צבי לנגר נ. ששון יחזקאל

פסק-דין בתיק ע"א 2541/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2541/02 בפני: כבוד המשנה לנשיא ת' אור כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס המערערים: 1. צבי לנגר 2. המגן חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיב: ששון יחזקאל ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"א 104/95 שניתן ביום 20.1.02 על ידי כבוד השופט מ' בן דוד בשם המערערים: עו"ד יצחק מנדה בשם המשיב: עו"ד ישראל חדאד פסק-דין המשנה לנשיא ת' אור: ערעור וערעור שכנגד על שיעור הפיצויים שנפסקו למשיב, אשר נפגע בתאונת דרכים. העובדות והמחלוקת 1. ביום 28.12.87 פגעה מכונית במשיב, יליד 1939, בעת שחצה כביש במעבר חציה (להלן: התאונה). הרכב הפוגע היה נהוג בידי המערער הראשון, שנהיגתו היתה מבוטחת על ידי המערערת השניה (להלן: המבטחות). כתוצאה מהתאונה נגרמה למשיב פגיעה חמורה בעצם הירך השמאלית. עצם זו נשברה והמשיב נותח לצורך קיבועה ומסמורה. לאחר הניתוח אושפז המשיב למשך שבוע ימים. בהמשך, הוא נאלץ לעבור ניתוח נוסף להשתלת פרק ירך. הטיפולים בירך הפגועה נמשכים עד היום. בית המשפט המחוזי קבע שכתוצאה מהפגיעה ברגלו של המשיב נגרמה לו נכות רפואית בשיעור 30% לצמיתות. בעניין זה התבסס בית המשפט על חוות דעתו של ד"ר גורביץ, מומחה שמונה על ידי בית המשפט קמא בהסכמת הצדדים. 2. בחודש נובמבר 1988, כאחד עשר חודשים לאחר התאונה, החל המשיב לסבול מהתקפים אפילפטיים (להלן: התפרצות ההתקפים האפילפטיים). על רקע זה, הוא נותח בראשו פעמיים. לאחר ניתוחים אלה, ומשלא חל שיפור במצבו, הוא אושפז ונותח מספר פעמים נוספות. לפי בדיקה שנערכה למשיב על-ידי פרופ' פיינסוד, אשר מונה כמומחה רפואי בתחום הנוירולוגי על ידי בית המשפט המחוזי (להלן: המומחה), נקבעה למשיב נכות נוירולוגית קשה ביותר בשיעור 50%. אלא שעל פי קביעת המומחה הנכות הנוירולוגית אינה תוצאה של התאונה, ולפיכך נכות זו לא נלקחה בחשבון על ידי בית המשפט המחוזי בעת חישוב הפיצויים המגיעים למשיב. יצוין, שמאז התאונה המשיב אינו עובד כלל, בעוד שעובר לתאונה הוא עבד כנגר וכמסגר במפעל בנתניה. 3. את נזקיו של המשיב בתאונה קבע בית המשפט בסכום כולל של 451,366 ש"ח, מהם 75,900 ש"ח בשל כאב וסבל בגין הפגיעה בירך, 114,446 ש"ח בגין הפסד שכר מאז התאונה ועד להתפרצות ההתקפים האפילפטיים, 151,500 ש"ח בגין הפסד שכר מאז התפרצות ההתקפים האפילפטיים ועד מועד מתן פסק הדין, 19,500 ש"ח בגין הפסדי שכר בעתיד, 60,000 ש"ח בגין עזרת צד שלישי, ו-30,000 ש"ח בגין הוצאות נסיעה. מסכום הפיצויים שנפסק למשיב ניכה בית המשפט סכום של 83,314 ש"ח בגין תשלומים תכופים ששולמו למשיב. 4. כאמור לעיל, בית המשפט המחוזי קבע שהתפרצות ההתקפים האפילפטיים לא נגרמה כתוצאה מהתאונה. קביעה זו עומדת במרכז הערעור שכנגד אשר לפנינו. לטענת המשיב, היה מקום לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין השניים ולחשב את הפיצויים המגיעים לו בהתאם. בית המשפט ביסס את קביעתו על שלושה טעמים חלופיים: ראשית, לפי חוות דעתו הכתובה של המומחה (להלן: חוות הדעת הכתובה) ההתקפים נובעים מהתפתחותה האיטית של ציסטה ארכנואידלית שהיתה למשיב מלידה ואין להתפתחות הציסטה קשר לתאונה. חוות הדעת הכתובה נסמכה על עובדת יסוד (להלן: עובדת היסוד), לפיה המשיב לא נפגע בראשו כלל בזמן התאונה. על הנחה זו של המומחה ניתן ללמוד מעדותו בבית המשפט: "לא היתה עדות לחבלת ראש, לכן אין שום סיבה לקשור זאת (את ההחמרה במצבו הנוירולוגי של המשיב לאחר התאונה - תוספת שלי, ת"א) לחבלת הראש שלא היתה" (עמ' 26, שורה 1 לפרוטוקול). עובדת היסוד היתה מקובלת גם על בית המשפט המחוזי. היא נלמדה מכך שברישומים הרפואיים עד להתפרצות ההתקפים האפילפטיים אין עדות להתרחשותה של פגיעת ראש, ואין עדות לתלונות של המשיב על כאבי ראש בסמוך למועד התאונה. שנית, אף אילו יונח שנגרמה למשיב חבלת ראש בעת התאונה, הרי שאין קשר בינה לבין התפרצות ההתקפים, וזאת בשל חלוף הזמן בין השניים. קביעה זו נסמכה על עדות המומחה בבית המשפט (להלן: עדות המומחה), אשר קבע: "... אם החבלה תהיה בראש, יש אפשרות שאז הציסטה המולדת כן תתגלה, אבל חייבת להיות סמיכות הפרשיות. כלומר, סימנים שיהיו סמוכים לחבלה ולא כעבור תקופה מאוחרת מאוד" (עמ' 26 לפרוטוקול הדיון). שלישית, לא ניתן ללמוד באופן פוזיטיבי כי קיים קשר בין התאונה לבין התפרצות ההתקפים האפילפטיים, וזאת מפני שלא הונחה בפני בית המשפט חוות דעת רפואית מטעם מומחה לדבר הקובעת קשר מעין זה. 5. קביעה נוספת של בית המשפט הדורשת התייחסות היא כי אין לנכות מסכום הפיצויים את תגמולי הפנסיה שהמשיב קיבל ועתיד לקבל מקופת הגמל מבטחים בגין פרישתו מהעבודה לאחר התאונה (להלן: פנסיית מבטחים). קביעה זו עומדת במוקד ערעור המערערים. ערכה המשוערך של פנסיית מבטחים הוא בסך של 985,977 ש"ח. הטעם העיקרי לאי ניכוי פנסיית מבטחים על ידי בית המשפט הוא, שלטעמו, אין קשר סיבתי בין הענקת פנסיה זו למשיב לבין התאונה. הטעם לכך הוא שפנסיית מבטחים שולמה ותשולם למשיב בעיקר בשל ההתקפים האפילפטיים מהם הוא סובל, ולשיטת בית המשפט התקפים אלה אינם תולדה של התאונה. בהקשר זה יוער, שקופת הגמל מבטחים (להלן: מבטחים) הגישה תביעה להיפרע את פנסיית מבטחים מהמבטחת, על פי חוק דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964. במסגרת אותה תביעה, מבטחים והמבטחת הגיעו בסופו של דבר לפשרה, ובגדרה שילמה המבטחת למבטחים סך כולל של 207,904 ש"ח (להלן: תשלומי הפשרה). 6. שתיים הן, אם כן, השאלות אשר במוקד המחלוקת שבין בעלי הדין. מצד אחד, טענת המשיב בערעור שכנגד, שבית משפט קמא טעה בקביעתו שלא התקיים קשר בין התאונה לבין התפרצות ההתקפים האפילפטיים. המשיב גורס, שבית המשפט שגה בכך שאימץ את קביעת המומחה בחוות דעתו הכתובה לפיה אין קשר בין התאונה לבין ההתקפים. זאת, מפני שלגישת המשיב, עובדת היסוד עליה הושתתה קביעת המומחה, לפיה המשיב לא נפגע בראשו, הינה שגויה. גירסת המשיב היא שהוא נפגע בראשו בתאונה. לדבריו, הוא גם התלונן בבית החולים על כאבי ראש, אלא שתלונותיו לא נרשמו ברישומים הרפואיים. דבריו אלה נתמכים בתצהיר אשתו. בנוסף, מבקש המשיב לבסס את טענתו בדבר קשר בין התאונה לבין התפרצות ההתקפים בשתי אסמכתאות רפואיות נוספות. מצד שני, טענתם של המערערים היא שבית המשפט שגה בכך שלא ניכה מסכום הפיצויים את פנסיית מבטחים תוך שהוא קובע שאין קשר בין התאונה לבין הענקת פנסיית מבטחים. לגישת המערערים, פנסיית מבטחים משולמת בחלקה למשיב בגין הפגיעה בירכו, ופגיעה זו נגרמה בתאונה. מכאן, סבורים המערערים, שיש לנכות, לכל הפחות, חלק יחסי של סכום הגמלאות כחלקה היחסי של הנכות בגין הפגיעה ברגל בנכותו הכוללת אשר זכתה אותו בגימלאות. לחילופין, טוענים המערערים, שהיה על בית המשפט לנכות מסכום הפיצויים את תשלומי הפשרה. לטענתה, המשיב הסכים לניכוי זה בסיכומיו. אקדים ואומר כי מסקנתי היא, שיש לקבל את טענת המערער שכנגד, לפיה הוכח קיומו של קשר בין התאונה לבין התפרצות ההתקפים האפילפטיים. בכך אדון תחילה. על יסוד מסקנה זו, מתבקשת המסקנה על פיה יש לנכות מסכום הפיצויים שיקבעו למשיב את סכום גימלאות מבטחים שקיבל ויקבל המשיב, כפי שביקש המערער בערעורו שייעשה. דיון 7. ככלל, בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של מומחה מתחום הרפואה (ר' ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כב(2) 164, 168; ע"א 1156/92 סגל נ' סגל, תק-על 95(1), 1435 ,עמ' 1436). מכאן, אם עולה ממכלול הראיות שמסקנה בחוות דעת רפואית הושתתה על עובדה שגויה, רשאי בית המשפט לסטות ממנה (ר' ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5), 170 ,עמ' 174 (להלן: פסק דין רז)). הוא הדין בענייננו. כאמור, חוות הדעת הכתובה מושתתת על עובדת יסוד שלמשיב לא נגרמה כל פגיעת ראש בעת התאונה. דעתי היא שעובדת היסוד שגויה. לאור אופייה של הפגיעה שנפגע המשיב בתאונה, סביר להניח כי עקב נפילתו הוא כנראה נפגע פגיעה כלשהי גם בראשו. מסקנה זו נובעת, בין היתר, ממשקלן המצטבר של הנסיבות הבאות: ראשית, המשיב נפגע כהולך רגל פגיעה ישירה על ידי מכונית. בהקשר זה יוער, שחוות דעתו של המומחה מבוססת על נתון עובדתי שגוי לפיו המשיב נפגע כנהג רכב, ולא כהולך רגל (ר' חוות דעתו, עמ' 3). שנית, המכונית פגעה באיבר גוף של המשיב המשמש ליציבה ולעמידה. שלישית, המכונית פגעה במשיב בעוצמה רבה יחסית. עובדה זו נלמדת, בין השאר, מכך שלמשיב נגרם שבר בעצם הירך. עצם זו היא אחת מהעצמות החזקות ביותר בגוף האדם, אם לא החזקה מביניהן (H. Gray, Anatomy of the Human Body (13th Edition, Ed.C.D. Clemente, 1985), 275)). על עוצמתה הרבה של פגיעת המכונית במשיב ניתן אף ללמוד מכך שלמשיב נגרמה פגיעה חמורה במיוחד בירך. השבר בירך הצריך ניתוח לקיבועו ומסמורו. בעקבות הניתוח המשיב היה מאושפז במשך שבוע ימים. נקבעה לו נכות רפואית של 30% בגין הפגיעה. הוא לא שב לעבוד מאז הפגיעה, וזאת עוד טרם התפרצות ההתקפים האפילפטיים. רביעית, מעדות המשיב בבית המשפט עולה שהוא הועף על ידי המכונית, ונפל על מכסה המנוע, ומשם נפל על הכביש (לעדות זו ר' עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 5-6). עדות זו לא נסתרה על ידי המערערים. היא אף מתיישבת עם נסיבות התאונה האמורות. 8. חוות דעת המומחה וקביעת בית המשפט מבוססות בין היתר על כך שאין ברישומים הרפואיים ציון כלשהו על פגיעת ראש ממנה סבל המשיב בתאונה. המשיב טוען כנגד זאת, שהוא התלונן בפני מטפליו על כאבי ראש, אלא שתלונותיו לא נרשמו ברישומים הרפואיים. בית משפט לא קיבל גירסה זו, אך סבורני שאפילו אם לא היו תלונות כאלה בפי המשיב - אין בכך כדי להכריע. בנסיבות העניין שלפנינו, אף אילו נמנע המשיב מלהתלונן, אין בכך כדי לכרסם במסקנה כי נגרמה למשיב פגיעת ראש כלשהי בזמן התאונה. די היה בטלטלה של הראש כדי שזו תוכל לשמש גורם בענייננו. לא התעלמנו מדברי פרופ' פיינסוד בתשובתו לשאלת הבהרה של עו"ד ילינק, לפיהם טלטול של הראש אינו יכול להביא לתוצאות שנגרמו למשיב. אלא שאין הגיון בדברים אלה. על פי התהליך עליו הצביע פרופ' פינסוד, מדובר במכה אשר תגרום לזעזוע לציסטה המולדת של המשיב. מה לי לעניין זה, אם מדובר בפגיעה ישירה בגולגולת או טלטלה אשר כל אחת מהן יכולה להביא לזעזוע של הציסטה. לעיתים טלטלה חזקה אף תגרום לזעזוע קשה יותר מאשר פגיעה קלה בראש. יתכן מאוד שפגיעת ראש מעין זו, אשר התלוותה לפגיעה חמורה במיוחד בירך, לא תביא את המשיב להתלונן בפני רופאיו על פגיעת הראש, על אף שפגיעה כזו אירעה. לכך נוספת העובדה שהמשיב, ככל הנראה, לא ידע את הסיכונים הגלומים בפגיעת ראש שאינה חמורה בנסיבותיו האישיות. שהרי, המשיב, כך נדמה, לא ידע בעת התאונה שהוא סובל מציסטה מולדת ("גולגולת דקה") שעלולה להתפרץ כתוצאה מפגיעת ראש, ולגרום להתקפים אפילפטיים. כאמור, ברישומים הרפואיים אין אזכור לכך שלמשיב נגרמה פגיעת ראש, וסביר להניח שלו סבל מפגיעת ראש שהשאירה סימני פגיעה היה הדבר מצוין על ידי הרופא שבדקוֹ. גם בכך אין להעיד שהמשיב לא נפגע פגיעה כלשהי בראשו. לא מן הנמנע, שפגיעת הראש שנגרמה למשיב לא לוותה בסימנים חיצוניים אשר נגלו לעיני הרופאים, ועל כן לא נרשמה על ידם פגיעה מעין זו. לכך מצטרפת העובדה, שפגיעת הירך החמורה ודאי משכה את מירב תשומת לבם של הרופאים. 9. שאלה נוספת המתעוררת בענייננו היא האם צדק בית המשפט בכך שקבע, שאף אילו נגרמה למשיב פגיעת ראש בתאונה הרי מעבר הזמן בין התאונה לבין התפרצות ההתקפים שולל את הקשר בין השניים. כאמור, קביעה זו נעשתה תוך הפנייה לדברי המומחה בעדותו בבית המשפט. לדעתי, אין לקבל את עדות המומחה ככל שהיא מתייחסת לשאלת ריחוק הזמן בין התאונה לבין התפרצות ההתקפים כשוללת קשר סיבתי בין השניים. למסקנה זו הגעתי לאור בחינת משקל עדותו של המומחה בבית המשפט אל מול משקלן המצטבר של ראיות נוספות, אשר מהן ניתן ללמוד כי דווקא קיים קשר בין פגיעת הראש לבין התפרצות ההתקפים. חוות דעתו הכתובה של המומחה הושתתה על הנחה עובדתית שגויה לפיה למשיב לא נגרמה פגיעת ראש בתאונה. חוות דעת זו אף התבססה על נתון שגוי לפיו המשיב נפגע כנהג רכב ולא כהולך רגל. בעת עדותו בבית המשפט נדרש המומחה להתייחס לאפשרות העובדתית לפיה נגרמה למשיב פגיעת ראש בעת התאונה. בתחילה, התחמק המומחה מלהתייחס לאפשרות זו, תוך שהוא דבק בעמדתו שלמשיב לא נגרמה פגיעת ראש בעת התאונה. עולה בבירור, שהתשתית לחוות דעתו הוא העדרה של חבלת ראש כלשהי. אלה דבריו לענייננו: "קשה לי לענות על שאלה שיוצאת מתוך הנחה שכן נגרמה לו חבלת ראש בתאונה הנדונה, מפני שאז לא אוכל להאמין לכל אותם רישומים רפואיים שבהם לא צוין כלל על כאבי ראש...אם לא נחבל הראש אין שום סיבה שהמצב יחמיר ולא היתה שום סיבה להחמרה" (עמ' 25 לפרוטוקול). במהלך עדותו, המשיך המומחה בהתחמקותו מלהתייחס לחלופה העובדתית לפיה נגרמה למשיב פגיעת ראש במהלך התאונה, באמרו: "לא היתה עדות לחבלת ראש, לכן אין שום סיבה לקשור זאת לחבלת ראש שלא היתה" (עמ' 26 לפרוטוקול). לבסוף, הסכים המומחה להתייחס לאפשרות קיומה של חבלת ראש, וקבע, באופן עמום למדי, כי אם היתה חבלה כזו אזי על-מנת שהציסטה "תתגלה" חייבים להיות "סימנים" שיהיו "סמוכים" לחבלה (ר' עמ' 26 לפרוטוקול), מבלי שהוא פרט מה פירוש "סמוכים". 10. כנגד עדותו המתפתלת בנקודה זו של המומחה, קיימות ראיות אחרות מהן ניתן ללמוד כי דווקא קיים קשר בין פגיעת הראש שנגרמה למשיב לבין התפרצות ההתקפים. ביום 14.6.1990 נערכה חוות דעת על-ידי ד"ר קוטליאר וד"ר הלפרין לבקשתה של מבטחים. על בסיס חוות דעת זו שולמה למשיב פנסיית מבטחים. להגשת חוות דעת זו כראיה לנכותו של המשיב ניתן היה להתנגד, הואיל ואין זו חוות דעת של מומחה אשר התמנה על ידי בית המשפט. אך התנגדות כזו לא באה, וחוות הדעת הוגשה לבית המשפט קמא בהסכמת הצדדים וללא כל הסתייגות. חוות דעת זו היוותה בסיס לתשלום הפנסיה על ידי מבטחים למשיב ולתביעת מבטחים מחברת הביטוח המערערת. בא כוח המערערים אף מדגיש בסיכומיו את היותה של חוות דעת זו חלק מן הראיות אשר בתיק. בפיסקה ב(3) של הסיכומים הוא אומר כך: "המערערים יטענו, כי קביעה זו של 'מבטחים' היתה, הן בשל פגיעתו האורטופדית של המשיב והן בשל פגיעתו הנוירולוגית. מצוין בחוות דעת ד"ר קוטליאר וד"ר הלפרין, המהווים חלק מתיק 'מבטחים' שהוגש בהסכמה לבית המשפט, כי: '... התובע נחבל בתאונה בראשו וברגלו השמאלית, טופל באורטופדית הלל יפה ובגלל תלונותיו על כאבי ראש והתקפי פרכוסים הומלץ על טיפול אצל פסיכיאטר ... ב-5.12.98 נקבעה המטומה תוך גולגולתית שבודאי קשורה לתאונה מסוף 87...'" (ההדגשות במקור - ת"א). אמנם, המערערים לא ביקשו שחוות דעת זו תועדף על חוות דעתו של פרופ' פיינסוד. אך חשוב להזכיר, שהם הסכימו לצירוף חוות הדעת כחלק מן הראיות שבפני בית המשפט, וככל שמועיל הדבר לעניינם, בקשו להסתמך עליה. ברי, שהצדדים רשאים היו להגיע להסכמה דיונית על פיה תוגש כראיה חוות דעת רפואית על אף שמונה מומחה רפואי על ידי בית המשפט. בענייננו הושגה הסכמה כזו, ובא כוח המערערים אף ויתר על האפשרות לחקור את רופאי מבטחים על חוות הדעת, ובסיכומיו הסתמך עליה. מחוות דעת זו עולה, באופן נחרץ למדי, שקיים קשר בין פגיעת הראש שנגרמה למשיב בתאונה לבין התפרצות ההתקפים. בחוות הדעת נאמר מפורשות לענייננו, כפי שצוטט הדבר גם בפיסקה ב(3) לסיכומי המערערים ולעיל, שהפגיעה הגולגלתית של המשיב קשורה לתאונה בה עסקינן. לא יהיה זה מיותר לציין, שחוות דעת זו נערכה לאחר שד"ר קוטליאר וד"ר הלפרין עיינו במסמכים רפואיים שונים, ובין השאר, במכתב רפואי שנערך ביום 20.6.89 על-ידי ד"ר ריכנטל. ד"ר ריכנטל, אשר שימש כמנהל המחלקה הנירוכירורגית במרכז רפואי סורוקה, בה נותח וטופל המשיב, קבע במכתבו שקיים קשר בין פגיעת הראש לבין התאונה. כך עולה ממכתבו לענייננו: "יש לציין כי משפכי דם סובדוראליים כרוניים מתפתחים פעמים רבות לאחר חבלות ראש קלות ולפעמים אף קלות ביותר ... משפכי דם מהסוג הזה מתגלים חודשים אחדים לאחר התאונה..." (ההדגשה שלי, ת"א). ובהמשך דבריו קובע ד"ר ריכנטל: "ייתכן ומדובר בציסטה ארכנואידאלית שהיתה קיימת אצל מר יחזקאל מלידה ולאחר התאונה החלה בדימום איטי ביותר לתוך הציסטה. עם גדילתה האיטית ביותר של ההמטומה (משפך הדם התוך גולגולתי) זו התחילו גם להופיע הסימנים של כאבי ראש שהלכו וגברו ובהמשך אף להתקפים אפילפטיים. כל אלה השתפרו עם נקוזה של ההמטומה. אין ספק כי חבלת הראש החישה השתלשלות חולנית זו במקרהו של מר יחזקאל במידה ניכרת" (ההדגשה שלי, ת"א). עוד קובע ד"ר ריכנטל: "... הוא (המשיב - תוספת שלי, ת"א) הפך לנכה לאחר מכן עקב הפגיעה בראשו כתוצאה מהתאונה". לחוות דעתו של ד"ר ריכנטל במכתבו מיום 26.6.89, עליה, בין היתר, הסתמכו שני הרופאים ד"ר קוטליאר וד"ר הלפרין, יש לייחס משקל מיוחד. היא ניתנה על ידי רופא בעל שם, מנהל מחלקה, אשר היה המטפל והמנתח של המשיב. היא גם ניתנה במהלך העניינים הרגיל, סמוך להתגלות המחלה הנוירולוגית אצל המשיב, ובנסיבות שטרם נולדה תביעתו של המשיב (אשר הוגשה רק ב-1995), ואין יסוד לחשוד בה שזו חוות דעת מגמתית או מוטה. לחוות הדעת מטעם מבטחים מצטרפת עובדה נוספת המחזקת את המסקנה שלמשיב נגרמו התקפים אפילפטיים עקב פגיעת הראש. התקפים אלה החלו אחד עשר חודשים לאחר התאונה, בעוד שעד פגיעת הראש, ובמשך 48 שנים לא סבל המשיב מהתפרצות הציסטה המולדת שהיתה לו. קיימת אמנם אפשרות שהתפרצות ההתקפים בעיתוי זה היא בגדר צירוף מקרים טראגי, והיא אינה קשורה לתאונה. אולם, לאור חוות הדעת של ד"ר קוטליאר וד"ר הלפרין וד"ר רייכנטל, נדמה שאין מדובר בצירוף מקרים גרידא, וכי על פי מאזן ההסתברויות יש קשר בין פגיעת הראש לבין ההתקפים מהם סובל המשיב. 11. כאמור, שאלה נוספת היא האם צדק בית המשפט בקביעתו שלא ניתן ללמוד באופן פוזיטיבי כי קיים קשר בין פגיעת הראש הקלה שנגרמה למשיב לבין התפרצות ההתקפים האפילפטיים, וזאת מפני שלא הונחה חוות דעת רפואית על כך מטעם מומחה רפואי. דעתי היא כי אין לקבל קביעה זו. במקום בו ממכלול חומר הראיות המונח לפני בית המשפט עולה מסקנה השונה מחוות דעתו של המומחה הרפואי, בית המשפט רשאי לא רק שלא לקבל את מסקנתו של המומחה, אלא גם להגיע למסקנה שונה. ברוח זו נקבע בע"א 8288/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סאמי, תק-על 2001(2) 655 ,עמ' 656: "לעיתים, מתוך חומר הראיות, לרבות מתוך עדות המומחה עצמו, ניתן ללמוד שהמסקנה אליה הגיע בדבר שיעור הנכות, או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה, מוטעית. כך, אם מתברר שהתשתית העובדתית שונה מזו עליה השתית המומחה את חוות דעתו. כך, אם המומחה מפרש שלא כהלכה את התוספת לתקנות על פיה נקבע שיעור הנכות, וכך אם מסקנותיו מהעובדות שבפניו הינן מוטעות. בכל אחד ממקרים אלה - ותתכנה דוגמאות נוספות - נתונה לבית המשפט הסמכות וגם החובה לתקן את קביעתו המוטעית של המומחה". וחשוב להדגיש בהקשר זה, כי סמכותו של בית המשפט לתקן את טעותו של מומחה רפואי קיימת אף אם מכלול חומר הראיות אינו כולל חוות דעת רפואית של מומחה בתחום שהוא נשוא המחלוקת. כך, למשל, טעותו של מומחה ניתנת לתיקון על סמך משקלם המצטבר של מסמכים רפואיים בסוגיה שבמחלוקת, אימוץ מסכת עובדתית רלוונטית שונה מזו עליה התבסס המומחה ונסיבות נוספות. בענייננו, מחוות דעתם האמורה של ד"ר קוטליאר וד"ר הלפרין, ומהעובדה שעד לפגיעת הראש לא סבל המשיב מהתקפים אפילפטיים מעולם, ניתן לקבוע ברמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, שהתפרצות ההתקפים האפילפטיים נגרמו למשיב עקב התאונה. על רקע מסקנה זו, אעבור לבחינת שאלת ניכוי פנסיית מבטחים מהפיצויים להם זכאי המשיב. 12. כעקרון, תשלומי פנסיה, אשר מוענקים לניזוק על ידי מבטחים כתוצאה מנזק שנגרם לו, מנוכים מסכום הפיצויים בהם חייב המזיק (ר' ע"א 110/80 גבאי נ' וליס, פ"ד לו(1) 449, 466). אין חולק, שפנסיית מבטחים ניתנה למשיב בגין ההתקפים האפילפטיים שהתפרצו לאחר התאונה ובגין הפגיעה בירך. משהגעתי לתוצאה שגם ההתקפים האפילפטיים, כמו הפגיעה בירך, הם פועל יוצא של התאונה, הרי שתשלום כספי הפנסיה ששולמו וישולמו למשיב על ידי מבטחים כולם הינו עקב התאונה. מכאן, יש לנכות מסכום הפיצויים שחבים המערערים את פנסיית מבטחים כולה. לקביעות המפורטות לעיל יש השלכה לגובה הפיצויים להם זכאי המשיב בפרטי נזק שונים. לפירוט השינויים המתבקשים בחישוב הפיצויים, אתייחס להלן. 13. הפיצוי בגין נזק לא ממוני צריך להיות מחושב בהתחשב בנכות בשיעור 65% (במקום 30%) ובהתאם לימי האישפוז, כשאלה מתייחסים גם לאישפוז בגין הנכות הנוירולוגית. באי כוח בעלי הדין יחשבו את הפיצוי המגיע למועד פסק הדין בבית המשפט המחוזי, בהתאם לנתונים אלה. במקרה מחלוקת יהיה רשאי כל אחד מהם לפנות לבית המשפט המחוזי, על מנת שיפסוק בעניין. 14. הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר חושב בנפרד עבור שתי תקופות. התקופה הראשונה היתה בת 11 חודשים מיום התאונה, ולגביהם קיבל המשיב פיצוי בגין הפסד מלא של ההשתכרות . לגבי תקופה זו לא יחול כל שינוי. התקופה השניה היא מיום התפרצות התקפי האפילפסיה ועד מועד פסק הדין. בגין תקופה זו, ומתוך הנחה שהתאונה לא גרמה לנזק הנוירולוגי אלא לנזק לירך בלבד, קבע בית המשפט שהפסדו של המשיב הוא בסכום של 750 ש"ח לחודש בערכים של הכסף ביום פסק הדין. על פי נתון זה של הפסד משך 156 חודשים בעבר, נקבע למשיב פיצוי של 151,500 ש"ח, כשהוא כולל הפרשי הצמדה וריבית ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי. כפי שקבע בית המשפט, מאז התקפי האפילפסיה והטיפולים, כולל ניתוחים שעבר המשיב בקשר לכך, הוא איבד לחלוטין את כושר השתכרותו. לאור קביעתנו שהנזק הנוירולוגי גם הוא תוצאה של התאונה, הרי שעקב התאונה איבד המשיב את כושר השתכרותו. כושר השתכרות זה ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי הוא כ-6,000 ש"ח, נוכח הקביעה שבסמוך לתאונה שכרו היה בשיעור כ-1,450 ש"ח. יוצא, שאת הפסד ההשתכרות בתקופה של 156 חודשים היה על בית המשפט לחשב הפסד של כ-6,000 ש"ח לחודש במקום לפי הפסד של 750 ש"ח לחודש. הפיצוי ההולם בגין תקופה זו הוא פי שמונה ממה שקבע בית המשפט המחוזי, דהיינו 1,212,000 ש"ח, במקום 151,500 ש"ח (הפרש של 1,060,500 ש"ח). הפסד כושר ההשתכרות בעתיד נפסק אף הוא על פי הפסד של 750 ש"ח לחודש. עבור תקופה של 27 חודשים נקבע סכום ההפסד ל-19,500 ש"ח. חישוב לפי הפסד של 6,000 ש"ח לחודש מביא לסכום של 156,000 ש"ח (דהיינו, תוספת של 136,500 ש"ח). בפרטי הנזק של הפסד השתכרות בעבר והפסד כושר השתכרות יש, על כן, להוסיף למשיב סכום כולל של 1,197,000 ש"ח, נכון ליום פסק דינו של בית המשפט המחוזי. 15. בגין עזרת צד שלישי בעבר ובעתיד, פסק בית המשפט למשיב סכום כולל של 60,000 ש"ח. זאת, בהנחה שהנכות הנוירולוגית אינה כתוצאה מן התאונה. עתה, כשנקבע שזו כתוצאה מן התאונה, ברי שעלות העזרה הדרושה למשיב בגין נכות נוספת זו אשר פגעה קשות בכושרו היא רבה יותר. בהתחשב בכך ובנכותו הכוללת, וכן בגילו של המשיב, נראה, בדרך אמדן, כי פיצוי בסכום של 150,000 ש"ח במקום הסכום של 60,000 ש"ח (תוספת של 90,000 ש"ח) יהלום את הנסיבות. 16. בכל יתר פרטי הנזק אין להתערב, וכל טענות נוספות לאמור לעיל של בעלי הדין בערעור ובערעור שכנגד - נדחות. 17. התוצאה היא, שהערעור והערעור שכנגד מתקבלים כדלקמן: א. לסכום הנזק כפי שנקבע למשיב בבית המשפט המחוזי יוסף סכום של 1,287,000 ש"ח ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי (כעולה מפסקאות 14 ו-15 לעיל). ב. כן יוסף סכום נוסף לפיצוי בגין נזק לא ממוני, כאמור בפסקה 13 לעיל. ג. מסכום הפיצויים הכולל שנפסק למשיב יש לנכות את גימלאות מבטחים שקיבל ויקבל המשיב, בסכום כולל של 987,977 ש"ח. ד. הסכום שיתקבל על פי האמור בפסקאות א' וב' לעיל, בהפחתת הסכום הנזכר בפסקה ג', הוא הסכום שיוסף לפיצויים שנפסקו למשיב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (להלן: הסכום הנוסף). ה. הסכום הנוסף ישא הפרשי הצמדה וריבית מחושבים מיום פסק הדין בבית המשפט המחוזי ועד לתשלום מלא. ו. המערערים ישלמו למשיב, בנוסף לשכר טרחת עורך דין שנפסק למשיב בבית המשפט המחוזי, שכר טרחה בשיעור 13% ומע"מ, כשהוא מחושב על הסכום הנוסף, וכן שכר טרחת עורך דין בערעור זה בסך 30,000 ש"ח ומע"מ. המשנה לנשיא השופט א' גרוניס: 1. דעתי שונה מדעתו של חברי המשנה לנשיא, ת' אור, בעניין הערעור שכנגד. בית משפט קמא הגיע למסקנה, כי לא קיים קשר סיבתי בין ההתקפים האפילפטיים מהם סובל המשיב לבין תאונת הדרכים בה נפגע (להלן - הקשר הסיבתי). קביעתו זו התבססה בעיקרה על חוות דעת רפואית של מומחה שמונה מטעמו. אני בדעה, כי לא נפל פגם בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי. אשר על כן, לדעתי, אין מקום להתערבותנו בפסק דינו של בית משפט קמא שקבע כי אין על המערערים לפצות את המשיב בגין התפרצות ההתקפים האפילפטיים. 2. המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא, לפיה לא מתקיימת זיקה בין ההתקפים האפילפטיים לבין תאונת הדרכים, נשענה באופן חלופי על שלושה אדנים שונים. הטעם הראשון שעל בסיסו נשלל הקשר הסיבתי הוא העובדה, שאין תיעוד רפואי לפגיעת ראש כלשהי ממנה סבל המשיב בתאונת הדרכים. אם לא נפגע המשיב בראשו כלל, הרי לא ניתן לומר שהתאונה החמירה את הבעיה המולדת ממנה סבל בראשו, והביאה להתפרצות ההתקפים האפילפטיים. הנמקה זו מקובלת עלי. אילו נגרמה למשיב פגיעת ראש שלוותה בסימן חיצוני, חזקה על הרופאים שהיו רושמים זאת. כמו כן אין, לדעתי, יסוד ראייתי מספיק לטענת המשיב, כי התלונן בפני רופאיו על כאבי ראש לאחר התאונה. אם אמנם התלונן המשיב על כאבי ראש, קשה להסביר מדוע איש מבין הרופאים שטיפלו בו לא הזכיר זאת ולו במילה ברישומים הרפואיים. המדובר ברופאים מחדר המיון ומהמחלקה האורתופדית בבית החולים הלל יפה, שם אושפז לאחר התאונה, וברופאי קופת חולים אליהם פנה לבדיקות מעקב בשלב מאוחר יותר. בסוגיה עובדתית זו יש להכריע בין הרישום הרפואי שנערך על ידי מספר רופאים, לבין גרסתו של המשיב. המשיב אינו עד אובייקטיבי. יתר על כן, למרות שתצהירה של אשת המשיב תומך בגרסתו, הרי בהיותה בעלת עניין יש להתייחס לעדויות שני בני הזוג כאל עדות יחידה (ע"א 761/79 פינקל נ' הדר חברה לביטוח, פ"ד לה(2) 48, 56-55; ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2) 559, 571). לדעתי, אין להעדיף את העדויות הללו על פני התיעוד הרפואי שנמסר ממספר מקורות, וזאת על יסוד הנחה בלבד, לפיה הרופאים התעלמו מתלונות המשיב. גם פגיעה בראש שאינה מלווה בסימן חיצוני עלולה להיות מסוכנת. רופא חייב להתייחס לתלונות של נפגע בתאונת דרכים בדבר כאבי ראש, גם אם לא נגרמה לו פגיעה חיצונית בראשו. אם נניח כי המשיב התלונן על כאבי ראש אך כל הרופאים שטיפלו בו התעלמו מתלונותיו, הרי בכך נייחס להם רשלנות רבתי, ללא כל ביסוס. על כן, אין לומר כי הוכח במאזן ההסתברות, שהמשיב התלונן על כאבי ראש לאחר התאונה. 3. יתרה מכך, איני סבור כי נסיבות תאונת הדרכים ואופי הפגיעה שנגרמה מלמדים כשלעצמם על קיומו של הקשר הסיבתי. אמנם, המשיב נפגע בחוזקה בירכו בתאונת דרכים כהולך רגל, וניתן להניח שנגרמה לראשו טלטלה כלשהי. אפשר אף לגרוס, כי היה בטלטלה זו כדי להביא לזעזוע של הציסטה המולדת בראשו ולגרום להתפרצות ההתקפים האפילפטיים. ואולם, הנחה כאמור עומדת בסתירה לעמדתו של פרופ' פיינסוד, המומחה הרפואי שמונה מטעם בית משפט קמא. פרופ' פיינסוד קבע, כי טלטול של הראש אינו יכול להביא לתוצאות שנגרמו למשיב. הוא הביע דעתו, כי חבלה קלה בראש, כמו גם טלטול של הראש או של הצוואר, לא היה בהם כדי להביא לתוצאות שנגרמו למשיב. המומחה הוסיף, כי אין חשיבות לעוצמה בה אירעה התאונה. אני סבור, כי אין ברשות בית המשפט ידע והבנה רפואיים מספקים על מנת לקבוע בסוגיה זו ממצאים שונים מאלה אליהם הגיע המומחה הרפואי. אין בידינו תיעוד של האופן בו נפגע המשיב בתאונה ושל עוצמת התאונה. אין ברשותנו נתונים המעוגנים במומחיות מקצועית לפיהם פגיעת מכונית בירכו של אדם, באופן ובעוצמה בהם אירעה התאונה במקרה דנא, מביאה בסבירות גבוהה גם לפגיעה בראשו, שחומרתה מספקת על מנת להביא לתוצאות שאירעו בענייננו. איננו יודעים באיזו חומרה צריכה הייתה להיות הפגיעה בראש, על מנת שתגרום לציסטה זעזוע בדרגה כזו שיכולה לעורר את ההתקפים האפילפטיים. לאור זאת אין לומר, לדעתי, שחוות דעתו של פרופ' פיינסוד נסתרה, או שהיא אינה עומדת במבחן ההיגיון. אף לא הוכח שהתשתית העובדתית לחוות הדעת, בדבר היעדר פגיעת הראש, מוטעית. יש לזכור, כי ברגיל מוטל הנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה לנזק על כתפי הניזוק, מכוח העיקרון של "המוציא מחברו עליו הראיה". אינני סבור כי המשיב עמד בנטל זה. 4. היסוד השני למסקנת בית משפט קמא בדבר היעדרו של הקשר הסיבתי טמון בקביעה נוספת של המומחה. לפיה, אף בהנחה שנגרמה פגיעת ראש, הזמן הרב שחלף בין התאונה לבין התפרצות ההתקפים האפילפטיים שולל את הזיקה ביניהם. לדעתי, גם בסוגיה זו אין טעם המצדיק את דחיית עמדתו של המומחה הרפואי. ראשית, אמנם בחוות הדעת צוין נתון שגוי, לפיו המשיב נפגע בתאונה בעודו נוהג ברכב. ואולם, אין יסוד להניח כי לנתון זה הייתה השפעה על עמדתו של פרופ' פיינסוד. פרט לכך שהשפעה כאמור לא ניכרת בעת קריאת חוות דעתו, אין סיבה לחשוב כי הנתון השגוי השליך על מסקנותיו. ברי, כי גם לאדם הנפגע בתאונה תוך שהוא נוהג ברכבו עלולה להיגרם טלטלה בראשו. קביעתו של המומחה בנקודה זו התבססה על חלוף הזמן ממועד התאונה ועד להתפרצות המחלה. היא אינה נוגעת לאופן שבו אירעה התאונה. שנית, מדבריו של פרופ' פיינסוד בחקירתו הנגדית השתמע, אמנם, שהתשתית העיקרית לחוות דעתו היא העדרה של חבלת ראש כלשהי. בתחילה הוא נמנע מלהתייחס לאפשרות שלמשיב נגרמה פגיעת ראש בעת התאונה. ואולם, לאחר שאלות נוספות ציין המומחה כי הסימפטומים הרלוונטיים עשויים להופיע כתוצאה מחבלה בראש, אלא שהדבר אמור להתרחש בסמוך לאחר הפגיעה. משמע, הוא שלל את קיום הקשר הסיבתי בעניינו של המשיב גם בהנחה שהלה אכן סבל מפגיעת ראש. 5. איני סבור אף כי יש מקום לדחות את חוות דעת המומחה שנתמנה על ידי בית המשפט המחוזי מפני חוות דעת שנערכו על ידי רופאים אחרים. פרופ' פיינסוד מונה על ידי בית המשפט כמומחה רפואי מטעמו לפי סעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - חוק הפיצויים). ההסדר הקבוע בסעיף האמור ובתקנות שהותקנו מכוחו (תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986, להלן - תקנות המומחים) נועד לשמש כמסלול המרכזי לקביעת כל עניין שברפואה במסגרת תובענות המתבררות על פי חוק הפיצויים. בטרם חקיקת סעיף 6א והתקנת התקנות מכוחו, חל על תובענות לפי החוק פרק י"א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי). בגדר ההסדר שחל רשאי היה כל צד להליך להגיש חוות דעת רפואית מטעמו. מסגרת דיונית זו אינה משוללת היגיון, שכן אין זה נדיר שבסוגיה רפואית ישנן דעות שונות של מומחים שונים. ואולם, במקרים רבים חוות הדעת לא קידמו באופן משמעותי את ההכרעה השיפוטית, שכן תוכנה של כל חוות דעת שירת את בעל הדין שהזמינה. בשל כך, לא אחת נזקק בית המשפט למנות מומחה נוסף מטעמו. במצב דברים זה נפגעה יעילותו של ההליך, אשר עמדה לנגד עיני המחוקק בעת חקיקת חוק הפיצויים. מטרת החוק הייתה למסד הליך שיביא לפיצוי מהיר של נפגעי תאונות הדרכים, בלא הצורך להוכיח אָשָם. על כן, במטרה לקדם את יעילות ההליך, הופקד המנדט לחוות דעה ביחס לעניינים שברפואה בידיו של מומחה נייטרלי אחד אותו ממנה בית המשפט. תקנה 21 לתקנות המומחים אף הוציאה את תחולת פרק י"א לתקנות סדר הדין האזרחי לגבי תובענות המתבררות לפי חוק הפיצויים (ראו רע"א 504/90 בר זאב נ' מוחמד, פ"ד מד(2) 200, 204-203; א' ריבלין תאונת הדרכים: סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, תש"ס) 539-538). לאור הרציונל שבבסיס ההסדר החוקי האמור, ככלל אין זה ראוי להעדיף חוות דעת שהוגשו לבית המשפט שלא במסגרת ההסדר, גם אם נעשה הדבר בהסכמת הצדדים, על פני חוות דעתו של המומחה הרפואי שמינה בית המשפט. 6. נסיבות עריכת חוות דעתם של ד"ר קוטליאר ושל ד"ר הלפרין מיום 14.6.90, בה מובעת עמדה המנוגדת לעמדתו של פרופ' פיינסוד, מחזקות את מסקנתי זו. חוות הדעת הוכנה לבקשתה של מבטחים. המשיב הינו חבר בקרן הפנסיה המקיפה של מבטחים. בעקבות פרישתו של המשיב מעבודתו, החל הוא לקבל תגמולי פנסיה מוקדמת ממבטחים. זכאותו לאותם תשלומים נובעת מחוסר יכולתו להמשיך בעבודתו. היא אינה תלויה בסיבה שבגינה נבצר ממנו לעבוד. על כן, הסוגיה שלשמה נערכה חוות הדעת האמורה הייתה קביעת יכולתו של המשיב לעבוד. היא לא הוכנה מתוך זיקה ישירה לשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין ההתקפים האפילפטיים. המשפט הרלוונטי לענייננו מחוות הדעת מציין כי "נקבעה המטומה תוך גולגלתית שבודאי קשורה לתאונה מסוף 87' ". ספק בעיני אם מסקנה לאקונית זו נכתבה לאור בדיקה מעמיקה של סוגית הקשר הסיבתי. נראה לי כי המומחים המלומדים הביעו את דעתם בשאלה זו, מבלי שהניחו כי תהיה לה נפקות משפטית. יתר על כן, חשוב לזכור כי בניגוד לפרופ' פיינסוד, המומחים שחוות דעתם תמכו בעמדת המשיב לא נחשפו לחקירה נגדית. המדובר בד"ר קוטליאר ובד"ר הלפרין, וכן בד"ר ריכנטל שכתב בשנת 89' מכתב רפואי הקושר בין התאונה לבין ההתקפים האפילפטיים. גם בעובדה זו כשלעצמה יש כדי להפחית במידה משמעותית ממשקלן של חוות הדעת. 7. הטעם השלישי שהביא את בית משפט קמא לשלול את קיומו של הקשר הסיבתי בין התאונה לבין ההתקפים האפילפטיים, הוא קביעתו כי לא ניתן ללמוד באופן פוזיטיבי שאכן מתקיים אותו קשר סיבתי. בית המשפט המחוזי ציין, כי לא הוצגה בפניו חוות דעת רפואית התומכת בעמדת המשיב בסוגיה זו, לפי ההסדר הקבוע בחוק הפיצויים. בפסק הדין נאמר, כי המשיב לא ביקש מבית המשפט רשות, וממילא לא קיבלה, להביא עדות נוספת של מומחה ביחס לשאלה שבמחלוקת, בהתאם לסעיף 6א(ב)(1) לחוק הפיצויים. מסכים אני עם קביעתו של בית משפט קמא. מן הטעמים שצויינו, אני סבור כי משקל הראיות שהוצגו במסגרת ההליך, לרבות חוות הדעת שנגדו את עמדתו של פרופ' פיינסוד, אינו עולה על משקל חוות דעתו של פרופ' פיינסוד. אכן, ההלכה היא כי בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של מומחה מתחום הרפואה. ואולם, המקרים בהם מוצדק לפסוק בניגוד לקביעותיו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט אינם שכיחים. קל וחומר, כאשר ההתערבות נוגעת להיבט הרפואי-מקצועי עצמו. אני סבור שהמקרה שבפנינו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה. 8. לפיכך, לוּ נשמעה דעתי, היינו דוחים את הערעור שכנגד, על כך שהמערערים לא חויבו לפצות את המשיב בגין התפרצות ההתקפים האפילפטיים. הואיל ועמדתי הינה דעת מיעוט, איני רואה צורך להתייחס לשאלות הנוספות שעלו בהליך הערעור. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: דעתי כדעת חברי המשנה לנשיא, ת' אור. חולק אני על דעתו של חברי השופט א' גרוניס, המבסס את מסקנותיו בעיקר על האמור בחוות דעתו של המומחה, שנתמנה מטעם בית המשפט, ועל העובדה שלא נמצא תיעוד רפואי לפגיעת ראש כלשהי ממנה סבל המשיב בתאונת הדרכים. שניים אלה כרוכים זה בזה. המומחה מטעם בית המשפט היה סבור כי אין קשר, בין החבלות מהן סבל המשיב בתאונה, לבין מחלת האפילפסיה שפרצה אצלו לאחר התאונה. סברתו זו מבוססת בין היתר על העובדה שלא נמצא בסמוך לאחר התאונה תיעוד רפואי בדבר פגיעת ראש אצל המשיב. במסקנה הראשונה ובהנחה השניה ניתן להתערב. במקרה זה גם ראוי היה להתערב. המשיב נפגע קשות בתאונה. גופו טולטל טלטלה עזה. טלטלה זו היה בה די כדי להביא לזעזוע בציסטה המולדת בראשו ולגרום להתפרצות התקפי האפילפסיה. כך לפחות סברו מקצת מן הרופאים שבדקו את המשיב. כך מחייב גם ההגיון. הבהיר זאת היטב חברי המשנה לנשיא. הקביעה הגורפת של מומחה בית המשפט אינה יכולה במקרה זה לעמוד. ההנחה של חברי השופט א' גרוניס, כי העדר רישום רפואי בדבר חבלת ראש מלמד אחת משתיים, כי המשיב אינו אומר אמת בעדותו בדבר תלונות על כאבי ראש, או כי הרופאים התרשלו קשות, אינה הכרחית. בהחלט תיתכן האפשרות השלישית על פיה אמר המשיב אמת בעדותו והוא אכן התלונן סמוך לאחר התאונה על כאבי ראש, אלא, שבהתחשב בחבלות הקשות האחרות שבהן נדרשו הרופאים לטפל, לא נטו הם לייחס חשיבות לתלונות האחרות, שנראו מינוריות באותה עת. על שכמו של בית המשפט מוטלת החובה להחליט גם בשאלות הרפואיות המתעוררת במשפט, ואף בניגוד לחוות דעת של המומחה הרפואי שנתמנה. הוא מוסמך לעשות כן (ראו ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170). הוא חייב לעשות כך מקום שמכלול הראיות מצביע על מסקנה שונה מזו אליה הגיע המומחה הרפואי. וכך הוא מצב הדברים כאן. התשתית העיקרית לחוות דעתו של המומחה היא העדרה של חבלת ראש כלשהיא. מכלול העדויות משמיט את הקרקע מתחת התשתית הזו. לכך מצטרפת קביעה רפואית אובייקטיבית הקושרת את התקפי האפילפסיה לתאונה. מחוות דעתו זו לא היה מקום להתעלם. העובדה שהמומחה הרפואי, נתמנה מכח הוראת סעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ה-1975, אינה הופכת אותו לחסין מביקורת. חוות דעתו נבחנת גם לאור מכלול העדויות שבאו במשפט. חוות דעתם של מומחי קרן הפנסיה "מבטחים", בדבר הקשר הרפואי בין התאונה לבין האפילפסיה, אכן לא נתקבלה במקרה זה במסגרת הוראת סעיף 6ב (אף כי יתכן, ואינני מביע בעניין זה דעה, כי היא היתה עשויה לענות על דרישת סעיף 6ב). אולם, אין בכך כדי למנוע ממנה מלשמש כנדבך נוסף לקיר הראיות, החוצץ בין העובדות לבין מסקנותיו של המומחה מטעם בית המשפט. הריני מסכים, איפוא, לפסק דינו של חברי המשנה לנשיא ת' אור. ש ו פ ט הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא השופט ת' אור. ניתן היום, יח' בטבת תשס"ד (12.1.2004). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ /עכב העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02025410_E05.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il