שמעון חרמון נ. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו

פסק-דין בתיק על"ע 2531/01 בבית המשפט העליון על"ע 2531/01 בפני: כבוד השופטת (בדימ') ד' דורנר כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' גרוניס המערער: שמעון חרמון נ ג ד המשיב: הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו ערעור על פסק-הדין המשמעתי הארצי מיום 18.2.01 בתיק בד"א 71/98 שניתן על ידי כבוד השופטים צ' פומרוק י' ריחני ונמ' גוטרמן בשם המערער: עו"ד אסף כספי ועו"ד רוית צמח בשם המשיב: עו"ד עמוס ויצמן פסק - דין השופטת א' פרוקצ'יה: רקע 1. המערער, עורך דין על פי מקצועו, הורשע ביום 7.11.84 בעבירת רצח בכוונה תחילה של כרמלה בלס בלילה שבין ה-17 ל-18 ביולי 1983. בית המשפט העליון אישר את פסק הדין המרשיע ביום 19.7.87. ביום 24.10.84 חתם המערער ביוזמתו על הודעה בכתב המופנית אל המשיב, הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב (להלן – "הועד המחוזי") בה הודיע על פרישתו מרצון מלשכת עורכי הדין על פי סעיף 48(1) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן – "החוק"). בהודעתו ציין כי תוקף הודעתו מיום 24.8.83 . ביום 24.10.84 אישרה לשכת עורכי הדין את דבר קבלת הודעתו של המערער, ורשמה את תוכן ההודעה ברישומיה. עד אוקטובר 1996 לא נקטה הלשכה מצידה כל הליך משמעתי בעניינו של המערער בעקבות הרשעתו. 2. סעיף 75 לחוק מסמיך בית דין משמעתי מחוזי של לשכת עורכי הדין להטיל עונשי משמעת על עורך דין שהורשע בפסק דין סופי בעבירה פלילית שיש עמה קלון. ביום 23.10.96 יזם הועד המחוזי הליך משמעתי על פי סעיף 75 לחוק להטלת עונש משמעתי על המערער בגין הרשעתו בעבירת הרצח. בבקשתו להטלת עונש כאמור, ציין הועד המחוזי כי "נוכח החומרה המופלגת של העבירה, והקלון שבפרשה ובנסיבותיה, מבוקש ליתן גזר דין נגד המשיב (הוא המערער בענייננו – א.פ.) של הוצאה מלשכת עורכי הדין." המערער התגונן בטענה כי בית הדין אינו מוסמך לדון בעניינו מהטעם שאיננו עוד חבר לשכה, משהשיפוט המשמעתי חל אך ורק על עורך דין כל עוד הוא נמנה על חברי הלשכה. טענה זו נתקבלה על לבו של בית הדין המשמעתי המחוזי, אשר קבע בהחלטתו כי סעיף 75 לחוק, עליו הושתתה בקשת הועד המחוזי, חל רק על עורך דין שהורשע בדין פלילי בעודו חבר לשכה ואין הוא חל על מי שפרש ממנה בטרם הורשע, גם אם עבר את העבירה בעת היותו חבר לשכה. בית הדין נתן דעתו גם להוראות סעיף 50 לחוק הקובעות כי עורך דין שפרש מן הלשכה או שחברותו פקעה מסיבה אחרת, נשאר נתון למרות הלשכה בכל מה שאירע לפני פקיעת החברות. הוא פירש הוראה זו כחלה על ענינים התלויים ועומדים בפני בית הדין המשמעתי ערב פרישתו של החבר מהלשכה, וכן על פעולות שעשה עורך הדין במסגרת מקצועו אשר ביחס אליהן נמשכת מרותו של דין המשמעת בלא הגבלה של זמן. בענין זה איבחן בית הדין בין עבירות שביצע עורך דין הקשורות לעבודתו המקצועית לבין עבירות אחרות שאינן קשורות לעיסוקו, לגביהן מרות הדין המשמעתי נפסקת עם הפרישה מן הלשכה. מאחר שהמערער הורשע בעבירת הרצח לאחר פרישתו מן הלשכה, לא חלה עליו מרות דין המשמעת ויש לזכותו. בית הדין המחוזי הביע ביקורת נוקבת על התנהלות הועד המחוזי בנקיטת הליך המשמעת שנים כה רבות לאחר ארוע מעשה העבירה, וראה יוזמה זו כחורגת מדרישות תום לב וניהול תקין. 3. הועד המחוזי ערער על החלטה זו לבית הדין הארצי וערעורו נתקבל. בית הדין הארצי פירש את הוראת סעיף 50 לחוק כמטילה את מרות דין המשמעת על עורך דין שביצע מעשה פלילי שיש בו קלון בעת שהיה חבר לשכה וזאת גם לאחר שפרש, ואף שהורשע רק לאחר פרישתו, וגם מקום שהמעשה הפלילי אינו קשור לעיסוקו בעריכת דין. הוא קבע מכח סעיף 75 לחוק כי יש לגזור על המערער עונש הוצאה מן הלשכה לצמיתות. הוא הדגיש בפסק דינו את החשיבות שבהוקעת מעשהו הנפשע של המערער ואת ערכו של המסר הציבורי לפיו, עבריין מסוגו אינו ראוי עוד, לעולם, להימנות על שורות העוסקים במקצוע עריכת הדין. על החלטה זו נסב הערעור שבפנינו. הערעור טענות המערער 4. טוען המערער כי בית הדין הארצי טעה בפירוש שנתן לסעיף 75 לחוק, החל, על פי לשונו רק על מי שהיה חבר לשכה בעת שהורשע בעבירה. עניינו אינו נופל למסגרת זו מאחר שפרש מהלשכה טרם הרשעתו. אשר להוראת סעיף 50 לחוק המדברת בהחלת מרות הלשכה גם על מי שחברותו פקעה, הטענה היא כי תחום התפרשותה של הוראה זו מוגבל מבחינת הזמן ויש להפעילה בתום לב. תנאים אלה לא נתמלאו כאן. יוזמת הועד המחוזי בנקיטת הליך המשמעת הופעלה תוך שיהוי ניכר של שנים רבות ולכן אין היא עומדת במבחן הסבירות. השתהות הלשכה בנקיטת הליכי משמעת תקופה כה ארוכה עלולה לפגוע פגיעה קשה בזכויות נאשם, למשל, לענין חידוש חברותו בלשכה; שהרי על פי סעיף 52 לחוק, בקשת חידוש חברות לגבי מי שהוצא מן הלשכה אפשרית רק כעבור עשר שנים מיום ההוצאה מן הלשכה. במקרה של שיהוי רב בנקיטת הליך המשמעת, מתארך באורח בלתי סביר הזמן עד לתחילת מירוץ התקופה הקובעת לצורך בקשת חידוש החברות. טענה זו מוצגת בערעור כטענה משפטית בלבד שכן המערער הודיע כי אין בכוונתו לבקש חידוש חברותו בלשכה אי פעם. עוד נטען כי מעבר הזמן שחלף עד לנקיטת הליך המשמעת פוגע בסיכויי הגנתו של המערער, ובזכותו לכבוד ולחופש עיסוק. טענות המשיב 5. הועד המחוזי מודה בטיעוניו כי השיהוי הרב שנגרם בנקיטת הליכי המשמעת בעניינו של המערער מקורו בטעות ושכחה ואין לכך הסבר אחר. עם זאת, לגישתו, לזמן שחלף אין השפעה על עצם הסמכות המשמעתית לדון את המערער, אף כי לגורם הזמן עשויה להיות השפעה על שיקול דעת הקובל אם לנקוט הליכי משמעת, ועל היקף העונש המשמעתי שראוי לגזור. לסעיף 75 לחוק יש לתת פירוש רחב ולהחילו גם על אדם שביצע עבירה בהיותו עורך דין אף אם פרש מהלשכה בטרם הורשע. אין מקום לאבחן לצורך זה בין עבירות שביצע עורך הדין הקשורות לתחום מקצועו לבין עבירות שאינן קשורות לעיסוקו. החוק אינו נוקט אבחנה כזו, ואין לה גם הצדקה עניינית. אין לייחס חשיבות מכרעת לעובדה כי המערער פרש מיוזמתו מן הלשכה ואף הודיע כי אין בכוונתו לבקש אי פעם חידוש חברותו, וזאת, נוכח החשיבות הכללית הטמונה בעצם גילוי דעתה של לשכת עורכי הדין, באמצעות הטלת עונש משמעתי של הוצאה מן הלשכה, כי לעבריין כדוגמת המערער אין מקום בין שורותיה. הכרעה 6. המערער, בהיותו עורך דין, ביצע עבירת רצח, החמורה שבעבירות עלי ספר החוקים. בטרם הורשע בעבירה, פרש מרצונו מלשכת עורכי הדין. הוא הורשע לאחר פרישתו מהלשכה, ריצה את עונשו ומבקש לחזור ולהשתקם בחיים חדשים. 13 שנים לאחר ביצוע העבירה יזם הועד המחוזי הליך משמעתי נגדו, אשר נועד להביא להוצאתו מהלשכה, חרף העובדה שמזה שנים רבות ממילא לא נימנה על שורות הלשכה. תכליתו של הליך המשמעת מתמקד בנסיבות אלה בהעמדת מסר ציבורי של לשכת עורכי הדין כי היא מוציאה מקרבה עורך דין שחטא במעשה נפשע, ואינה מסתפקת בפרישתו הוולונטרית מהארגון המקצועי. לאקט ההוצאה מן הלשכה עשויות להיות גם נפקויות מעשיות שונות כגון לענין תהליך חידוש החברות, או לענין העסקת עורך דין שאינו חבר לשכה כעובד במשרד עורכי דין. דינו של מי שפרש מיוזמתו מחברות בלשכה אינו זהה למי שהוצא ממנה לצורך ענינים אלה. השאלות העיקריות העומדות בפנינו להכרעה הן: מה מרחב התפרשותו של דין המשמעת של הלשכה על עורך דין שפרש ממנה מרצונו; ומהן אמות המידה המחייבות קובל בדין משמעתי בפעולתו, ובמיוחד בדרך הפעלת שיקול דעתו בדבר פתיחת הליך משמעת על פי החוק. המסגרת התחיקתית 7. מקורם של הליכי המשמעת בהם נקט הועד המחוזי כנגד המערער מצוי בסעיף 75 לחוק, הקובע לאמור: "הרשעה בפלילים עורך דין שהורשע בבית משפט או בבית דין צבאי בפסק סופי בשל עבירה פלילית, רשאי בית דין משמעתי מחוזי, על פי בקשת קובל, להטיל עליו אחד העונשים האמורים בסעיף 68, אם מצא שבנסיבות הענין היה בעבירה משום קלון". מבין העונשים המנויים בסעיף 68 לחוק מצוי גם עונש של הוצאה מן הלשכה. יש לבחון מהו תחום התפרשותו של סעיף 75 לחוק מבחינת לשונו ותכליתו; מהי נקודת החיתוך לתחולתו – האם הוא חל רק על עורך דין שהורשע בעודו חבר לשכה או שמא חל הוא גם על עורך דין שפרש מיוזמתו מחברות בלשכה לאחר ביצוע מעשה העבירה וטרם הרשעתו; האם יש חשיבות לסוג העבירה שנעברה על ידי עורך הדין לצורך החלת דיני המשמעת לאחר פרישתו, והאם יש משמעות לזמן שחלף מאז פרישת החבר מהלשכה ועד לנקיטת הליכי המשמעת נגדו; התשובות לשאלות אלה נגזרות במידה רבה ממהותה של מערכת משמעת בארגון מקצועי בכלל, ומתכליות דין המשמעת הנוגע לעוסקים במקצוע עריכת הדין, בפרט. לשכת עורכי הדין ומטרות דין המשמעת 8. לשכת עורכי הדין הוקמה על מנת שתאגד את ציבור עורכי הדין בישראל ותשקוד על שמירת הרמה המיקצועית וטוהר העיסוק בעריכת דין (סעיף 1 לחוק). מקצוע עריכת הדין היה מן הראשונים שארגונם הוסדר בחקיקה, ולצורך מימוש מטרות הלשכה הוענקה לה מידה רבה של עצמאות בחוק (דברי הכנסת מיום 21.12.59, קריאה ראשונה, עמ' 153-4). לשכת עורכי הדין הינה ארגון שהמדינה היקנתה בידיו אוטונומיה רחבה ביותר. ההשתייכות אליו היא רצונית והפרישה ממנו היא רצונית. ההצטרפות אליו הינה תנאי מוקדם לעיסוק במקצוע ומכאן הכח הרב שניתן לו בהשלטת מרותו על חבריו. הטעם שנמצא בהענקת כח זה ללשכת עורכי הדין טמון בציפייה כי יהיה בפעולתה משום תרומה להעלאת רמתו המקצועית של העיסוק בעריכת דין ולביסוס אימון הציבור בעוסקים בו (בג"צ 89/64 גרינבלט נ' לשכת עורכי הדין, פד"י יח(3) 402, 410-411; ג. קלינג, אתיקה בעריכת דין, 2001, עמ' 9-19). על מטרותיה של לשכת עורכי הדין עמד בית משפט בבג"צ 2334/02 עו"ד שטנגר נ' יו"ר הכנסת (טרם פורסם)), באומרו: "רבים במדינה נזקקים לשירותי משפט. אלה נוגעים לענינים הרגישים ביותר של האדם, חירותו, ויחסיו עם זולתו. חוק הקובע פיקוח ובקרה על אופן הגשמתם של שירותי המשפט והנועד להבטיח כי רק אנשים הראויים לכך יוכלו לתת שירותים חשובים אלה, הינו חוק ההולם את ערכיה של ישראל והנועד לתכלית ראויה" (שם, פסקה 10). על לשכת עורכי הדין להפעיל את כוחה בזהירות ובאחריות, תוך שהיא שמה לנגד עיניה את המטרות לשמן הוקמה - בראש וראשונה, שמירה על כבוד המקצוע והגנה על הנזקקים לשירותים המקצועיים של חבריה. כן היא חבה חובת נאמנות מיוחדת כלפי חבריה, עורכי הדין, שעיסוקם המקצועי מותנה בהשתייכותם אליה. על אופייה הכפול של הלשכה כנאמן הציבור עמד בית המשפט בבג"צ 2832/96 בנאי נ' המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, פד"י נ(2) 582, 592 (מפי השופט זמיר): "אכן, הלשכה היא נאמן הציבור. זוהי נאמנות כפולה... היא חבה נאמנות כלפי הציבור הרחב, שמכוחו היא קמה, ממנו היא קיבלה את סמכויותיה ולמענו היא פועלת... נוסף לנאמנות הכללית כלפי הציבור הרחב, היא חבה נאמנות מיוחדת כלפי חברי הלשכה". בין יתר סמכויותיה, הוענקה ללשכה גם הסמכות לשפוט את חבריה בדין משמעתי (ס' 2(3) לחוק). את סמכות השיפוט המשמעתי, על הלשכה להפעיל תוך מילוי חובת הנאמנות הכפולה שהיא חבה לציבור הרחב ולציבור עורכי הדין. עליה לפעול בענין זה להגנה על עניינו של ציבור הנזקקים לשירותי עורכי הדין, בצד שמירה על דמותה ומידותיה הראויות של המערכת המקצועית בעיני הציבור הרחב ועל האימון שהוא רוחש לעוסקים במקצוע. דין המשמעת מבקש לבחון האם דופי מוסרי שדבק במעשיו של אדם פוסל אותו לתקופת זמן או לצמיתות מלעסוק במקצוע מנקודת מבט ההגנה על ציבור הנזקקים לשירותי עריכת הדין. עורך דין המעורב בביצוע עבירה פלילית שיש עמה קלון פוגע באימון שהציבור רוחש לעוסקים במקצוע (על"ע 3467/00 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' צלטנר מיכאל, עו"ד פ"ד נו(2) 895, בעמ' 900; עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נב(5) 87, 93; עש"מ 356/96 פלוני נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם); על"ע 3866/95 עו"ד ברזל נ' הועד המחוזי; בג"צ 248/81 ווליס נ' ועד מחוזי, פד"י לז(3) 533, 540). תכלית הענישה המשמעתית בשמירה על התדמית הראויה של המערכת המקצועית ועל התיפקוד הראוי של העוסקים במקצוע שונה במהותה ממטרות הענישה הפלילית, המבקשת לאזן בין עניינו של הציבור בהגנה על שלומו ובטחונו לבין ענישת הפרט, הבנויה על שיקולים של גמול, הרתעה ושיקום. בצד כוחה של הלשכה בהשלטת מרותה על חבריה, עליה להגשים את מטרות הדין המשמעתי באורח מידתי ומאוזן. עליה לקדם בכך את טובת המערכת המקצועית הן מבחינת ההגנה על הלקוח, הן מבחינת השמירה על תדמיתו הכללית של המקצוע בעיני הציבור, והן מבחינת ההקפדה על זכויותיו המהותיות והדיוניות של עורך הדין. שילוב זה של מטרות העומד ביסוד דין המשמעת יש לקדם באורח מבוקר ותוך הפעלת שיקול דעת סביר. סעיף 75 לחוק – היקף תחולתו עבירות עורך דין שיש עימן קלון בתחום המקצוע ומחוצה לו 9. מבין סוגי עבירות משמעת של עורך דין המנויות בסעיף 61 לחוק, מגדיר סעיף קטן (3) כעבירת משמעת כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין. הוראה זו הינה כוללנית, ומתפרשת לא רק על התנהגות בלתי הולמת הקשורה בהתנהגותו של עורך הדין במסגרת מקצועו אלא גם על התנהגות החורגת מהעיסוק המקצועי, ככל שיש בה אי הלימות למעמדו של אדם כעורך דין. כדי להגן על מידת האימון שהציבור רוחש למקצוע עריכת הדין, על עורך דין לעמוד בנורמות התנהגות הולמות לא רק בתחום מקצועו אלא גם בדרך התנהגותו בכל מישורי החיים, והמבחן לצורך דין המשמעת הוא – האם יש בהתנהגותו משום פגיעה במעמדו כעורך דין (קלינג, שם, עמ' 495). משהורשע עורך-דין בעבירה, מוסמך בית הדין למשמעת מכח סעיף 75 להפעיל לגביו הליך עונשי אף בלא שיידרש לפן העובדתי הנוגע לעצם מעשה העבירה גופו, ובלבד שמצא כי העבירה נשוא ההרשעה נושאת עמה קלון. זהו בעיקרו הליך של ענישה שאינו נדרש לבירור עובדות הענין (קלינג, שם, עמ' 514). התפיסה שביסוד סעיף 75 הינה כי הפרת הדין הפלילי על ידי עורך הדין, מקום שכרוכה בכך חומרה מוסרית המגעת כדי קלון, אינה מתיישבת עם כבוד המקצוע, ואין נפקא מינה אם העבירה נעברה תוך מילוי התפקיד המקצועי של עורך הדין או מחוץ למסגרת זו. הליך זה מחיל נורמה משמעתית על עורך דין שדבק בו דופי מוסרי עקב עבירה פלילית שביצע שיש בה קלון, בשל הפגיעה בערכי המקצוע ובאימון שהציבור רוחש לו, ובלקוחות הנזקקים לשירותי עריכת דין. כדברי בית המשפט בעל"ע 4, 5, 7, 8 הועד המחוזי נ' עו"ד פלוני, פד"י מג(3) 475, 481 (מפי השופט גולדברג): "במרכז ההוראה שבסעיף 75 לחוק עומדת התפיסה כי מקצוע עריכת הדין אינו עולה בקנה אחד עם הפרת הדין. מי שנמנה על שורותיה של לשכת עורכי הדין והוא ממרה את פי החוק, ובמיוחד כשהוא עובר עבירה פלילית, הריהו פוגע גם בכבוד המקצוע ועקרונותיו. ואין נפקא מינה אם עבר את העבירה תוך שהוא ממלא את תפקידיו המקצועיים או מחוצה למסגרת זו. מכאן, שעל עורך דין שדבק בו רבב מוסרי חמור עקב עבירה פלילית שביצע, לא רק לשאת את עוונו בהליך הפלילי ככל עובר עבירה, אלא שבהיות התנהגות ברמה מוסרית כזאת פוגעת גם בערכי המקצוע, על בית הדין למשמעת להידרש להתנהגות כזאת בדרך שהותוותה בסעיף 75 לחוק". (ראה גם קלינג, שם, עמ' 515; השווה גם Hazard, Koniak, Cramton, The Law and Ethics of Lawyering, 3rd edition, 1999, p. 920; Wolfram, Modern Legal Ethics, 1986, p. 90-94 ) הליך משמעת על פי סעיף 75 מוגבל לענישה בעונשים המפורטים בסעיף 68 לחוק; קרי: אזהרה, נזיפה, קנס לקופת הלשכה, השעייה לתקופה קצובה עד 10 שנים, או הוצאה מן הלשכה. בהליך מסוג זה אין בית הדין מוסמך להטיל גם אמצעים עונשיים נוספים המפורטים בסעיף 69 לחוק שניתן להטילם בהליך משמעתי רגיל, הכוללים, בין היתר, גם אמצעים שנועדו להיטיב את נזקיו של מתלונן שנפגע מפעולת עורך הדין, למשל, הטלת חיוב הוצאות על הנאשם, השבת שכר טרחה שגבה, או תשלום פיצוי למתלונן או לאדם אחר שניזוק ממעשה העבירה (סעיף 69(2),(3) ו-(4)). אין זה ברור אם הגבלת האמצעים העונשיים בהליך ענישה על פי סעיף 75 הינה פרי מחשבה מדעת או השמטה בלתי מכוונת. מכל מקום, זהו המצב הנוהג, ומירווח הענישה על פיו מוגבל כאמור. תחולת סעיף 75 על חבר לשכה שפרש 10. הליך משמעת על פי סעיף 75 חל, כפשוטו, על "עורך דין שהורשע" בפסק סופי בשל עבירה פלילית שיש עמה קלון. פשט הכתב מניח כי הן מעשה העבירה והן ההרשעה התרחשו בעוד עורך הדין חבר בלשכה, ומכח השתייכותו הארגונית אליה חל עליו שיפוט המשמעת המחייב כל עוסק בעריכת דין מכח החוק. אולם, מה דינו של עורך דין שביצע את מעשה העבירה בעת היותו חבר לשכה אך פרש ממנה מרצונו בטרם הורשע בפסק סופי; האם כפוף הוא לדין המשמעת גם מקום שהורשע בעת שכבר לא נימנה על הלשכה? שאלה זו משיקה לשאלה כללית יותר – מהו היקף התפרשותו של דין המשמעת על חבר לשכה שפרש מרצונו, עד מתי ועד אנה יהיה כפוף לו, והאם מרות דיני המשמעת לאחר פרישה כאמור חלה רק ביחס להתנהגות עורך הדין בתחום המקצוע, או שמא היא מתפרשת גם על התנהגות פסולה שאינה קשורה בעיסוק המקצועי. והאם קיימת מיגבלת זמן כלשהי לנקיטת הליכי משמעת כנגד אדם שפרש מהלשכה בגין התנהגותו בעת שנמנה עדיין על שורות המקצוע. כפיפות חבר לשכה למרות הדין המשמעתי לאחר פקיעת חברותו 11. כאמור לעיל, דין המשמעת חל מעצם טיבו על חברי הארגון המקצועי ונועד להציב מערכת נורמות אשר תבטיח רמת התנהגות נאותה של עורך הדין בטיפולו המקצועי בענייני לקוחו ואשר יהא בה כדי לבסס יחס כבוד ואימון של הציבור כלפי העוסקים במקצוע. אך טבעי הדבר כי כללי המשמעת נועדו לחול בראש וראשונה על חברי הלשכה בעודם עורכי דין פעילים בה. לכאורה, אין עניינם של כללים אלה במי שפרש מלשכה מרצונו, ואשר שוב אינו נמנה על העוסקים במקצוע. לחבר לשכה אוטונומיה אישית להחליט בכל שלב על הפסקת חברותו בלשכה וחברותו תיפקע, על פי רצונו, מקום שהודיע ללשכה בכתב על פרישתו ממנה (סעיף 48(1) לחוק). אולם מבט נוסף לעבר עקרונות החוק מצביע על כי דין המשמעת של הלשכה עשוי ללוות אדם גם לאחר פרישתו מהמקצוע. סעיף 50 לחוק קובע: "מי שפרש מן הלשכה או שחברותו פקעה מסיבה אחרת, נשאר נתון למרות הלשכה בכל מה שאירע לפני פקיעת החברות; וכן רשאי הוא לגבות שכרו בעד שירותים שנתן לפני כן". משמעות הביטוי "נשאר נתון למרות הלשכה בכל מה שאירע לפני פקיעת החברות" מצביע על המשך כפיפותו של עורך דין שפרש מן המקצוע לדין המשמעת לכל אשר ארע בטרם פקעה חברותו. זרועו הארוכה של דין המשמעת מלווה אותו גם לאחר פרישתו מן הלשכה לגבי ענינים שהיה מעורב בהם בעת עיסוקו במקצוע ואשר מסיבה זו או אחרת לא נסתייע לפתוח לגביהם בהליכי משמעת או להשלימם בטרם פרש. ניתוק הזיקה בין עורך הדין ללשכה אינו מוחק את אשר אירע טרם פקיעת החברות, ומרות כללי המשמעת נותרים בתוקפם לגבי פעולותיו והתנהגותו של עורך הדין קודם לניתוק (על"ע 11/82 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' בן חרוץ, פד"י לח(2) 169, 173). חשיבות החלתם של הליכי משמעת לגבי אדם ששוב אינו נמנה על הארגון המקצועי והטעם שבהרחבת היקף התפרשותם של כללי המשמעת כאמור טמונה במספר מישורים: במישור האחד, מיצוי הליכי המשמעת ביחס לעורך דין שפרש בגין התנהגותו בעת ששימש במקצועו נועד בראש וראשונה לבטא את יחסה של הלשכה לתופעות של פגיעה בערכי המקצוע ובכבוד העוסקים בו ולשמור על אימון הציבור בטוהרו של העיסוק בעריכת דין. בענין זה פועלת הלשכה כנציגת הארגון המקצועי כולו ומשרתת אינטרס ציבורי בעל חשיבות. שלילת היכולת למצות את דין המשמעת עם עורך דין שפרש מרצונו היתה מותירה את מפתח הדין המשמעתי בידיו – רוצה, פורש מן הלשכה לפני שהיה סיפק לדון אותו, ונחלץ בכך מהשיפוט המשמעתי; רוצה – נותר חבר בלשכה, נחשף לשיפוטה, ועושה להוכחת צדקתו בדין המשמעתי. וכך, שיקולים שבאינטרס ציבורי אינם קושרים בין הפעלתם של כללי המשמעת על התנהגות פסולה של עורך דין לבין האקט החד-צדדי שנקט בו בעזיבת שורות המקצוע לאחר מעשה (על"ע 11/82 ועד מחוזי נ' בן חרוץ, פד"י לח(2) 169, 173; בד"א 20/79 פרקליט המדינה נ' פלוני, פדי"ם, כרך ב', עמ' 132). במישור האחר, החלת דין המשמעת על עורך דין שפרש נותנת מענה הולם גם למתלונן הפרטי שנפגע מפעולת עורך הדין בטרם פקעה חברותו בלשכה, ולא היה סיפק למצות את ההליכים בעניינו בטרם עזב את שורות המקצוע מרצונו. למתלונן הפרטי אין אמנם מעמד ישיר כקובל, אך הוא עשוי להניע את גלגלי הקובלנה המשמעתית באמצעות הגשת תלונתו. בסמכות בית הדין המשמעתי בהליך משמעת רגיל לענות לעניינו של המתלונן הפרטי על דרך הטלת אמצעים משמעתיים שונים על נאשם שהורשע למשל, תשלום הוצאות למתלונן, החזרת שכר טרחה שנגבה ביתר, או תשלום פיצוי למתלונן או לאדם אחר שניזוק בעבירה (סעיף 69(2), (3) ו-(4) לחוק). אין זה משורת הצדק לחסום את הנעתם של גלגלי הדין המשמעתי לצורך בירור תלונה של לקוח הטוען כי נגרם לו עוול מהתנהגות עורך הדין כלפיו רק כיוון שזה פרש ביוזמתו מן המקצוע בטרם היה סיפק בידי המתלונן להגיש תלונה או בטרם הספיקה מערכת התביעה המשמעתית לפתוח בהליך או לסיימו. אמנם, בהליך משמעת על פי סעיף 75 לא ניתן להטיל אמצעי ענישה המיטיבים עם המתלונן, אולם עובדה זו אינה גורעת מהאינטרס שיש לו לגבי הליכי משמעת אחרים, ומהענין שעשוי להיות לו גם בהליך על פי סעיף 75 בעצם הנעת גלגלי הקובלנה המשמעתית בנושא שבו הוא בעל אינטרס, אף שהאמצעים העונשיים בהליך זה מוגבלים, כאמור. הטלת מרות בדין המשמעת על חבר לשכה שפרש עונה, איפוא, לאינטרס הציבורי הכללי ולעניינו של המתלונן הפרטי, כאחד. לבד מקיומו של אינטרס להחיל את כללי המשמעת על עורך דין שפרש בין בשל הערך הציבורי שבדבר ובין בשל הצורך להגן על המתלונן הפרטי, יש להליך המשמעת לאחר פרישת חבר משמעויות מעשיות ומשפטיות שונות. למשל, לענין היכולת לחדש חברות בלשכה לאחר פקיעת החברות בה, מאבחן החוק בין חידוש חברות של מי שפרש מרצונו, לבין חידוש חברות של מי שהוצא מן הלשכה בעקבות דין משמעתי שהתנהל נגדו בעבר. ביחס למי שפרש מרצונו ומבקש לחזור לשורות המקצוע, מנועה הלשכה מלסרב לחדש את חברותו על בסיס עובדות או הרשעה שארעו בטרם פקיעת החברות (סיפא לסעיף 51 לחוק). לעומת זאת, מי שהוצא מן הלשכה, מנוע מלבקש חידוש חברותו לפני חלוף עשר שנים מיום הוצאתו, וללשכה נתון שיקול דעת רחב אם להסכים לחידוש החברות או לסרב לו (סעיף 52 לחוק). אבחנה זו מצביעה על החשיבות שעשויה להיות בהטלת אמצעי עונשי של הוצאה מן הלשכה גם על מי שפרש מרצונו לצורך הליך חידוש החברות והחזרה לעיסוק במקצוע. השלכה נוספת לדיון משמעתי והטלת עונש של הוצאה מן הלשכה מתבטאת בהוראה האוסרת על עורך דין להעסיק אדם שהוצא מן הלשכה כעובד במשרדו אלא בהיתר מיוחד. מי שפרש מרצון ולא הוצא מהלשכה בעקבות דיון משמעתי, לא יכנס, מן הסתם, לגדר האיסור שבהוראה זו (סעיף 59 לחוק). לקשר הקיים בין פרישת עורך דין מלשכת עורכי הדין לבין הדיון המשמעתי נגדו ראה גם: Resignation of Attorney as Member of Bar (1957) 54 A.L.R. 2d p. 1280 הרעיון בדבר תחולתם של כללי משמעת על מי שפרש מארגון מקצועי ביחס להתנהגותו טרם פרישתו אינו זר למשפט. כך, למשל, קובע סעיף 66 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963, כי מותר לפתוח בהליך משמעת כנגד עובד מדינה שפרש, ובלבד שהתובענה תוגש בתוך שנתיים מיום הפרישה או תוך שנה מסיום חקירת המשטרה או הדיון הפלילי, לפי המאוחר. הסדר דומה מצוי בסעיף 182(ב) לחוק הספנות (ימאים), תשל"ג-1973, המאפשר פתיחת הליכי משמעת כנגד ימאי שפרש, ובלבד שהקובלנה הוגשה תוך תקופת שירותו או שישים יום לאחר פרישתו. הוראות אלה נועדו לשמור על הזיקה שבין הארגון לבין חבר שפרש בכל הקשור להתנהגותו ופעולותיו טרם עזיבתו. היקף דין המשמעת החל על חבר שפרש 12. כללי המשמעת המחייבים עורך דין חבר לשכה בנויים מעבירות משמעת הנוגעות לעיסוקו המקצועי וכן מהתנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע, שאינה קשורה בהכרח בעבודתו כעורך דין. שאלה היא האם דין המשמעת חל במלוא היקפו על חבר לשכה שפרש ביחס לארועים שארעו טרם פרישתו או שמא חל הוא על ענינים הקשורים בעיסוקו המקצועי בלבד, ומוציא ענינים אחרים. סעיף 50 לחוק, על פי לשונו, מדבר באורח כללי בהחלת מרות הלשכה על חבר שפרש, ואינו מותח אבחנה כלשהי בהחלת דין המשמעת בין סוגי עבירות משמעת שעבר החבר טרם פרישתו. מכאן, ניתן להניח, כי לא היתה כוונה להגביל בדרך כלשהי את היקף דיני המשמעת החלים על חבר שפרש, אלא להחילם עליו במלוא רוחב התפרשותם. תכליתם של דיני המשמעת להגן על כבוד המקצוע בעיני הציבור ולתת מענה לפגיעתו של הפרט המתלונן, מצדיקים, כשלעצמם, את המסקנה כי דין המשמעת על כל גווניו חל על חבר לשכה שפרש ביחס להתנהגותו טרם פרישתו. מרות דין המשמעת על עורך דין שפרש מן הלשכה לאחר שביצע עבירה שיש עמה קלון ובטרם הורשע 13. תחולתו הרחבה של סעיף 50 לחוק, על מיגוון תכליותיו, בשילובו עם הוראות סעיף 75 לחוק, מביאים למסקנה כי ניתן להפעיל הליך משמעתי-עונשי על עורך דין שפרש מעיסוקו ביחס לעבירה שיש עמה קלון שעבר בעת היותו חבר לשכה, גם אם הרשעתו הסופית התרחשה לאחר פרישתו. הצורך להגן באמצעות הליך משמעתי מפני פגיעה בכבוד המקצוע ובדמות ציבור העוסקים בו, מתמקד על פי טיבו, בעצם ביצוע המעשה הפלילי הנושא דופי מוסרי, ולאו דוקא בגורם ההרשעה. תכלית זו עומדת ביסוד הפרשנות הרחבה שיש לתת להוראות סעיפים 75 ו-50 לחוק, כאמור. מגבלות הזמן לנקיטת הליך משמעת כנגד חבר לשכה שפרש 14. לאכיפתם של דיני המשמעת על עורך דין חבר לשכה לא נקבעו מגבלות של זמן בחוק. הוא הדין ביחס להליכי משמעת בעניינו של עורך דין שפרש מהלשכה. בעבר נדונה בבית משפט זה השאלה האם דיני המשמעת של לשכת עורכי הדין כפופים לדיני ההתיישנות. שאלה זו ישימה גם ביחס למי שפרש מן הלשכה. בענין זה נפסק כי אין דיני ההתיישנות חלים על הליכי משמעת בהעדר הסדר סטטוטורי מפורש בענין זה (על"ע 2/72 וינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י כז(2) 314). בענין על"ע 18/84 כרמי נ' פרקליט המדינה (פד"י מד(1), 353), הובהרה עמדת בית המשפט בענין זה (מפי השופט אלון) (עמ' 361-2): "לאחר העיון באתי למסקנה, שאין דיני ההתיישנות חלים לענין עבירות משמעתיות לפי חוק לשכת עורכי הדין, ושני טעמים לדבר: האחד – השמטת מוסד ההתיישנות לענין העבירות המשמעתיות האמורות יש בה משום הסדר שלילי, בבחינת דבר המחוקק שלא להחיל את דיני ההתיישנות על עבירות אלה; אין בהשמטה זו משום לאקונה, ואין אנו רשאים, ואף אין אנו יכולים, לחדש, בדרך החקיקה השיפוטית, את מוסד התיישנות העבירות המשמעתיות לפי חוק לשכת עורכי הדין. והטעם השני – אף לגופו של דבר, טעם יש, ולפחות מקצת טעם יש, שלא להחיל את מוסד ההתיישנות על עבירות משמעתיות אלה מבחינת טיבן ואופיין של עבירות אלה". (ראה גם על"ע 14/84 ועד מחוזי נ' קובלר, פד"י לח(2) 207, 211-12). בית המשפט ניתח באותו ענין סוגים שונים של עבירות משמעת בגופים שונים, ציבוריים ומקצועיים, והסיק מניתוח זה מסקנות ביחס למידת הצורך בהסדר התיישנות לגביהן: סוג אחד הוא עבירות משמעת שתכליתן העיקרית שמירה על תדמיתה הראוייה של הרשות הציבורית בעיני הציבור, כמו למשל בשירות המדינה או באחת מרשויותיה; סוג שני הוא עבירות משמעת שעניינן שמירה על רמתו וייחודו של העיסוק המקצועי, עליהן נמנה דין המשמעת בלשכת עורכי הדין. אשר לסוג הראשון של עבירות משמעת, בעניינו נמצא לרוב בחקיקה הסדר הגבלת זמן להפעלת דין המשמעת. הגבלת זמן זו נועדה להבטיח את האפקטיביות של הליך המשמעת, אשר לאחר חלוף הזמן עשוי להפוך למיותר, ואף למזיק (דברי הנשיא שמגר בעש"מ 5/85 מדינת ישראל נ' מגדלני, פד"י לט(3) 334, 335). טעם זה אינו ישים באותה מידה לעבירות משמעת מהסוג השני הקשורות בעיסוק מקצועי ועניינן בהתנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע. בעניינן, חלוף העיתים אינו מרפא את הדופי שדבק באיש המקצוע, ואינו הופך אותו ראוי לחזור ולהצטרף לשורות הארגון המקצועי (פרשת כרמי, שם, עמ' 364). בעבירות מסוג זה אין, לרוב, דין התיישנות סטטוטורי, ומצב דברים זה חל על ענייננו. אף שדין התיישנות סטטוטורי אינו חל על כללי המשמעת של לשכת עורכי הדין, בית המשפט היה ער לקושי שבהעדר מגבלת זמן כלשהי לאכיפתם של דיני המשמעת. הוא נתן דעתו לאי הצדק העלול להיגרם לעורך דין שננקט נגדו הליך משמעת לאחר חלוף זמן. את לבטיו הוא ביטא בדברים הבאים (פרשת כרמי, שם, עמ' 366-7): "אכן, גם לאחר כל אלה, עדיין יש מקום להרהר בדבר, אם אכן מצב מצוי זה מצב רצוי הוא לענין כל עבירה משמעתית ולענין כל תקופת זמן שהיא, וכבר רמזתי על כך לעיל. טעם יש בטענה, שאין כל היגיון בכך שדווקא עבירות משמעתיות על פי חוק לשכת עורכי הדין לא יתיישנו לעולם, שעה שכל עבירה פלילית אחרת, ותהא חמורה ביותר, מתיישנת בבוא השעה, גם אם שעה ארוכה היא. אמנם, כאמור, אין בחלוף העתים כדי להפוך עורך דין שסרח לעורך דין הראוי לעסוק במקצועו, אבל האם אמנם אין עבירה משמעתית ראויה להתיישן ולהישכח, למען היחיד ולמען הציבור, כפי שנאמר לעיל, גם אם עבר זמן רב מביצועה? וכי כל עבירה משמעתית, קלה כחמורה, דין אחד לה, וזו כזו אינה ראויה שתתיישן? מן הראוי שהמחוקק ייתן דעתו על כל אלה. כבר אמרנו לעיל, כי במקרים מיוחדים יוכל עורך דין, אשר הוגשה כנגדו קובלנה משמעתית לאחר חלוף זמן בלתי סביר, לטעון, שיש בכך משום הכבדה ומניעה של בירור הוגן של הקובלנה... אך אין בכך בלבד כדי להביא בעיה זו על פתרונה המלא, דבר שיכול שיבוא אך ורק בהתערבות מעשה המחוקק". אף שדיני התיישנות סטטוטוריים אינם חלים על הליכי משמעת בלשכת עורכי הדין, בין לגבי עורך דין חבר לשכה, ובין לגבי חבר שפרש, אכיפתם של כללי המשמעת בידי הגורם המוסמך כפופה לעקרונות כלליים של המשפט הציבורי ובהם – חובת תום לב, סבירות, מניעות, שיהוי, ואפשר גם הגנה מן הצדק. הגורם המניע את גלגלי הדיון המשמעתי הינו ה"קובל". הקובל הוא גוף ציבורי – ועד מרכזי או ועד מחוזי של לשכת עורכי הדין או היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה (סעיף 63 לחוק). גורמים אלה מפעילים את סמכותם בתחום המשפט הציבורי וכפופים לאמות מידה בסיסיות הקבועות בו, בין היתר, ביחס ליוזמה שהם נוקטים בהגשת קובלנה משמעתית. עקרונות אלה מתחום המשפט הציבורי עשויים להיות בעלי משמעות, בין היתר, בתחימת מסגרות זמן סבירות לנקיטת הליכי משמעת כנגד עורך דין שפשע, כדי להבטיח, מצד אחד, הגשמת תכליות הדין המשמעתי, ומצד שני – לשמור על קיום הליך הוגן ומניעת עיוות דין ופגיעה בלתי ראויה בנאשם, הכל כעולה מנסיבותיו המיוחדות של הענין. נבחן מצבים אלה. חובת תום לב וסבירות בהפעלת דיני המשמעת; תחולת עקרונות השיהוי וההגנה מן הצדק 15. על הקובל בדין המשמעתי על פי חוק לשכת עורכי הדין להפעיל את הליך המשמעת בכפיפות לעקרונות תום הלב. עקרונות אלה חלים על כל מתדיין בהליך אזרחי (בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פד"י לה(3) 449, 461; רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי; רע"א 2413/02 לוקרנו, חברה להשקעות בע"מ נ' קבוצת כינרת; ד. שוורץ, תחולתו של עקרון תום הלב בסדר הדין האזרחי, עיוני משפט כא(תשנ"ח), עמ' 328; ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, 1999, עמ' 22 עמ' 47). הדעת נותנת כי עקרונות אלה יחולו, מקל וחומר, על הקובל הציבורי, המייצג בנקיטת ההליך את האינטרס הציבורי. כזה הוא הקובל בדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין. (בג"צ 8242/99 עו"ד אורון נ' ועד מחוז תל-אביב, פד"י נג(5) 602, 604). לא הרי טיבו ותכליתו של ההליך הפלילי כזה של הדין המשמעתי. הליך פלילי נועד לקבוע אם נאשם עבר על החוק ואם ראוי הוא לענישה. מטרתו העיקרית של דין המשמעת איננה לענוש את העבריין אלא לקבוע באיזו מידה הוא עודנו ראוי לאימון הציבור בעיסוקו המקצועי. (בג"צ 13/57 צימוקין נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, פד"י י"א 856; עש"מ 356/96 פלוני נ' נציבות שירות המדינה, תק' על' 96 (1) 144). אולם גם אם תכליתו העיקרית של הליך המשמעת היא להגן על התדמית הראויה והתיפקוד הנאות של השירות המקצועי, גם מאחוריו ניצב אדם העומד למשפט ונתון לביקורתו של גוף שיפוטי, העלול להיפגע מעצם ההליך ומהעונש העלול להיות מושת עליו. גם הוא זכאי להליך שיפוטי תקין והוגן בעניינו. תקינותו של ההליך תלויה, בין היתר, באופי ובטיב היוזמה הננקטת על ידי הקובל בהגשת הקובלנה המשמעתית. מועד פתיחתם של הליכי משמעת כנגד עורך דין עשוי להשליך במישרין על שאלת תקינותם והגינותם של ההליכים במקרה נתון. הקובל בדין המשמעתי מחוייב מכח המשפט הציבורי בהפעלת סמכויותיו בתוך זמן סביר, והדבר נבחן בכל מקרה על פי נסיבותיו. (השווה סעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 ; זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב, 716-18). סבירות הליכי משמעת מבחינת עיתויים עומדת לבחינה מהיבט דיני השיהוי שמקורם במשפט הציבורי, ומדיני ההגנה מן הצדק, השאולים מן המשפט הפלילי. שיהוי 16. המשפט הציבורי מכיר בטענת השיהוי כטענת הגנה כנגד פתיחת הליך שיפוטי באיחור. טענה זו נטענת, על פי רוב, בהעדר תקופת התיישנות סטטוטורית. היא נשענת על שלושה יסודות: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי והפגיעה בשלטון החוק. היסוד הראשון מתמקד בבחינת התנהגות יוזם ההליך ובשאלה באיזו מידה מצביעה התנהגותו על ויתור על זכותו לפנות לערכאות. זהו השיהוי הסובייקטיבי. עניינו של השיהוי האובייקטיבי בבחינה באיזו מידה משפיע מעבר הזמן על האינטרסים הלגיטימיים של בעל הדין, או צד שלישי; במסגרת היסוד השלישי, נבחנת מידת הפגיעה הצפויה בשלטון החוק אם תיחסם יכולתו של העותר להביא בפני בית המשפט את עתירתו להכרעה ( עמ"מ 7142/01 ועדה מקומית לתכנון ובניה חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פד"י נו(3) 673, 679; בג"צ 5682/02 פלוני נ' ראש ממשלת ישראל; עע"ם 1975/01 ועדה מקומית לתכנון ובניה נ' רובינשטיין, פסקה 4; ע"א 6805/99 תלמוד תורה וישיבה גדולה עץ החיים בירושלים נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה, פד"י נז(5) 433, 448). איזון בין שלושת יסודות אלה, תוך שיקלול משקלם היחסי, יקבע האם תידון עתירה שהוגשה באיחור לגופה או שמא תידחה על הסף מחמת שיהוי. לאיזון האמור התייחס בית המשפט בדברים הבאים: "השאלה אם בסופו של דבר תידחה עתירה בטענת שיהוי תוכרע על יסוד איזון בין שלושת היסודות השונים וייחוס המשקל היחסי לכל אחד מהם בנסיבות הענין הנתון, ביחוד תוך קביעת היחס בין מידת הפגיעה באינטרסים של היחיד או הציבור לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק. פגיעה כזו נשקלת אף מעבר לעניינם של הצדדים הישירים לעתירה, מתוך מבט כללי ורחב בדבר הצורך להעמיד את מעשי המינהל במבחן הביקורת כדי להבטיח שמירה על החוק ותקינות הסדר הציבורי" (פרשת ישיבת עץ חיים, שם, עמ' 448-9). עקרונות אלה חלים, דרך כלל, על שיהוי במשפט המינהלי. הם חלים, על פי הגיונם ומהותם, גם על הקובל בדין המשמעת של לשכת עורכי הדין בדרך הפעלת סמכויותיו. בנקיטת יוזמה לפתיחת הליכי משמעת כנגד עורך דין, על הקובל לאזן בין היסודות השונים המצריכים התייחסות ביחס לגורם השיהוי – השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי, ועוצמת החשש לפגיעה בשלטון החוק אם ההליך המשמעתי לא יינקט. על הקובל לשקלל את נתון מעבר הזמן שהתרחש מאז נמסרו בידיו כל האמצעים הנדרשים לצורך נקיטת הליך המשמעת; את הנתון בדבר ההיקף ואופי הפגיעה הצפויה בעורך הדין הנאשם כתוצאה מהאיחור בנקיטת ההליך, ואת חומרת הפגיעה הצפויה באינטרס הציבורי הכללי ובערך השמירה על כבוד המקצוע באם לא יינקט הליך המשמעת עקב הזמן הרב שחלף. בתי המשפט העלו בעבר אפשרות כי הליך משמעת יבוטל במקרה מסוים מקום שמבחינת שורת הצדק לא ניתן לברר קובלנה באופן הוגן עקב מעבר הזמן בשל קושי להתגונן ולאסוף ראיות (פרשת עו"ד וינברג, שם, עמ' 318-319); במקרים אחרים ראה בית המשפט במעבר הזמן עילה להפחתה ניכרת בענישה המשמעתית (על"ע 4/79 יצחק דוד, עו"ד נ' בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין, פד"י לד(1) 153). באותו מקרה נענש הנאשם בדין משמעתי בשנת 1978 על מעשים שנעשו ב-1965 ו-1969, אף שהקובלנות עצמן הוגשו ב-1968 וב-1971. אמר על כך בית המשפט (שם, עמ' 155): "בדרך כלל ניתן לומר שהענשת אדם על עבירה זמן כה רב אחרי ביצועה דבר אבסורדי הוא. ב"דרך כלל" אמרתי, שכן אפשר להעלות על הדעת מקרה של עבירה המעידה על מבצעה (למשל) כאדם כה מושחת שלא יכירנו מקומו במקצוע זה ומן הדין להוציאו מהלשכה לעולם ועד (הכל בכפוף לסעיף 52 לחוק). במקרה כזה יתכן שאף השיהוי הרב אינו עילה להמתקת הדין, ואפשר רק לומר לו לעורך דין כזה שנתמזל לו מזלו שלא נפסל עד כה מלעסוק בעריכת דין. ואילו במקרה דנן, על אף חומרתו הרבה, לא שוכנענו כי העבירות שבוצעו לפני 10 ו – 14 שנים מן ההכרח שיפסלו את העותר מלשמש כעורך-דין כיום. הוא היה, בשעתו, ראוי לענישה, ואין בידינו לומר כי השעיה ל- 18 חודשים היתה מוגזמת בחומרתה. אך הזמן הרב שעבר וההפסקות המרובות שחלו ללא הצדק הפכו את הדיון המשמעתי לחוכא ואטלולא ולדיון שנכשל. במקרה שלפנינו נראה, איפוא, כי בשלב הנוכחי שוב אין טעם בהשעייה". עונש ההשעייה באותו ענין הומר לעונש של נזיפה. במקרה אחר בו דובר בדין משמעתי של רופא שרשיונו הותלה 12 שנה לאחר הארוע קבע בבית משפט זה כי יש להמיר את עונש ההתלייה בעונש של נזיפה. נמתחה ביקורת קשה על השיהוי בנקיטת הליכי המשמעת שמקורו בהתנהגות הרשות הציבורית בלבד. בצד ההכרה בחשיבות דין המשמעת להבטחת השמירה על כללי זהירות והתנהגות נאותה, הדגיש בית המשפט כי דוקא צורך זה מחייב נקיטת הליכים משמעתיים בהקדם, כדי שיסוד ההרתעה והמניעה הטמון בהם לא יאבד ממשקלו ומתוקפו (ע"א 2595/96 ד"ר אהרן מוסקונה נ' שר הבריאות, תק' על' 96(3) 146 (פסקאות 2 ו-3). יש לומר, איפוא, כי מעבר הזמן בין מועד הארוע המשמש נושא לדין משמעתי לבין מועד נקיטת הליך המשמעת בגין אותו ארוע, מהווה גורם בעל משמעות משפטית אף בהעדר תקופת התיישנות סטטוטורית התוחמת באורח מובנה את המועד להגשת הקובלנה. מגיש הקובלנה, בהיותו גוף ציבורי, כפוף לדיני השיהוי מתחום המשפט הציבורי בהפעלת סמכותו להגשת קובלנה. היקף חלותם של דינים אלה על מקרה נתון הינו פרי איזונים תלויי-נסיבות הענין. הגנה מן הצדק 17. רעיון השיהוי במשפט הציבורי משתלב בעקרון "ההגנה מן הצדק", שמקורו במשפט הפלילי, והישים, בשינויים המחוייבים, גם לדין המשמעתי. עקרון ההגנה מן הצדק נועד במהותו לתת כח בידי בית המשפט לבטל אישום פלילי כנגד אדם מקום שהגשתו לוקה באי סבירות קיצונית הגובלת בפגיעה באמות מידה בסיסיות של צדק והגינות כלפי הנאשם. טענת ההגנה מן הצדק מבוססת, בין על אדנים של השתק, ובין על שיקולים של צדק. תוצאותיה של הגנה זו הן כי נאשם לא יועמד לדין פלילי, במנותק משאלת אשמתו או חפותו. היא מקנה שיקול דעת לבית המשפט לעכב את הליכי המשפט מקום שלא ניתן לתת לנאשם משפט הוגן, או מקום שיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות. הגנה זו תחול במשורה, בנסיבות חריגות ובעלות עוצמה ומשקל מיוחד. בע"פ 2910/99 יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י נ(2) 221, 359-360) נדונה ההגנה מן הצדק, ואלו דבריו של בית המשפט, שם, בעמ' 370: "קבלתה של תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי באמצעות העקרון הידוע של "הגנה מן הצדק".... נשענת על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לבית המשפט במדינת ישראל שיקול דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע... הוא מבחן "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובענייני דיומא סתם". (ראו עוד ע"פ 6471/00 הרשפי נ' מדינת ישראל, פד"י נו(3) 756; בג"צ 1563/96 עו"ד כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י נה(1) 529; בג"צ 5319/97 קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פד"י נא(5) 67; ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פד"י נה(2) 150, 214; ז' סגל וא. זמיר, הגנות מן הצדק כיסוד לביטול אישום – על קו התפר בין המשפט הפלילי למשפט הציבורי, הפרקליט 2003, כרך מז, חוברת א', עמ' 42; ישגב נקדימון, הגנה מן הצדק, 2003; ב. אוקון, ע' שחם, הליך ראוי ועיכוב הליכים שיפוטי, המשפט, כרך ג', תשנ"ו, עמ' 265; ת.פ. 1615/95 ( בימ"ש שלום קרית-גת) מדינת ישראל נ' נ' שלוי ובניו). אחד המצבים העשויים להצמיח טענת הגנה מן הצדק בפי נאשם הוא שיהוי ניכר בהגשת כתב אישום אף שלא חלפה תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, מקום שניהול משפט לאחר זמן רב עלול, בנסיבות הענין, לפגוע פגיעה חמורה ביכולתו של אדם להתגונן או עלול לעמוד בסתירה עמוקה לחובת הצדק וההגינות המתחייבים מניהול הליך פלילי תקין. "החלטה להגיש כתב אישום חרף חלוף זמן רב מעת ביצוע העבירות הנטענות, עשויה להיחשב כמעשה של בחירה באמצעי לא ראוי, בהעדר יחס סביר בין התועלת לציבור בנקיטתו לבין הנזק לפרט". (דברי סגל וזמיר במאמרם, שם, עמ' 73). רעיון ההגנה מן הצדק, במהותו, ישים גם להליך המשמעת. אף שתכליתם של דיני המשמעת אינה חופפת במלואה את תכלית ההליכים הפליליים, הרי גם במוקד הליכי המשמעת עומד אדם הנותן דין על מעשיו. התנהגותו עומדת למבחן בראי כללי המשמעת המחייבים בארגון המקצועי שהוא משתייך אליו. אם יורשע, הוא צפוי לענישה משמעתית העלולה להיות הרת-משמעויות בחייו ובהמשך דרכו המקצועית. גם אדם העומד לדין משמעת זכאי להגנה מן הצדק, אם ובמידה שההליך הננקט נגדו עומד בסתירה בולטת לדרישות הצדק וההגינות, ואף בלא קשר הכרחי לשאלת עצם אחריותו להפרת כללי המשמעת. גם בתחום זה, כבמישור הפלילי, ההיזקקות לטענה זו תוגבל למקרים קיצוניים וחריגים בלבד, ולא תיעשה כענין של יום ביומו. גם במסגרתה יידרש איזון ראוי בין עוצמת הפגיעה בנאשם עקב ההליך הלקוי לבין כובד משקלו של האינטרס הציבורי במיצוי הדין המשמעתי עמו. (להתייחסות בית המשפט להחלת הגנה מן הצדק בהליכי משמעת, אף בלא להכריע בסוגיה זו, ראו בג"צ 503/98 בן חיים נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין; עש"מ 7113/02 מדינת ישראל נ' שחר לוי, פד"י נז(3) 817, 847). מן הכלל אל הפרט 18. בעת היותו עורך דין, ביצע המערער את העבירה החמורה מכל – רצח אדם בכוונה תחילה. זוהי עבירה שיש עמה קלון מוסרי עמוק. כשנה לאחר ביצוע העבירה הודיע המערער בכתב ללשכה על פרישתו ממנה. על פי הוראות סעיף 48(1) לחוק, חברותו בלשכה פקעה מכח הודעה זו. הרשעתו בפסק סופי בדין הפלילי התרחשה לאחר פקיעת חברות המערער בלשכה. משילוב הוראות סעיפים 50 ו-75 לחוק יש בסמכות קובל לפתוח בהליך משמעת נגד עורך דין שפרש מן הלשכה בגין עבירה שיש עמה קלון שעבר בעת שנימנה על הלשכה, הגם שהרשעתו בדין ארעה לאחר פקיעת חברותו. אף שהיו בידי הועד המחוזי כקובל מלוא האמצעים לנקוט בהליך משמעת על פי סעיף 75 לאחר הרשעתו הסופית של המערער ביולי 1987, הוא המתין בחיבוק ידיים שנים רבות ולא נקט כל פעולה, ורק באוקטובר 1996 יזם לראשונה הליך משמעת במטרה להביא להטלת עונש של הוצאה מן הלשכה על המערער בגין העבירה בה הורשע. במועד זה חלפו, כבר 9 שנים מאז הפסק המרשיע הסופי וכ-13 שנים ממועד ביצוע העבירה, בלא שנמצא טעם העשוי להסביר או לתרץ את השיהוי הרב שחל בפתיחת הליך המשמעת. נסיבות ענין זה חושפות שיהוי חמור בהליך המשמעת שננקט על ידי הועד המחוזי כנגד המערער. השתהותו של הקובל במשך שנים רבות עד לנקיטת ההליך חורגת באופן קיצוני מאמות מידה סבירות המתחייבות באכיפת דין המשמעת, ויש בה כדי לפגוע בעיקרי הצדק וההגינות הנדרשים לקיום הליך משמעת. שיהוי כזה, שאין בצידו כל הצדק סביר, פוגע בתכליתו של דין המשמעת לאכוף נורמות התנהגות ראויות בסמיכות ככל האפשר לארוע נשוא המשפט. הוא אינו מתיישב עם חובת הרשות הציבורית למצות תוך זמן סביר את סמכותה לנקוט בהליכים נגד נאשם כאשר מלוא האמצעים נתונים בידיה. טמונה בכך פגיעה בנאשם הזכאי לצפות, בלא קשר לטיב העבירה שעבר, כי לא ייחשף במשך שנים רבות וללא גבול לאיומם של הליכים משפטיים שטרם ננקטו נגדו, התלויים כחרב מתהפכת על צווארו. הוא זכאי לכך שהליכי משמעת בעניינו יינקטו תוך זמן סביר ולא יושהו עד אין קץ. הוא זכאי לצפות לכך כי לאחר שנים רבות של ישיבה בכלא ישאר גם בנתיב חייו שביב של תקוה וסיכוי לשיקום ולחיים חדשים. ציפייה זו נתונה גם למי שעבר את הנוראה שבעבירות. וכך, דין השיהוי החל במשפט הציבורי על עותר המגיש באיחור את עתירתו כנגד הרשות הציבורית חל, בשינויים המחוייבים, גם בעניינה של הרשות הציבורית המשתהה היא עצמה בהליכים שהיא נוקטת כנגד האזרח. בצד השיהוי והפגיעה בזכויות הנאשם, יש לבחון האם בנסיבות הענין אי מיצויים של ההליכים עלול להוות פגיעה חמורה בשלטון החוק, העשויה בנסיבות מסוימות מטעמים שבאינטרס ציבורי כללי, להצדיק את ניהולו של הליך המשמעת חרף עינוי הדין שנגרם. במקרה שלפנינו, באיזון בין שיקולי הפגיעה בפרט לעומת האינטרס הציבורי הכללי שבאכיפת דין המשמעת, נוטה הכף לזכות הנאשם. הליך משמעת על פי סעיף 75 נועד, בין היתר, להביא להוצאה מהלשכה של עורך דין שהורשע בעבירה שיש עמה קלון. יש לכך חשיבות ציבורית מיוחדת מקום שמדובר בעורך דין פעיל הנימנה על השירות המקצועי ומסכן בהמשך עיסוקו המקצועי את עניינם של הלקוחות, ועלול לפגוע בתדמיתו של המקצוע בעיני הציבור הרחב. חשיבות מועטה יותר יש להליך משמעת כזה מקום שעורך הדין פרש ביוזמתו מן הלשכה קודם לכן ושוב אינו עוסק במקצוע. אמנם, גם להליך משמעת כזה נודע ערך ציבורי מבחינת השמירה על תדמית המקצוע בעיני הציבור, ויש לכך אף השלכה מעשית במספר הקשרים (למשל לענין חידוש חברות בלשכה, והעסקת עורך דין שהוצא מן הלשכה כעובד במשרד עורכי דין). אולם המטרה העיקרית של הוצאה מן הלשכה – קטיעת המשך עיסוקו של הנאשם במקצוע עריכת הדין – אינה קיימת במקרה זה, משהנאשם בלאו הכי אינו נמנה על שורות המקצוע מבחירתו הוא. שיקלולם של אינטרס הנאשם בקיום הליך משמעת הוגן תוך זמן סביר מחד, אל מול אינטרס הציבור במיצוי דיני המשמעת וקיום שלטון החוק מנגד, מציב נקודת איזון שונה בשני המצבים המתוארים לעיל. במקרה הראשון, משקלו של השיהוי עשוי להיות פחות ביחס לאינטרס הציבור באכיפת דין המשמעת. לא כך הוא במקרה השני. אינטרס אכיפת הדין עשוי בנסיבות אלה לסגת מפני הצורך להגן על זכויותיו הדיוניות של נאשם מקום ששיהוי כבד בנקיטת ההליכים נגדו עלול לפגום בהגינות הדיון ובמראית פני הצדק, כאשר הנאשם בלאו הכי אינו נמנה כבר על שורות המקצוע. ענייננו נכנס לגדרו של המקרה האחרון. המערער פרש ביוזמתו מהלשכה לפני שנים רבות ושוב אינו נמנה על ציבור עורכי הדין. פרישתו ניתקה את זיקתו ללשכת עורכי הדין. יש בכך כדי למנוע ממנו מלחזור ולעסוק במקצוע ועובדה זו מרחיקה אותו מציבור עורכי הדין ומקטינה את פגיעתו בתדמית המקצוע. בהליך המשמעת המתנהל כיום לצורך הוצאת המערער מהלשכה, אין כדי לשנות באופן מעשי את מצב הדברים העובדתי השורר בלאו הכי מבחינת זיקתו לארגון המקצועי. בתנאים אלה, הערך ההצהרתי שבהליך המשמעת, שעיקרו בהוקעת הלשכה את מעשהו של המערער –מאבד ממשקלו, ותכליתו של ההליך למנוע מהמערער מלעסוק בעריכת דין בלאו הכי נתייתרה. שנית, לענין חידוש החברות בלשכה, לגביה עשויה להיות משמעות משפטית לאקט ההוצאה מן הלשכה, המערער הצהיר בבית המשפט כי אינו מתכוון לבקש אי פעם את חידוש חברותו בלשכה. מכאן, שגם מבחינה זו אין להליך המשמעת משקל רב. אם יבקש חידוש חברות, יחול על הענין סעיף 51 לחוק, אשר אינו מונע על פי הסיפא לו, להתחשב בהרשעת המערער שהתרחשה לאחר פקיעת חברותו בלשכה. טענת הועד המחוזי כי בהעדר אקט משמעתי – עונשי של הוצאה מן הלשכה לא יחול איסור על עורך דין להעסיק את המערער כעובד במשרד עורכי דין גם היא אינה נושאת משקל מכריע המצדיק נקיטה בהליך משמעת בנסיבות מקרה זה. אכן, בלא הוצאה מן הלשכה, אפשר ולא יחול האיסור שבסעיף 59 לחוק על העסקת המערער כעובד במשרד עורכי דין. אולם אין להוציא מכלל אפשרות, כי לרשות הלשכה עומדים אמצעי משמעת אחרים לצורך התמודדות עם תופעת העסקה כזו, באם אמנם תתרחש הלכה למעשה ובמידה שהלשכה תתנגד לה. מנגד, אין להתעלם בהקשר זה מחשיבותו של ערך השיקום והריהביליטציה של נאשם שריצה את עונשו, אף שהעבירה אותה ביצע היא חמורה ביותר (השווה סעיף 52 לחוק; על"ע 3761/00 קוסטין נ' לשכת עורכי הדין, פד"י נו(2) 227, 232; ש.ז. פלר, הריהביליטציה – מוסד משפטי מיוחד מחוייב המציאות, משפטים א' 497, 499). הפתח לריהביליטציה לא נסגר כליל אף בפני מי שביצע עבירה של רצח (חוק המרשם הפלילי, התשמ"א-1987, סעיף 18; הצעת חוק המרשם הפלילי, התשל"ה-1975, הצ"ח התשל"ה, עמ' 305; בג"צ 89/01 ועד ציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, פד"י נה(2) 838, פסקאות 27, 28 ו-35). סוף דבר 19. המערער עבר בעת היותו עורך דין עבירה חמורה ביותר הנושאת עמה קלון עמוק. הליכי המשמעת נגדו הושהו בלא הצדק סביר שנים רבות. פתיחתם לאחר מעבר זמן כה רב מגיע כדי חוסר הגינות בולט ואי צדק רב כלפי המערער. הדבר מביא לסיכול ציפיותיו הלגיטימיות לצאת לחפשי לאחר שנים רבות של ריצוי מאסר בלא חשיפה להליכים משפטיים נוספים בגין עבירה אותה ביצע לפני שנים כה רבות. אינטרס הפרט להשתחרר מאימת הדין לאחר חלוף תקופת זמן כה ארוכה גובר על אינטרס הציבור במיצוי הדין עמו, מקום שהרשות הציבורית כשלה בנקיטת פעולה במועד, ובנסיבות בהן לא צפוי נזק ישיר לציבור מאי נקיטת הליכי המשמעת, משהמערער בלאו הכי אינו חבר בלשכה, אינו עוסק במקצוע, והצהיר על העדר כוונתו לבקש חידוש חברותו. מכלול שיקולים אלה בעינו עומד גם מקום שמדובר באדם שהורשע וריצה את עונשו בעבירת רצח. בנסיבות אלה, האיזון הראוי בין עניינו של הציבור בקיום הליכי המשמעת אל מול ההגנה על זכויות הפרט מטה את הכף אל עבר העדפת הערך האחרון. הליך המשמעת שננקט משרת תכלית שבנסיבות אחרות היתה בודאי תכלית ראויה, אולם בנסיבות ענין זה נקיטתו איננה סבירה ואיננה מידתית משאין היא משקפת יחס ראוי בין פגיעתו בפרט לבין התועלת העשויה לנבוע מכך לאינטרס הציבורי. משקלם המצטבר של גורמים אלה מצדיק לטעמי את ביטולם של הליכי המשמעת כנגד המערער. אציע לחברַי לקבל את הערעור,לבטל את פסקי הדין של בתי הדין למשמעת המחוזי והארצי, ועימם גם את הליך המשמעת שננקט כנגד המערער על ידי הועד המחוזי מכח סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין. בנסיבות הענין, אציע שלא ליתן צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופטת (בדימ') ד' דורנר אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, כ"ג באדר תשס"ד (16.3.04). ש ו פ ט ת (בדימ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01025310_R02.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il