דאוד גאבר נ. מדינת ישראל - שר הפנים

בבית המשפט העליון בר"ם 2541/23 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ע' פוגלמן המבקשים: 1. דאוד גאבר 2. טארק גאבר 3. כפאח גאבר 4. מאזן גאבר 5. גאד גאבר 6. וסאם גאבר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל – שר הפנים בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופטת ענת זינגר) בעת"ם 45827-02-23 מיום 26.2.2023 בשם המבקשים: עו"ד הגר שחטר בשם המשיבה: עו"ד יונתן ציון מוזס פסק-דין 1. המבקשים 6-2 הם 5 אחים שנולדו בירושלים בין השנים 1991-1984 (להלן: המבקשים). אביהם של המבקשים התאזרח בשנת 1995 (הוא המבקש 1; להלן: האב) ואמם היא תושבת אזור יהודה ושומרון (להלן: האזור). לטענת המבקשים, הם מתגוררים בירושלים במשך כל חייהם. החל משנת 2013 ניהלו המבקשים מספר הליכים שעניינם בהסדרת מעמדם בישראל. בין היתר, ביום 30.9.2021 הגישו המבקשים והאב בקשה להעניק למבקשים מעמד בישראל מטעמים הומניטריים (להלן: הבקשה). במסגרת זאת, טענו המבקשים כי הם חסרי מעמד וכי הם אינם רשומים הן במרשם האוכלוסין הישראלי, הן במרשם האוכלוסין של האזור; וכי הם מתגוררים כל חייהם ברציפות בירושלים. ביום 7.4.2022, ולאחר שלא ניתן מענה לבקשתם, הגישו המבקשים עתירה מנהלית שבגדרה עתרו לקבלת החלטה בבקשה, ולצדה בקשה לצו ביניים המורה להעניק להם רישיון שהיה זמני ולחלופין להימנע מלנקוט בהליכי אכיפה נגדם עד להכרעה בעתירה. ביום 28.4.2022 דחה בית המשפט את בקשתם לצו ביניים, וביום 31.5.2022 דחה בית המשפט בקשה לעיון מחדש בהחלטתו (להלן: ההחלטות מיום 28.4.2022 ומיום 31.5.2022). ביום 12.12.2022 קיבל בית המשפט את בקשתם למתן צו ביניים, וקבע כי "לנוכח התמשכות בלתי סבירה של הטיפול בבקשה", ובכפוף לכך שלא תימסר הודעה על מניעה ביטחונית, לא ינקטו הליכי אכיפה נגד המבקשים עד להכרעה בעתירה או עד למתן החלטה אחרת. ביום 27.12.2022 החליטה שרת הפנים לדחות את הבקשה להסדרת מעמדם של המבקשים בישראל, בהתבסס על המלצת הוועדה המקצועית ההומניטארית המייעצת לשרת הפנים לפי סעיף 7 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשפ"ב-2022 (להלן: ההחלטה). בנימוקי ההחלטה נכתב, בין היתר, כי לא נמצא טעם הומניטרי ייחודי המצדיק להעניק להם מעמד בישראל, וכי עולה שבמרוצת השנים מרכז חייהם של המבקשים היה באזור ולא בישראל. ביום 10.1.2023 הורה בית המשפט על מחיקת העתירה משניתנה החלטה בעניין המבקשים, וקבע כי צו הביניים שניתן יעמוד על כנו למשך 45 ימים. נגד החלטת השרה הוגשה עתירה מנהלית ולצדה בקשה לצו ביניים שיאסור על נקיטת הליכי אכיפה נגד המבקשים, עד להכרעה בעניינם. בבקשה למתן צו ביניים טענו המבקשים, בין היתר, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם וכי סיכויי העתירה גבוהים. המשיבה מצדה התנגדה לבקשה וטענה, בין היתר, כי סיכויי ההליך נמוכים בשל היעדר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי, וכי אף לגופם של דברים אין עילה להתערב בהחלטה. לשיטתה מאזן הנוחות נוטה לטובת המדינה נוכח קביעת הוועדה שלפיה מרכז חייהם של המבקשים הוא באזור. 2. ביום 26.2.2023 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופטת ע' זינגר) את הבקשה לצו ביניים. בהחלטה קבע בית המשפט כי אין מדובר בבקשה לשימור המצב הקיים, אלא בצו עשה ששמור למקרים חריגים בלבד. זאת מאחר שהמבקשים לא מחזיקים ברישיון לישיבה או היתר לשהייה בישראל. בית המשפט הפנה להחלטות מיום 28.4.2022 ומיום 31.5.2022, בהן עמד בין היתר על כך שצו עשה יינתן אך במקרים חריגים, ואימץ אותן על דרך ההפניה. בהחלטה הוסיף בית המשפט כי "ככל שנדרשת הנמקה נוספת נמצא כי זו פורטה כנדרש בתגובה זו [תגובת המשיבה לבקשה לצו ביניים – ע' פ']". לבסוף, חויבו העותרים בתשלום הוצאות בגין הבקשה בסך 1,000 ש"ח. 3. מכאן הבקשה שלפניי. המבקשים טוענים כי שגה בית משפט קמא בהחלטתו לדחות את בקשתם לצו ביניים. לטענתם, מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתם. המבקשים מדגישים כי הם חסרי מעמד וכי הם מתגוררים כל חייהם בירושלים, ובנסיבות אלה הרחקתם מישראל לאזור תוביל לפגיעה קשה בזכויות היסוד שלהם וכי הם חשופים למעצר ולכליאה באזור. מן העבר השני, נטען, לא תיגרם כל פגיעה למשיבה כתוצאה מהיעתרות לבקשה למתן צו ביניים. עוד נטען כי סיכויי העתירה גבוהים מאחר שההחלטה מבוססת על תשתית עובדתית חסרה, והתקבלה בהיעדר שימוע למבקשים ובהתעלם ממסמכים שמוכיחים כי מרכז חייהם של המבקשים בירושלים. כמו כן, המבקשים טוענים כי אין מדובר בבקשה לצו עשה ובסעד המבקש לשנות את המצב הקיים, מאחר שהמבקשים לא עותרים לקבלת היתר שהיה או רישיון ישיבה. בנוסף, המבקשים דוחים את הטענה כי בקשתם לוקה בחוסר ניקיון כפיים מאחר שעשו דין לעצמם. לטענתם, אין מקום לקבל טענה זו בנסיבות שבהן אין למבקשים מעמד באזור. המבקשים מוסיפים וטוענים כי לא היה מקום לפסוק נגדם הוצאות במסגרת הבקשה למתן סעד זמני. 4. התבקשה תשובה. המשיבה טוענת בתשובתה כי דין הבקשה לרשות לערער להידחות הן על הסף, הן לגופה. זאת בהתאם לאמות המידה המצמצמות שנקבעו בפסיקה למתן רשות לערער על החלטת ביניים. לגופם של דברים, נטען כי סיכויי ההליך נמוכים, בהינתן שיקול הדעת הרחב הנתון למדינה בהחלטות שעניינן מתן מעמד בישראל. לעניין מאזן הנוחות נטען כי המבקשים מעולם לא החזיקו בהיתר לשהות בישראל או ברישיון לישיבה בה. כמו כן המשיבה טוענת שמרכז חייהם של המבקשים במרוצת השנים היה באזור. עוד נטען כי מדובר במקרה מובהק של עשיית דין עצמי, מאחר שהמבקשים שהו שלא כדין בישראל. נוכח האמור, לשיטת המשיבה, המבקשים לא הרימו את הנטל הכבד המוטל עליהם להראות כי אין באפשרותם לנהל את ההליך בעניינם כאשר הם שוהים מחוץ לישראל. לבסוף, מוסיפה המדינה כי יש להתחשב באינטרס הציבורי שבקיום החלטותיה בדבר מתן מעמד בישראל. לשלמות התמונה יצוין כי ביום 4.4.2023 הגישו המבקשים בקשה להגיב לתשובת המשיבה (להלן: הבקשה מיום 4.4.2023). 5. לאחר עיון בבקשה ובתשובת המשיבה, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (ותקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000), ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה (ומשך יכונו המבקשים המערערים). כידוע, ביסוד ההחלטה בבקשה למתן סעד זמני ניצבים שני שיקולים: מאזן הנוחות – שהוא אבן הבוחן המרכזית בבקשות מהסוג שלפנינו – וסיכויי ההליך (בר"ם 648/23 נואג'עה נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית (21.2.2023) בר"ם 394/23 המוקד לפליטים ולמהגרים נ' רשות האוכלוסין וההגירה (24.1.2023)). אף מבלי לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי העתירה, סבורני כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המערערים. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת מרכז חייהם של המערערים. לטענת המערערים, הם מתגוררים במשך כל חייהם בירושלים. משכך, כנטען, הרחקתם מישראל לאזור תגרום להם לנזק כבד ולפגיעה קשה בזכויות היסוד שלהם. לעומת זאת, לטענת המשיבה, מרכז חייהם של המערערים הוא באזור ולא בישראל. דין שאלה זו להתברר במסגרת ההליך שמתנהל בבית המשפט לעניינים מינהליים, ואיני מביע עמדה לגופם של דברים. ואולם, בשים לב לנזק הנטען על ידי המערערים ולשלב הדיוני הנוכחי, סבורני כי מאזן הנוחות נוטה בשלב זה לטובת המערערים. זאת, אף בשים לב לאינטרס הציבורי שבקיום החלטות המשיבה, שגם לו יש ליתן משקל במסגרת בחינת מאזן הנוחות (בר"ם 8471/21 חברת כביש חוצה ישראל בע"מ נ' עיריית קריית אתא, פסקה 6 (2.1.2022); בר"ם 5387/21 עואודה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 16 (29.9.2021)). הדברים מקבלים משנה תוקף בנסיבות שבהן – כעולה מעיון במערכת "נט המשפט", בתקופה הקרובה (ביום 11.5.2023) צפוי להתקיים דיון בעתירה. יוער כי הסעד המבוקש במקרה דנן – איסור על נקיטת הליכי אכיפה – עניינו אך בשאלת הרחקת המערערים מישראל ואין מדובר במתן מעמד בדמות רישיון ישיבה או היתר שהייה. לפיכך, אין מדובר בצו עשה שמבקש לשנות את המצב הקיים בעניינם של המערערים. סוף דבר: מצאתי לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים, ולהורות על מתן צו ביניים שאוסר על נקיטת הליכי אכיפה נגד המערערים עד להכרעה בעתירה בעניינם. נוכח התוצאה שאליה הגעתי איני רואה צורך להכריע בבקשה מיום 4.4.2023. המשיבה תישא בהוצאות המערערים בסך 4,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ג בניסן התשפ"ג (‏4.4.2023). המשנה לנשיאה _________________________ 23025410_M02.docx עת מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il