בני מוסטפא נעאמנה בע"מ(בפירוק) נ. מנהל נעאמנה

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2536/24 לפני: כבוד השופט יצחק עמית כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערערת: בני מוסטפא נעאמנה בע"מ (בפירוק) נגד המשיבים: 1. מנהל נעאמנה 2. עלאא נעאמנה 3. כונס הנכסים הרשמי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' סוקול, סג"נ) מיום 28.1.2024 בפר"ק 46327-02-14 בשם המערערת: עו"ד מוטי בן ארצי בשם משיבים 2-1: עו"ד רפי אמסלם; עו"ד חאלד יאסין בשם משיב 3: עו"ד רועי נירון פסק-דין השופט דוד מינץ: ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' סוקול, סג"נ) מיום 28.1.2024 בפר"ק 46327-02-14. הרקע לערעור ביום 1.4.2014 ניתן צו לפירוק חברת בני מוסטפה נעאמנה בע"מ (להלן: החברה) ועו"ד מוטי בן ארצי מונה למפרקה (להלן: המפרק). סיבת הפירוק והרקע לו אינם מן העניין של ערעור זה ולא של ההליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי. במוקד ההליך בבית המשפט המחוזי עמדו שתי שאלות. האחת, האם החברה המחתה כדין לחברת עצמאן תעשיות עץ בע"מ את כל זכויותיה לגביית חובות שנפתחו לגביהם הליכי הוצאה לפועל לטובת החברה. השנייה, אם התשובה לשאלה הראשונה תהיה שלילית, מה הסכום שעל משיבים 1 ו-2 (בניו של בעל השליטה בחברה, ולהלן: המשיבים) להעביר לקופת הפירוק בשל כך שהם פעלו לפי טענתם על פי המחאת הזכויות, ולא העבירו לקופה את הכספים שהצליחו לגבות בתיקי ההוצאה לפועל. בית המשפט המחוזי השיב על השאלה הראשונה בשלילה וקבע כי המחאת הזכויות לא הייתה כדין. לפיכך על המשיבים להעביר לקופת הפירוק כל סכום שהתקבל על ידם בהליכים לגביית החובות עבור החברה. על קביעה זו לא הוגש ערעור על ידי המשיבים. על כן, פטורים אנו מלהכריע בדבר פסלות המחאת הזכויות. בעניין השאלה השנייה, המפרק תבע את המשיבים בסכום שלא יפחת מ-1,200,000 ש"ח, סכום אשר מגלם בתוכו את הכספים שלטענת המפרק נגבו שלא כדין על ידי המשיבים ואת החובות בתיקי ההוצאה לפועל שנסגרו ביזמתם כולל פיצוי "עונשי" בהתאם לסעיפים 378-374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: הפקודה). אלא שבית המשפט קבע כי על המשיבים להשיב לקופה סכום של 250,000 ש"ח בלבד (בניכוי 72,000 ש"ח שכבר שולמו על ידם). נקבע כי המפרק עמד בנטל להוכיח כי המשיבים גבו בפועל את הסכום האמור, אולם לגבי יתר החובות שנכללו בתיקי ההוצאה לפועל שנסגרו, אין מקום לחייב את המשיבים לשלמם. זאת שכן המפרק לא עמד בנטל הראיה הרובץ לפתחו להוכיח שהתיקים נסגרו לבקשת המשיבים או בעקבות ביצוע תשלומים להם, ואף לא הציג כל ראיה לגבי סיכויי הגבייה באותם תיקים. לצד זאת נקבע כי ככל שהמשיבים נקטו בהליכים לסגירת תיקי ההוצאה לפועל לאחר מתן צו הפירוק, הרי שהדבר נעשה שלא כדין והדרך הנכונה שבה על המפרק לפעול היא באמצעות הגשת בקשות מתאימות בכל תיק הוצאה לפועל שנסגר לטעמו שלא כדין ולבקש לבטל את החלטת הסגירה. או אז יכול המפרק לפעול על פי הסמכויות הנתונות לו לגבות את הכספים המגיעים לדעתו מהמשיבים לחברה. על החלטה זו מלין המפרק בערעורו. לטענת המפרק הסכום שנתבע על ידו היה סכום ריאלי, ואפילו על הצד הנמוך, ונטל הראיה לאחר שבית המשפט קבע שהמשיבים פעלו שלא כדין, עבר משכמו לשכמם. הראיות לגבי גורל תיקי ההוצאה לפועל מצויות בידיהם של המשיבים ומפסק דינו של בית המשפט המחוזי המשיבים יצאו נשכרים בכך שלא חשפו את הראיות ולא חלה עליהם עוד החובה לעשות כן. עניין זה מקבל משנה תוקף שעה שהמשיבים פעלו לסגירת תיקי ההוצאה לפועל לאחר מתן צו לפירוק החברה, פעולות אסורות אליבא דכולי עלמא. ולבסוף טען המפרק כי בית המשפט המחוזי לא נתן את דעתו על חיוב המשיבים בפיצויים עונשיים. למקרא ההחלטה וכתב הערעור, נתבקשו המשיבים במסגרת החלטה מיום 8.4.2024 להשיב בהתאם לתקנה 138(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) על שאלה אחת בלבד והיא סוגיית נטלי הראיה. בתשובת המשיבים נטען כי כל הראיות הרלוונטיות לעניין מצויות בידי המפרק או בידיו להשיגן בנקל. בידיו הסמכויות לחקור ולדרוש בתיקי ההוצאה לפועל ואם הוא לא עשה כן, אין בכך כדי להעביר את נטל הראיה לכתפיהם. המשיבים גם מילאו אחר כל החלטה שניתנה בעניינם והמציאו למפרק את כל המסמכים שדרש ואת פירוט כל הכספים שנתקבלו בידיהם. אלא שהמפרק, שפי המשיבים מלא טענות כרימון נגדו, מוּנע ממניעים אישיים פסולים, ואינו עושה את תפקידו כיאות. לעומת המפרק המשיבים פועלים בתום לב והם לא ניסו לשלשל לכיסם כספים שלא כדין, אלא פעלו בטעות כפי שהתברר להם בדיעבד על סמך המחאת הזכויות שחשבוה ככשרה. כל זאת בנוסף לעובדה שמקרה זה גם חורג מהמקרים המקובלים בתיקי פירוק, שכן דומה כי בקופת הפירוק הצטברו די כספים כדי לפרוע את מלוא החובות לנושיה, ואף אם יתברר כי חסרים כספים כלשהם, החברה תוכל לשאת במלוא חובותיה אם תפעל נגד מי שהתחייב לעשות כן בשמה. כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר) סבר כי עלה בידי המפרק להעביר את נטל הראיה למשיבים והימנעותם של המשיבים מהגשת הראיות הנדרשות, עומדת בעוכריהם. אכן אין חולקין כי נטל ההוכחה המוטל על בעל תפקיד בכובעו כתובע הוא אותו נטל המוטל על כל בעל דין אחר בהליך אזרחי. אלא שבמקרה זה נטל הבאת הראיות בכל הנוגע לסכומים שגבו המשיבים על חשבון החובות המגיעים לחברה מונח לפתחם ולא לפתחו של המפרק, והם לא עמדו בנטל. זאת על שום שהראיות הנדרשות לצורך קביעת סכום ההשבה מצויות בחזקתם של המשיבים. על כן בשים לב לכך שהימנעות בעל דין מלהביא ראיות בהיעדר הסבר סביר מקימה חזקה לפיה הבאת הראיות הייתה פועלת נגדו, אי הבאת הראיות על ידי המשיבים עומד להם לרועץ. לפיכך הציע הכנ"ר כי הקביעה שהמשיבים חייבים רק 250,000 ש"ח תבוטל; התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי; והמשיבים יגישו תצהיר בו יתייחסו בפירוט מלא לכל אחד ואחד מתיקי ההוצאה לפועל שנסגרו ממועד תחילת הליכי הפירוק. זאת בנוסף להגשת כל האסמכתאות הנדרשות וכן העתק כרטסת הנהלת החשבונות המפרטת את כלל הכספים שנגבו עבור החברה לאחר תחילת הליך הפירוק. דיון והכרעה לאחר עיון בכתבי הטענות ראינו לנכון להכריע בערעור לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות על יסוד החומר בכתב שלפנינו. נאמר כבר עתה כי דין הערעור להתקבל חלקית והדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על פי המתווה שהציע הכנ"ר. מושכלות יסוד בדיני ראיות הן, כפי שהגדיר זאת בית המשפט מקדמת דנא במסגרת ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006), כך: "נטל ההוכחה משמש לתאר שני מושגים שונים. הראשון הוא נטל השכנוע, והשני הוא נטל הבאת הראיות. נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות. נטל זה הוא קבוע, בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. ככל שמדובר בצד הנושא בנטל השכנוע, משמעות החובה היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל, ואילו ביחס ליריבו משמעה שעליו להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לראיות שהובאו נגדו. נטל זה הוא דינמי, ועשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו" (שם, עמ' 36; וראו דוגמה נוספת לעניין זה, לאחרונה: ע"א 6681/21 קילקר נ' נועם, פסקה 20 (12.7.2023)). נטל השכנוע מוטל אפוא על כל בעל דין המבקש להוכיח את טענותיו בהליך אזרחי, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". כלל זה חל גם כאשר בעל הדין הוא בעל תפקיד מטעם בית המשפט. אמנם לבעל תפקיד בהליך חדלות פירעון מוענקים יתרונות דיוניים מסוימים (וראו למשל: ע"א 151/24 ניידק נ' אינזמצב, פסקה 4 לחוות דעתי (16.4.2024)), אך אין בכך כדי לשפר את מצבו הדיוני לעומת מצבו של כל בעל דין אחר. היינו גם כאשר "המוציא" הוא בעל תפקיד ממונה בהליך חדלות פירעון, עליו נטל השכנוע. וכפי שאמר זאת בית המשפט בעניין רע"א 3032/08 רייך נ' עו"ד אבנר כהן (2.9.2009): "נקודה נוספת שיש להדגישה היא, כי גם כאשר נמצא כי אין המפרק חייב לתמוך את בקשותיו בתצהיר, אין בכך כדי להקל את הנטל שעליו לעמוד בו על מנת לקבל את המבוקש על ידו. הנטל הראייתי הוא בדיוק אותו נטל המוטל על תובע (או מבקש) בהליך אזרחי. לעתים על המבקש להניח תשתית עובדתית לכאורית מסוימת התומכת בבקשתו. דוגמה למקרה כזה היא בקשה לסעדים זמניים, אשר בגדרה על המבקש להראות סיכוי סביר לזכות בתביעה. הקביעה שכאשר המבקש הוא מפרק אין מוטלת עליו חובה להגיש תצהיר, אינה משחררת אותו מן החובה לבסס את טענותיו ברמת ההוכחה הנדרשת. את החֶסֶר שבאי הגשת תצהיר מוטל על המפרק למלא בראיות אחרות, כגון מסמכים התומכים בטענותיו וכדומה. מובן, כי אם הוגש תצהיר על ידי המפרק, מטעמו או מטעם גורם אחר, עשוי הדבר לסייע לו. בסופו של יום, על בית המשפט לבחון את הראיות שהוצגו בפניו ולקבוע האם עמד המפרק בנטל להראות כי זכאי הוא שיינתן סעד זמני. בבחינת שאלה זו, לא יקל בית המשפט עם המפרק בשל כך שלא הייתה מוטלת עליו חובה להגיש תצהיר" (שם, פסקה 11; וראו עוד בעניין נטל השכנוע על בעל תפקיד: ע"א 1267/16 בלו סקאי ליסינג תפעולי בע"מ נ' מיטבית סיבל באר שבע 1995 בע"מ, פסקה 15 (1.8.2016); ע"א 7606/19 מגה קמעונאות בע"מ נ' הלמן-אלדובי קופות פנסיה וגמל בע"מ, פסקה 45 (8.8.2022)). ומשם לכאן. במקרה זה בית המשפט קבע כממצא עובדתי מוצק כי המשיבים פעלו שלא כהלכה וגבו כספים בשם החברה. המחלוקת שנותרה כאמור, היא מה סכום הכספים שנגבו. המפרק העמיד תדפיס המעיד על גבייה בפועל של כ-250,000 ש"ח על ידי המשיבים, ובנוסף הציג רשימה של תיקי הוצאה לפועל שהמשיבים היו פעילים בהם מטעם החברה ונסגרו לאחר תחילת הפירוק, בצירוף אסמכתאות. בכך יצא המפרק ידי חובתו לעמוד בנטל הבאת הראיות בשלב הראשון, והצליח להעביר את הנטל המשני אל עבר כתפי המשיבים כדי שיציגו ראיות בדבר הסכומים שגבו בשם החברה מתיקי ההוצאה לפועל שנסגרו, ובדבר בטעמים שבגינם נסגרו התיקים השונים. אלא שהמשיבים לא הציגו דבר מטעמם. שתיקתם של המשיבים בנסיבות ענייננו, שמשמעה אי עמידה בנטל הבאת הראיות שהועבר לשכמם, יכולה להוביל לעמידתו של המפרק בנטל הראשי של השכנוע (השוו: ע"א 462/20 אטיאס נ' בובליל, פסקה 27 (12.9.2021)). זאת ודאי בנסיבות שבהן כל המידע המדויק על אודות תיקי ההוצאה לפועל מצוי בידי המשיבים ורובו ככולו אינו בר השגה בידי המפרק; ובהתחשב בכלל לפיו מקום שבו נמנע בעל דין מהבאת ראיות ללא הסבר סביר, קמה חזקה כי לוּ היה מגלה אותן הראיות לא היו פועלות לטובתו (ראו לדוגמה לאחרונה: ע"א 7300/21 אסרף נ' בובליל, פסקה 36 (12.3.2024)). עם זאת, ונוכח אופיו של ההליך כתיק פירוק, סברנו כי בנסיבות העניין יש לאמץ את המתווה שהציע הכנ"ר ולהורות כדלקמן: הקביעה שהמשיבים חייבים רק 250,000 ש"ח בטלה. תוך 90 יום מהיום המשיבים יגישו תצהיר אשר יתייחס לכל אחד מתיקי ההוצאה לפועל שנסגרו לאחר מתן צו הפירוק, בהתאם לרשימה שהציג המפרק. תצהיר זה יכלול את כל הפרטים שצוינו בסעיף 16.3 לתשובת הכנ"ר ויגובה באסמכתאות. יחד עם התצהיר יעבירו המשיבים העתקים של כרטסת הנהלת החשבונות המפרטת את כלל הכספים שנגבו עבור החברה לאחר תחילת הליכי הפירוק וכן העתקי חשבוניות שהוציאו בגין שכר טרחה שהתקבל בידם בגין גביית חובות החברה. המפרק יהיה רשאי לפנות לבית המשפט כדי שיורה למשיבים למסור לידיו מידע נוסף, וכן בבקשה מתאימה לחייב את המשיבים בהשבת כספים על יסוד בדיקותיו, כמו גם בפיצוי עונשי. טענות הצדדים בעניין זה שמורות להם ובית המשפט יפעל בעניין לפי שיקול דעתו וחוכמתו. המשיבים יישאו בהוצאות המפרק בסך של 15,000 ש"ח. ניתן היום, ט"ו אב תשפ"ד (19 אוגוסט 2024). יצחק עמית שופט דוד מינץ שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת