שאקר אבו מור נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 2560/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2560/11 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג המערער: שאקר אבו מור נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתפ"ח 1027-07 מיום 20.2.2011 שניתן על-ידי כבוד השופטים ר' יפה-כץ, א' ואגו וי' צלקובניק תאריך הישיבה: כ"ד בשבט התשע"ג (04.02.2013) בשם המערער: עו"ד מוחמד ג'בארין; עו"ד לאה צמל בשם המשיב: עו"ד חיים שוויצר פסק דין השופט נ' סולברג: ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא ר' יפה-כץ, והשופטים א' ואגו וי' צלקובניק) בתפ"ח 1027-07 מיום 20.2.2011, בגִדרו נגזר על המערער עונש של 15 שנות מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על-תנאי. עיקרי כתב האישום 1. המערער הורשע על-פי הודאתו בהסדר טיעון – שנעשה לאחר שמיעת שורה ארוכה של עדי תביעה – בארבעה אישומים, בעבירות של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, עבירות נשק, סיוע לניסיון לרצח, ומסירת ידיעות לאויב. 2. במהלך שנת 2001 פנה פעיל חמאס טארק אבו-אלחצין (להלן: טארק) אל המערער והציע לו להצטרף לשורות החמאס. המערער נענה לפנייה. במסגרת פעילותו בחמאס, הוביל המערער במכוניתו, במועדים שונים, בשלושה אירועים, רובה קלצ'ניקוב, תחמושת ומטעני חבלה למסגד אל-רחמה; בשנת 2004, סמוך לפני מותו, מסר טארק למערער שני מטעני חבלה קטנים, וזה החזיקם והסתירם בקרבת ביתו. במהלך שנת 2006 סיכם המערער עם אחיו ועם אדם נוסף כי יניחו את המטענים באזור סופה, וכי יפעילום נגד כוחות צה"ל. המערער, אחיו והחבר הנוסף הניחו את שני המטענים על דרך עפר במרחק 350 מטרים מגדר הגבול, 200 מטרים זה מזה, על מנת להפעילם נגד כוחות צה"ל. המטענים אמורים היו להיות מופעלים על-פי פס דריכה, אך לא התפוצצו; בשנת 2006 פנה פעיל חמאס נוסף אל המערער והציע לו להצטרף אליו ואל שני פעילי חמאס נוספים להנחת מטען חבלה כדי לגרום למותם של חיילי צה"ל. המערער נענה לפנייה. שלושת הפעילים הניחו את מטעני החבלה במקום בו אמורים היו חיילי צה"ל לעבור. בעת הנחת המטענים צפה המערער על האזור כדי לאפשר את הנחתם. המערער נותר בתצפית בקרבת מקום על מנת להודיע לאחד ממניחי המטען מתי חיילי צה"ל מגיעים למקום, כדי שידע להפעיל אז את מטעני החבלה. חיילי צה"ל לא הגיעו למקום, ואז עזבו המערער והאחרים את המקום; בשנת 2002 סיכם המערער עם טארק לערוך תצפיות על תנועת כוחות צה"ל בחזעה ובסופה. המערער לקח משקפת ומצלמת וידאו לאזור סופה וחזעה, ושם עקב אחרי תנועות כוחות צה"ל באזור וצילם אותם במצלמה. המערער דיווח לטארק על תנועת כוחות צה"ל באזור ונתן לו את המצלמה, סרט הצילום והמשקפת. עיקרי גזר הדין 3. בית המשפט המחוזי ציין את חומרת מעשיו של המערער, אשר התגייס לארגון טרור בהיותו כבן 20, ומאז, במשך תקופה ארוכה, ביצע עבירות נגד בטחון המדינה. בתחילה מדובר היה בפעילות מינורית, הובלת נשק ממקום למקום, בהמשך השתתף המערער בתצפיות על תנועת כוחות צה"ל, ופעילותו הלכה והסלימה לכדי החזקת מטעני חבלה והנחתם על דרך עפר, במקום שבו היה אמור לעבור כוח צה"ל. המערער רתם עצמו מרצון לפעילות טרור, מתוך כוונה לגרום לפגיעה קשה בחיילי צה"ל. בית המשפט ציין כי לעת הזאת, ובהתחשב עם "הטרור המשתולל סביבנו" נדרשת תגובה עונשית קשה וכואבת. רק בנס לא גרמו מעשיו של המערער לנזקים של ממש. המערער לא התחרט ולא נסוג בו מהתוכנית המקורית לפגוע בחיילים. הצד השווה בכל מעשיו הוא אופיים החבלני והרצחני, כאשר המערער שימש חוליה חיונית, חשובה ופעילה בדרכו של ארגון הטרור לפגע בחיילי צה"ל. יחד עם זאת, מחמת גילו הצעיר, חרטה שהביע, נסיבות חייו, והעובדה כי בסופו של דבר לא נגרם נזק ממשי כתוצאה ממעשיו, החליט בית המשפט שלא למצות עם המערער את מלוא חומרת הדין. עיקרי הנימוקים בערעור 4. לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי בהטילו עונש מאסר ממושך ובלתי- מידתי, החורג מהנדרש בנסיבות העניין. העונש אינו מאוזן והריהו חריג בחומרתו. המערער לא שימש כחוליה מרכזית במרבית האישומים נגדו, בשניים מהם לא יזם את התוכנית ולא שימש כחוד החנית במעשים. לטענת המערער, בית המשפט המחוזי נמנע מלשקול שיקולים כבדי-משקל המצדיקים הקלה בעונשו. המערער שימש כנהג מונית והתגורר קרוב לגבול. בשל קרבת מגוריו, נוצל על-ידי פעילי חמאס וגוייס לארגון. במשך ארבע שנים, בין השנים 2002 ועד 2006, עת גוייס המערער בשנית, לא דווח על כל פעילות מצדו של המערער. המערער אינו אזרח או תושב ישראל, אינו חב אמונים למדינת ישראל, והוא ביצע את המעשים כולם בתוך שטח הרשות הפלסטינית. השתייכותו החברתית והלאומית והשפעת החברה עליו במקום מגוריו, לא באה כלל לידי ביטוי בענישה המחמירה, והוא נשפט כאילו היה אזרח ישראלי המבצע את המעשים בשטח מדינת ישראל. לטענת המערער אפילו על תושבי ישראל ואזרחיה, הוטלו עונשים מקלים יותר בנסיבות דומות, ביחס לעונש שהוטל על המערער. המערער נשוי, אב לשני ילדים, ומשמש כמפרנס היחיד של משפחתו והוריו. נתונים אישיים אלה לא באו לידי ביטוי בענישה. המערער הודה בבית המשפט המחוזי לאחר תחילת פרשת ההגנה, למרות קשיים בראיות שהתגלו אחרי שמיעת חלק מהעדויות. מנגד ביקש ב"כ המשיבה להותיר את העונש על כנו, לאור חומרתם הרבה של המעשים, הישנותם, והמסוכנות הרבה הטמונה בהם, גם אם באורח נס לא נגרם נזק. ב"כ הצדדים מזה ומזה הפנו לפסיקה, לתמיכה בטיעוניהם. דיון והכרעה 5. אכן, עונש קשה נגזר על המערער, שנים ארוכות מאד מאחורי סורג ובריח. המערער עודנו צעיר, בעל משפחה, ומטבע הדברים יש למאסרו הממושך השלכות קשות: אישיות, משפחתיות וכלכליות. ברם, במשך שנים חזר המערער ושנה במעשי העבירה הנ"ל, על מנת לגרום למותם של חיילי צה"ל, בכוונת מכוון. המערער לא בחל באמצעים, לא חדל ממעשיו, לא נרתע, ועשה את אשר עשה מתוך רצון ולא מחמת כפייה. רק בנס לא נפגעו חיילי צה"ל. הענישה היא מוכרחת, על מנת לבטא גמול הולם, סלידה, וכדי להרתיע את המערער ואחרים שכמותו, למען יראו ויראו, משום שהמאבק על הבטחון וההגנה על אזרחי ישראל, הוא בלתי פוסק. מן הפסיקה שהובאה לעיוננו, עולה כי לא אחת נגזרו עונשים מתונים יותר, אך גם העונש שהוטל על הנאשם אינו סוטה מרף הענישה המקובל בעבירות הללו, גם אם הוא כאמור קשה ומכביד (ראו והשוו: ע"פ 3627/11 פיאד נ' מדינת ישראל (21.3.2012); ע"פ 6859/09 פלוני נ' מדינת ישראל (2.1.2011); ע"פ 7403/07 נג'אר נ' מדינת ישראל (30.3.2008)). אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא, וגם אין הצדקה לעשות כן, משום שהעונש הוא כורח המציאות. 6. הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ז בשבט תשע"ג (7.2.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11025600_O09.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il