פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול לערעורים

פסק-דין בתיק בג"ץ 2533/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2533/11 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' עמית העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול לערעורים 2. בית הדין האזורי 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ג באלול תשע"א (22.9.11) בשם העותרת: עו"ד אורי זמברג בשם המשיב 3: עו"ד רפאל שדמי מטעם משיבים 2-1: עו"ד הרב שמעון יעקבי פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. העותרת והמשיב 3 (להלן העותרת והמשיב וביחד הצדדים) התגרשו בשנת 2008 לאחר 24 שנות נישואין. העתירה דנא מכוונת כלפי קביעת בתי הדין הרבניים (ובפרט פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 3.3.11) בכל הנוגע לחלוקת הרכוש בין הצדדים; וביסודה הטענה, כי שגו בתי הדין בקבעם שלא נוצר שיתוף בדירה הרשומה על שם המשיב בלבד. לחלופין נטען, כי נוכח פערי ההשתכרות והרכוש היה על בית הדין לעשות שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 ולהורות על איזון משאבים שאינו "מחצה על מחצה" (כלשון הסעיף), או לפסוק "פיצויי גירושין". ואולם לאחר העיון בכתבי בית הדין המפורטים, ושמיעת באי כוח הצדדים בדיון בפנינו (ביום 22.9.11) סברנו, כי אין עילה להתערב בפסק דינו המפורט של בית הדין האזורי (מיום 26.5.10), אשר אושר באופן מנומק בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול. שיתוף בדירה ב. הדירה המדוברת נרכשה על ידי המשיב ואביו לפני נישואי הצדדים, וכשלושה חודשים לאחר הנישואין נרשמה על שם המשיב בלבד. את טענותיה לגבי השיתוף בדירה מבססת העותרת על שני אדנים שונים: (1) טענה להסכם בין הורי הצדדים, לפיו הורי העותרת ישאו בהוצאות החתונה ורכישת הציוד הנדרש לבני הזוג, ובתמורה יעביר אבי המשיב את חלקו בדירה לעותרת; (2) ההלכה הפסוקה המאפשרת לבני זוג ליצור שיתוף בנכס ספציפי אף שהסדר איזון המשאבים אינו חל עליו. ג. בית הדין האזורי קבע, כי ההסכם הנטען לא הוכח. בין היתר התייחס בית הדין האזורי לאי-ההתאמה בין הסכומים שכל אחד מהצדדים נדרש להשקיע לפי ההסכם הנטען, להיעדר תיעוד כתוב או ראיה אחרת למעט עדות אמה של העותרת - לה ניתן משקל מוגבל נוכח הקרבה (השוו סעיף 54(2) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971), וכיון שהעידה כי מעולם לא העלתה בפני המשיב או הוריו טענה בדבר הפרת ההסכם (במובן זה שהדירה נרשמה על שם המשיב בלבד). עוד התייחס בית הדין לעובדה, שאף שהדירה נרשמה על שם המשיב בלבד, העותרת לא פעלה לשינוי הרישום, ולכך שההסברים שניתנו "אודות שיקולי מס, תמוהים". ד. העותרת אמנם מאריכה לטעון נגד נימוקים אלה, ברם אף אם ניתן היה להלום את טענותיה - ודומה כי לא זה מצב הדברים – הריהן מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות מובהקים, אשר ככלל אין ערכאת ערעור נוטה להתערב בהם (ע"א 9568/05 שמעוני נ' "מובי" בירנבאום בע"מ (לא פורסם) פסקה 10; ע"א 1564/06 בן זאב נ' בן עמי (לא פורסם) פסקה 15), "מקל וחומר שבית משפט זה, בשבתו כבג"ץ, לא יטה לעסוק בשאלות עובדתיות שכבר נתבררו בערכאה הדיונית, ואושרו על-ידי ערכאת הערעור" (בג"ץ 2385/09 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בת"א (לא פורסם) פסקה 8 - השופט מלצר). דברים אלה הם מושכלות יסוד. ה. הנימוק השני מכוחו טוענת העותרת לזכויות בדירה קשור לפסיקתו של בית משפט זה בדבר האפשרות ליצור שיתוף בנכס ספציפי אף שהיה בבעלות בלעדית של אחד מבני הזוג עובר לנישואין (לסקירה ראו בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם); בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני (לא פורסם); ש' ליפשיץ, "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א' (2009) 227, 260-256). אכן, אילולא נדרש בית הדין הרבני לדוקטרינה משפטית זו, עשוי היה הדבר להקים עילה להתערבות שיפוטית: "דוקטרינה זו, של יצירת שיתוף מכוח הדין הכללי במקביל לתחולת הוראות חוק יחסי ממון קנתה שביתה בפסיקתם של בתי המשפט האזרחיים... והעובדה שעניינו של זוג מסוים נדון בבית דין דתי אינה יכולה לגרוע מכך" (בג"ץ 5416/09 פלונית נ' פלוני (לא פורסם)). ו. ואולם, בענייננו נדרשו בתי הדין הרבניים (בשתי הערכאות) להתקיימות תנאיה של הדוקטרינה כפי שהתקבלה בפסיקת הערכאות האזרחיות; זאת, אף שבית הדין האזורי ציין "שהאשה לא צירפה לסיכומיה כל אסמכתא משפטית לביסוס טיעוניה אלה". בין היתר ציין בית הדין הרבני האזורי, כי "נדרשת אינדיקציה פוזיטיבית לקיומה של כוונת שיתוף" (פסקה 13), ונקבע כי כוונה מסוג זה לא הוכחה. עוד קבע בית הדין האזורי: "אפילו נקבל את גרסתה של האישה כי בקשה מהבעל שיעביר מחצית מחלקו בדירה על שמה פעמים רבות, התנהלותו של הבעל - שהתחמק מכך פעם אחר פעם - מלמדת שלא היתה כל כוונה מצדו להקנות לאשה זכויות בדירת המגורים" (שם). בית הדין הרבני הגדול נדרש אף הוא לסוגיה, וקבע כי "מדובר בקביעה עובדתית של כוונת שיתוף, ובית הדין הגדול לא אמור להתערב בקביעה עובדתית אלא אם כן היא חריגה מהסביר. בשים לב שהצדדים התדיינו לפניו [לפני בית הדין האזורי - א"ר] הרבה דיונים וביודעם ומכירם היטב השתכנע בית הדין שלא היתה שום כוונת שיתוף...". ז. אין מדובר איפוא במצב בו בית הדין הרבני התעלם מהלכה שנקבעה בבתי המשפט האזרחיים, וממילא לא קמה עילת להתערבות שיפוטית בהכרעתו. ודאי כך, שעה שזו מבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות; מה גם שפסיקתו מעוגנת בנתונים קונקרטיים להם נידרש בקצרה להלן (בפסקה י'). בית משפט זה קבע, לא אחת, כי משנדרשה הערכאה הרלבנטית "לכל הצריך עיון, וגם אם ניתן לטעון אחרת משהחליט... אין מקום כי בית משפט זה יידרש לכך, משל היה זה ערעור בזכות בגלגול שלישי" (בג"צ 10931/07 יפהר נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם); בג"צ 671/10 מקורות חברת מים בע"מ נ' טיברמן (לא פורסם)), וגם לעניין זה נשוב בחתימת הדברים. ח. לא נכחד, אף שדוקטרינת השיתוף הספציפי הוכרה בפסיקת בית משפט זה לפני כעשור (ראו רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175) פרטיה וסעיפיה אינם בהירים ומוגדרים באופן נוקשה. דומה, כי במישור הנורמטיבי מדובר, במובנים מסוימים, במעין "הלכה בהתהוות" (ראו לאחרונה ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ (לא פורסם)); ובמישור המעשי קיימת "עמימות אינהרנטית" שהרי: "'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו" (בע"מ 10734/06 הנזכר מעלה). מטעמים אלה ניתן אולי להבין את הרקע לדברי בית הדין האזורי, כי מדובר בהלכה שאינה עדיין יציבה וברורה ולפיכך "ישנו קושי לראות בפסיקה משום מנהג מדינה"; אם כי ניתן גם להסתייג מניסוח זה. ואולם, כאמור, עיקריה של הדוקטרינה מוכרים וברורים, והוכרו גם על ידי בתי הדין הרבניים, לרבות במקרה זה. אכן היועץ המשפטי לשיפוט הרבני העלה בפנינו תיזה המבחינה בין נושאים שנפסקו בבית משפט זה והם, במישור ההלכתי, בגדרי "מנהג המדינה" או "דינא דמלכותא"; לבין מדיניות שיפוטית. בכל הכבוד קשה להלום בנסיבות הבחנה זו, ועלינו להידרש לפסיקת בית המשפט כנתינתה במקום שהיא מחייבת על פי המשפט הנוהג - וכך אכן נקטו בתי הדין למעשה בתיק זה. ט. העותרת אמנם הציגה שורה של פסקי דין מהם אולי ניתן להסיק, כי די בעצם המגורים המשותפים כדי ליצור שיתוף קנייני לפי הדין הרגיל. ואולם, קיימים גם פסקי דין אחרים (חלקם נזכרו בתגובת המשיב), ולא זהו התיק ליישב ביניהם. הלכה ותיקה היא, כי: "בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, איננו ערכאת ערעור על החלטות של בתי הדין הדתיים. התערבותו מוגבלת בעתירות כנגד החלטות שכאלה - לעילות של: חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או למקרים שבהם נדרש סעד מן הצדק, מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר" (בג"ץ 2331/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם)). משנדרש בית הדין הרבני האזורי, ובעקבותיו גם בית הדין הרבני הגדול, לבחינת האפשרות שנוצר שיתוף ספציפי בדירת המגורים, לא קמה עילה להתערב בפסקי דינם. י. בשולי הדברים נציין, בתכלית הקיצור, כי אף לגופה של הכרעה לא ניתן לומר שבית הדין האזורי שגה ביישום הדוקטרינה. בין היתר נזכיר, כי הדירה נרשמה על שם המשיב בלבד אחרי הנישואין, כי מספר שנים לאחר מכן רכשו בני הזוג דירה נוספת (בה עברו לגור) אשר נרכשה מכספים משותפים ונרשמה על שם שניהם, כי בית הדין קבע שטענת העותרת למימון שיפוץ מכספים משותפים לא הוכחה (ובתגובת המשיב אף נטען, כי מימון השיפוץ "נעשה על ידי שוכרי הדירה בגלל הנזק שביצעו"), ואף הטענה (המוכחשת על ידי המשיב) כי העותרת היא שחתמה על הסכמי השכירות - גם אילו קיבלנו את ההנחה, שיש בכך משום אינדיקציה לשיתוף - לא נתמכה במסמכים, אשר על פניו ניתן היה לצפות מהעותרת לטרוח ולהשיגם. זאת, מעבר למשקל שניתן לתת לדחיית טענתה של העותרת בדבר ההסכם בין הורי הצדדים על ידי בתי הדין. סוף דבר, אף לגופו של עניין לא הוצגה בפנינו עילה להתערב בפסקי דינם של בתי הדין בכל הנוגע לשיתוף בדירה. שינוי נוסחת האיזון ופיצויי גירושין י"א. גם לשתי הטענות החלופיות - שינוי נוסחת האיזון או פסיקת "פיצויי גירושין" - אין בידינו להיעתר, ומבחינות מסוימות הטענות כפי שהן מוצגות בעתירה לא נדונו בבתי הדין הרבניים. סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון אמנם מסמיך את בית המשפט "לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה"; ואולם: "ברי כי הכלל הוא סעיף 5 [המורה על חלוקה שוה - א"ר] ובגדריו יש לחתור לפתרון אופטימלי, לא בנקל וכעניין שבשגרה ייעשה שימוש בסעיף 8(2)" (בע"מ 4699/08 פלונית נ' פלוני (לא פורסם)). על דברים אלה ראוי לחזור. בענייננו קבעו בתי הדין כי אין עילה לסטות מהכלל המורה על חלוקה שוה, ואף במשקפיים ערעוריות - קל וחומר במסגרת עתירה לבג"צ - איננו רואים עילה לשנות מכך. י"ב. ועוד, בית הדין הרבני האזורי נדרש להוראת סעיף 8(2), לאחר תיקונו בשנת תשס"ט, בחן את סוגיית כושר "ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג" (כלשון הסעיף המתוקן), וסבר כי בנסיבות אין מדובר בפערים המצדיקים את שינוי נוסחת האיזון. בפנינו דומה, כי העותרת אינה מתמקדת רק בפערי ההשתכרות, והדגש ניתן בעיקר לפער בשווי הרכוש שנותר בידי כל אחד מבני הזוג. לשיטת העותרת, די: "בעצם העובדה, כי חלוקת הנכסים הותירה את המשיב עם יתרון רכושי רב, בניגוד לרציונל שבחוק יחסי בין בני זוג, כדי להורות על קבלת העתירה במובן של חלוקה בלתי שוויונית של הזכויות ואף קביעת פיצוי גירושין לטובת העותרת" (סעיף 63 לעתירה). י"ג. ואולם, בכל הכבוד, ההנחה שביסוד טענה זו קשה להלמה. אף אם נניח, כי "חלוקת הנכסים הותירה את המשיב עם יתרון רכושי רב" (ואין מדובר בהנחה מוסכמת), משקבענו שהדירה הנזכרת היתה רכושו הבלעדי אין תימה שבסופו של יום סך כל הרכוש שנותר בבעלות כל אחד מהצדדים שונה. ועוד, ודאי שאין בכך - כשלעצמו - כדי להצדיק חלוקה שאינה שוה או פיצויי גירושין. גם אם תיקון תשס"ט לחוק יחסי ממון התכוון לאפשר לבתי המשפט להתחשב בהשלכות העתידיות של איזון המשאבים (לגבי המצב עובר לתיקון ראו בג"צ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים (לא פורסם)), לא היתה כוונתו להורות שתוצאת החלוקה צריכה לעולם להיות שוה במבט כולל, מבלי להבחין בין רכוש פרטי ("חיצוני") לבין רכוש בר-איזון - ובכך לבטל למעשה את הוראות החוק לגבי בסיס האיזון. דעת לנבון נקל, כי המציאות האנושית כוללת מקרים ממקרים שונים, ומצבים ממצבים שונים, והרקע הספציפי של בני הזוג בהתדיינות הרכושית הוא בודאי רלבנטי. י"ד. בית הדין הרבני האזורי הסביר מדוע גם במבט צופה פני עתיד אין הצדקה לחרוג מן הכלל הקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון, ובקביעה זו אין עילה להתערב. ועוד נציין, כי אל מול טענות העותרת בדבר מצבה הכלכלי עומדות טענות המשיב: הן בעניין מצב העותרת (סעיפים 109-104 לתגובה) והן בעניין מצבו שלו (בדיון אף נטען כי הוא פוטר מעבודתו, וכי בהיותו בן שישים סיכויו למציאת עבודה חדשה בתחום עיסוקו אינם גבוהים). על כל פנים, אין מדובר במצב עובדתי מוסכם ומובהק שהיה עשוי להצדיק אפילו התערבות ערעורית, שגם היא - כנודע - במשורה. סוף דבר ט"ו. שני הצדדים העלו בפני בתי הרבניים שורה של טענות, אשר לא כולן רלבנטיות לעתירה זו (לדוגמה, איננו נדרשים לטענת המשיב בפני בית הדין לגבי שינוי נוסחת האיזון לטובתו, טענה אשר בדין נדחתה). בתי הדין הכריעו בטענות באופן מנומק, העולה בקנה אחד עם הפסיקה המחייבת בבתי המשפט בישראל, ולא הוצגה עילה לשנות מהחלטותיהם. יתר על כן, מתקבל הרושם שהעתירה אפילו אינה מנסה להצביע על עילה מן העילות אשר הוכרו בפסיקה כמאפשרות התערבות בפסיקת בתי הדין. דומה, כי בעיני בא כוח העותרת מדובר במעין "ערעור נוסף בגלגול שלישי" על הכרעת בתי הדין. ואולם, לא זהו המצב הדיוני והמהותי; וייטיבו עורכי דין לעשות אם יתנו דעתם לעניין זה. אין בידינו איפוא להיעתר לעתירה. עם זאת, וחרף האמור בשורות הקודמות, אציע לחברי כי נוכח הנסיבות האישיות תשא העותרת בשכר טרחת בא כוח המשיב בסך 6,000 ₪ בלבד. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. 1. הצדדים התגוררו אך מספר שנים בדירה מושא המחלוקת, שאותה הביא המשיב לנישואיו, ולאחר מכן רכשו דירה שנרשמה על שם שניהם. לכן, גם על פי השיטה המקלה בה דגלתי בע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ (לא פורסם, 11.8.2011), אין מקום להחלת הלכת השיתוף בדירה וממילא אין מקום להתערבות בפסק דינו של בית הדין. 2. אני מסכים עם חברי כי לא הוכחו נסיבות בגינן יש הצדקה להחלת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: החוק), המסמיך את בית המשפט "לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, אלא לפי יחס אחר שיקבע". עם זאת, ובשולי הדברים, אסתייג מאמירתו של בית הדין הרבני הגדול בסיפא לפסק דינו, שם נאמר (הדגשה הוספה): "באשר לטענה שיש להפעיל סעיף 8 בחוק ביה"ד האזורי נימק בטוב טעם ודעת שנסיבות המקרה שלפנינו אינן מצדיקות החרגת איזון משאבים לטובת האשה מעבר לאמור בתיק והסעיף הנ"ל מתייחס למקרים חריגים שהתנהגותו של צד מהצדדים חרגה בקיצוניות באשמתו לגירושין דבר שלא הוכח בדיונים שהתקיימו בפני ביה"ד". סעיף 8 לחוק לא בא להכניס בדלת האחורית את יסוד האשם בגירושין אל תוך היחסים הרכושיים בין הצדדים. הדבר נוגד את מגמת המחוקק, כפי שבאה לידי ביטוי גם בתיקון מס' 4 לחוק, אשר ניתק את התלות בין הגירושים הדתיים לחלוקת הרכוש האזרחית. לטעמי, מטרת סעיף 8(2) היא לאפשר לבית המשפט להקטין פערים כלכליים בין בני זוג תוך התחשבות במכלול הנסיבות האישיות של בני הזוג, לרבות גיל, מצב בריאותי, ו"נכסי עתיד" או "נכסי קריירה" (קרי, נכסים הקשורים להון האנושי של בני הזוג, כגון תארים אקדמיים, רישיון, ניסיון מקצועי, כושר השתכרות, מוניטין וכיו"ב). דהיינו, החלוקה הלא שוויונית של הנכסים מכוח סעיף 8(2) לחוק נועדה אפוא למנוע תוצאה בלתי שוויונית ובלתי צודקת ולאפשר שוויון הזדמנויות מהותי לבן הזוג "החלש". זאת, כחלק מארגז הכלים שעומד לרשות בית המשפט לשם צמצום הפער בכושר ההשתכרות בין בני הזוג (שחר ליפשיץ "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א 227, 304-296 (2009)). איני רואה להאריך בנושא זה, מאחר שבמקרה דנן, לא נעשה שימוש בסעיף 8(2) לחוק מנימוקים הקשורים לאשם בגירושין, ואמירתו דלעיל של בית הדין הרבני הגדול הייתה בבחינת אמירת אגב. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ‏כ"ח בתשרי התשע"ב (‏26.10.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11025330_T05.doc עש מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il