שלמה יגר נ. אופיס טקסטיל

פסק-דין בתיק רע"א 2561/12 בבית המשפט העליון רע"א 2561/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל המבקש: שלמה יגר נ ג ד המשיבים: 1. אופיס טקסטיל בע"מ 2. מורן בן זיו 3. דניאל אלגרנד יעוץ ואנרגיה בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בתיק רע"ב 30013-08-11 שניתן ביום 23.2.2012 על-ידי השופטת יהודית שיצר בשם המבקש: עו"ד דליה גליק בשם המשיבים 2-1: עו"ד ישראל פפר; עו"ד עמית יריב פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 23.2.2012 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שיצר) ברע"ב 30013-08-11, שבמסגרתו נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק בוררות (החלטה מיום 12.5.2011 והחלטה מיום 4.7.2011), שניתן על-ידי הבורר (השופט בדימוס) מ' בן-יאיר, ונדחתה גם בקשה חלופית לביטול פסק הבוררות. 2. המבקש הוא איש עסקים ומהנדס בתחום של הפקת אנרגיה מביו-גז. יחד עם בעל השליטה במשיבה 3 (להלן: אלמוג), פנה למשיבה 1, חברת אופיס טקסטיל בע"מ (להלן: אופיס), במטרה לבחון את האפשרות להקים מיזם משותף להפקת גז מן המטמנה שבמזבלת חירייה, שישמש את אופיס במפעלה שבאיזור. ביום 24.3.2005 נחתם הסכם מייסדים והוקמה חברה ששמה איילון ביו גז בע"מ (להלן: איילון), ולתפקיד מנכ"ל איילון מונה משיב 2 (להלן: מורן), חתנו של מנכ"ל אופיס. לפי ההסכם, המבקש ואלמוג מחזיקים יחדיו ב-60% מהמניות הרגילות של איילון (המקנות זכויות בהצבעה באסיפה הכללית ובחלוקת הרווחים), בעוד אופיס מחזיקה ב-40% הנותרים. לעומת זאת, אופיס ומורן מחזיקים יחדיו ב-51% ממניות היסוד (המקנות זכויות למינוי דירקטורים ולהצבעה בהחלטות מיוחדות), בעוד המבקש ואלמוג מחזיקים ב-49% הנותרים. כך, למעשה מתוך חמשת הדירקטורים שבדירקטוריון איילון, שלושה הם מטעם אופיס ומורן, והשניים הנותרים הם המבקש ואלמוג. ביום 14.11.2006 חתמו איילון ואופיס על הסכם למכירת הגז, ובו נקבע (בסעיף 3.1), בדומה לאמור בהסכם המייסדים של איילון, כי האחרונה "תמכור לאופיס במחיר של 675 ש"ח לטון מזוט (להלן: 'התמורה') על פי צריכת המזוט הממוצעת של אופיס במהלך התקופה שבין יום 1 ביוני 2005 ועד ליום 31 במאי 2006, אשר היתה 410 טון מזוט לחודש". אספקת הגז לאופיס החלה עוד קודם לכן, במהלך חודש יוני 2006. 3. בהמשך, במהלך שנת 2008, התגלע סכסוך בין המבקש ואלמוג לבין אופיס ומורן על שורה של נושאים שבהתנהלות העסקית: של איילון עצמה, ובינה לבין אופיס. בעקבות הסכסוך, ובהתאם לאמור בהסכם המייסדים, נחתם ביום 29.11.2009 הסכם בוררות בין המבקש ואלמוג לבין אופיס ומורן. לפי ההסכם, מונה השופט (בדימוס) מ' בן-יאיר כבורר בין הצדדים. הסכם הבוררות כלל סעיף המאפשר למי מהצדדים להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הבוררות לבית המשפט, בהתאם לתנאי סעיף 29ב לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). הבורר נתבקש להכריע בסכסוך בכמה סוגיות, ובמוקדן שאלת אופן חישוב התמורה לאספקת הגז. לטענת המבקש ואלמוג, לפי תוכן הסכם המייסדים והסכם המכירה, היה על חברת אופיס לשלם מדי חודש בגין רכישת 410 טון גז, במחיר של 675 ש"ח, קרי 276,750 ש"ח לחודש. מנגד טענו אופיס ומורן, כי התשלום צריך להיות מחושב לפי "נוסחת חסכון", אשר בוחנת כמה טון מזוט נחסכו בהשוואה לצריכה החודשית הממוצעת בתקופה הקובעת (שעמדה על 410 טון), ומכפילה סכום זה ב-675 ש"ח (כלומר, סכום משתנה מדי חודש). מלבד עניין זה, נתבקש הבורר להכריע גם במספר סוגיות נוספות, בהן נחלקו הצדדים. פסק הבוררות 4. ביום 12.5.2011, נתן הבורר את החלטתו, אותה כינה "פסק בוררות". בשאלת חישוב התמורה, קיבל הבורר את טענות אופיס ומורן: לאחר שניתח את לשון סעיפי התמורה, את העדויות וחוות הדעת השונות בנושא, את ההיגיון הכלכלי בבסיס ההתקשרות, ואת התנהגות הצדדים במהלך ההתקשרות, הגיע למסקנה כי אין המדובר בתשלום קבוע, אלא כזה המשתנה בהתאם לנוסחת החסכון. הבורר דחה את טענותיהם של המבקש ואלמוג גם בשאר הסוגיות שבמחלוקת, למעט בשני עניינים: ראשית, הבורר קיבל את הטענה כי אופיס ניצלה זכויות מסוימות ("זכויות ה-CDM" הנובעות מהחיסכון בשימוש בדלקים מזהמים), בניגוד לחוזה ההפקה, אשר קבע כי איילון ואיגוד ערים דן הן שיחלקו בזכויות אלו, שווה בשווה. על כן, הבורר קבע כי הן הזכויות החוזיות (תקבולים) והן החבויות אשר יש לאופיס עקב כריתת החוזה למכירת זכויות ה-CDM, יועברו לאיילון. שנית, בעניין רכישת מבערים על ידי איילון, קבע הבורר כי ההחלטה על הרכישה התבצעה שלא כדין ואינה תקפה, ושאופיס היא שתצטרך לשאת בעלויות הרכישה. בסיכומו של פסק הבוררות, הנחה הבורר את אופיס ומורן לבצע התחשבנות בין אופיס לבין איילון בעניין מכירת זכויות ה-CDM ובעניין רכישת המבערים, ולדווח לבורר על ביצוען המלא בתוך 30 יום. 5. לאחר פרסום פסק הבוררות, העבירו אופיס ומורן ביום 9.6.2011 הודעה בדבר השלמת ההתחשבנות, בה פורט האופן שבו היא נערכה. ביום 16.6.2011 הוגשה תגובתם של המבקש ואלמוג, בה הסתייגו מאופן עריכת ההתחשבנות ומתוצאותיה. לתגובה זו השיבו אופיס ומורן ביום 30.6.2011. בהחלטת הבורר מיום 4.7.2011, לאחר שקיבל את הודעות הצדדים, נקבע שהליך הבוררות הסתיים במלואו עם מתן פסק הבוררות ביום 12.5.2011, ולמעלה מן הדרוש הוסיף הבורר, כי נחה דעתו מהודעת אופיס ומורן, אשר משקפת ביצוע נאות של פסק הבוררות. בקשת רשות הערעור לבית המשפט המחוזי 6. נוכח תוצאות הבוררות, ובהתאם להסכם הבוררות, ביום 17.8.2011 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשת רשות ערעור על פסק הבוררות, לפי סעיף 29ב לחוק הבוררות. לחלופין, ביקש את ביטולו של פסק הבוררות, בהתבסס על כמה מן העילות שבסעיף 24 לחוק הבוררות. 7. כב' השופטת י' שיצר דחתה את הבקשה בנימוק שהוגשה באיחור. בפסק הדין נקבע, כי פסק הבוררות ניתן ביום 12.5.2011, ועל כן הגשת בקשת רשות הערעור (והבקשה החלופית לביטול פסק הבוררות) רק ביום 17.8.2011, מהווה חריגה ניכרת מן המועד. בית המשפט דחה את טענות המבקש על כך שהחלטת הבורר מיום 4.7.2011 היא המועד הקובע שממנו יש למנות את הימים להגשת בקשת רשות ערעור. נקבע כי החלטה זו מהווה אקט דקלרטיבי בלבד, שאינו כולל כל הוראה אופרטיבית מעבר למה שנקבע בפסק הבוררות מחודש מאי 2011. בית המשפט דחה גם את בקשתו החלופית של המבקש להארכת מועד להגשת הבקשה לרשות ערעור. נפסק כי טענת המבקש לכך שפירוקו של משרד עורכי הדין שטיפל בעניינו במהלך הבוררות גרמה לאיחור, נותרה סתומה ולא מנומקת; וגם טענתו לטעות שבדין אינה סבירה או מוצדקת לשיטת בית המשפט. בנוסף, הביא בית המשפט המחוזי בחשבון את העובדה שלגישתו נמוכים סיכויי בקשת רשות הערעור, כמו גם סיכויי הבקשה החלופית לביטול פסק הבוררות. טענות המבקש 8. לגישת המבקש, שתי החלטות הבורר, מיום 12.5.2011 ומיום 4.7.2011, מהוות יחדיו את פסק הבוררות הסופי. על כן, מניין הימים להגשת בקשת רשות ערעור מתחיל ביום 4.7.2011, ובהתחשב בפגרת בתי המשפט, בקשת רשות הערעור לא הוגשה באיחור. מהנחיית הבורר לנתבעים לערוך התחשבנות ולדווח על ביצועה, ניתן להבין, לגישת המבקש, על כך שההתחשבנות כפופה לאישור הבורר, ולפיכך אישורו מיום 4.7.2011 הוא מועד מתן פסק הבוררות. לטענת המבקש, ענייננו דומה לזה שנדון בע"א 3253/02 שירותי בריאות כללית נ' עו"ד מייטלס פ"ד נז(3) 405 (2003) (להלן: עניין שירותי בריאות כללית), שם נפסק, שכאשר מדובר בהחלטה שלא "סגרה את התיק" באופן סופי, מדובר בהחלטה אחרת ולא בפסק בוררות, סופי או חלקי. אין משקל לכך שהבורר עצמו סבר כי החלטתו מיום 12.5.2011 היא פסק בוררות סופי, שכן הבחינה היא מהותית. המבקש סבור כי בית המשפט שגה גם בדחותו את טענתו החלופית, להארכת מועד הגשת בקשת רשות הערעור. לגישתו, קיים טעם מיוחד להארכת מועד: נוכח "הערפל הדיוני" השורר בנסיבות העניין ונוכח פירוק משרד עורכי הדין שייצג את המבקש בבוררות, והזמן שנדרש לבאות כוחו החדשות ללמוד את התיק המורכב בטרם הגשת בקשת רשות הערעור. המבקש אף מפרט ארוכות מדוע לגישתו סיכויי בקשת רשות הערעור גבוהים, מה שמחזק את הנימוקים להארכת המועד. בנוסף, בבקשת רשות הערעור מפרט המבקש באריכות את נימוקיו לגופו של עניין, וטוען לטעויות שונות שעשה הבורר ביישום הדין, אשר מצדיקות לטעמו מתן רשות ערעור וקבלת הערעור. כמו כן פורש המבקש את טענותיו בעניין בקשתו החלופית לביטול פסק הבוררות. נימוקים וטענות אלו אינם נדרשים לצורך הכרעה בבקשה הניצבת בפנינו, ועל כן לא אפרטם כאן. מעבר לכל האמור, ציין המבקש כי למשרדי באות כוחו הגיעה ביום 27.2.2012, כפי הנראה בטעות, מעטפה שנשלחה מבית המשפט המחוזי בתל אביב ובה עותק לא מאושר של פסק הדין אשר עליו נרשם "עותק עבור הש' בדימוס מיכאל בן יאיר". וזאת, יממה בטרם הגיע לבאות כוחו של המבקש עותק (רשמי ומאושר) של פסק דינו של בית המשפט אשר מוען אליהן. לגישת המבקש משלוח פסק הדין לבורר תמוה, מאחר והבורר אינו צד להליך לאחר שנתן את פסקו. המבקש טוען כי הדבר מעלה חשש כבד למשוא פנים ועלול לבטא ניסיון מצד בית משפט קמא, מטעמים שאינם ברורים, לשמור על מעמדו של הבורר ולהגן על פסק הבוררות. משום כך, סבור המבקש כי מן הראוי שתינתן לו האפשרות שיבחנו טענותיו לגופן, ללא משוא פנים. טענות המשיבים אופיס ומורן 9. לטענת באי כוחם של אופיס ומורן, הלכה היא כי ההתערבות בפסקי דין בנושאי בוררות היא מוגבלת, וכי חקיקת סעיף 29ב לחוק הבוררות, אשר מכוחו התאפשרה ההסכמה על כך שניתן יהיה להגיש בקשת רשות ערעור, לא שינתה מצב זה. בקשת רשות הערעור של המבקש נוגעת כל כולה לסכסוך הפרטני שבין הצדדים, ואינה מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, ואף אין היא מעוררת שיקולי צדק או עיוות דין המצדיקים התערבותו של בית משפט זה. לגישת אופיס ומורן, פסק הבוררות הסופי הוא מיום 12.5.2011, ועל כן בקשת רשות הערעור לבית המשפט המחוזי הוגשה באיחור ניכר. הוראת הבורר היתה כי יימסר לו דיווח על ההתחשבנות, ולא על כך שהוא צריך לאשר את ההתחשבנות. גם מגישת הבורר עצמו, כפי שעולה בבירור מהודעתו מיום 4.7.2011, עולה כי פסק הבוררות הסופי ניתן כבר ביום 12.5.2011. עניין שירותי בריאות כללית, עליו מנסה המבקש להיבנות, שונה באופן מהותי מהעניין הנדון עתה, מאחר ושם הבורר פתח באופן מפורש פתח לצדדים להגיש בקשות לגבי אופן ההתחשבנות עד לתאריך מסוים ממתן החלטתו. בענייננו, הבורר לא התיר הגשת בקשות, אלא רק ביקש דיווח על עריכת ההתחשבנות. לגישת אופיס ומורן, טענות המבקש ל"טעות בדין" או לקשיים בהגשת הבקשה עקב פירוק משרדם של באי כוחו הקודמים, אינן מהוות טעם מיוחד להגשת הבקשה באיחור, וממילא, סיכויי הערעור לגופו נמוכים, בעיקר מאחר והוא עוסק בשאלה עובדתית במהותה, ואין בפסק הבוררות טעות יסודית ביישום הדין. לעניין העתק פסק הדין שמוען לבורר (לטענת המבקש), סבורים אופיס ומורן כי מדובר בטענה ספקולטיבית, שלא נתמכה בראיות משמעותיות ואף ללא תצהיר. מעבר לכך, נטען באריכות כי ממילא טענת המבקש אינה מעלה חשש ממשי למשוא פנים. דיון והכרעה 10. על-פי הוראת תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ונוכח הסכמת הצדדים, יש לראות את הבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. 11. השאלה המרכזית שבמוקד הבקשה דנן היא, האם בקשת רשות הערעור לבית המשפט המחוזי הוגשה על ידי המבקש באיחור. ליתר דיוק, מהו מועד מתן פסק הבוררות ותחילת מניין הימים להגשת בקשת רשות ערעור? בית משפט קמא סבר כי מועד זה הוא 12.5.2011 ואילו המבקש חולק על קביעה זו וטוען כי מניין הימים החל רק עם מתן החלטת הבורר השנייה, מיום 4.7.2011. 12. מדבריו של הבורר בהחלטתו מיום 4.7.2011 ניתן להבין כי גם לפי עמדתו שלו, פסק הבוררות הסופי ניתן כבר ביום 12.5.2011: "הליך הבוררות הסתיים לגמרי עם מתן פסק הבוררות. הנתבעים נדרשו לדווח על ביצוע ההוראות המפורטות בסעיפים 32(ב) ו-32(ג) [כך במקור, אך להבנתי התכוון ל-36(ג) – צ.ז] לפסק הבוררות. דיווח זה אינו מהווה פתיחה מחדש של המחלוקת בין בעלי הדין שכבר הוכרעה, באופן סופי, בפסק הבוררות" (החלטת הבורר מיום 4.7.2011, סעיף 1). אולם, בכך אין די כדי לקבוע כי ההחלטה מחודש מאי היא אכן פסק הבוררות שסיים את ההליך ו"סגר את התיק". ראשית, מובן כי אמירה זו של הבורר, מיום 4.7.2011, מגיעה "מאוחר מדי" מבחינתו של המבקש, כיוון שניתנה לאחר חלוף פרק הזמן שבמהלכו היה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור אילו המועד לכך נספר מיום 12.5.2011. כלומר, ככל שהיתה אי בהירות בשאלת המועד הקובע, אמירה זו יכולה אולי לסייע במידת-מה להפיגה בדיעבד, אך לא סייעה למבקש לכוון את התנהגותו שעה שעדיין היה יכול להגיש את בקשתו במועד, אם יקבע כי 12.5.2011 הוא המועד הקובע. שנית, המבחן בשאלה מהו המועד בו ניתן פסק הדין הסופי אינו תלוי בקביעתו של הבורר, או בשמות שבהם כינה את החלטותיו השונות, כיוון שמדובר במבחן מהותי. כלומר, העובדה שהבורר כינה והתייחס להחלטתו מיום 12.5.2011 כ"פסק בוררות", אינה נתון מכריע בשאלה האם אכן מדובר בפסק בוררות סופי אם לאו. כפי שנאמר: "אין חובה שהמסמך יכונה 'פסק בורר' כדי להקנות לו מעמד זה. לא הכותרת היא המקנה לו את המעמד, אלא טיבו" (סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל כרך ב' 753 (2005), (להלן: בוררות - דין ונוהל)). אגב, כך הוא גם הדין ביחס להחלטות בתי המשפט: מעמדן כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת" אינו נגזר מהכותרת שבית המשפט נתן להן אלא ממהותן (ראו: רע"א 9181/08 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' נשר (לא פורסם, 29.1.2009), והאסמכתאות הנזכרות שם בפסקה 8). 13. סעיף 53 בסיומה של החלטת הבורר מיום 12.5.2011 כולל הנחייה לנתבעים, אופיס ומורן, למלא אחר ההוראות שנקבעו בסעיפים 32(ב) ו-36(ג) להחלטה בתוך 30 יום ממועד פרסום ההחלטה, ולדווח לבורר על הביצוע. סעיף 32(ב) מנחה את מורן ואת אופיס לערוך התחשבנות בין איילון לבין אופיס ביחס להכנסות ולהוצאות הכרוכות בניצול זכויות ה-CDM, ואילו סעיף 36(ג) מנחה לערוך התחשבנות דומה בעניין רכישת המבערים ותחזוקתם. כפי שטוענים אופיס ומורן, נראה כי בהחלטה זו אכן לא מצוין שההתחשבנות נתונה לאישורו של הבורר או שצפויה החלטה נוספת, מאוחרת יותר, אשר תסיים את הליך הבוררות. אולם, מנגד, הלכה למעשה החלטה זו אינה מבהירה באופן חד משמעי מה נדרשים הנתבעים לעשות. התחשבנות בין אופיס ומורן יכולה להתבצע בדרכים שונות, בהתאם לפרשנות הצדדים, ואילו בהחלטת הבורר מיום 12.5.2011 לא נקבעו הנחיות מפורטות באשר לאופן ביצוע ההתחשבנות אשר ימנעו מחלוקות פרשניות אפשריות בנושא זה. יתרה מכך, הבורר הורה לדווח לו על תוצאות ההתחשבנות, כך שניתן היה להניח כי דיווח זה לא נועד לספק את יצר הסקרנות של הבורר, אלא מדובר בשלב נוסף של הבוררות, לכאורה בדרך למתן פסק בוררות כספי שניתן יהיה לאכפו. 14. פסק בוררות, בדומה לפסק דין רגיל, נדרש להיות מפורש דיו ובהיר כך שיכלול "הוראה אופראטיבית ברורה וחד-משמעית, שאפשר לתת לה תוקף ולכפות את ביצועה בהליכי הוצאה לפועל" (ע"א 49/89 מרצ'ל נ' איס פ"ד מה(4) 828, 835 (1991)). לגבי חשיבות אופן ניסוח ההכרעה האופרטיבית, ביחס לכתיבת פסקי דין באופן כללי, נאמרו הדברים הבאים: "באופן מיוחד חייב השופט להקפיד על ניסוח 'ההכרעה', החלק האופרטיבי של פסק הדין, שאם לא יעשה כן, יגרום לקשיים בביצועו במשרד ההוצאה לפועל, אשר ייאלץ לעסוק בפירוש פסק הדין" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 522-521 (מהדורה שביעית, 1995)). מעבר לכך, במסגרת הכרעת בורר בפסק בוררות אשר קובע חובת תשלום כסף, נדרשת גם קביעת הסכום אותו יש לשלם (בוררות – דין ונוהל, עמ' 771-770). ללא קביעה שכזו, לוקה פסק הבוררות בחסר, וקיים קושי לתת לו תוקף ולכפות את ביצועו בהוצאה לפועל. זה גם הדין בכל הנוגע להחלטות בתי המשפט. כך, למשל, כאשר קבע בית משפט את עקרונות חישוב הפיצויים בגין נזקי גוף, אך טרם פסק את סכומם, נפסק, כי לפנינו "החלטה אחרת", שטרם קמה זכות ערעור עליה, ולא פסק דין סופי, שהרי "התיק נותר פתוח" (ע"א 7282/01 הנדל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד נו(6) 104 (2007)). גם בענייננו זה מצב הדברים (ראו הדיון ברע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (לא פורסם, 20.5.2012)). כאמור, בענייננו, החלטת הבורר מחודש מאי אינה יורדת לפרטי ההתחשבנות בין אופיס לאיילון. לא נקבעו סכומים מדויקים אותם יש להעביר מיד ליד, ואף לא נקבעו קריטריונים או הנחיות מהם ניתן לגזור באופן ברור וחד משמעי סכומים שכאלו. על כן, החלטה זו אינה יכולה להוות, בפני עצמה, פסק בוררות סופי. נדרשה החלטה נוספת, אשר תעביר את ההחלטה הראשונה לרובד אופרטיבי. ניתן היה לעשות זאת באמצעות מתן החלטה נוספת מפורטת יותר; או לחלופין, במתן החלטה שתאשר את ההתחשבנות עליה דיווחו אופיס ומורן (במכתבם מיום 9.6.2011). כך או כך, רק לאחר החלטה נוספת שכזו מסתיים הליך הבוררות בפסק בוררות סופי, אשר מכריע באופן ישים בסכסוך. למצער, מצב הדברים שנוצר בעקבות החלטת הבורר מחודש מאי היה כזה, שעל יסודו היה המבקש רשאי להניח שטרם ניתן פסק הבוררות שסיים את הליך הבוררות. בהחלטתו מחודש יולי, קבע הבורר, כי "למעלה מן הנדרש אציין, כי נחה דעתי שהודעת הנתבעים משקפת ביצוע נכון ונאות של ההוראות בסעיפים 32(ב) ו-32(ג) לפסק הבוררות". סבורני כי אמירה זו אינה "למעלה מן הנדרש", אלא רבת משמעות והכרחית, כיוון שהיא זו שמעניקה משמעות אופרטיבית להחלטה הראשונה של הבורר והופכת אותה לישימה. על כן, למעשה ניתן פסק בוררות סופי בסכסוך רק ביום 4.7.2011 ולא קודם לכן. 15. משכך הם פני הדברים, הרי שבקשת רשות הערעור שהמבקש הגיש לבית המשפט המחוזי הוגשה במועדה (בהתחשב במניין ימי פגרת בתי המשפט). על כן, דין הערעור (אשר נדון כאילו ניתנה רשות ערעור, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה) להתקבל. מבוטל פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 23.2.2012. הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי, אשר ידון לגופה בבקשת רשות הערעור על פסק הבוררות שהגיש המבקש (ובבקשתו החלופית לביטול פסק הבוררות). אופיס ומורן תשאנה בשכר טרחת בא-כוח המבקש בסך 20,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ט בתמוז התשע"ב (‏9.7.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12025610_L02.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il