המחייבת לאפשר לנכה את חידוש הדיון בעניינו בשל גילוין של ראיות חדשות, אף לאחר מתן החלטה סופית בעניינו, ובין המסגרת התקציבית והדיונית המוגבלת, אותה ניתן להעמיד לצורך יישום מטרה זו. כך קבעה השופטת פרוקצ'יה, אמנם בדעת מיעוט, בהקשר דומה (שאלת החלתם של שינויים במבחנים לקביעת דרגות נכות מכאן ואילך גם על נכים ותיקים שדרגת נכותם נקבעה בעבר): "תכליתו של חוק הנכים הוא להיטיב עם אדם אשר נפגע בשירותו הצבאי למען בטחונה של המדינה. הטבה זו היא חוב מוסרי מן המעלה הראשונה שהחברה בישראל חבה לבניה. חוב זה חל על המדינה כלפי הנפגע כפרט, אולם בה בעת המדינה אחראית כלפי ציבור נכי הצבא כולו. עליה לשקוד על עשיית צדק עם הנכה היחיד, ובד בבד להבטיח כי זכויותיו של הנכה האחר לא תפגענה. עליה לאזן כראוי בין עניינו של הפרט לעניינו של כלל ציבור נכי הצבא, ולהסדיר את הקצאת המשאבים הנתונים בידיה בדרך הרמונית ורציונלית. דרישת איזון זו מצריכה התאמתם מעת לעת של אמצעי התגמולים הנתונים בידי המדינה לצרכים המשתנים של אוכלוסיית נכי הצבא כולה - ותיקים וחדשים כאחד. היא מצריכה ביסוס מדיניות התיגמול על הגדרות נכות נכונות, מדויקות ועדכניות אשר יש להתאימן מעת לעת, בין על דרך בדיקת מצב בריאותו של הנכה מזמן לזמן, ובין על דרך בחינת נכונותם של מבחני הנכות הקיימים על רקע הראייה המקצועית - רפואית המתפתחת" (רע"א 7678/98 קצין התגמולים ואח' נ' גלעד דוקטורי ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 20.6.05)). ברי, כי הסוגיה שעמדה ביסודם של דברים אלו, שונה היא מזו העומדת לפנינו, ואין מקום לגזור מהם גזרה שווה. אולם, נראה כי רוח הדברים יפה גם לסוגיה שלפנינו. בענייננו אנו, האיזון האמור הביא את המחוקק לקביעה כי תגמולים ישתלמו החל מיום הגשת הראיות החדשות, ולא ממועד מוקדם יותר, ולא מצאתי כי ניתן או ראוי לחרוג מכך במקרה שלפנינו. הזכאות לקבלת תגמולים למפרע על-פי הוראת סעיף 18(ו) לחוק 19. משהגעתי למסקנה כי סעיף 35 לחוק הנכים אכן חל על עניינו של המערער, נותרה לפניי שאלה נוספת והיא האם עומד המערער בגדר הזכאות החריגה לתגמולים למפרע, הקבועה בסעיף 18(ו) לחוק. סעיף 18, אשר כותרתו היא "מאימתי משולמים תגמולים", קובע בסעיף קטן (ו) מעמד מיוחד לנכים בנפשם. לשון סעיף זה מורה כדלקמן: "לנכה שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא הגיש תביעה לתגמולים אלא בעבור הזמן הקבוע בסעיף קטן (א) ולאחר שנתמנה לו אפוטרופוס - ישולמו התגמולים החל מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי אם הגיש האפוטרופוס את התביעה תוך שנה מיום שנתמנה; בכל מקרה אחר ישולמו התגמולים מיום שהגיש האפוטרופוס את התביעה, אולם רשאי קצין התגמולים להורות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא יקדם למועד השחרור." יוצא כי סעיף 18(ו) חל על מצבים בהם חולה נפש לא תבע זכויותיו במועד, ותרופתו היא לאפשר לחולה זה להתגבר על משוכות של התיישנות ואי הגשת תביעה במועדים שהמחוקק קבע. ברי, כי אין הכוונה לכל חולה נפש, אלא לאדם, אשר מחמת מחלת הנפש בה לקה לא היה מסוגל לטפל בענייניו, ולפיכך לא הגיש תביעתו במועד (וראו ע"א 1597/92 קצין התגמולים נ' ממן פ"ד מז(2) 478, 486). לגבי אדם כזה, מורה המחוקק כי יש להתעלם מהשנים או התקופות שבהן לא תפקד ולא הגיש תביעתו ולהעניק לו אפשרות לקבל תגמולים למפרע, למרות האיחור בהגשת תביעתו. 20. אלא, שאין זה המצב בענייננו אנו, והמערער אינו יכול להיבנות מהוראת סעיף 18(ו) לחוק. מתוך החומר שהיה בפני הערכאות דלמטה ומונח גם לפנינו, שוכנעתי כי לא ניתן לומר שהוועדות הרפואיות חרצו את גורלו של המערער שלא בפניו ושלא בידיעתו, תוך שנבצר ממנו לערור עליהן. לראיה, כתב בית המשפט השלום בפסק דינו: "כבר בראשית מצאנו לנכון להעיר כי לאור תיקו האישי של העורר אצל המשיב נראה לנו כי במשך השנים, לפחות מתחילת שנות ה-80, היה העורר מעורה באופן מלא בזכויותיו ודאג למצותן עד תום. הוא הגיש בקשות להלוואות, מענקים, סיוע, פטור ממיסים וכיו"ב, היה מיוצג לכל אורך התקופה על ידי עורכי דין וההערה כי חולי נפש אינם מודעים לזכויותיהם אינה יפה בעניינו... העורר עמד על מלוא זכויותיו על פי חוק הנכים, הגיש עררים על קביעות הוועדות הרפואיות ואין לומר כי הוא נופל בגדר החריגים שנקבעו בסעיף 18 לחוק הנכים". מדובר בקביעות עובדתיות שקבעה הערכאה הדיונית אשר שמעה את הצדדים, ובידוע שאין בית משפט זה נוטה להתערב בכאלו. יתר על כן, יש להדגיש כי ביום 18.7.74 ערר המערער על החלטת הוועדה הרפואית בעניינו מיום 9.5.74, תוך שהוא מציין במפורש כי אינו מסכים שמחלתו מהווה החמרה מאחר ולא היה חולה קודם לכן. במסגרת זו גם התייצב לבדיקה בפני הוועדה הרפואית העליונה ביום 2.9.74 ואף בפניה שטח את ההסבר לערעורו, בהדגישו כי לא סבל מכל הפרעה לפני גיוסו לצבא. גם בממצאים עובדתיים אלו לא הביא בפנינו המערער טעם משכנע להתערב. מהאמור לעיל עולה, כי המערער היה מעורה בעניינו, הייתה לו בקורת עניינית כלפי ההחלטות שניתנו לגביו, וכן היכולת לנקוט לגביהן הליכי ערעור, כפי שאכן עשה בפועל. אין מדובר, אפוא, במצב בו נכותו הנפשית של המערער מנעה ממנו לטפל בעניינו, ולכן אין מקום, בנסיבות העניין, לתחולתו של החריג הקבוע בסעיף 18(ו). הערת סיום 21. לפני סיום, לא אוכל שלא לציין כי רואה אני טעם לפגם בכך שלאורך השנים, חלק מן הוועדות לא מצאו לנכון לנמק החלטותיהן לדחות את ערעוריו של המערער, ולמעשה לא התייחסו כלל לטענתו כי לא היה חולה לפני גיוסו, וזאת אף שטענה זו הועלתה על-ידו מספר פעמים במהלך השנים. מה גם, שמטענות המערער עולה, כי כפי הנראה אך בטעות סבר המשיב כי המערער היה מטופל נפשית עוד בטרם גיוסו. אין צורך לדעתי להכביר במילים אודות חשיבותה של הכרעה מפורטת ומנומקת בכל מסגרת דיונית שהיא, וביחס לנפגעי נפש בפרט. כך אמרנו לאחרונה לעניין חשיבות הנמקתם של פסקי דין – דברים הנכונים גם לעניין חשיבות הנמקתן של החלטות אחרות: "כפי שנפסק לא פעם, ההנמקה הינה חלק בלתי נפרד מכל פסק דין. ההנמקה היא שמאפשרת לצדדים להבין את הבסיס לפסק הדין והיא שמאפשרת לבית משפט שלערעור לבקרו. יתרה מזאת, להנמקה חלק חשוב בתהליך של גיבוש ההחלטה ..." (רע"א 1982/05 מקומון כל הצפון ואח' נ' פלוני ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 23.1.06)). אולם, מעבר לכך, במקרה המונח לפנינו, נראה כי בחינת טענותיו אלו של המערער בשלב מוקדם יותר יכולה היתה לכל הפחות להטיל ספק ראשוני בנכונות הקביעה בדבר קיום קשר של החמרה (ולא של גרימה) בין שירותו הצבאי של המערער למחלתו. יתר על כן, לו בחינה שכזו היתה מצליחה להצביע כבר אז על הטעות שחלה בהחלטתו המקורית של המשיב, אפשר שניתן היה להביא לתיקון המעוות במועד מוקדם יותר ולחסוך את ההתדיינויות ארוכות השנים במחלוקת שלפנינו. שוב רואים אנו, אם כן, כי בהכרעה מנומקת ומבוססת היטב טמונה לא רק חשיבות עיונית, אלא גם חשיבות מעשית ממדרגה ראשונה. 22. אשר על כן, אני מציעה לדחות את ערעורו של המערער על דחיית תביעתו לקבלת תגמולים למפרע החל משנת 1974. יחד עם זאת, אבקש לציין את התחייבותו של המשיב לשלם למערער תגמולים למפרע לתקופה של שנה לפני מועד בקשתו למתן החלטה חדשה, דהיינו החל מחודש אוקטובר 1985, כפי שמאפשר לו סעיף 35(ב) לחוק. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ארבל. ניתן היום, ו' באייר תשס"ו (4.5.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט __________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. Doc.._03025630 מרכז מידע, טל' 02-6593666; אתר אינטרנט, . .gov. ilwww.court. /עכ.