אריאל(אריק) אלימלך נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2548/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2548/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר המערער: אריאל (אריק) אלימלך נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 7014/06 מיום 4.2.2007 שניתן על ידי כב' השופטים מ' רביד, א' אפעל-גבאי וא' פרקש תאריך הישיבה: ד' באלול התשס"ח (04.09.08) בשם המערער: עו"ד יעקב קמר בשם המשיב: עו"ד אושרה פטל פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים מ' רביד, א' אפעל-גבאי וא' פרקש) בתפ"ח 7014/06. המערער, נשוי ואב לילדה, הורשע בשני אישומים (ביחס לשתי מתלוננות) – לגבי האחת בביצוע מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין, או החוק), בנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(1) לחוק, ולגבי האחרת, בביצוע אונס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק וסעיף 345(א)(4) לחוק, ניסיון למעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) לחוק, בנסיבות שבסעיף 345(א)(1) ו-(4) לחוק ובמעשה מגונה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 348(א) לחוק בנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(4) לחוק. בגין הרשעתו הנ"ל נדון המערער לשמונה שנות מאסר לריצוי בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת מס' 1 נגדו בסך של 15,000 ש"ח ולמתלוננת מס' 2 נגדו בסך של 30,000 ש"ח. כתב האישום ופסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. האישום הראשון – על פי עובדות כתב האישום, המערער הבחין בחודש אוקטובר 2005 בקטינה ד.א (להלן – ד', או המתלוננת ד'), בעודה עושה את דרכה לבית ספרה בירושלים. באותה עת היתה המתלוננת ד' בת 14. המערער החל לצעוד בעקבות המתלוננת ד' וקרא לעברה, עד שהשיג אותה, שאל לשמה ולגילה והיא מסרה לו את שמה וכן שהיא בת 14. המערער ביקש מן המתלוננת ד' את מספר הטלפון שלה ולאחר שסירבה לבקשתו, תפס בידה ולחץ עליה. רק אז הסכימה המתלוננת ד' לתת למערער את מספר הטלפון שלה – בלית ברירה. לאחר מספר ימים, נטען בכתב האישום, התקשר המערער למתלוננת ד', אמר לה שהוא נמצא בקרבת מקום וביקש ממנה לרדת למטה ולפגוש אותו. המתלוננת ד' ירדה למטה ופגשה במערער שישב ברכב אדום מסוג "סיאט איביזה". המתלוננת ד' נענתה להצעת המערער לצאת לסיבוב ברכבו. במהלך הנסיעה דיברו המערער והמתלוננת ד' ובהגיעם לקרבת מחסום חיזמה עצר המערער את רכבו ואמר למתלוננת ד': "אם את רוצה לחזור הביתה תתפשטי". המתלוננת ד' סירבה והמערער החל לגעת בחזה. היא, בתגובה, ניסתה להדוף את ידיו, אך ללא הצלחה אל מול התנגדותו של המערער. אז הוא השעין מטה את הכיסא שבו ישבה המתלוננת ד' וגופה נשמט לאחור, כשהמערער אומר לה: "אני לא נסעתי עד לכאן כדי לקבל כלום" ובתוך כך מנסה להישכב עליה. המתלוננת ד' הצליחה להדוף את המערער ואמרה לו שהיא רוצה ללכת הביתה. המערער הודיע למתלוננת ד' בתגובה כי "יש לה את החזה היפה ביותר שראה" וביקש ממנה שתיגע באיבר מינו. היא סירבה, והוא ביקש ממנה כי לכל הפחות תנשק אותו בזמן שהוא מאונן. בכתב האישום נטען כי המתלוננת ד' הבחינה שמצוי סכין ברכב ליד המערער, ולכן היא חששה מאוד ממנו ונוכח היותה במקום מבודד, שאיננה מכירה – נעתרה לבקשתו. באותו הזמן המערער הפשיל את מכנסיו ואת תחתוניו, חשף את איבר מינו, גהר מעל המתלוננת והחל לנשק אותה. המתלוננת ד' ביקשה מן המערער שוב שיפסיק והוא בתגובה אמר לה שתמשיך. לאחר מספר דקות קם המערער מעל המתלוננת ד' והחל נוגע בעצמו עד שהגיע לפורקן. האישום השני – המתלוננת ל.א (להלן – ל', או המתלוננת ל') הכירה את המערער במחצית השניה של שנת 2004 לערך. היא נפגשה עימו מספר פגישות, אולם לאחר כשבוע ניתקה עימו את הקשר. בתאריך 28.2.2006 הלכה המתלוננת ל' ברחוב בשכונת פסגת זאב בירושלים ואז הבחין בה המערער. על פי עובדות כתב האישום, המערער, שנהג באותה עת ברכבו, עצר את רכבו בסמוך אליה והציע למתלוננת ל' לנסוע איתו לסיבוב קצר. היא נעתרה לבקשה ולאחר אותה נסיעה קצרה סיכמו השניים שהמערער יתקשר אליה למחרת היום. כעבור מספר ימים, בתאריך 2.3.2006, התקשר המערער אל המתלוננת ל' ולאחר ששוחחו בטלפון מספר פעמים, הגיע המערער לבית חברתה של המתלוננת ל' ואסף אותה משם. המערער אמר למתלוננת עם כניסתה לרכב: "הגעתי עד פה, לא מגיעה לי נשיקה?" והמתלוננת ל' נשקה למערער. אז המערער נסע לכיוון מחסום חיזמה. כששאלה אותו המתלוננת ל' לאן הוא נוסע, הוא השיב לה שהוא נוסע לחפש להם "זולה". בתגובה ביקשה המתלוננת שהמערער יחזיר אותה לבית חברתה, אך הוא אמר לה שהוא יחזירה בעוד כמה דקות. כשהגיע המערער לאיזור מבודד בקרבת מחסום חיזמה, עצר את הרכב ודומם את המנוע. המערער התקרב אל המתלוננת ל', נגע ברגליה והחל להעלות את ידיו כלפי מעלה עד שהכניס את ידו מתחת לחולצתה. המתלוננת ל' דחפה את ידו ממנה. מיד לאחר מכן המערער השעין את הכסא שעליו ישבה המתלוננת ל' וניסה להישכב עליה. היא התנגדה וצעקה עליו שיחדל ממעשיו. אז עבר המערער למושב האחורי של הרכב וביקש מן המתלוננת ל' לעבור גם כן לשם. המתלוננת ל' סירבה וחזרה וביקשה ממנו להחזירה הביתה. המערער תפס בחוזקה בידה של המתלוננת ל' ומשך אותה בכוח למושב האחורי. הוא פתח את חגורת מכנסיה, הפשיל את מכנסיה, הוריד את תחתוניה ונשכב עליה. לאחר כמה שניות, המערער קם מן המתלוננת ל' וביקש ממנה שתבצע בו מין אוראלי. המתלוננת ל' סירבה, אך המערער חזר וביקש זאת ממנה ואף דחף את ראשה לעבר איבר מינו. משראה המערער כי המתלוננת ל' איננה משתפת פעולה עימו, חזר לשכב עליה ואף החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. המתלוננת ל' ביקשה ממנו שיפסיק וקראה לעברו: "די אריאל". לאחר מכן המערער הוציא את אצבעותיו מאיבר מינה של המתלוננת ל' והחל להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. המתלוננת ל' התחננה בפני המערער שיפסיק ממעשיו והסבירה לו שהיא בתולה ואולם המערער לא שעה לבקשותיה. המתלוננת ל' אף ניסתה להדוף מעליה את המערער, אך הוא המשיך בתנועות גופו עד אשר הגיע לפורקן בתוך איבר מינה. 3. המתלוננת ד' סיפרה לחברתה הטובה, ע', את שעשה לה המערער. ע' היא אחותה של המתלוננת ל'. ע' היא שחשדה כי האדם שפגע לכאורה באחותה הוא שפגע גם בחברתה, המתלוננת ד' וכך באה לעולם התלונה במשטרה כנגד המערער. 4. בית המשפט הנכבד קמא הרשיע, כאמור לעיל, את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בית המשפט שמע את: עדויות המתלוננות, את המערער וכן את עדות חוקרת המשטרה גב' מאיה יוסיפוב (להלן – מאיה), טכנאי הזיהוי במשטרת ישראל, מר יאיר עדיקא (להלן – יאיר), את מ', חברתה של המתלוננת ל', שמביתה אסף אותה המערער ולשם גם החזיר אותה ועל כן היתה הראשונה לפגוש בה מיד אחרי האירוע הנטען ואת ד"ר דניאל טרנר (להלן – ד"ר טרנר), שבדק בבית החולים את המתלוננת ל'. הכרעת דינו של בית המשפט הנכבד קמא מבוססת בראש ובראשונה על מהימנותן של המתלוננות. בית המשפט העדיף את עדויות המתלוננות על פני עדות המערער. בהכרעת הדין נקבע, בין השאר, כי: "המתלוננות הותירו בנו רושם כי העידו אמת על מה שאירע לכל אחת מהן. שתיהן לא ששו להתלונן כנגד הנאשם. ד' לא היתה מתלוננת לולא קרה מה שקרה ל-ל', וגם ל' היססה להתלונן, כפי שראינו, ורק בהמלצת חברותיה פנתה למשטרה" (שם, בעמ' 31). בית המשפט קבע עוד כי עדות המערער איננה ראויה לאמון וכי גרסתו איננה עקבית, והשתנתה בהתאם לממצאים שהוצגו בפניו. כחיזוק לעדות המתלוננות ביסס בית המשפט הנכבד קמא את הכרעתו על שורה של ממצאים נוספים, ובהם: עדותה של מ', חברתה של ל', אשר לגביה נקבע כי היא גם מסייעת לדברי המתלוננת ל' באשר למצבה הנפשי מיד לאחר שהמערער החזיר אותה לביתה של מ', וגם מהווה ראיה לתוכן הדברים שאמרה המתלוננת ל' למ', מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 וכן על עדותה של חוקרת המשטרה מאיה, שסיפרה על סירובו של המערער להשתתף במסדר זיהוי "חי". בית המשפט הנכבד קמא התרשם כי עדותה של מאיה אמינה וכי טענותיו העובדתיות של המערער ביחס להתנהלותה של החוקרת הן בגדר גרסה כבושה. כן הסתמך בית המשפט על: הודיית המערער כי חדר חלקית לאיבר מינה של המתלוננת ל', על עדותו של יאיר, על דבריו של ד"ר טרנר ולבסוף – על המשתמע משקריו של המערער ושינויי גרסתו התכופים. בעקבות הכרעת הדין הנ"ל השית בית המשפט הנכבד קמא על המערער את העונשים, שפורטו בפיסקה 1 שלעיל. טענות הצדדים לגבי הכרעת הדין 5. המערער מעלה כמה טענות כלליות ומקדמיות וכן שוטח טענותיו באשר להרשעתו בשני האישומים השונים. טענתו הכללית של המערער מתבססת על קיומם של מחדלי חקירה, ובין היתר מציין המערער את המחדלים הנטענים הבאים: המערער לא נעצר מיד לאחר שהוגשה נגדו התלונה הראשונית על ידי המתלוננת ל'; המשטרה לא ביצעה סיור במקום שבו לכאורה בוצע האונס כלפי ל'; המשטרה לא גבתה עדות מאנשים נוספים שראו את ל' לאחר שהמערער החזיר אותה לביתה של מ'; המשטרה איפשרה תיאום עדויות בין המתלוננות בכך שלא מיהרה לחקור את ד', מיד לאחר שנודע לה מ-ל' על כך שהמערער תקף מינית גם את ד'; המשטרה לא שאלה את שתי המתלוננות לגבי תיאום העדויות ביניהם; המשטרה הערימה קשיים על סנגורו של המערער בכל הנוגע לעריכת מסדר הזיהוי עם ד' ולבסוף בוצע מסדר זיהוי ללא נוכחות הסנגור, ועוד. לגבי האישום הראשון, טענת המערער כפי שהיא מובאת בנימוקי הערעור, הינה כי: "הסיפור של עדה זו נראה הזוי, פרי הדמיון, ולכל היותר העתקה של חוויה שהיתה לה עם אדם אחר והלבשתה על המערער, לאחר קבלת תדרוך מהמתלוננת ל' וחברתה מ'" (שם, בעמ' 17). היינו, טענת המערער היא כי "לא היו הדברים מעולם". ביסוס לכך מוצא המערער בכך שהמתלוננת לא סיפרה להוריה על האירוע שעברה ובמקביל הוא מנסה להיבנות מטענתה כי שיתפה פעולה עם המערער בכך שנתנה לו את מספר הטלפון שלה ואף הסכימה להיפגש איתו –למרות שלכאורה חששה ממנו ורצתה "להיפטר ממנו", כהגדרתה. כן מדגיש המערער את העובדה שעל אף ש-ד' גרסה ששמרה את האירוע לעצמה – היא בחרה לספר עליו דווקא לאחותה של ל', ורומז שלא יתכן שמדובר כאן בצירוף מקרים. עוד מדגיש המערער את חוסר ההיגיון שבגרסתה של ד' ובהקשר זה מעלה הוא קושיות שונות: מדוע לא נמלטה מן המקום, מדוע לא דיווחה לאיש על האירוע ואחרי הכל הסכימה למסור תלונה במשטרה לבקשת ל', שהיא אחותה של חברתה. לגבי האישום השני טוען המערער שתיאור המעשים המיניים איננו מדויק ואולם מכל מקום הכל היה בהסכמה. בהקשר זה משיג המערער על העדפת עדותה של ל' על פני גרסתו. לטענתו, מעדותה של ל' עולה כי היא יכולה היתה לברוח מן הרכב והמקום, אך לא עשתה כן, וכן כי השתהתה כ-24 שעות בהגשת תלונתה למשטרה. המערער מוסיף וגורס כי נוכח העובדה שהיחסים בינו לבין ל' היו בהסכמה, עדותה של ל' הינה שקרית וכי אין כל היגיון בעדותה. כן טוען המערער כי אין ביסוס בממצאים הרפואיים לטענותיה של ל' לגבי יחסי מין בכפייה. המערער תוקף גם את עדותו של ד"ר טרנר, הרופא שבדק את ל' בבית החולים ומציין כי עדותו היתה מוטה לטובת התביעה ותשובותיו אינן מתקבלות על הדעת. בסופו של דבר, "התיזה" שאותה מציע המערער היא כי ל' יזמה את הגשת התלונה מצד ד', נוכח חששה כי לא יאמינו לגרסתה. על כן, טוען המערער, ביקשה ל' לספק למשטרה "סיפור" נוסף, שיסיח את הדעת מן הבעייתיות שבתלונתה-היא. המדינה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט הנכבד ומבקשת כי נדחה את הערעור. לגבי טענותיו הקונקרטיות של המערער, מציינת המדינה כי עיקר הערעור מכוון כנגד קביעות המהימנות של בית המשפט הנכבד קמא, אשר בוססו ונומקו בהכרעת הדין המפורטת. לגבי טענת המערער כי המתלוננות תיאמו עדויות, מפנה המדינה לקביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, כי המתלוננות דווקא היו מודעות לחשש זה ונזהרו שלא לתאם עדויות בשיחות שביניהן. המדינה מדגישה עוד כי אין בטענות המערער כדי לשנות מתוצאות פסק הדין של בית המשפט הנכבד קמא, שכן הלכה פסוקה היא כי היעדר התנגדות אקטיבית של המתלוננות איננה גורעת מאי הסכמתן לביצוע המעשים. המדינה אף סבורה כי עדות הרופא, ד"ר טרנר, מחזקת את עדות המתלוננת ל' וכי בדין קבע כך בית המשפט הנכבד קמא. המדינה גם דוחה את הטענות בדבר מחדלי חקירה ומציינת כי בכך שד' לא זומנה על ידי המשטרה באופן מיידי לחקירה ומסדר הזיהוי נערך לבסוף שלא בנוכחות המערער – אין בכל אלה כדי להוות מחדלי חקירה, שמצדיקים קבלת הערעור. 6. לאחר שסקרנו בהרחבה את הרקע העובדתי, עיקרי הכרעת הדין וטענות הצדדים בכל הנוגע לראש זה של הערעור, הגיעה שעת ההכרעה. דיון 7. כפי שציינו לעיל, עיקר הערעור – אם לא כולו – מופנה כנגד ממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד וכמעט שלא מתבקש בו דיון בכל שאלה משפטית. כידוע (ואף ב"כ המערער מציין הדבר בנימוקי הערעור, תחת הפרק "הטיעון המשפטי" – בבקשו לשנות את ההלכה בנושא זה) – ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. אחד מהטעמים העיקריים לכך נעוץ בעובדה שהערכאה הדיונית נהנית מיתרון שבהתרשמות ישירה מכלל העדויות ולה ניסיון רב בהערכת עדויות ובקביעת מהימנות (ראו: ע"פ 9930/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.7.2008); ע"פ 7376/02 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 558 (2003); ע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 273 (2003)). התערבות של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות תיעשה רק באותם מקרים חריגים, שבהם נמצא כי נפלה טעות מהותית בהערכת העדויות, או שהמסקנות של הערכאה הדיונית אינן מתחייבות מן העובדות (ראו: ע"פ 6695/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.1.2009); ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.3.08); ע"פ 2864/01 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 315, 331 - 332 (2001)). 8. לאחר עיון מדוקדק בהכרעת הדין של בית המשפט הנכבד קמא, בפרוטוקול הדיון וכן בחומר שהובא בפני בית המשפט הנכבד קמא ובטענות הצדדים– לא ראיתי כי המקרה שלפנינו מצדיק סטיה מהכלל הרגיל. הכרעת הדין המפורטת והמנומקת של הערכאה הדיונית הנכבדה, כוללת תיאורים נרחבים מעדויות המתלוננות ואלו מבססים כראוי את שני האישומים כנגד המערער. בית המשפט הנכבד קמא נתן אמונו המלא בשתי המתלוננות – נערות צעירות, בנות כ-14 ו-17 שנים בעת האירועים– על אף ניסיונותיו של ב"כ המערער לכרסם באמינותן וליצור את הרושם שמדובר בשתי נערות, שהחליטו כביכול בצוותא חדא להפליל את המערער. בית המשפט אימץ את גרסותיהן ואת הסבריהן להשתלשלות האירועים עובר להגשת התלונה על ידי המתלוננת ד' וכן התייחס לחשש בדבר תיאום עדויות. בהקשר זה לא ניתן להתעלם גם מקביעתו החד-משמעית של בית המשפט הנכבד קמא מחוסר מהימנותו של המערער, או בלשון הכרעת הדין: "גרסתו של הנאשם אינה ראויה לאמון. גרסתו היא גרסה מתגלגלת, בהתאם לראיות שהיה מודע להן בעת שמסר את גרסאותיו במשטרה" (סעיף 58 להכרעת הדין, שם, בעמ' 35-34). חיזוקים לעדויות של המתלוננות מצא בית המשפט הנכבד קמא אף בראיות הנוספות שהובאו בפניו: עדות הרופא שבדק את המתלוננת ל' בבית החולים והעיד על הממצאים התומכים בגרסתה (בצד ממצאים מסוימים שלא תאמו בדיוק את גרסתה, שרק חיזקו את מהימנותו של הרופא – ואף לגביהם ניתנו הסברים שלא עורערו, כאמור בפיסקה 10 שלהלן); גרסת המתלוננת ל' לגבי מצבה הנפשי בסמוך לאחר המקרה, שנתמכה בעדותה של חברתה של המתלוננת, מ', אשר היתה הראשונה לראות את המתלוננת לאחר שהמערער הוריד אותה מרכבו ובפניה היא גוללה לראשונה את סיפור המקרה ועימה התייעצה לגבי מעשיה. עדות זו על מצבה הנפשי של המתלוננת ל' – יש בה, מבחינה משפטית, חיזוק אובייקטיבי לגרסתה. השוו: ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2), 419 (2004); ע"פ 2864/01 מסילתי נ' מדינת ישראל פ"ד נו(1) 315, 330 (2001); ע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל פ"ד לו(2) 826, 831 (1982); ע"פ 950/80 כהן נ' מדינת ישראל פ"ד לו(3) 561, 572 (1982). אל מול גרסאות אלה של המתלוננות, שכאמור נמצאו מהימנות וראויות לאמון בית המשפט, ניצבה גרסתו של המערער, אשר הכחיש כאמור מכל וכל מעורבות באישום הראשון וטען לגבי הנטען באישום השני כי המעשה המיני שנעשה, בוצע בהסכמה. עם זאת, המערער לא הצליח להציג הסבר משכנע לשאלה הבסיסית, מדוע העלילו עליו, לשיטתו, שתי הנערות – ובכל פעם הציע פירוש אחר לעלילה שנרקמה כנגדו, לטענתו (בתחילה טען שהעילה הינה סיום הקשר בינו לבין המתלוננת ל'; לאחר מכן גרס שעשתה כן בגלל שנעלבה מכך שמצאה שהוא נשוי ועוד כהנה וכהנה). לגבי המתלוננת ד', המערער טען כי היא השתלבה במזימתה של המתלוננת ל', אשר ביקשה כאמור לנקום בו וביקשה מ-ד' לספר על אירוע שלכאורה לא אירע. בהקשר זה יש לציין כי המערער העלה פרטים חדשים (בהשוואה לגרסתו בהודעותיו בחקירה) לגבי האירועים הנטענים – במהלך חקירתו הראשית וכן בעת חקירתו הנגדית בבית המשפט, פרטים שאף לא היו ידועים לעורך דינו (כפי שהדבר משתקף מהערות בא-כוחו בפרוטוקול הדיון). המערער גם סירב לעבור מסדר זיהוי "חי", וגם לכך יש משקל בהכרעת הדין. כל המכלול הראייתי, המפורט בהרחבה בפסק הדין, הוא שהוביל את בית המשפט הנכבד קמא למסקנה – המקובלת גם עלי – כי היה מקום להעדיף את גרסאות המתלוננות על פני גרסאות המערער ולהרשיעו בעבירות שיוחסו לו. 9. מעבר לאמור לעיל, אבקש להתייחס עתה בקצרה לטענות הנוספות המועלות על ידי המערער ואפתח בטענות הנוגעות לטיב הראיות והעדויות שהובאו בפני בית המשפט הנכבד קמא. כאמור, טענתו העיקרית של המערער הינה כי עדותה של ל' רצופה באי דיוקים ואיננה הגיונית. עיקר "חוסר ההיגיון" בעדותה, לשיטת ב"כ המערער, נובע מכך שלא עשתה דבר עם המידע שהגיע אליה לדבריה והיה צריך לאותת לה זהירות. בהקשרים אלה הוא מעלה מספר נתונים: העובדה שחברתה הטובה של אחותה הקטנה הותקפה מינית על ידי אדם העונה לתיאורו של המערער, שאותו הכירה כבר שנה וחצי קודם לכן; חשד זה היה צריך להדליק אצלה, על פי הנטען, "נורה אדומה" ולמנוע ממנה מלהיכנס למכוניתו של המערער, שחשדה כי הוא זה שפגע לכאורה במתלוננת ד'; העובדה שהמתלוננת הסכימה להצטרף למערער לנסיעה לילית, למקומות חשוכים ומבודדים ולאחר מכן טענה שלא הבינה שכוונותיו מיניות כביכול; העובדה שלמתלוננת היתה אפשרות לברוח מן המכונית, לשיטת ב"כ המערער, ולא עשתה כן; העובדה כי לא יתכן שהמערער הצליח לאנוס את המתלוננת הגם שהיא לא התפשטה לחלוטין והדבר איננו מתיישב עם גרסתה ולפיה המערער רק הפשיל את מכנסיה; העובדה שלא נמצאו סימני זרע בתוך הנרתיק. מעבר לכך, לשיטתו – דרך התנהלותה של ל' לאחר האונס הנטען איננה מתיישבת עם טענת האונס, שכן היא לא סיפרה להוריה, הלכה לבית הספר ליום המחרת ותיפקדה כרגיל. באשר לסוג הטענות האחרון נעיר שכבר נפסק כי חכמה שלאחר מעשה איננה צריכה להשפיע על מהימנותן של מתלוננות בעבירות מין, שכן החשש, הפחד ובעיקר תחושת חוסר האונים של המתלוננת בסיטואציה שאליה היא נקלעה – אינם מאפשרים לה, לעיתים, לנקוט בדרך פעולה שנראית בדיעבד לרציונאלית ול"מוצלחת" יותר (השוו: ע"פ 3179/91 שיאחי נ' מדינת ישראל פ"ד מו(2)52, 56-55 (1992). עיינו גם: דפנה ברק-ארז "האישה הסבירה" פלילים ו' 115, 127-126 (תשנ"ח); יובל לבנת "אונס, שתיקה, גבר, אישה" פלילים ו' 187 230-203 (תשנ"ח)). הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח גילה הצעיר של המתלוננת ל' וחוסר ניסיונה המיני עם גברים עובר לאירוע נשוא כתב האישום. גם הסתירות האחרות, עליהן מצביע ב"כ המערער אינן מהותיות, לשיטתי. אבהיר: המתלוננת סיפרה כי לא הייתה משוכנעת שהמערער הוא זה שפגע גם במתלוננת ד', אלא חשבה שיש אפשרות כזו ואילו היתה סבורה שמדובר באותו אדם, לא היתה מסכימה לנסוע איתו. כמו כן, הודתה המתלוננת כי לא חששה להיכנס עם המערער לרכבו (משתמע מדבריה כי הניחה שהוא מחזר אחריה), שכן לא שיערה מה יקרה לה (ראו: סעיף 21 להכרעת הדין, שם, בעמ' 13; עמ' 146-145 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט הנכבד קמא). המתלוננת ל' אמרה בעצמה כי סיפרה שהמערער הגיע לפורקן בתוך איבר מינה רק מפני שהיא הבינה ממנו שכך היה, ונוכח העובדה שהיא עצמה איננה מכירה את ההרגשה (ראו: סעיף 23 להכרעת הדין, שם, בעמ' 14; עמ' 164-161 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט הנכבד קמא).הנה כי כן, הסתירות המסוימות, שעליהן הצביע ב"כ המערער, באות על פתרונן בהסבריה, המשכנעים לשיטתי, של המתלוננת עצמה. 10. המערער טוען עוד כי ממצאי הבדיקה הרפואית שנערכה למתלוננת ל' אינם תומכים בגרסתה. זאת לשיטתו, שכן מן הבדיקה התברר כי לא נמצאו סימני זרע בתוך הנרתיק של המתלוננת וכי קרום הבתולים שלה נשמר, ללא סימני חתך, או דימום. בחקירה הנגדית שערך לד"ר טרנר, אף ציין ב"כ המערער כי עדותו של הרופא מוטה לטובת התביעה. ב"כ המערער סבור כי תשובתו של ד"ר טרנר לשאלה, מהי הסבירות שלא תיגרם פגיעה לקרום הבתולים כתוצאה מהחדרת אצבעות לאיבר מינה של האישה ולאחר מכן מהחדרת איבר מין גברי, שענה כי הדבר "יכול להיות בהחלט" – איננה סבירה ואיננה מתקבלת על הדעת. בכל הכבוד לטיעוני בא-כוח המערער בנושא זה – אין לקבל השגתו, שנטענת ללא כל ביסוס רפואי, או מדעי. ד"ר טרנר נשאל פה על עניין שבתחום מומחיותו והשיב על פי מיטב ידיעתו ומומחיותו. אם תשובתו זו לא נראתה למערער, הוא היה רשאי להביא עדות מומחה מטעמו לסתור את דברי ד"ר טרנר. דבר זה לא נעשה ולפיכך אין לומר שההשגה מבוססת, מה גם שהממצאים השונים שהציג ד"ר טרנר דווקא העידו על גישה דייקנית ואובייקטיבית. 11. טענתו הנוספת של המערער הינה כי עדותה של חברתה של המתלוננת ל', מ', היתה בלתי מהימנה, ונראה היה כי העדה מ' "הכינה שיעורי בית" כהגדרתו, הפריזה בתיאוריה במקרים מסוימים והשמיטה, במקרים אחרים, פרטים שמסרה בעדותה במשטרה. בית המשפט הנכבד קמא מצא כי עדותה של מ' מהימנה, על אף השינויים המסוימים שבאו בגרסתה. ממילא עדותה של מ' איננה מהווה את הבסיס להרשעתו של המערער, אלא מהווה ראיה חיצונית, אחת מני כמה, המחזקות את גרסתה של המתלוננת ל'. 12. באשר לאישום הראשון, טענתו המרכזית של המערער הינה כי איננו מכיר את המתלוננת ד' וכל טענותיה של ד' אינן נכונות. כאמור, המערער אף מכנה את סיפור המקרה "הזוי, פרי הדמיון, ולכל היותר העתקה של חוויה שהיתה לה עם אדם אחר" (ראו: סעיף 12 לנימוקי הערעור של המערער מתאריך 1.7.2007, שם בעמ' 17). ב"כ המערער שב וטוען גם כאן כי אף לשיטתה, כל התנהלותה של המתלוננת ד' איננה הגיונית: מדוע נתנה למערער את מספר הטלפון האמיתי שלה, מדוע לא התלוננה מיד לאחר המעשים ולא סיפרה לאיש על המעשים ומדוע סיפרה על המקרה דווקא לע', אחותה של ל'. על תמיהות אלו נשיב כי בית המשפט הנכבד קמא נתן במתלוננת ד' אמון מלא והעדיף את גרסתה על פני גרסתו של המערער. משלא נמצא פגם במסקנה זו, הדורש התערבות ערכאת הערעור, הרי שיש לדחות גם את קושיותיו של המערער, שאינן מעוררות ספק סביר. כאן יש להוסיף עוד: לגבי השיהוי בהגשת התלונה מצד ד', אציין כי בנסיבות המקרה, עמד השיהוי בהגשת התלונה על שישה חודשים לערך. שיהוי זה איננו יכול לפגוע, כשלעצמו, במהימנות גרסתה של המתלוננת ד' וכבר נקבע בעבר כי: "במקרים רבים אין בתלונה מאוחרת, או בהנהגות פסיבית של קורבן עבירת מין כשלעצמם כדי לפגום במהימנות העדות" (ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1)1, 12 (2004). כן ראו: ע"פ 1543/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.2007)). ההלכה גם קובעת כי במקום שבו ניתן מפי המתלוננת הסבר סביר לשתיקתה ולהחלטתה לחשוף את העדות דווקא בעיתוי מסוים, הרי שאין בכבישת עדותה עד אותו שלב כדי לפגוע במהימנותה (ראו: ע"פ 10049/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 385, 391 (2004)). 13. סוג אחר של טענות שהועלו על ידי המערער כנגד הכרעת הדין עוסק במחדלי חקירה נטענים של המשטרה בטיפול בתיק, שהובילו, לשיטתו, בין היתר, לתיאום עדויות בין שתי המתלוננות. להלן נבחן טענות אלה. טענות המערער בדבר מחדלי חקירה ותיאום עדויות 14. טענות המערער בדבר מחדלי חקירה בתיק זה הינן רבות, וכוללות, בין השאר, את השגותיו הכלליות על כך: שחוקרת המשטרה היתה מוטה, כביכול, לטובת המתלוננות וסייעה להן; המשטרה לא בדקה את טענות המתלונן בדבר היותו של מקום ביצוע האונס הנטען מקום שאינו מבודד, כפי שהציגה אותו המתלוננת ל' ואף לא לקחה את המתלוננת ל' למקום הנטען; המשטרה איפשרה תיאום עדויות של המתלוננות על ידי כך שהתעכבה בחקירתה של המתלוננת ד' ולמעשה המתינה עד של' הביאה בפועל את המתלוננת ד'; המשטרה לא בדקה את טענות המערער בדבר תיאום עדויות, למשל על ידי בדיקת פלטי שיחות וכיו"ב; המשטרה הערימה קשיים על סנגורו הקודם של המערער בעריכת מסדר הזיהוי עד שלבסוף נערך מסדר זיהוי התמונות בהיעדר הסניגור; המשטרה לא ערכה למערער בדיקת פוליגרף, אף על פי שהסכים לכך; המשטרה לא גבתה עדויות: מע', אחותה של המתלוננת ל', חברתה של ד' וכן מחברים נוספים של ל', ששהו בביתה של מ' בזמן הרלבנטי ולבסוף – המשטרה לא יצאה לזירת האירועים לבדוק את טענותיהן של המתלוננות ביחס לתיאור המקום. על פני הדברים, מדובר ברשימה ארוכה של טענות בגנות התנהלות המשטרה שהובילו, לטענת המערער, לפגיעה ביכולתו להוכיח את גרסתו. אולם, אין ברשימה זו, בנסיבות שלפנינו, כדי לשנות את ההכרעה. כבר נפסק כי יש לבחון, בעת בדיקה של טענה בדבר מחדלי חקירה, את השאלה האם המחדלים הנטענים הם חמורים במידה המעוררת חשש שהגנת הנאשם קופחה "כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו, או להוכיח את גרסתו שלו" (ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.2006)). בדיקה זו נעשית תוך שקלול המחדל הנטען על רקע מכלול הראיות שהונחו בפני בית המשפט (ע"פ 10357/06 אבו דיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.8.2007)). במקרה שלפנינו, אף כי המערער מעלה שורה ארוכה של מחדלים נטענים, נראה לי כי הפעולות שעל אי ביצוען קובל המערער (ושחלק מהן אכן ראוי היה שתיעשנה) אינן עולות כדי מחדל חקירה שמאיין הרשעה. הנה כי כן, גם אם היינו מקבלים את טענות המערער, הרי שאין במחדלים אלה כדי לפגום בתשתית הראייתית המוצקה, שהניחה כאן התביעה, תשתית שלא הותירה ספק סביר בדבר אחריות המערער. יפים לענייננו דברי השופט י' זמיר ב-ע"פ 5741/98 עבוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.1999): "במשפט פלילי השאלה שבפני בית המשפט היא לא אם אפשר וראוי היה לעשות עוד צעדי חקירה אלה או אחרים, אלא אם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר". כאמור, בענייננו, התשובה לשאלה זו היא חיובית, לשיטתי. זאת ועוד – בחלק מן המקרים אין למערער להלין אלא על עצמו בלבד, כך הוא הדבר, למשל, בכל הנוגע לאי ביצוע מסדר הזיהוי "החי". המערער הסביר כי חשש כי יוודע בקרב הניצבים במסדר, העצורים גם הם, כי הוא חשוד בעבירות מין בקטינה וכי ענין זה יפגע בו בעת המעצר. על פני הדברים, אף אם יש בחשש שכזה ממש כלשהו, הרי שתמיהה-פליאה היא מדוע יסרב אדם להזדמנות שכזו שניתנת לו לטהר את שמו ולסיים את ההליך המשפטי הבלתי מוצדק, לשיטתו? כמו כן, אם נכונות טענותיו של המערער בדבר אופי חקירתו על ידי החוקרת מאיה, שהיה לשיטתו בלתי מקיף ובלתי רציני – יש לתמוה מדוע לא העלה טענה זאת כבר בעת החקירה? (בהקשר זה ראוי לציין כי המערער עצמו הודה בכך שחתם על הודאותיו המודפסות, זאת אף מבלי שקרא את תוכנן, והרי יכול היה לבקש בשלב זה לכלול כל השגה שהיתה לו). 15. טענת המערער בדבר מחדל חקירה נוסף נוגעת לטענתו בדבר החשש מתיאום עדויות. לשיטתו, נוכח התמהמהות המשטרה בבירור המידע אודות תקיפתה הנטענת של ד', יכולות היו שתי המתלוננות, המכירות אחת את השניה, לתאם ביניהן עדויות (באמצעות ע' – אחותה של ל' וחברתה הטובה של ד'), וכך עשו. בית המשפט המחוזי הנכבד דן בטענה זו של המערער ודחה אותה, בקובעו כי התרשם שהמתלוננות היו מודעות לחשש שמא יטען כי תיאמו עדויות ביניהן ונזהרו לפיכך שלא לעשות כן בשיחות שקיימו. בית המשפט הנכבד הוסיף וקבע בהקשר זה כי נוכח עדות המתלוננות, שהיתה כאמור מהימנה בעיניו, וכן נוכח תיאורי המעשים מצד המתלוננות, שלא הפריזו ולא הגזימו אלא מסרו את התיאור, כפי שחוו את האירועים, לא עולה חשש למזימה. קביעה זו של בית המשפט הנכבד קמא נראית מבוססת. לעניין זה יש להעיר עוד כי נראה שאם אכן ביקשו המתלוננות להפיל את המערער בפח – אין הסבר מדוע הסתפקו בתיאורים "מתונים" יחסית על פי שיטתו של המערער (במיוחד חלים הדברים לגבי המתלוננת ד') ולא העלילו עליו (על פי שיטתו) עלילה חמורה יותר? זאת ועוד – קשה להלום מגישת המערער מדוע מכל חברותיה ומכרותיה בחרה ל' דווקא במתלוננת ד', כחלק מן הקונספירציה הנטענת? יתר על כן, כפי שעלה מעדותה של ד' (ראו: עמ' 376, 388 ו-391 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט הנכבד קמא) מדובר בנערה צעירה ונאיבית למדי, שלא היתה קשורה מאוד למתלוננת ל', אלא הכירה אותה רק בעקיפין. כאן המקום לציין, עם זאת, כי אכן טוב היתה עושה המשטרה אילו היתה מזמנת לחקירה גם את "החוליה המקשרת" בין שתי המתלוננות, ע', ופועלת באופן נמרץ יותר לשמוע מוקדם ככל האפשר את עדותה של ד'. אולם, כאמור, מדובר בהערה בלבד ובמכלול הראיות שבפנינו אין בכך כדי ללמד, לתפיסתי, על מחדל חקירה מאיין. טענות הצדדים לגבי גזר הדין – הכרעה 16. המערער טוען כי היה על בית המשפט הנכבד קמא לתת משקל רב יותר לעובדה כי אף שהורשע בעבירה חמורה – עבירת האינוס, הרי שנסיבות ביצועה לא היו חמורות, ומעבר לכך קרום הבתולים של המתלוננת ל' לא נפגע וגם בכך יש שיקול להקלה מסוימת בעונשו של המערער. עוד טוען המערער כי נוכח העובדה שבגזר הדין אין הבחנה בין שני האישומים, אין לדעת מה המשקל שניתן בעונש לכל אישום ואישום. המדינה סבורה כי אין מקום להתערב בעונש, שכן הוא הולם את חומרת מעשיו של המערער וראוי הוא בנסיבות העניין. המדינה מדגישה כי המערער פגע בשתי קטינות בשתי הזדמנויות שונות וכי העונש מאזן כראוי בין חומרת העבירה לבין נסיבותיו האישיות של המערער, גם בשים לב לעברו הפלילי. 17. כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, למעט ב"נסיבות שבהן הערכאה הדיונית נכשלה בטעות, או שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות (ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998)). המעשים בהם הורשע המערער הינם קשים. הם מלמדים על מסוכנותו של המערער והצורך להרחיקו מן החברה לזמן ממושך. חומרה יתרה מוצא אני בעובדה שהמעשים חזרו על עצמם, בנסיבות דומות למדי וכי כוונו כלפי נערות צעירות, תמימות וחסרות ניסיון (אחת מהן בת כ-14 בעת ביצוע העבירה). בהתחשב במכלול: נסיבות ביצוע העבירה, מצבן של המתלוננות בעקבות הטראומה שחוו וכן עברו הפלילי של המערער – מצאתי שהעונש שהושת איננו חמור במידה המצדיקה את התערבותנו. 18. אשר על כן, מן הטעמים שפורטו לעיל, אם תישמע דעתי, הייתי מציע לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, א' באב התשס"ט (22.7.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07025480_K07.doc דנ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il