שרה זלוטי נ. אליהו אינדיבי עו"ד בן אבו

פסק-דין בתיק ע"א 2556/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2556/05 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' אלון המערערת: שרה זלוטי נ ג ד המשיבים: 1. אליהו אינדיבי 2. עזבון המנוח מאיר זלוטי בפש"ר ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק א' 441/02 מיום 28.10.2004 שניתן על ידי כבוד השופט יצחק כהן תאריך הישיבה: כ"ח באלול התשס"ז (11.9.2007) בשם המערערת: עו"ד אמנון מ' שילה; עו"ד סאוסן בלום בשם המשיבים: עו"ד סימונה בן אמו; עו"ד רונן שלו פסק-דין השופטת מ' נאור: המשיב הגיש בשנת 2002 תביעה לסעד הצהרתי כנגד המערערת וכנגד עיזבונו של בעלה המנוח (להלן: העיזבון). בתביעתו ביקש המשיב כי יינתן לו סעד הצהרתי המכיר בו כבעלים היחידי של יחידה בבניין ושל גג הבניין, אשר נבנה במקרקעין שהיו בבעלות משותפת שלו ושל המנוח. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן) נעתר לבקשה, לאחר שקבע כי בין המשיב למנוח נכרת הסכם לפיו, בתמורה לכך שהמשיב ישלם חוב של המנוח, יוותר המנוח על זכויותיו בגג וביחידה המדוברים. נקבע כי המשיב קיים את חלקו בהסכם ולפיכך הינו רשאי להירשם כבעלים היחידי של הגג והיחידה. מכאן הערעור שבפנינו. העובדות וההליכים 1. המנוח - מאיר זלוטי, והמשיב - אליהו אינדיבי, היו בעלים במשותף של מקרקעין, הידועים כחלקה 27 בגוש 11661 המצויים בשדרות ההסתדרות 76 בחיפה (להלן: המקרקעין). בשנת 1978 נכרת חוזה בין המנוח לבין עאטף שתיווי (להלן: הקבלן) לפיו הקבלן יבנה על המקרקעין שלד של בניין עבור המנוח והמשיב. לקראת סיום העבודה התגלע סכסוך בין המנוח לבין הקבלן, והוסכם בין הצדדים לפנות להליך בוררות. בפסק הבוררות, שמועד עריכתו אינו מצוין על גבי המסמך שהוגש לבית המשפט קמא, חויבו המנוח והמשיב לשלם סכום של 87,484 שקלים ישנים הכולל את החוב לקבלן ואת שכר הטרחה של בא כוחו (להלן: חוב הבוררות). 2. עם סיום הבנייה, פנו המנוח והמשיב לעורך דין המאירי לשם הסדרת רישום הבניין כבית משותף. לבקשה לרישום הבית צורף נספח אשר נחתם על ידי המנוח, המשיב ועו"ד המאירי במועד כלשהו בשנת 1978 (להלן: הנספח). בנספח הוסכם בין המנוח למשיב על הקצאת הזכויות בשבע היחידות שנבנו בבניין כדלהלן: יחידות 1 ו-3 יהיו בבעלות מלאה של המשיב, יחידות 2 ו-4 בבעלות מלאה של המנוח, ויחידות 5, 6 ו-7 והגג שהוצמד ליחידה 6 יהיו בבעלות משותפת ובחלקים שווים. הליך הרישום לא הסתיים, והבניין לא נרשם כבית משותף. 3. ביום 26.5.1981 נחתם בין השותפים הסכם, אשר נועד להסדיר את תשלום החוב לקבלן שנקבע בפסק הבוררות (להלן: ההסכם). ההסכם לא נוסח על ידי עורך דין. על ההסכם חתם גם העד חיים נוריאלי. וזו לשון ההסכם: "מאחר ומאיר זלוטי אינו מוכן ואינו יכול לשלם את חלקו לקבלן עטאף אשתיוי לפי כתב הבוררות מיום 15.3.1981, הוסכם בין הצדדים שאינדיבי אליהו ישלם את חלקו של זלוטי מאיר לקבלן וזלוטי מאיר יוותר על חלקו בגג הבניין שנמצא ברח' ההסתדרות 76 מפרץ חיפה ומבנה מס' 5 בקומת הקרקע המסומנת בתוכנית חלוקת בית משותף בצבע חום, מתאריך 11.9.1978 לטובת אינדיבי אליהו". 4. הסכם זה הוא שעמד ביסוד התביעה לסעד הצהרתי שהגיש המשיב כנגד המערערת והעיזבון. המשיב טען כי בהתאם לאמור בהסכם, הוא שילם לקבלן את חובו של המנוח, ולפיכך הוא זכאי להירשם כבעלים היחידי של גג הבניין ושל יחידה 5. בית המשפט המחוזי קבע כי גרסת המשיב, לפיה הוא זה ששילם לקבלן את מלוא החוב, מהימנה ונתמכת בהסכם, בעדות של נוריאלי ובעדותו של הקבלן. נוריאלי העיד כי במועד חתימת ההסכם נכחו, מלבדו, המנוח והמשיב. הקבלן העיד כי במועד מסוים, לאחר שפתח תיק הוצאה לפועל לגביית חוב הבוררות, הגיעו אליו המשיב והמנוח, והמשיב שילם לו את החוב כולו. בית המשפט התייחס לכך שהקבלן לא יכול היה להעיד מהו מקור הכסף ששולם לו, אלא רק כי המשיב הוא שמסר לו את הכסף באופן פיזי, אך למרות קושי זה ראה בעדות הקבלן חיזוק לגרסת המשיב. לעומת זאת קבע בית המשפט כי המערערת לא היתה בקיאה בפרטים משום שהמנוח לא שיתף אותה בהם, וכי מסמכים שהציגה לא הפריכו את גרסת המשיב. כמו כן דחה בית המשפט טענות שונות שהעלתה המערערת כנגד תוקפו של ההסכם כחוזה להעברת מקרקעין ואת טענותיה לפיהן התביעה התיישנה או לחילופין נגועה בשיהוי. לפיכך, נתן בית המשפט את הסעד המבוקש, והצהיר כי המשיב רשאי להירשם כבעלים של יחידה 5 ושל גג הבניין. כמו כן חויבו המערערת והעיזבון בהוצאות המשפט של המשיב ובשכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ש"ח. טענות הצדדים בערעור 5. המערערת טוענת כי בית המשפט קמא שגה בקביעתו כי המשיב עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. זאת במיוחד בהתחשב בכך שמדובר בתביעה כנגד עיזבון, שבה מוטלת על התובע חובת הוכחה מוגברת, ונוכח הזמן הרב שחלף מאז חתימת ההסכם בשנת 1981 ועד הגשת התביעה בשנת 2002. ראשית, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי ההסכם בין הצדדים קוים. בעניין זה לא חזרה המערערת על טענותיה כנגד תוקפו של ההסכם, אך היא טוענת כי הצדדים לא התנהגו לפי ההסכם ולחילופין כי המשיב הפר את ההסכם ולכן אינו זכאי לסעד. טענות אלו נסמכות על כך שבמועדים מאוחרים לחתימת ההסכם, העביר המנוח לבא כוחו של הקבלן תשלומים על חשבון תיק ההוצאה לפועל שפתח הקבלן לאחר הבוררות. בית המשפט קמא קבע כי המסמכים שהציגה המערערת אינם מעידים על סיבת התשלום ואינם מפריכים את גרסת המשיב. בכך, לטענת המערערת, טעה בית המשפט. המערערת טוענת כי החוב שנקבע בבוררות הוא החוב היחיד והסופי בין המנוח לקבלן וכי המסמכים שבידה מוכיחים כי המנוח ביצע תשלום בגין חוב זה ומכאן כי ההסכם לא קוים. 6. שנית, טוענת המערערת, כי בית המשפט טעה בהסתמכו על עדותו של הקבלן כחיזוק לגרסת המשיב בדבר תשלום החוב, זאת מאחר שהקבלן העיד רק על כך שהמשיב הוא שהושיט לו את התשלום בנוכחות המנוח, אך הוא לא יכול היה להעיד על אופן התשלום או על מקור הכסף. 7. שלישית, טוענת המערערת, כי בית המשפט התעלם מראיות המוכיחות שההסכם לא קוים. בגדרן של ראיות אלו היא מציינת כי במשך השנים הארוכות שחלפו בין כריתת ההסכם להגשת התביעה, השכירו המשיב והמנוח יחד, ולאחר מכן המשיב והמערערת יחד, את היחידה שבמחלוקת והתחלקו ברווחים מההשכרה וכן מימנו יחד תיקונים שנדרשו בגג הבניין. כן טוענת המערערת כי המשיב והמנוח לא דיווחו על ההסכם לרשויות הנוגעות בדבר, וכי המנוח לא הזכיר את קיומו של ההסכם בעת שהתנהלה בוררות בסכסוך רכושי בינה לבין המנוח. בסופה של בוררות זו נקבע כי המערערת זכאית להירשם כבעלים של מחצית מזכויותיו של המנוח במקרקעין נשוא הדיון. 8. לבסוף, טוענת המערערת כי בית המשפט התעלם מכך שבתצהיר שהגיש המשיב בהליך משפטי שקיימה כנגדו עיריית חיפה בשנת 2002 הצהיר המשיב כי חלוקת היחידות בין השותפים נקבעה בנספח לבקשת הרישום כבית משותף בשנת 1978 והיא עומדת על כנה. המערערת טוענת כי משהתקבלה בהליך האחר טענתו של המשיב באשר לחלוקת הזכויות, הוא מושתק מלטעון טענה שונה בהליך זה. העיזבון, שהוא המשיב 2 בערעור שלפנינו, מצטרף לנימוקי המערערת ולפנייתה, כי נורה על ביטול פסק הדין ונדחה את תביעתו של המשיב. 9. המשיב חוזר על טענותיו שנטענו בבית המשפט קמא, לפיהן הוא שילם לקבלן את חובו של המנוח ולפיכך הוא הבעלים של יחידה 5 ושל גג הבניין. לטענתו, החל ממועד כריתת ההסכם והתשלום לקבלן הוא קיבל לרשותו ולשימושו הבלעדי את יחידה 5 ואת הגג וכי בינו לבין המנוח, שנפטר בשנת 1991, לא היתה מעולם מחלוקת בשאלת הבעלות. המשיב טוען כי עניין ההסכם נשכח מליבו כאשר שהה שנים ארוכות בארה"ב והוא נזכר בכך רק לאחר שבא כוח העיזבון פנה אליו לברר האם יש ברשותו מסמכים הנוגעים לבניין. סביר בעיניו שאחיו, אשר ניהל עבורו את השכרת היחידות בבניין, לא ידע על ההסכם ולכן שיתף האח את המערערת בדמי השכירות. עוד טוען המשיב כי משום ששכח את דבר ההסכם, הצהיר בהליך שניהלה נגדו העירייה כי חלוקת הזכויות נותרה כפי שהיתה בשנת 1978. דיון והכרעה 10. לאחר שמיעת הטענות ובחינת הראיות הגעתי לכלל מסקנה כי המשיב לא עמד בנטל ההוכחה המוגבר המוטל עליו בבואו לתבוע זכויות מעיזבון, ולפיכך אם תישמע דעתי נקבל את הערעור. 11. כאשר מדובר בתביעה כנגד עיזבון, רובץ על התובע נטל הוכחה גבוה מזה המוטל על תובע בהליך אזרחי רגיל. הטעם העומד בבסיסה של הלכה זו הוא, כדבריו של כבוד השופט שרשבסקי, כי "אין לדעת אם הנפטר, אילו היה חי, לא יכול היה לטעון טענות ולהביא הוכחות שהיה בהן כדי להכשיל את התביעה" (ע"א 118/75 שריידי נ' מנסור, פ"ד לא(2) 659, 664 (1977) וראו עוד: ע"א 459/59 פינקלשטיין נ' פרושטייר, פ"ד יד 2327 (1960)). לפיכך נקבע בפסיקה כי על התובע מעיזבון להביא ראיות חזקות במיוחד וסיוע לעדותו שלו (ראו: ע"א 5997/92 מלק נ' דויטש, פ"ד נא(5) 1 (1997); ע"א 323/86 לרנר נ' ניב (לא פורסם, 6.9.1989); ע"א 843/87 כוכב נ' חיטרוש (לא פורסם, 25.7.1989); נתן קנת וחיים קנת נטל ההוכחה וחזקות 51 (2002)). כלל זה עוגן בסעיף 54(4) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), הקובע: "פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: ... (4) התובענה היא נגד עיזבון, קטין, חולה נפש או נעדר;" הכלל הוא אם כן כי להוכחת תביעה כנגד עיזבון נדרש סיוע לעדותו של התובע. ברם, בהעדר סיוע יכול בית המשפט להסתפק בעדותו של התובע בלבד תוך נימוק החלטתו. 12. בענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שנחתם הסכם בין המנוח והמשיב בנסיבות שעליהן העידו המשיב ונוריאלי. השאלות השונות הנוגעות לתוקפו של ההסכם כחוזה להעברת מקרקעין נידונו בבית המשפט קמא ונענו בחיוב, והטענות בנושא זה לא נטענו בערעור. לפיכך, המחלוקת שנותרה להכרעה לפנינו היא בשאלה האם הוכח, במידה הנדרשת בתביעה נגד עיזבון, כי ההסכם קוים. הראיות שהיו לעניין זה בפני בית המשפט קמא הן עדותו של המשיב עצמו ועדותו של הקבלן. עלינו לקבוע אם כן, האם עדותו של הקבלן יכולה להוות סיוע לעדותו של המשיב. אם נשיב על כך בשלילה, נדרש להכריע האם ניתן במקרה זה להסתמך על עדותו של המשיב בלבד. 13. עדות הקבלן – הקבלן העיד בחקירתו הראשית כך: "אני הוזמנתי על ידי שני השותפים לבנות להם בנין. השותפים הם אינדיבי וזלוטי. במהלך העבודה עבדנו ובסוף היה סכסוך בינינו, הם לא רצו לשלם לי את יתרת המחיר ואז היתה בוררות ונקבע סכום כסף שהם צריכים לשלם לי, אני לא זוכר איזה סכום נקבע. לאחר מכן הם באו אלי למשרד ואינדיבי [המשיב-מ.נ] שילם את הכסף". בחקירתו הנגדית לא יכול היה הקבלן להשיב לשאלה מהו הסכום ששולם לו ומה היה אמצעי התשלום. כמו כן אישר הקבלן את הטענה כי למעשה הוא יכול להעיד רק על כך שהמשיב הוא שמסר לו באופן פיזי את הכסף, אך אינו יכול להעיד על מקור התשלום, דהיינו האם היה מדובר בכסף של המשיב בלבד, או של המשיב והמנוח יחד. 14. האם ניתן לראות את עדות הקבלן כסיוע לגרסת המשיב? לטעמי, התשובה לשאלה זו היא בשלילה. הנקודה השנויה במחלוקת היא המקור לכספים ששולמו לקבלן לאחר פסק הבוררות. המשיב טוען כי הוא בלבד שילם את החוב כולו ואילו המערערת ובא כוח העיזבון טוענים כי המנוח שילם את חלקו בחוב. מעדותו של הקבלן עולה רק כי לאחר שניתן פסק הבוררות שולם לו החוב כולו במועד אחד בנוכחות המנוח והמשיב. לכן עדות זו יכולה להוות סיוע במחלוקת שבין המערערת למשיב באשר למועד תשלום החוב, אולם היא אינה נותנת לגרסת המשיב את הסיוע הדרוש בשאלת מקור הכספים. 15. האם עדותו של המשיב יכולה לעמוד לבדה? עמדתי היא שאין מקום להסתמך על עדות המשיב לבדה. עדותו של המשיב מעוררת תמיהות רבות. המשיב העיד כי סמוך לאחר חתימת ההסכם הוא שילם לקבלן, בנוכחות המנוח, את החוב כולו. המשיב לא יכול היה לומר בוודאות כיצד שילם את החוב, אלא רק כי למיטב זיכרונו הוא שילם במזומן וקיבל על כך קבלה, אך כל קבלה לא הוצגה. יתר על כן, עדות המשיב מעוררת תהיות בעניין מימוש הזכויות שהוקנו בהסכם. המשיב הודה כי לא פעל לרישום הזכויות לאחר ההסכם ולא דיווח על השינוי בהקצאת הזכויות שחל עקב ההסכם. כאשר נשאל המשיב בחקירה הנגדית מדוע לא נעשה דבר לתיקון המסמכים הקשורים לרישום הבניין כבית משותף, השיב תחילה כי הדבר לא בוצע משום שהמנוח לא רצה לשלם את הוצאות עורך הדין. לאחר מכן, בתשובה לשאלה מדוע לא נקט הוא עצמו כל פעולה להסדרת העניין השיב: "נסעתי לארה"ב שנה וחצי אחרי כן, מאז לא התעסקתי עם זה ולא עניין אותי הבניין הזה" (עמ' 18 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, להלן: הפרוטוקול). עוד העיד המשיב כי מיד לאחר סיום הבנייה דיווחו הוא והמנוח לעירייה על אופן הקצאת היחידות, אך ענה בשלילה על השאלה האם דיווח לעירייה על שינוי הבעלות ביחידה 5. 16. עוד עולות תהיות לגבי השימוש שנעשה ביחידה 5 ובגג לאורך השנים. בתצהיר שהוגש לבית המשפט קמא, הצהיר המשיב כי לאחר החתימה על ההסכם וסילוק החוב על ידו, הוא קיבל לרשותו את הגג ועשה בו שימוש בלעדי אשר כלל התקנת דלת והחזקת מפתח. בחקירה הנגדית נשאל המשיב האם עשה שימוש בלעדי גם ביחידה 5. תשובתו היתה כי למיטב זכרונו הוא השכיר את היחידה לבד בשנה או בשנתיים הראשונות שלאחר ההסכם, לכך לא הובאה כל ראיה. לאחר מכן, כך העיד המשיב, נסע לארה"ב ואחיו טיפל בענייניו ובין היתר בהשכרת היחידות בבניין (עמ' 17 לפרוטוקול). בעדותו בבית המשפט קמא וכן בסיכומים שהוגשו לבית משפט זה, חזר המשיב על עמדתו כי אינו יכול לומר דבר על אופן ההשכרה בשנים בהן נעדר מהארץ, אך יתכן שאחיו עשה טעות בהשכרת הנכס שמשמעה שיתוף המערערת בדמי השכירות (עמ' 19 לפרוטוקול). כן הצהיר המשיב כי המערערת ידעה על ההסכם וכי בינו לבין המנוח לא היתה מחלוקת בשאלת הבעלות. הטענה של המשיב, כי בינו לבין המנוח לא היתה מחלוקת בעניין הבעלות, אינה מתיישבת עם האמירה כי "יתכן" שאחיו התחלק בדמי השכירות עם המערערת משום שלא ידע על ההסכם. לפי גרסת המשיב, האח החל להשכיר עבורו את היחידות בבניין לכל המאוחר בשנת 1983. ואולם, המנוח נפטר בשנת 1991. יוצא אפוא כי האח השכיר את יחידה 5 תחת ההסכמה הנטענת שבין המנוח למשיב, במשך 8 שנים עד לפטירת המנוח. אין זה סביר בעיני כי האח החל לפתע, לאחר 8 שנים, להתחלק בדמי השכירות עם המערערת באופן שונה מהאופן שבו נהג כל עוד המנוח היה בחיים. על כן סביר יותר שעוד בחייו של המנוח התחלקו השניים בדמי השכירות. זאת ועוד: מאחר שהאח עצמו לא הובא לעדות מטעמים שלא הובהרו, לא ניתן כל הסבר ל"טעות" של האח בשיתוף המערערת בדמי השכירות. 17. תהיה נוספת עולה מהשיהוי הרב בהגשת התביעה. תשובתו היחידה של המשיב לכך היא כי עניין ההסכם נשכח מליבו בשנות שהותו בארה"ב והוא נזכר בכך רק לאחר פנייתו של בא כוח העיזבון, עו"ד מח'ול. שיהוי זה הביא לכך שישנו היום קושי רב בבירור העובדות, וזאת יש לזקוף לחובתו של המשיב. עוד יש לשים לב לתצהיר שנתן המשיב ב-ת"א 10253/94, הוא ההליך שניהלה העירייה כנגד העיזבון, המערערת והמשיב לגביית ארנונה על יחידה 4 בבניין. התצהיר ניתן ביום 24.12.2001, קרי חמישה חודשים לפני הגשת התביעה נשוא הערעור. במסגרת התצהיר התייחס המשיב לנספח שנערך בשנת 1978, שבו הוסדרה הקצאת הזכויות הראשונית לקראת רישום הבניין כבית משותף. כאמור, בנספח נקבעה הקצאה של שתי יחידות לבעלות מלאה של כל אחד משני השותפים ובעלות משותפת בשלוש יחידות ובגג הבניין. המשיב הצהיר כי בשנת 1978 נקבעה בנספח חלוקת היחידות וחלוקה זו היתה ידועה לכל הצדדים. בסעיף 16 לתצהיר העיד המשיב כי המערערת "ידעה על חלוקה זו וקיבלה אותה ופעלה על פיה ו[ב]מאבק המשפטי שלה עם המנוח מעולם לא הכחישה חלוקה זו". בהליך שניהלה העירייה קיבל בית המשפט את טענת המשיב, לפיה לאחר חתימת הנספח ניתק הקשר בינו לבין היחידות שהוקצו למנוח. המערערת טענה בפנינו כי המשיב מושתק בהליך זה מלהעלות את הטענה כי לאחר חתימת הנספח נערך הסכם נוסף המשנה את הקצאת הזכויות. אומנם אין בידי לקבל את טענת ההשתק של המערערת, אך כאשר אנו בוחנים האם גרסת המשיב יכולה לעמוד לבדה, יש לתת משקל לכך שבהליך נפרד, שהתנהל בסמוך להגשת התביעה, לא הזכיר המשיב כלל את קיומו של ההסכם המאוחר. 18. נוכח אמת המידה המחמירה הנדרשת בתביעה מעיזבון, לדעתי לא ניתן במקרה זה לקבל את עדות המשיב כראיה יחידה לנכונות גרסתו. אומנם, גרסתו של המשיב לגבי שלב חתימת ההסכם וכוונת הצדדים מהימנה ונתמכת בהסכם ובעדותו של נוריאלי. אולם באשר לשאלה האם קיימו הצדדים את ההסכם, עולה מעדותו של המשיב האפשרות שחרף החתימה על ההסכם, שני הצדדים לא קיימו מסיבה זו או אחרת את חיוביהם או שהיו ביניהם הסכמות נוספות. זו ההצדקה לכך שנדרשת רמת הוכחה גבוהה ממי שבא להוציא מעיזבון, שכן נראה כי עדותו של המנוח היתה שופכת אור על האירועים הנדונים. אלא שהמנוח נפטר ואינו יכול להעיד, ולכן חייבים אנו לשקול את האפשרות כי לו היה בין החיים יכול היה להציג ראיות אשר היו מטות את הכף לטובתו. העובדה שמדובר בתביעה נגד עיזבון יחד עם השיהוי הממושך צריכים היו לפעול נגד קבלת תביעת המשיב. 19. באשר לראיות שהציגה המערערת. בין מסמכים אלו ישנו מכתב מיום 2.11.1981, שאין לדעת מי שלחו, עבור עו"ד אמיר (להלן: המכתב). עו"ד אמיר לא הובא לעדות בבית המשפט קמא, אך מפסק הבוררות עולה כי הוא ייצג בעבר את הקבלן. כותרת המכתב הינה: כיסוי חוב, ועל פי הכתוב בו צורפו אליו שני צ'קים שנועדו לכיסוי החוב לעורך הדין של הקבלן בגין הבוררות. כמו כן נכתב במכתב זה כי "יתרת החוב המגיעה לתובע נמצאת אצלנו ונשלם אותה לאחר שנקבל חשבונית מס כחוק על הבניה ועל הריבית וההצמדה". בשולי המכתב, בכתב יד, נרשם כי המנוח והמשיב שילמו חוב זה בחלקים שווים. עוד הציגה המערערת חשבונית מס שנשלחה מעו"ד אמיר לנמען לא ידוע ביום 7.12.1981 על סכום של 2,801 שקלים שנתקבלו מההוצאה לפועל בתיק מספר 12541/81. הקבלן העיד בבית המשפט קמא כי פנה להוצאה לפועל לגביית החוב, אך לא מסר את מספר התיק שנפתח. עם זאת, מהשוואה בין שתי חשבוניות המס שהציגה המערערת ניתן להסיק כי תיק מספר 12541/81 קשור לקבלן. לא ניתן לקשור בין מסמכים אלו שהציגה המערערת לבין החוב של המנוח לקבלן בגין פסק הבוררות. המסמך הראשון שהציגה המערערת, קרי המכתב לעו"ד אמיר, עניינו ככל הנראה בהוצאות עורך הדין הנובעות מפסק הבוררות ולכן אין לו כל משמעות בבירור הסוגיה שלפנינו. החשבונית מיום 7.12.1981, הונפקה בסמיכות זמנים לתאריך המכתב ולכן ניתן לשער כי אף היא קשורה להוצאות עורך הדין, אולם לא ניתן לקבוע זאת בוודאות. 20. המערערת הציגה שני מסמכים נוספים: חשבונית מס מיום 15.5.1983 שהנפיק עו"ד אמיר לעו"ד אלקלעי (אשר המערערת הצהירה כי היה בא כוחו של המנוח) בגין קבלת צ'ק מספר 928 על סך 75,000 שקלים. בחשבונית נרשם כי עניינה הוא "עאטף שתיווי [הקבלן – מ.נ], תיק הוצל"פ 12541/81". לכך צירפה המערערת פירוט של חשבון הבנק המשותף שלה ושל המנוח מאותה תקופה, המעיד על משיכת צ'ק בעל אותו מספר ובאותו הסכום. מסמכים אלו מעידים על כך שהמנוח העביר כספים לעו"ד אמיר בעניין הקבלן כשנתיים לאחר סיום החוב לפי גרסת המשיב. אולם, ממסמכים אלו לא ניתן לדעת מהו מקור החוב וכן לא ניתן לדעת האם מדובר בתשלום שיועד לעו"ד אמיר או בתשלום שהועבר באמצעותו לקבלן. מסמכים אלו אינם מוכיחים כי המנוח שילם בעצמו את חוב הבוררות, אך הם מוסיפים לתהיות שציינתי לעיל, את החשש שהחוב של המנוח לקבלן לא הסתיים בתשלום עליו העידו המשיב והקבלן. המערערת טענה עוד כי במרוצת השנים שותפה בדמי השכירות של יחידה 5 ומימנה תיקונים בגג. טענות אלו לא נתמכו בראיות, אך כאמור המשיב לא שלל את האפשרות שהמערערת שותפה ברווחים. כפי שקבע בית המשפט קמא, אכן, המערערת לא היתה מעורבת בעסקיו של המנוח ולכן לא היתה בקיאה בפרטים. חולשת ראיותיה של המערערת אינה מחזקת את גרסתו של המשיב (ראו: ע"א 394/62 חברת מדן כרמל בע"מ נ' חכים, פ"ד יז 984, 987 (1963)). 21. ככלל, הביקורת של ערכאת הערעור על ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי ערכאה דיונית היא מצומצמת ביותר. במיוחד כך הוא כאשר הממצאים נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים. עם זאת הרתיעה מהתערבות נחלשת כאשר ערכאת הערעור בוחנת את העדויות על פי קביעותיה של הערכאה קמא ועל בסיס כללי נטל ראיה ומידות הוכחה נדרשות (ראו: ע"א 36/99 יפה נ' גלזר, פ"ד נה(3) 272, 287 (2001)). אני ערה לכך שבית המשפט קמא קבע כי גרסת המשיב מהימנה, ויתכן שאילו היינו מציבים את גרסתו של המשיב מול גרסתה של המערערת היתה עדיפות לגרסתו של המשיב. אולם, מאחר ומדובר בתביעה כנגד עיזבון, נדרשת מהמשיב מידת הוכחה גבוהה יותר. אין בפנינו תמונה מלאה של העובדות אך דעתי היא, כאמור, כי המשיב לא הצליח להוכיח את תביעתו ברמה הנדרשת בשאלת ההסכם והדבר מטה את הכף לטובת העיזבון (ראו: ע"א 3865/99 ליברמן נ' אלברטל (טרם פורסם, 4.6.2001); ע"א 668/84 אבו מוך נ' חמדאן, פ"ד מ(4) 615, 624 (1986)). 22. לפיכך אציע, כאמור, לחברי לקבל את הערעור, כך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל והצדדים יוכלו להירשם כבעלים בהתאם לאמור בנספח שנחתם על ידי המשיב והמנוח בשנת 1978. המשיב יישא בהוצאות המערערת ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 30,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, י"ד שבט, תשס"ט (8.2.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05025560_C19.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il