מהרן אלשמאלי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2552/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2552/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: מהרן אלשמאלי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"פ 8064/07 שניתן ביום 11.2.2009 על ידי כבוד השופטת ח' סלוטקי תאריך הישיבה: ב' בתמוז התשס"ט (24.06.09) בשם המערער: עו"ד אוריאן בן מוחה בשם המשיב: עו"ד יעל שרף פסק-דין השופטת מ' נאור: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ח' סלוטקי) מיום 10.7.2008, בו הורשע המערער בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(א) בצרוף סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. על המערער הוטל עונש של 15 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי וכן פיצוי למתלונן בסך 15,000 ש"ח. הערעור הוא נגד הכרעת הדין ונגד חומרת העונש. העובדות וההליכים הקודמים 1. על פי כתב האישום, ביום 9.2.2007 בילה המערער יחד עם נאשם נוסף (להלן: יצחק) במועדון "הפורום" בבאר שבע (להלן: המועדון). במהלך הבילוי אירעה היתקלות פיזית בין המערער למתלונן (להלן: מור) שאחריה דרש המערער ממור לצאת עימו מחוץ למועדון. מור התעלם מהדרישה והתרחק עם חבריו מהמערער, אך בהמשך הערב, אירעה היתקלות נוספת בין המערער לבין מור וחבריו, שהסתיימה בכך שחבריו של מור הרחיקו אותו מהמערער וניסו להרגיע את המערער. מיד לאחר מכן, אירע מפגש שלישי בין השניים. במהלך האירוע השלישי נוצרה התקהלות סביב מור והמערער, יצחק התקרב למור והכה אותו בצוואר ומיד אחר כך המערער הכה את מור בצוואר כשהוא אוחז חפץ חד וגרם לחתך עמוק בצווארו. 2. המערער הודה שנכח במועדון וכי בדוחק ששרר במקום נתקל במור, ולאחר חילופי דברים ביניהם אירעו דחיפות הדדיות, ועל כן הסכים להרשעתו בעבירת התקיפה. אך המערער כפר בכך שדקר את מור וטען כי לא ניתן לשלול את האפשרות שחברו יצחק הוא הדוקר, ועל כן יש לזכותו מעבירת חבלה בכוונה מחמירה. לפיכך המחלוקת בה נדרש בית המשפט להכריע התמצתה בשאלה האם המערער הוא שדקר את מור. 3. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער וקבע כי המערער הוא הדוקר. הכרעה זו התבססה בעיקרה על עדותם של עדי ראייה לאירוע: עובד המועדון, בן מונסנגו (להלן: בן) וחבריו של המתלונן איליה סטפין (להלן: איליה), וצחי חדידה (להלן: צחי). על סמך עדויות אלו ועדותו של מור קבע בית המשפט קמא כי מסכת האירועים במועדון החלה בהיתקלות מקרית בין מור למערער שלאחריה החלו חילופי דברים בין השניים אשר הסתיימו כאשר איליה הרחיק את המערער מהמקום וצחי הרחיק את מור לקומה השנייה של המועדון. לאחר פרק זמן של כחצי שעה שבו מור וחבריו לקומה הראשונה של המועדון ואז ניגשו המערער ויצחק אל מור והחלו דחיפות הדדיות שהסתיימו שוב בהפרדת החברים. בית המשפט קמא עמד על כך כי החל מנקודת זמן זו ישנו שוני בתיאור העובדות בין מור לחבריו. מור העיד כי בזמן שחבריו עמדו עם המערער במרחק של כ-5 מטרים ממנו, ניגש אליו יצחק והניח יד על צווארו ואז הגיע בן והרחיק את יצחק ומיד לאחר מכן הרגיש מור מכה נוספת בצוואר והחל לדמם. על סמך העובדה שראה את המערער עומד במרחק מה, בעת שיצחק פנה אליו, העריך מור בתחילה כי יצחק הוא שדקר אותו. איליה וצחי העידו כי בהיתקלות זו נטל חלק גם המערער וכי מיד לאחר שיצחק הכה את מור הכה אותו גם המערער בצוואר ומכה זו היא שגרמה לחתך. לאחר שעומת מור בחקירה עם עדויותיהם של איליה וצחי, השיב כי אינו שולל את האפשרות שמור הוא הדוקר כיוון שהוא עצמו לא ראה את המכה שהגיעה מהצד. בית המשפט קמא קבע כי הסתירה הלכאורית בין עדותו של מור לעדויות חבריו אינה פוגעת בעמדת התביעה, נוכח תנאי החשיכה והצפיפות במקום, והעובדה שמור מסר את עדותו הראשונה מיד לאחר הפציעה. בית המשפט קבע כי ניתן להניח שבמהלך ההיתקלות השלישית, מור לא הבחין במערער שהגיע מהצד וראה רק את יצחק. כן ציין בית המשפט כי עדויות החברים עולות בקנה אחד עם עדותו של בן, אשר בית המשפט ראה בו עד אובייקטיבי שכן אינו חבר של איש מהמעורבים באירוע ונכח במקום בהיותו עובד המועדון. עם זאת, עדותו של בן בבית המשפט נבדלה באופן משמעותי מהודעתו במשטרה. בחקירה במשטרה העיד בן כי לאחר שהרחיק את יצחק ממור ראה את המערער נותן סטירה למתלונן כשבידו כוס ולאחר מכן ראה שמור מדמם מהצוואר ולמערער יש דם על היד. לעומת זאת, בבית המשפט העיד בן כי פינה את יצחק מהמקום ואינו יודע איך נגרם למור החתך ומי גרם אותו. בית המשפט קבע כי יש להעדיף את אמרתו של בן במשטרה בשל האפשרות שחזר בו מעדותו בשל פחדו מהמערער, כפי שהסתבר מסירובו להשתתף בעימות. כן הדגיש בית המשפט שבעדותו בבית המשפט הצהיר בן שדבריו במשטרה היו אמת. בית המשפט מצא חיזוקים לעמדת התביעה בכך שהמערער נחתך באצבעו והחל לדמם סמוך לרגע בו מור נפצע, ובכך שבעת התקיפה שמע איליה מישהו צועק "ראשד" ולאחר מכן התברר כי זהו כינויו של המערער בפי קרוביו. העובדה שהחפץ החד לא נמצא לא פגמה בעיני בית המשפט בעמדת התביעה. כאמור, המערער הסכים להרשעתו בתקיפה. הוא אישר כי בינו לבין המתלונן היו דחיפות הדדיות וכי רק הוא ויצחק רבו עם המתלונן, אך טען כי לא דקר אותו. עדותו של המערער נמצאה בעיני בית המשפט בלתי מהימנה. המערער העלה בחקירותיו במשטרה טענות שונות, כגון שהמתלונן היה שיכור במהלך האירוע וכי המתלונן הוא שחתר לעימות משום שסבר שהמערער פגע בו בעבר. טענות אלו לא נטענו על ידי ההגנה בבית המשפט ולא נמצאה להן כל תמיכה בעדויות אחרות או בראיות. בית המשפט ציין כי בעדותו באשר למהלך האירועים נמצאו סתירות רבות וכי גרסתו לפיה רק הוא ויצחק התקוטטו עם המתלונן אך איש מהם אינו הדוקר היא משוללת היגיון. לפיכך קבע בית המשפט כי המערער הוא שדקר את מור וגרם לו לחתך בצווארו ומכאן כי הוא מקיים את רכיבי המעשה והתוצאה של היסוד העובדתי בעבירת החבלה בכוונה מחמירה. בית המשפט קבע כי מתקיים במערער גם היסוד הנפשי, היות שהוא שב להתעמת עם מור מספר פעמים לאחר העימות הראשון ואף הביא עימו חפץ חד כלשהו באמצעותו תקף את מור וחזקה עליו כי התכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. על כן הורשע המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בנוסף על הרשעתו, בהסכמה, בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות. 4. בבואו לגזור את דינו של המערער שקל בית המשפט לצד החומרא את חומרתן של העבירות בהן הורשע המערער, ואת השלכותיהן הפיזיות והנפשיות על מור. לצד הקולא, ציין בית המשפט כי, כפי שעלה מתסקיר המעצר, המערער הינו בחור צעיר בעל יכולת לתפקוד נורמטיבי וללא דפוסי התנהגות עבריינים, אך סובל מחסכים רגשיים כבדים הנובעים מנסיבות חיים קשות. כן הביא בית המשפט בחשבון את התהליך הטיפולי שעבר המערער, אך ציין כי אף שלזכות המערער נזקפת העובדה שהסכים לשלם למור פיצוי, הרי שהוא אינו לוקח אחריות מלאה על מעשיו ומוסיף לכפור בדקירה. בית המשפט קבע כי המאבק באלימות מחייב הטלת עונש מאסר בפועל על המערער, חרף עמדת שירות המבחן כי למאסר תיתכן השפעה שלילית. על כן הטיל בית המשפט על המערער עונש מאסר בפועל של 15 חודשים בניכוי ימי מעצרו, ועונש מאסר מותנה של 12 חודשים למשך 3 שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע. כן הוטל על המערער לשלם למור פיצוי בסך 15,000 ש"ח. בהחלטת בית משפט זה (השופט א' רובינשטיין) ובהסכמת הצדדים, עוכב ביצוע עונשו של המערער עד לשמיעת הערעור. הטענות בערעור 5. באת כוחו של המערער טוענת כי לא הוכח מעל לספק סביר כי המערער הוא שדקר את מור. לטענתה נמצאו בתיק זה ראיות נסיבתיות בלבד ולא ניתן לומר כי המסקנה היחידה העולה מהן היא אשמתו של המערער. עיקר טענותיה של באת כוח המערער מופנות נגד האופן שבו העריך בית המשפט את העדויות השונות והמשקל שהעניק להן. ראשית טוענת היא כי מעדותם של איליה וצחי לא ניתן ללמוד שהמערער הוא הדוקר. זאת לאור הצפיפות שהיתה במקום, הסתירות בעדותו של איליה ביחס לנקודת הזמן בה הבין שהמתלונן נדקר וביחס ליכולתו לזהות את המערער. לגבי צחי טוענת באת כוח המערער כי עד זה העיד על סמך השערות בלבד. לגבי עדותו של בן, טוענת באת כוח המערער כי עוד בעדותו במשטרה הבהיר בן כי כל שראה היה את המערער נותן למור סטירה וכי כל שאמר בעניין הכוס היה בבחינת השערה. כן היא מציינת כי בטרם המערער תקף את מור, עסק בן בפינוי של יצחק מהמקום והוא ראה את מור פצוע רק בסיום הקטטה. לפיכך טוענת באת כוח המערער כי לא היה מקום להעדפת עדותו של בן במשטרה על פני עדותו בבית המשפט והיא דוחה את הטענה כי בן שינה את עדותו מתוך פחד מהמערער. שנית מצביעה באת כוח המערער על כך שמור לא העיד מעולם כי המערער הוא שדקר אותו. בהודעותיו של מור במשטרה הוא עמד תחילה על כך שיצחק הוא שהכה אותו וגרם לחתך, ולאחר שנודע לו כי חבריו העידו שהמערער הוא הדוקר השיב רק כי הדבר יתכן, אך הוא אינו יכול לומר זאת בוודאות. באת כוח המערער טוענת כי בית המשפט שגה כאשר קבע כי הסתירה הלכאורית בין עדותו של מור שהעריך כי יצחק הוא הדוקר לבין עדויות החברים צחי ואיליה אינה פוגמת בעמדת התביעה. לטענתה, היות שמור והחברים עמדו באותו מקום ובאותם תנאי ראות אין סיבה לבכר את עדותם על פני עדותו. שלישית טוענת באת כוח המערער כי שגה בית המשפט בכך שנתן משקל לכך שאיליה העיד כי שמע את כינויו של המערער נצעק בעת הקטטה ולפציעה של המערער ביד. היא טוענת כי היות שמוסכם שהמערער השתתף בקטטה, אין בכך שנפצע בידו משום הוכחה מעל לספק סביר כי הוא שדקר את המתלונן. כן היא מזכירה לעניין זה כי בזירה לא נמצאו שברי כוס וכי החתך לא נבחן לעומקו ומהצילום שנלקח במשטרה עולה כי מדובר בפצע שטחי שסביר כי נגרם במהלך הקטטה ללא קשר לדקירה. לבסוף מציינת באת כוח המערער כי עדותו של יצחק, לפיה המערער לא החזיק כל חפץ בידו וכי רק כשיצאו כל המעורבים החוצה הבחין שהמערער נפצע בידו עולה בקנה אחד עם עדות המערער ועדותו של המתלונן. ההגנה טוענת כי נוכח פגמים אלו לא ניתן לקבוע מעל ספק סביר כי המערער הוא שדקר את המתלונן ועל כן יש לזכותו. עמדת המשיבה היא כי הרשעתו של המערער בדין יסודה מטעמי בית המשפט המחוזי. 6. לעניין גזר הדין טוענת באת כוח המערער כי בית המשפט שגה כאשר לא נתן משקל מספיק לגורמים שצריכים היו לטענתו, להשפיע לקולא על עונשו של המערער. בין שיקולים אלו היא מונה את העדרו של רישום פלילי לחובת המערער, את אורח החיים הנורמטיבי שניהל טרם מעצרו, החרטה שהביע לאחר המעשה, מעצר הבית הארוך בו שהה במשך כשנתיים ימים, התהליך הטיפולי שעבר במסגרת שירות המבחן, ועמדת שירות המבחן לפיה המערער למד את לקחו ושליחתו לכלא תביא להידרדרות במצבו עד כדי חוסר יכולת לתפקוד נורמטיבי. על כן טוענת באת כוח המערער כי על בית המשפט להתערב בעונש שהוטל על המערער ולאמץ את המלצת שירות המבחן, כפי שהובעה גם בדיון בפנינו, שלא להטיל על המערער עונש מאסר או לחילופין להטיל עליו עונש מאסר הניתן לריצוי בעבודות שירות. עמדת המשיבה לעניין גזר הדין הינה כי התוצאה החמורה וההתגרות החוזרת ונשנית של המערער מחייבים, אף נוכח נסיבותיו האישיות של המערער, להטיל עליו עונש מאסר בפועל. המשיבה ציינה כי יצחק שהורשע במסגרת הסדר טיעון נידון ל-100 שעות של"צ בנוסף למאסר על תנאי וקנס. דיון והכרעה לאחר שמיעת הטענות ועיון בראיות הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור על שני חלקיו להידחות. טענותיה של באת כוח המערער נחלקות לשניים. ראשית, טוענת באת כוח המערער נגד מהימנותם של העדים ונגד הממצאים העובדתיים שנקבעו על סמך עדויות אלו. שנית, טוענת היא כי ממצאים אלו מקימים ראיות נסיבתיות בלבד אשר אינן מצדיקות את הרשעת המערער. אפנה ראשית לטענות הנוגעות לעדויות השונות, ולאחר מכן לטענות בדבר המסקנה העולה מעדויות אלו. הערכת העדויות 8. כאמור, עיקר טענותיה של באת כוח המערער פונות נגד האופן שבו העריך בית המשפט את העדויות. ככלל, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, וכך ביתר שאת כאשר מדובר בממצאי מהימנות אשר מבוססים על התרשמותו הישירה של בית המשפט מן העדים (ראו: ע"פ 10423/07 מדינת ישראל נ' סיטרין (טרם פורסם, 11.6.2008); ע"פ 1346/07 אבו עסא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.8.2007)). בעניינינו, הטענות שמעלה המערער נטענו כולן בפני הערכאה הדיונית ובית המשפט קמא דחה אותן אחת לאחת באופן מנומק, על כן לא מצאתי מקום לסטות מהלכה זו. 9. לגופו של עניין, המחלוקת היחידה בין הצדדים היא בשאלה האם הוכח כי המערער הוא שגרם לחתך בצווארו של מור. שכן אין מחלוקת כי המערער תקף את מור מספר פעמים בעת הבילוי במועדון וכי בסופו של יום פונה מור מהמועדון כשהוא פצוע. בעדותו במשטרה ביום האירוע אמר בן: "הכל קרה מהר, זה קרה בין השירותים לבר התחתון. אני הגעתי לשם וראיתי חבורה של אנשים בערך 5 אנשים מתווכחים, ואז ניגשתי למהרן [המערער-מ.נ.] אותו זיהיתי בתמונה, שאיתו היה חבר בשם יצחק ... ניגשתי אליהם ושאלתי אותם מה קרה הם אמרו לי שכלום, ביקשתי מהם להיפרד מהשלושה האחרים שבתוך השלושה האחרים היה מור נגר. הם אמרו לי בסדר והלכו מהמקום וחזרו לאחר מכן למור נגר, ויצחק תפס את מור בצוואר. אני הורדתי לו את היד להזיז אותו ואז הוא זז לא התנגד ואמר שהוא רק רוצה לדבר איתו ואז הבחור השני שזוהה כמהרן נתן לו סטירה ואני חושב שהיה לו ביד כוס אחרי שהוא נתן לו את המכה ראיתי שלמהרן יש דם ביד ולאחר מכן מור אמר לי שיורד לו דם ותפס את הצוואר שלו..." (ת'1). על פי מזכר שנערך על ידי חוקר משטרה באותו היום, אמר לו בן בשיחת טלפון כי לא ראה כוס בידו של המערער אלא שיער כי החתך נעשה באמצעות כוס. בשיחת הטלפון אישר בן בשנית שראה את המערער נותן מכה עם ידו השמאלית לצווארו של מור (ת'9). בניגוד לעדותו הבהירה של בן במשטרה, עדותו בבית המשפט היתה מבולבלת וטענתו העיקרית היתה כי אינו זוכר את פרטי האירוע. תחילה העיד בן: "אני זוכר שיצחק תפס את מור בצוואר, ואז אמרתי ליצחק לבוא איתי, הוא לא התנגד, ואז הוא אמר לי שהוא רק מדבר עם מור. אחרי זה ראיתי את הדם והבאתי לו [למתלונן-מ.נ.] מים. אני לא ראיתי איך נגרם החתך או מי עשה אותו. אני לא זוכר את הסטירה שמהרן נתן למור" (עמ' 9 לפרוטוקול הדין בבית המשפט המחוזי). לצד אמירה זו ודומות לה, חזר בן בעדותו מספר פעמים על כך שדיבר אמת בחקירה המשטרתית. כך למשל, בחקירה החוזרת אמר: "אני לא זוכר [מה] היה באירוע, אם היתה סטירה או מכה בצוואר, היתה קטטה והיה הרבה בלגאן וידיים עפו לכל מקום. היום אני לא זוכר, אך אם כתוב בדוח של עקנין [החוקר-מ.נ.] [ש]אמרתי לו שמהרן נתן מכה בצוואר של מור, אז כך היה" (עמ' 14 לפרוטוקול). לאור ההבדל המהותי בין עדותו של בן במשטרה לעדותו בבית המשפט בנוגע להתרחשות מהרגע שבו הזיז את יצחק מהזירה, צדק בית המשפט בקביעה כי הוא עד עוין. כן סבורה אני כי צדק בית המשפט קמא בהסתמכו על הודעת החוץ של בן בהתאם לסעיף 10א(ג) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. זאת מטעמו של בית המשפט קמא כי יתכן שעדותו של בן השתנתה מתוך פחד מהמערער כפי שעלה מסירובו להשתתף בעימות (ת'9). טעם נוסף לכך הוא בעיני בכך שהעדות, כפי שניתנה במשטרה, היא כאמור, בהירה ומפורטת בעוד עדותו של בן בבית המשפט מותירה תמיהות. כפי שטענה באת כוח המערער, בן אך העריך שהמערער אחז בידו כוס, ואולם עניין זה לא מעלה ולא מוריד לעניין מהימנותו. 10. מעדותו של איליה בבית המשפט עולה תמונה דומה. איליה תיאר את השתלשלות האירועים החל מהמפגש השני בין המערער ומור כך: "...ואחרי חצי שעה אותו בחור [המערער-מ.נ.] חזר עם בחור אתיופי גבוה [יצחק-מ.נ.] וניגש למור והתחילו לדבר ביניהם, לא שמעתי מה דיברו כי הייתי די רחוק והיתה מוזיקה, הם דיברו ביניהם, התחילו דחיפות, הפרידו, לא זוכר מי הפריד. אותו בחור שנתקל במור הלך ואחרי זמן קצר הוא חזר, באותו זמן מור ישב על כסא עם פניו אלי, הבחור היה עם הגב אלי, האתיופי היה משמאלי וראיתי את היד של אותו בחור זזה לכיוון פניו של מור, התחילו שם דחיפות, היו שם אנשים בסביבה, לקחתי את הבחור ומשכתי אותו אלי ותוך שהזזתי אותו הצידה הוא היה ממולי והאתיופי מצד ימין שלי, הרגשתי רטיבות בידיים. השרוולים היו מופשלים והרגשתי רטיבות, לא ידעתי ממה הרטיבות, הסתכלתי על החולצה וראיתי דם, לא הבנתי מהיכן הדם, אז ראיתי את הבחור שתקף את מור עם דם על היד ואמרתי לו שיורד לו דם מהיד, הסתכלתי לשמאלי וראיתי שצחי ומור נגר יוצאים החוצה עם בן מונטנגרו, שהוא יחצ"ן במקום. הלכתי אחריהם וראיתי את מור מדמם בצווארו בצד ימין, היה לו חתך, ונהיה למור קר, ותוך שאני מוריד החולצה ראיתי קרע בזרוע שמאל שלי, הקרע לא הגיע לעור אלא רק לחולצה..." (עמ' 16 לפרוטוקול). מעדות זו ניתן ללמוד, כפי שעולה גם מעדותו של בן, כי מיד לאחר שהמערער הכה את מור, החל המערער עצמו לדמם ומור הובל החוצה מהמועדון. טענותיה של באת כוח המערער נגד מהימנותו של איליה נטענו, נדונו ונדחו בבית המשפט קמא, ואף אני סבורה כי אין בהן ממש. אכן, כפי טענתה, איליה העיד במשטרה כי אינו יכול לזהות את המערער בתמונות. אולם, באותה עדות עצמה אמר במפורש כי הדוקר הוא אותו הבחור שנתקל במור בתחילת הערב וכאמור, אין מחלוקת בין הצדדים לגבי ראשיתו של האירוע. הפער הנטען בין שתי הודעותיו הראשונות של איליה במשטרה בשאלה מתי הבין כי מור נדקר כלל אינו קיים. בהודעה הראשונה במשטרה אמר איליה כי הבחור שהתנגש במור בתחילת הערב: "...חזר לאחר חצי שעה, זיהה את מור והחל לדחוף אותו ואז באמצעות משהו חד שאינני ראיתי העיף את ידו לכיוון פניו וחתך אותו זאת הבנתי לאחר שהוציאו את החשוד החוצה וגם את מור..."(נ'2). בהודעתו השנייה תיאר איליה את אותו פרק זמן במילים אלו: "ואז הוא חזר עוד הפעם אותו בחור שנכנס במור בהתחלה ... היו שם דחיפות הבחור הביא למור סטירה לפנים לא יודע אם זה היה סטירה אבל ראיתי את היד שלו מופנית לעבר מור לפנים לא שמתי לב מה האתיופי עשה באותו רגע ואני דחפתי את הבחור שתקף את מור ואז הרגשתי רטיבות לא הבנתי ממה זה כי אני יודע שלא נשפך עליי מים ואז אני הסתכלתי וראיתי דם וראיתי את הבחור כשהיד שלו עם דם הסתכלתי על היד שלו ואמרתי לו שיש לו דם ביד ואז תוך כדי שאני מסתכל על היד ראיתי שגם בחולצה שלי יש דם ואז יצאתי החוצה וראיתי שלמור יש חתך בצוואר"(נ'2א). כפי שעולה משתי ההודעות, איליה ראה את המערער תוקף את מור ומיד אחר כך ראה את המערער מדמם. בפציעתו של מור הבחין איליה רק ביציאה מהמועדון. 11. אף עדותו של צחי עולה בקנה אחד עם שתי העדויות שלעיל, לפיהן המערער היה האחרון שהכה את מור טרם פציעתו. לגבי ההיתקלות השלישית העיד צחי כך: "שמתי לב שהבחור השני, לא האתיופי, הצליח לתת למור מכה, לכיוון הפנים או הצוואר, נתן לו סטירה ... אני לא ראיתי שקרה למור משהו, לא שמתי לב, אף אחד לא שם לב. לא ראיתי שהבחור שנתן את הכאפה החזיק משהו ביד או משהו" (עמ' 30 לפרוטוקול). לשאלה בעניין זה השיב צחי כי הבחין שמור פצוע רק כאשר יצאו יחד מהמועדון. ניכר מעדות זו כי צחי נמנע מלומר דבר שאינו בטוח בו. בתשובה לשאלה מה קרה למור מהמכה שקיבל, השיב צחי שמור נחתך בצוואר וכי הוא יודע זאת כיוון שראה את החתך. זוהי השערה הגיונית ומתבקשת, אך כפי שטוענת באת כוח המערער, זוהי השערה בלבד. לצורך העניין, גם אם נתעלם מחלק זה, נותרה עדותו של צחי לפיה המערער הכה את מור בצווארו. משילוב עדויותיהם של בן, איליה וצחי עולה אם כן בבירור כי במהלך המפגש השלישי בין מור והמערער הכה יצחק את מור ומיד לאחר מכן בן הרחיקו מהמקום. באותו הרגע המערער הכה את מור באזור הצוואר ולאחר מכן החלו השניים לדמם. 12. עדותו של מור אכן שונה מעדויות אלו. עיקר השוני הוא בכך שמור העיד בעדותו הראשונה במשטרה כי יצחק הוא שדקר אותו (נ'4). בהודעתו השנייה במשטרה, לאחר שנאמר לו כי חבריו מעידים שהמערער הוא הדוקר, אמר מור: "אני חטפתי "כאפה" מיצחק והיה שם בלגאן ורק אחרי כמה שניות הבחנתי שיש לי דם אז יכול להיות שזה אותו בחור שניתקל בי היה בלגאן" (נ'4א). בבית המשפט העיד מור שיצחק בא לדבר איתו ולאחר שבן הגיע והרחיק את יצחק ממנו, הוא הרגיש את המכה. הוא העיד כי לא ראה את המכה כיוון שהגיעה מהצד, וכי הערכתו הראשונית נבעה מכך שראה את המערער עומד במרחק מה ממנו זמן קצר לפני שספג את המכה. כפי שקבע בית המשפט קמא, אף אני סבורה כי עדויותיהם של שלושת עדי הראיה הנ"ל עדיפות על פני עדותו של מור. זאת מהטעם שבעוד מור היה בלב הקטטה וסביר שהיה עסוק בהתגוננות ולא הבחין בפרטים, הרי שחבריו ובייחוד בן, עמדו בקרבת מקום אך מחוץ לאירוע ולכן יכלו לראות בבירור את ההתרחשות. 13. יש לדחות אף את טענת באת כוח המערער נגד המשקל שייחס בית המשפט לראיות החיזוק, קרי הקריאה בכינוי של המערער בעת הקטטה ופציעת המערער בידו. לטעמי, ייחס בית המשפט לראיות אלו את המשקל ההולם. העדות בדבר הכינוי של המערער מוכיחה את מעורבותו של המערער בקטטה, עובדה שכאמור אינה שנויה במחלוקת ומפסק הדין נשוא הערעור לא עולה כי יוחס לעובדה זו משקל מעבר לכך. אשר לפציעת המערער, מסכימה אני עם בית המשפט המחוזי כי עובדה זו מחזקת את גרסת התביעה לפיה המערער החזיק בידו חפץ חד כלשהו. לכך יש להוסיף את עדותו של איליה לפיה לאחר שמשך את המערער והרחיק אותו ממור, הבחין כי נוצר חתך בחולצה שלו, עובדה שאף היא מצביעה על כך שבשלב האחרון של הקטטה אחז המערער בחפץ חד כלשהו. הרשעת המערער על סמך ראיות נסיבתיות נותר אם כן לבחון האם, כפי שקבע בית המשפט קמא, ניתן להסיק על סמך עדויות אלו, כי המערער הוא שדקר את מור. 14. אכן, כפי שטענה באת כוח המערער, העדויות השונות מבססות ראיות נסיבתיות בלבד. ואולם בניגוד לטענתה, אין בכך כדי לומר שלא ניתן לבסס הרשעה על ראיות אלו. על כוחן של ראיות נסיבתיות עמד חברי השופט א' א' לוי: "אין משקלן של ראיות [נסיבתיות] נופל מכוחן של ראיות ישירות, ובלבד שלא ניתן להסיק מהן אלא מסקנה הגיונית אחת המקימה יסוד להרשעה. אף לא נדרש כי כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה תוביל להרשעה, ודי בכך שכל הראיות יחד כאשר הן משתלבות זו בזו מעשה-פסיפס, יצביעו על הנאשם, וברמה הנדרשת בפלילים, כמבצעה של העבירה" (ע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.12.2004)). בהתאם להלכה, השאלה הנשאלת היא האם בצירוף כל הראיות הנסיבתיות שהתקבלו מהמקורות השונים המסקנה ההגיונית האחת היא כי המערער הוא הדוקר? (ראו: ע"פ 4179/07 נדב נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (טרם פורסם, 23.4.2009) והאסמכתאות שם) לטעמי התשובה לכך היא בחיוב. על סמך עדויות התביעה נקבעו הממצאים הבאים: בקטטה שבין מור והמערער היה מעורב מלבד שניהם רק יצחק; לקראת סופה של הקטטה הכה יצחק את מור בפניו ומיד הורחק על ידי בן; שניות ספורות לאחר מכן הכה המערער את מור בצווארו; סמוך מאוד לכך, המערער החל לדמם מחתך באצבעו; מור הוצא מהמועדון כשהוא מדמם מחתך עמוק בצווארו; לאיליה, שהרחיק את המערער ממור היה חתך בחולצה. דעתי היא כי צירוף כל הראיות הללו מוביל למסקנה אחת בלבד והיא שלקראת סופה של הקטטה, החזיק המערער בחפץ חד כלשהו והמכה שהכה את מור בצווארו היא שגרמה לפציעתו. לפיכך, הרשעתו של המערער בחבלה בכוונה מחמירה – בדין יסודה. 15. דין הערעור להידחות אף בכל האמור ביחס לגזר הדין. בית משפט זה עמד לא פעם על חומרתה של תופעת האלימות המתלווה ליציאתם של צעירים לבילוי, ועל הצורך להיאבק בתופעה זו באמצעות ענישה מרתיעה (ראו: ע"פ 9184/06 מדינת ישראל נ' אושר ("אושרי") כהן, פסקה 17 (טרם פורסם, 19.9.2007)). השיקולים לקולא שהעלתה בפנינו באת כוח המערער, נשקלו על ידי בית המשפט קמא ולנגד עיניו היתה גם המלצת שירות המבחן. העונש שנגזר על המערער מבטא לטעמי איזון ראוי בין השיקולים השונים ואיני מוצאת מקום להתערב בו. 16. סוף דבר: דינו של הערעור על שני חלקיו להידחות. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏‏‏כ"ח תמוז, תשס"ט (20.7.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09025520_C03.docמא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il