מרדכי ראובנוב נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 2529/05 בבית המשפט העליון ע"פ 2529/05 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: מרדכי ראובנוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין וגזר דין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.7.04 ומיום 8.2.05 בת"פ 202/01 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא ח' פיזם והשופטים ש' שטמר ור' שפירא תאריך הישיבה: כ"ג באדר תשס"ו (23.3.06) בשם המערער: עו"ד י' קליין בשם המשיבה: עו"ד ל' בלומנפלד פסק -דין השופטת ע' ארבל: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירות של סחר בבני אדם, עבירה לפי סעיפים 203א(א) + 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 202 + 203(א) + 203(ב) לחוק העונשין; וסרסרות למעשי זנות, עבירה לפי סעיפים 199(א) + 29 לחוק העונשין. על המערער נגזרו 12 שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו. מאחר והמערער מרצה עונשי מאסר נוספים קבע בית המשפט כי המערער ירצה 8 שנים בחופף לכל מאסר אחר אותו הוא מרצה, ו-4 שנים במצטבר. כן נגזרו על המערער שנתיים מאסר על תנאי שלא יעבור בתוך 24 חודשים ממועד שחרורו ממאסר כל עבירה של זנות ותועבה שהיא פשע. המערער משיג על הרשעתו ולחילופין על חומרת העונש. כתב האישום 2. על-פי כתב האישום בו הורשע המערער, הגיעה המתלוננת ממולדובה לארץ במרץ 2001 במטרה לעבוד במשק בית. לאחר הגיעה הועברה ביום 24.3.01 או בסמוך לכך לידי המערער (נאשם 3) במחיצתו שהתה בתל אביב. ביום 25.3.01 או 26.3.01 או בסמוך לכך, הגיעו נאשם 1 בכתב האישום, קובי חיון, ונאשמת 2, שרון גלפונד, לתל אביב, נפגשו עם המערער, והאחרון הציג בפניהם את המתלוננת. הנאשמים 1 ו-2 "רכשו" מהמערער תמורת כסף את שירותיה של המתלוננת על מנת שתעסוק עבורם בזנות למשך חודש ימים ולאחר מכן תוחזר לידי המערער. ביום 12.4.01 או בסמוך לכך ברחה המתלוננת מהדירה בה שוכנה על- ידי הנאשמים 1 ו-2 ופנתה לתחנת המשטרה. יצוין, כי במהלך המשפט הודו הנאשמים 1 ו-2 במיוחס להם במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן. נאשם 1 הורשע בסחר בבני אדם לעיסוק בזנות ושני הנאשמים אף הורשעו בעבירה של סרסרות למעשה זנות. על נאשם 1 נגזרו חמש שנות מאסר מתוכן 4 שנים לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו. על נאשמת 2 נגזרו 18 חודשי מאסר, מתוכם 6 חודשים לריצוי בפועל בעבודות שירות. הכרעת הדין - בית המשפט המחוזי 3. קו ההגנה של המערער היה כי נפלה טעות בזיהוי וכי הוא אינו אותו "מוטי" שהוזכר על ידי המתלוננת כ"בעל הבית" של המתלוננת וכ"מוכר" שמכר אותה לנאשמים 1 ו-2. בית המשפט הסתמך בהכרעת דינו על מספר ראיות שהוכיחו לטעמו את היותו של המערער אותו "מוטי" שהוזכר בכתב האישום: בפני בית המשפט עמד דו"ח מסדר זיהוי באלבום תמונות שנערך למתלוננת, בו זיהתה את המערער כ"מוטי". עם זאת, מצא בית המשפט כי בזיהוי נפלו מספר פגמים, ובהם הכנסת תמונתו של המערער בטעות לאלבום תמונות בו נמצאו תמונות של עבריינים מקבוצת גיל שונה מזו של המערער; אי רישום דו"ח מעקב אחר התמונות שהוצגו ואי עריכת פרוטוקול של הזיהוי; אי הזמנת סניגורו של המערער לפעולת הזיהוי; אי עריכת מסדר זיהוי חי, למרות שהמערער כבר היה בגדר חשוד. בפגמים אלו, קבע בית המשפט, יש כדי להשליך על משקלה של ראיית הזיהוי על ידי המתלוננת. השלכה נוספת על משקל הזיהוי מצא בית המשפט בעובדה שהמתלוננת עצמה העידה כי ראתה את המערער למשך יממה אחת בלבד, מספר פעמים מועט, בשעות הלילה והחשיכה. עוד הוסיף בית המשפט כי העימות שנערך בין המערער למתלוננת, בו זיהתה המתלוננת את המערער כ"מוטי", אינו מהווה הליך של זיהוי מאחר שבפני המתלוננת לא הוצגו מספר אפשרויות לבחירה ביניהן. בית המשפט הדגיש את הזהירות המתחייבת מהסתמכות על זיהויו של המערער על ידי עדה אחת בלבד, ולבסוף קבע כי לא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר על סמך זיהויה של המתלוננת בלבד את היותו של המערער אותו "מוטי" המואשם בסחר במתלוננת. לפיכך פנה בית המשפט למציאת ראיות חיזוק לעדות המתלוננת. בפני בית המשפט עמדה הודעתה של נאשמת 2 במשטרה. היא ציינה כי לבעל הבית של המתלוננת קוראים "מוטי הבוכרי", כי ראתה אותו בתל אביב, וכי הוא היה זה שמסר את המתלוננת לנאשם 1. הנאשמת תיארה את אותו "מוטי" כגבר נמוך, שחום, קווקזי או בוכרי. תיאור זה, קבע בית המשפט, תואם את תיאורו של המערער. בית המשפט ציין אמנם כי הנאשמת לא הזכירה שלמוטי יש שפם וזאת למרות שהמערער הינו בעל שפם, אך קבע כי אין להתעלם מכך שלא נשאלה במפורש על קיומו של זקן או שפם. כמו כן ציין בית המשפט את עדותה של הנאשמת 2 בבית המשפט, שם אמרה כי אותו "מוטי" אינו המערער, אך קבע כי עדותה אינה מהימנה עליו וכי ישנה אפשרות שהיא מבקשת לחפות על המערער. אף נאשם 1 תיאר את מוטי כבחור לא גבוה, שחרחר, מבוגר ודובר רוסית, תיאור התואם את דמותו של המערער. בית המשפט ציין כי גם עד זה לא ציין דבר באשר לשפמו של המערער. באשר לעדותו של נאשם 1 בבית המשפט לפיה מוטי אינו המערער קבע בית המשפט כי אף עדות זו אינה מהימנה בעיניו. חיזוק נוסף לזיהוי על ידי המתלוננת מצא בית המשפט בפלטי שיחות הפלאפון שהציגה התביעה, לפיהם נערכו מספר שיחות מטלפון סלולרי השייך למערער לטלפונים סלולריים השייכים לנאשמים 1 ו-2. בית המשפט קבע כי מדובר בראייה נסיבתית המסבכת את המערער במעשה העבירה, אך אין בה כדי להוות ראיה עיקרית. עוד נקבע כי הכחשתם הגורפת של הנאשמים 1 ו-2 ושל המערער לכל קשר ביניהם, אשר הוכחה כשקרית, מהווה גם היא תוספת ראייתית. בית המשפט לא קיבל את גרסתו של המערער לפיה השאיר את הטלפון שלו בעסקו כאשר שהה בחו"ל, וכי יתכן כי מי מהעובדים השתמש במכשיר לביצוע שיחות אלו, מאחר שראה בה גרסה כבושה שאינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר. כמו כן ציין בית המשפט כי חלק מהשיחות האמורות התבצעו כאשר המערער שהה בארץ. פרט מסבך נוסף עליו הצביע בית המשפט קמא הינו ידיעתו של נאשם 1 על זמני שהייתו של מוטי בחו"ל, זמנים שתאמו את זמני שהייתו של המערער בחו"ל. בית המשפט קמא אף התייחס לעדותה של אוקסנה אגממבייטבה (להלן: אוקסנה) שהובאה מטעם ההגנה. אוקסנה העידה כי הגיעה יחד עם המתלוננת לארץ ושכוונתן היתה לעבוד בזנות. עוד העידה כי המתלוננת סיפרה לה שכבר עבדה בזנות. אוקסנה ציינה בעדותה כי הגיעה לישראל דרך מצרים באמצעות רכב ביום 21.3.01 וכאן קיבלו את פניה ופני חברותיה גבר ואישה, כאשר הגבר הציג עצמו בשם "מוטי". העדה נשאלה האם הגבר והאישה הם נאשמת 2 ונאשם 3 והשיבה בשלילה. בית המשפט קבע כי עדות זו אינה מהימנה. הוא ציין כי פרטים רבים בעדותה, כגון זמן ההגעה לארץ ונתיב הגעתה, אינם מתיישבים עם עדויותיהם של עדי ההזמה שמכירים את המתלוננת והיו איתה בקשר במהלך שהותה בארץ, ושאין להם כל קשר לתיק ולפיכך אינם עדים מעוניינים. עוד ציין בית המשפט כי אוקסנה לא סיפקה כל פרטים מאמתים לעדותה, וכי הסנגור נמנע מלעמת את המתלוננת עם גרסתה של עדה זו. מצירוף מכלול הראיות הסיק בית המשפט המחוזי כי המערער ביצע את המיוחס לו מעבר לכל ספק סביר. גזר הדין 4. בית המשפט המחוזי ציין כי יש למלא אחר כוונת המחוקק שביקש להילחם בתופעת הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, וכי אף בית משפט זה הנחה את בתי המשפט המחוזיים להחמיר בענישתם של סוחרי הנשים. בית המשפט ציין כי הוא מוכן להניח שהמתלוננת אכן בחרה בעיסוק בזנות, אך הוא אינו רואה בכך כדי להפחית מחומרת העבירה, שכן הבחירה נובעת ממצוקה כלכלית או אחרת. בית המשפט ראה בחומרה את העובדה כי המערער, לאור עברו הפלילי, בחר בעבריינות של זנות ותועבה כאורח חיים וכי אין מדובר במעידה חד פעמית. בית המשפט הביא בחשבון את מצבו הבריאותי של המערער ואת גילו, אך לא ראה בהם נימוק ממשי להפחתה בעונשו. בית המשפט גם ציין כי העונשים שנגזרו על הנאשמים 1 ו-2 אינם מנחים אותו בעניין זה, שכן נאשמים אלו הודו במיוחס להם, וכן מאחר שלנאשם 1 אין עבר פלילי בתחום הסחר בנשים ולנאשמת 2 כלל אין הרשעות קודמות. למערער, לעומת זאת, שתי הרשעות קודמות בעבירות מתחום זה. עוד הוסיף בית המשפט כי ראוי בעיניו להחמיר בעונשם של אלו המייבאים את הנשים במקביל להחמרה בעונשם של מייבאי סמים. לפיכך גזר בית המשפט המחוזי על המערער, כאמור, 12 שנות מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, כאשר 4 שנות מאסר ירוצו במצטבר למאסרים שהוא מרצה. טענות הצדדים בערעור 5. המערער טוען כי טענת האליבי שהעלה בפני בית המשפט המחוזי כלל לא זכתה להתייחסות בפסק הדין, וכי אליבי זה מעורר ספק סביר באשר לאשמתו. לפי האליבי שמסר שהה המערער בחו"ל בזמן הגעתה של המתלוננת לארץ והעברתה לידי מוטי. במסגרת זו טוען המערער כי טעה בית המשפט בהתייחסות אל עדותה של אוקסנה אשר תמכה בטענת האליבי שלו. לדעתו עדות זו כלל לא נסתרה או הופרכה. מועד הכניסה של המתלוננת לארץ, המבסס את טענת האליבי, הוכח, לטענתו, מתוך עדותה של אוקסנה וכן מלוח טיסות שהוגש לבית המשפט. כמו כן טוען המערער כי לאחר שקבע בית המשפט שלא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר כי הוא אותו "מוטי", על סמך זיהויה של המתלוננת, היה עליו לזכותו. לטענתו, מעדותה של המתלוננת בבית המשפט עולה חשש כי החוקר הפנה אותה לתמונה ספציפית באלבום. חשש נוסף הוא שהמערער היה בעל השפם היחידי באלבום ופרט זה גרם ל"סימונו" וכן שהחוקרים שאלו את המתלוננת בחקירתה האם למוטי יש שפם, שאלה אשר כיוונה אותה לזהות את בעל השפם היחידי באלבום. כמו כן העידה המתלוננת כי הוצגו לה 15 תמונות בלבד. לפיכך, לדעתו, יש מקום לפסול לחלוטין את ראיית הזיהוי. עוד טוען המערער כי המתלוננת לא ציינה בהודעתה במשטרה כי מוטי הוא בעל שפם, למרות שזהו סימן בולט אצל המערער. עוד העידה במשטרה כי מוטי דובר רוסית לא טובה, בעוד שבבית המשפט, כאשר שמעה את המערער דובר רוסית, ציינה כי מוטי לא דיבר כך כשפגשה אותו. לכך יש לצרף, לטענת המערער, את עדויותיהם ותצהיריהם של נאשם 1 ונאשמת 2 כי המערער אינו מוטי. המערער מציין כי גם עדים אלו לא ציינו במשטרה את שפמו, והנאשמת 2 אף תיארה אותו כקרח בחלק העליון של הראש, דבר אשר אינו מתיישב עם תיאור המערער. באשר לפלטי הטלפונים הסלולריים ציין המערער כי לא הוכח שהוא אכן דיבר מטלפונים אלו עם הנאשמים האחרים, ולחילופין יתכן כי המערער ושני הנאשמים האחרים פחדו להודות כי הם מכירים זה את זה כדי שהדבר לא יתפרש כאילו המערער הוא שביצע את העבירה. בהיכרות זו, לטענת המערער, אין כדי ללמד על ביצוע המיוחס לו. באשר לידיעתו של הנאשם 1 על זמני שהייתו של המערער בחו"ל טוען המערער כי אין בכך ידיעה ייחודית או ספציפית, שכן יתכן שאנשים רבים בשם מוטי שהו בחו"ל באותו זמן, וכן כלל לא בטוח שהשם מוטי אינו בדוי. לחילופין טען המערער לעניין חומרת העונש. לטענתו לא היה מקום לגזור עליו עונש העולה על העונש לו עתרה התביעה, שהוא העונש שהוטל על נאשם 1 בפרשה- 4 שנות מאסר. בנוסף, העלה את נסיבותיו האישיות המצדיקות הפחתה בעונשו- גילו המבוגר - בן 58 - ומצבו הבריאותי. 6. באת כוח המדינה טענה כי אין להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי ובקביעתו כי עדות המתלוננת מהימנה. לטענתה לוח הזמנים של ההגעה לארץ לא היה חשוב לעניין ההרשעה, שכן המתלוננת לא זכרה את הזמנים המדויקים במסעה ארצה עד שהגיעה לידי מוטי. לעניין הזיהוי היא ציינה כי אף אם נניח שמשקלו נמוך, הרי שמצטרפות אליו ראיות נוספות המבססות הרשעה. כך למשל, תיאורה של הנאשמת 2 את מוטי בחקירתה, תיאור אשר הוביל למעשה לאיתורו של המערער. עוד ציינה כי הסבריו של המערער בעניין פלטי הטלפון הסלולרי לא התקבלו על ידי בית המשפט בגלל אי סבירותם. באת כוח המדינה ציינה כי הסנגור שייצג את נאשמים 1 ו-2 סירב שהשניים ישתתפו בהליך לזיהויו של מוטי ולכן לא בוצע הליך כזה. לדבריה, אף הקשר של כל הצדדים לאדם בשם דוד, אשר תיווך ביניהם על פי כתב האישום, מוביל לביסוס ההרשעה. נאשם 1 סיפר בחקירתו כי יצר קשר עם דוד והוא תיווך בינו לבין מוטי. המערער מודה בחקירתו שהוא מכיר דוד ועבד איתו חודשיים-שלושה, ובנוסף, מספר הפלאפון של אותו דוד נמסר הן על ידי הנאשם 1 והן על ידי המערער. לעניין העונש ציינה באת כוח המדינה כי מדובר בעבירות חמורות של סחר בבני אדם, וכי המערער הפך את ביצוע עבירות אלו לאורח חיים. כן טענה שאין להתערב בעונש מאחר שבסופו של דבר המערער ירצה רק 4 שנים מתוכו, שכן יתרת תקופת המאסר נגזרה עליו לריצוי בחופף למאסרים אחרים. דיון בהכרעת הדין 7. דיוננו יתחלק לשלושה נדבכים. ראשית, אבחן את הטענות באשר לזיהוי שנערך על ידי המתלוננת, הפגמים שנפלו בהליך זה והשפעתם על משקלה של ראייה זו. שנית, אתייחס לראיות הנוספות המצטרפות לראיית הזיהוי ואבחן האם יש במכלול הראיות לבסס את הרשעתו של המערער מעבר לספק סביר. שלישית, אתייחס לטענת האליבי שהעלה המערער ולשאלה האם יש בה כדי להעלות ספק סביר בהרשעתו של המערער. הזיהוי 8. על הליך הזיהוי על ידי עיון באלבום תמונות, המכונה גם הליך איתור, עמדתי בהרחבה בע"פ 10360/03 שדיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.3.06) (להלן: עניין שדיד). בעניין זה ציינתי, כי אין לשלול את ערכו הראייתי של הליך זיהוי מסוג זה, אך הדגשתי שיש להיות מודעים לקשיים הנלווים לשיטת זיהוי זו ולחשש מפני טעות בזיהוי. ציינתי, כי קשיים שעלולים לנבוע מהליך זיהוי מסוג עיון באלבום תמונות הינם העדר דמיון בין התמונות המוצגות בפני העד המזהה, וכן העובדה כי אין זיהוי "נכון" או "מוטעה" בהליך מסוג זה, שכן המשטרה אינה מייחסת בדרך כלל בשלב זה חשד למי מהמופיעים בתמונות ועצם הזיהוי הוא שיוצר את החשד. מנגד, הליך האיתור מאיין את החשש לרימוז מצד עורך הליך הזיהוי לעבר תמונה מסוימת, שכן לא קיימת בהליך מסוג זה תמונת מטרה שבה מופיע חשוד מסוים. לפיכך הדגשתי כי יש לבחון את הליך הזיהוי ונסיבותיו בקפידה על מנת להעריך נכונה את המשקל שיש לתת לראייה מסוג זה. במסגרת זו סברתי כי יש לאפשר לסנגורים של נאשמים אשר זוהו בהליך איתור לעיין בחבילת התמונות שבה עיין העד עובר לזיהוי. בנוסף יש לבחון את התנאים והנסיבות בשעת ביצוע העבירה על מנת להעריך את יכולתו האובייקטיבית של העד לבצע זיהוי נכון של מבצע העבירה. כמו כן התייחסתי בעניין שדיד ליחס שבין ביצוע הליך איתור לבין מסדר זיהוי חי ומסדר זיהוי בתמונות. הבאתי את ההלכה הקובעת כי למסדר איתור ישנו ערך ראייתי זהה לזה של מסדר זיהוי תמונות, אך פחות מזה של מסדר זיהוי חי. הבהרתי, כי אם ישנו הסבר מתקבל על הדעת מדוע בוצע הליך הזיהוי באמצעות עיון באלבום תמונות במקום מסדר זיהוי חי, תשפיע עריכתו של הליך הזיהוי בעל הדרגה הראייתית הנמוכה על משקלה של הראייה בלבד ולא על קבילותה. כמו כן הבאתי את דבריה של השופטת בייניש בע"פ 2180/02 קאסם נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 642 (להלן: עניין קאסם), לפיהם קיום מסדר זיהוי בתמונות בטרם מעצרו של חשוד אף אם אינו רצוי אין בו כדי לשלול את מסדר הזיהוי מכל וכל. באשר לסוגיית הפיקוח על הליך זיהוי מסוג עיון באלבום תמונות ציינתי בעניין שדיד את ההלכה הפסוקה לפיה אין דרישה בהליך מעין זה לנוכחות סנגור מאחר שככלל בהליך מעין זה טרם קיים חשוד. עם זאת הצטרפתי לקריאה ולהנחיה שנשמעה על ידי בית משפט זה לדאוג להקלטה ולצילום של מסדר הזיהוי ולחילופין לזמן סנגור מהסנגוריה הציבורית. באותו מקרה היו חמישה חשודים פוטנציאלים אשר תמונותיהם השתתפו בהליך הזיהוי, ולפיכך סברתי כי לא היה צורך בזימון סנגוריהם של החמישה אך היה על המשטרה לבצע פיקוח על ההליך באחת מהדרכים הנזכרות. לסיום ציינתי כי פגמים שנפלו בביצוע מסדר זיהוי אינם פוגמים בקבילותה של ראיית הזיהוי אלא במשקלה, אלא אם כן מדובר בפגמים הפוגעים בזכות יסוד חוקתית של החשוד (וראו בעניין זה את דברי השופטת בייניש בעניין קאסם. עם זאת, ראו גם את דבריה לאחרונה בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, בפסקה 64 לפסק דינה של השופטת בייניש (לא פורסם, 4.5.06)). 9. הליך הזיהוי שבוצע למתלוננת בעניין זה הינו זיהוי על ידי עיון באלבום תמונות. בפני המתלוננת הוצגו תמונות מתוך אלבום עבריינים של המשטרה כאשר בתוכן "הושתלה" תמונתו של המערער. הליך זה, כאמור, הינו בעיקרון בעל ערך ראייתי. להלן אבחן את נסיבות ביצוע העבירה והשלכתן על טיב הזיהוי וכן את הליך הזיהוי עצמו ואת טענות הסנגור בדבר הפגמים שנפלו בהליך זה. לבסוף אתייחס לאי ביצוע מסדר זיהוי חי במקרה זה ולהעדרו של סנגור מטעם המערער בהליך הזיהוי. 10. בית המשפט המחוזי ציין כי הליך הזיהוי נערך כחודשיים לאחר המפגש בין המתלוננת למערער, וכי המתלוננת עצמה העידה כי ראתה את מוטי רק למשך יום אחד ובעיקר בשעות הערב או הלילה. עם זאת יש לזכור כי המתלוננת הובאה על ידי אותו מוטי למכון, ששם סביר להניח שהיתה תאורה כלשהי. כמו כן בין השניים היו, על פי עדותה של המתלוננת, לפחות שתי שיחות קצרות פנים אל פנים, שיחות אשר התאפשרו בשל היותו של מוטי דובר רוסית. המתלוננת אף מעידה כי ראתה את פניו של מוטי טוב (עמ' 65 לפרוטוקול). מנתונים אלו לא ניתן לשלול את יכולת הזיהוי של המתלוננת את אותו מוטי שסחר בה. 11. באשר להליך הזיהוי עצמו. סנגורו של המערער העלה מספר טענות לפגמים שנפלו בהליך הזיהוי ואשר מצדיקים לטעמו שלילת כל משקל מראיית הזיהוי. לפני שאדון בכל טענה בנפרד אדגיש שוב את חשיבות התיעוד של הליך מסוג זה. לו היה הליך הזיהוי מצולם או לפחות מוקלט היה ניתן לחסוך טענות רבות בדבר פגמים שנפלו בהליך. לחילופין, כאמור, נוכחות סנגור מהסנגוריה הציבורית היתה יכולה אף היא לתת מענה לטענות שהועלו על ידי המערער. כמו כן אני שבה ומציעה לאפשר לסנגורים עיון במקבץ התמונות שבו צפה העד המזהה על מנת לאתר הטיות אפשריות בזיהוי, וכן לשקול הבאת מקבץ תמונות זה בפני בית המשפט על ידי התביעה מקום בו מתעורר הצורך להפריך חששות להטיות שהועלו על ידי הסנגור. אמנם בעניין דנן איני סבורה כי מחדלים אלו מובילים לזיכויו של המערער מהטעמים שאפרט להלן, אך יתכן ובמקרים אחרים החששות שיועלו לטעות בזיהוי ואשר לא יופרכו בשל העדר תיעוד חזותי או קולי של הליך הזיהוי או בשל אי הצגת מקבץ התמונות שהוצג לעד בפני בית המשפט יפגמו בזיהוי באופן ובמידה שעשויים הם להוביל, בהעדר ראיות אחרות מספיקות להרשעה, לזיכויו של הנאשם. ומכאן לטענות שהועלו על ידי המערער. 12. המערער טוען כי מעדות המתלוננת בבית המשפט עולה חשש כי היא הופנתה לתמונה הספציפית של המערער. הליך האיתור שבוצע במקרה דנן שונה מהליך איתור רגיל, שכן לאלבום התמונות הוכנסה תמונתו של חשוד פוטנציאלי. בכך איבד הליך זה את היתרון הקיים בהליך זיהוי מסוג זה שהינו העדר החשש לרימוז, בין אם מודע ובין אם שלא מודע, של החוקר לעבר תמונת החשוד. מאידך, אציין, יש בשוני זה בכדי למנוע חשש אחר שנובע מהליך האיתור שהינו העדר תשובה 'נכונה' או 'מוטעית' של העד המזהה. באשר לחשש לרימוז בלתי מודע כלפי תמונת המערער, חשש זה טבוע בכל הליך זיהוי הכולל חשודים פוטנציאלים וקשה מאוד להפריך אותו. חשש זה מביא את בית המשפט לנהוג משנה זהירות בראיית הזיהוי אך אין בו כדי לשלול את משקלה מכל וכל. באשר לחשש לרימוז מודע של מבצע ההליך, חשש כזה לטעמי יכול לשלול לחלוטין את משקלה של ראיית הזיהוי. הסנגור בטענתו מסתמך על עדותה של המתלוננת באשר להליך הזיהוי: "אמרו לי תסתכלי טוב, טוב אם את מזהה את הבן אדם. תסתכלי כמה פעמים על התמונה הזאת, לא רק על התמונה הזאת, על כל התמונות..." (עמ' 63 לפרוטוקול). איני סבורה כי יש בדברים אלה לבסס חשש לרימוז מודע מצד החוקר. ניתן להתרשם מהמשפט המלא של המתלוננת כי היא טעתה בלשונה ומיד תיקנה את דבריה, וכי כוונתה היתה שהדריכו אותה להסתכל היטב על התמונות כולן על מנת שלא תטעה בזיהוי. כוונה זו מתחזקת מתשובה קודמת של המתלוננת בעדותה לשאלת הסנגור באיזה אופן היו התמונות מסודרות: "...כמו אלבום, נתנו לי כדי שאני יראה, אני פתחתי אותו והסתכלתי תמונה אחרי תמונה". מתשובה זו ניתן ללמוד כי למתלוננת לא הוצגה תמונה מסוימת, אלא ניתן לה האלבום כולו, כאשר היא זו שפתחה אותו ועיינה בו תמונה אחר תמונה. בחקירתה החוזרת מבהירה המתלוננת כי אף אחד לא כיוון אותה לתמונתו של המערער (עמ' 66 לפרוטוקול). 13. טענה נוספת של המערער הינה כי למתלוננת הוצגו 15 תמונות בלבד. טענה זו מסתמכת אף היא על עדותה של המתלוננת בבית המשפט. גם טענה זו אין בידי לקבל. לשאלה שהוצגה לה כמה תמונות בערך היו באלבום השיבה: "לא ספרתי, אבל אולי 15. אני לא יודעת, לא ספרתי" (עמ' 63 לפרוטוקול). מתשובה זו נראה כי המתלוננת מתקשה להעריך את מספר התמונות שהוצגו לה והמספר 15 אינו משקף בהכרח את מספר התמונות שהוצגו לה. כמו כן יתכן כי תמונתו של המערער הוצבה בסביבות המקום ה-15 באלבום ולפיכך זו היתה התרשמותה של המתלוננת. מכל מקום, לעניין זה מועיל לנו התיעוד הכתוב של מסדר הזיהוי. בדו"ח המסדר מצוין כי מספר התמונות באלבום הינו 90. לפיכך לא נראה שנפל פגם בעניין זה. 14. טענה נוספת של הסנגוריה לעניין הליך הזיהוי התמקדה בשפמו של המערער. לטענת הסנגור ישנו חשש כי מבין התמונות שהוצגו למתלוננת היה המערער בעל השפם היחידי, כך שפרט זה סימן אותו 'כתשובה הנכונה'. כמו כן, לטענתו, החוקרים שאלו את המתלוננת במהלך חקירתה במשטרה האם יש למוטי שפם, שאלה שהכווינה אותה לתמונתו של המערער. אני סבורה כי נקודה זו הנוגעת לשפמו של המערער מחלישה במידה רבה את משקלה של ראיית הזיהוי. לכאורה בהודעותיה של המתלוננת במשטרה כלל לא מוזכר שלמוטי יש שפם. עם זאת, בעדותה בבית המשפט מעידה המתלוננת כי אמרה לחוקרים שאינה זוכרת אם למוטי יש שפם או לא (עמ' 61 לפרוטוקול). כמו כן עולה מעדותו של החוקר, פקד חיים פולימונסקי, כי בעקבות ההודעות שנגבו בתיק הוא פנה לקצין מימ"ר תל-אביב ושאל אותו האם הוא מכיר אדם בשם מוטי הבוכרי מאזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, שעוסק בתחום הזנות, כבן 45-50, שתיאורו בעל שיער שיבה, מוצק עם שפם. התהייה שעולה מדברים אלו הינה מדוע חיפש פקד פולימונסקי אחר אדם עם שפם. פרט זה לא נזכר, כאמור, בהודעתה של המתלוננת ואף לא בהודעותיהם של שני הנאשמים האחרים בתיק זה. ניתן לשער, אם כך, כי תיאור השפם עלה בהודעתו של אחד מהשלושה, אך לא נזכר בהודעה הכתובה שנרשמה מפי אותו האדם. כך יתכן, כי המתלוננת, כפי שהעידה, העלתה את תיאור השפם בחקירתה במשטרה, אך מסיבה כזו או אחרת פרט זה לא נרשם בהודעה הכתובה. יצוין כי איני מקבלת את השערת הסנגור כי החוקר הוא אשר העלה בפני המתלוננת את האפשרות כי למוטי יש שפם, שכן רק בעקבות ולאחר עדותה של המתלוננת ושל שני הנאשמים האחרים החלו המאמצים באיתורו של מוטי. מכל מקום, ההשערה לפיה המתלוננת ציינה את שפמו של המערער אינה מורידה ממשקל ראיית הזיהוי כשלעצמה. עם זאת, אם אכן כך היה, ברור הוא כי המתלוננת חיפשה בין התמונות שהוצגו לה באלבום אדם עם שפם, כפי שתיארה אותו בהודעתה. מאחר שהתמונות לא הוצגו בפני בית המשפט, יש להניח לטובת המערער כי תמונתו שלו היתה היחידה מבין התמונות עם שפם. בכך יש לפגוע באופן משמעותי בזיהוי שנעשה על ידי המתלוננת, מחשש להטייה בזיהוי שנגרם מהבלטת המערער באמצעות שפמו. לחשש זה יש לצרף פגם נוסף שנפל בהליך הזיהוי והוא הכנסת תמונתו של המערער, יליד 1947 לתמונות של ילידי 1951-1956. פגם זה נולד כנראה כתוצאה מטעות טכנית, אך מכל מקום יש בו כדי להשליך על משקל הראייה. 15. במקרה דנן היה למשטרה חשוד ולכן לכאורה היה מקום לערוך מסדר זיהוי חי. לפיכך עלינו לבחון מדוע נערך מסדר איתור (ראו ע"פ 5764/92 עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 213, 216 (1993)). חוקר המשטרה מסביר בעדותו כי ניתנה לו הוראה על ידי הפרקליטה המלווה את התיק לערוך מסדר בתמונות (עמ' 99 לפרוטוקול). כמו כן הוא מסביר כי המערער היה בשלב עריכת הזיהוי חשוד ראשוני וכי לא היה עצור. נימוקים אלו מצביעים על שיקולים ענייניים שהופעלו בקבלת ההחלטה לערוך מסדר תמונות. עם זאת, איני סבורה כי שיקולים אלו היו מוצדקים. בפני המשטרה עמד חשוד, גם אם ראשוני, אשר אף הוזמן למשטרה לצורך צילומו. איני רואה סיבה מדוע לא לערוך בנסיבות אלו מסדר זיהוי חי. יתרה מכך, אף אם הוחלט על עריכת מסדר תמונות היה ראוי לערוך מסדר זיהוי תמונות ולא מסדר איתור. הסיבה לכך היא שבמקרה זה, מאחר שמסדר האיתור הכיל תמונת מטרה הוא איבד מהיתרון הטמון בו של העדר חשש לרימוז כלפי תמונה מסוימת. לפיכך, יתרונו של מסדר זיהוי תמונות, אשר המבחן בו לזיכרון העד המזהה הוא משמעותי יותר בשל הדמיון בין התמונות, הצדיק במקרה זה לפחות עריכת מסדר זיהוי תמונות. באשר לנוכחות סנגור בהליך הזיהוי. ההלכה הפסוקה קבעה כי אין הכרח בנוכחות סנגור במהלך הליך איתור חשודים, שכן בשלב זה עדיין אין בידי המשטרה חשוד ספציפי (ע"פ 3337/91 רוקנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 347, 353 (1993)). עם זאת, במקרה דנן, כאמור, היה בידי המשטרה חשוד מסוים- הוא המערער- ולפיכך במקביל להערתי בפסקה הקודמת באשר לצורך בעריכת מסדר זיהוי חי או למיצער מסדר זיהוי תמונות, היה גם צורך להזמין את סנגורו של המערער להליך הזיהוי. כמו כן, גם אם נערך מסדר איתור היה ראוי לתעד אותו או להזמין סנגור מהסנגוריה הציבורית, כפי שפירטתי לעיל (פסקה 11). שתי נקודות אלו אף הן אינן מאיינות במקרה דנן את קבילותה של ראיית הזיהוי, אך הן מפחיתות עוד ממשקלה (ראו בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 753, 760 (2003); עניין שדיד). 16. לסיכום הדיון בנושא ראיית הזיהוי, אני מסכימה, מהנימוקים שהובאו לעיל, למסקנת בית המשפט קמא, לפיה יש לתת לראיית הזיהוי בעניין זה משקל נמוך במיוחד, וכי היא אינה יכולה לבסס כשלעצמה את הרשעתו של המערער מעבר לספק סביר. אציין, כי בניגוד לדברי הסנגור אני סבורה כי בית המשפט המחוזי לא פסל לחלוטין את ראיית הזיהוי אלא העניק לה משקל נמוך (עמ' 312 להכרעת הדין). לפיכך עלינו לבחון את יתר הראיות שהובאו כנגד המערער ולבחון האם בהצטרפותם יחד אחת לשנייה ולראיית הזיהוי ניתן לבסס את הרשעתו של המערער, כפי שעשה בית המשפט המחוזי. הראיות הנוספות 17. הראיות הנוספות בתיק זה מתחלקות לשני סוגים. סוג אחד הינו ראיות התומכות באופן ישיר בזיהויו של המערער כאותו מוטי אשר סחר במתלוננת. סוג שני הינו ראיות המצביעות על היכרות בין המערער לשני הנאשמים האחרים בתיק, ולפיכך באופן עקיף תומכות בזיהוי המערער כמבצע העבירות המיוחסות לו. 18. הראיות התומכות באופן ישיר בזיהויו של המערער מתבססות על תיאוריהם של המתלוננת ושני הנאשמים הנוספים בתיק את מוטי במסגרת הודעותיהם במשטרה. המתלוננת העידה במשטרה כי מוטי כבן 50 לערך, גובהו בינוני, מבנה גופו רגיל, גוון עורו כהה, והוא בעל שיער שיבה. התיאור תואם את המערער. כמו כן העידה במשטרה כי מוטי דיבר רוסית "לא טובה" אך ברורה. בבית המשפט אכן הסתבר כי המערער דובר רוסית, אם כי המתלוננת מסרה שהרוסית שלו היא טובה. נאשם 1 העיד במשטרה כי מוטי הוא בחור לא גבוה, שחרחר ומבוגר. גם תיאור זה תואם את המערער. נאשמת 2 העידה במשטרה כי גובהו של מוטי 1.68 מטר לערך, קירח בחלק העליון של הראש כשבצידי הראש יש שיער בצבע שחור ומעט שיער כסוף, נראה כבן 45-50, מבנה גוף לא שמן ולא רזה ובעל כרס בולטת. כמו כן העידה כי הינו שחום, ממוצא בוכרי או קווקזי ובעל עיניים כהות, מדבר עברית טובה ונראה מקומי. תיאור זה, מלבד התיאור בדבר הקרחות, תואם את המערער. עוד העידה נאשמת 2 כי אותו מוטי כונה "מוטי הבוכרי". אמנם יש ספק האם המערער אישר בהודעתו במשטרה כי זהו כינויו, שכן כאשר נשאל מדוע הוא מכונה מוטי הבוכרי ענה: "ככה קוראים לי מאז שעבדתי בתחנה המרכזית? כי אני מטשקנט ובוכרים זה אותו הדבר כמעט". עם זאת, גם אם הציב המערער סימן שאלה בדבריו, נראה כי הוא גם לא שלל כי זהו כינויו ולא ראה בכך דבר מופרך. התיאורים שניתנו תואמים ככלל את המערער. נכון הדבר שהעדים לא הזכירו את עובדת היות המערער בעל שפם (למרות שיש מקום להשערה שאחד מהם כן העלה פרט זה- ראו פסקה 14 לעיל), אך בכך אין בכדי להמעיט מערכם הראייתי של התיאורים שתאמו את המערער. יצויין, כי כפי שניתן לראות מתמונתו של המערער שהוצגה בפני בית המשפט, שפמו של המערער אינו בולט במיוחד בפניו. עם זאת, יש להעיר כי המערער אותר כחשוד במעשה באמצעות תיאוריהם של העדים שהוזכרו לעיל. לפיכך, יש קושי בהסתמכות על תיאורים אלו כראייה לזיהויו של המערער כמבצע העבירות (ראו בעניין זה דורון מנשה ורביע עאסי "טעות בזיהוי חשודים: הזמנה למחקר ורפורמה" משפטים לה 205, 225 (2005)). למרות זאת, התיאורים בדבר היותו של מוטי דובר רוסית, ממוצא בוכרי ושחום עור תואמים את המערער למרות שלא נמסרו לצורך איתורו לימ"ר תל-אביב. ראייה נוספת שניתן להסתמך עליה היא עדותו של נאשם 1 בדבר מועדי שהותו של מוטי בחו"ל, מועדים התואמים את שהותו של המערער בחו"ל. אמנם, כפי שטוען הסנגור, אין בעובדה זו ייחודיות המקשרת באופן מוחלט בין המערער למוטי, אך יש בכך ראיה שמצטרפת ומשתלבת במארג הראייתי הכולל. באשר לעדויותיהם של נאשם 1 ונאשמת 2 כי המערער אינו מוטי עליו דיברו, הרי שבית המשפט המחוזי קבע כי עדויותיהם אינן מהימנות ובכך לא מצאנו להתערב. 19. כאמור, סוג שני של ראיות הינו ראיות המלמדות על היכרות בין המערער לבין נאשם 1 ונאשמת 2, אשר הודו במיוחס להם בתיק זה. ראיות אלו כוללות פלטי שיחות טלפונים סלולאריים המצביעים על שיחות שנערכו בין המערער לבין שני הנאשמים האחרים. אמנם, כפי שטוען הסנגור, ראיות אלו מלמדות רק על היכרות בין המערער לבין שני הנאשמים האחרים, אך היכרות זו יכולה ללמד באופן עקיף ונסיבתי על הקשר בין המערער לבין המעשים המיוחסים לו. עניין זה מתחזק מהעובדה ששיחות אלו בוצעו בתאריכים בהם בוצעו העבירות. אין חולק כי המתלוננת נמסרה לנאשם 1 על ידי מוטי בין ה-21 לבין ה-26 למרץ 2001. במקביל התקיימו שיחות טלפוניות בין המערער לבין נאשם 1 בתאריכים 26.3.01 (2 שיחות), 27.3.01, 3.4.01. גם בין הנאשמת 2 למערער התקיימו שיחות טלפון בתאריכים 26.3.01 ו- 27.3.01. הסנגור מעלה השערה לפיה המערער חשש מלספר על היכרותו עם הנאשמים שמא יראו בכך ראייה לחובתו ולפיכך שיקר ואמר כי לא הכיר כלל את שני הנאשמים האחרים. לכך ניתן להשיב כי המערער יכול היה להסביר את מהות הקשר שנוצר בינו לבין הנאשמים האחרים על מנת לספק הסבר חלופי להכרות ביניהם. לפיכך פלטים אלו מהווים ראייה לחובתו של המערער. יוער, כי תמימת דעים אני עם בית המשפט קמא כי הסבריו של המערער כי השיחות נעשו על ידי מי מעובדיו אינה הגיונית ואינה מספקת הסבר סביר לביצוע שיחות אלו. 20. לסיכום, אני סבורה כי למרות הקשיים בחלק מראיות התביעה, משתלבות הראיות הקיימות לכדי תמונה כוללת המבססת את היותו של המערער אותו מוטי הנזכר בכתב האישום. לפיכך ניתן לומר כי התשתית הראייתית מובילה להרשעתו של המערער מעבר לכל ספק סביר. נותר לנו לבחון את טענת האליבי שהעלה המערער. האליבי 21. בטרם אדון בטענת האליבי עצמה ברצוני להתייחס לטענתו של הסנגור כי בית המשפט המחוזי כלל לא התייחס בהכרעת דינו לטענה זו. אמנם נכון הדבר כי אין התייחסות מפורשת בפסק הדין. עם זאת, בית המשפט המחוזי קיבל את עדותה של המתלוננת כמהימנה בעוד שדחה מכל וכל את עדותו של המערער כבלתי מהימנה. בכך למעשה דחה גם את טענת האליבי של המערער. למרות זאת, אין חולק כי היה ראוי שבית המשפט המחוזי יתייחס במפורש ובמפורט לטענה מרכזית כל כך ונראה כי נפלה שגגה בפסק דינו בעניין זה. איני מוצאת, עם זאת, כי יש מקום להחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי ואתייחס כעת לטענה עצמה. 22. אין חולק כי המשיב שהה בחו"ל החל מיום 9.3.01 וחזר לארץ ביום 22.3.01 בשעה 16:46, כפי שעולה מפלט כניסות ויציאות שהוגש על ידי הסנגוריה לבית המשפט קמא. עם זאת, המחלוקת נסבה אודות תאריך כניסתה של המתלוננת ארצה ומועד פגישתם של המתלוננת ומוטי. המתלוננת העידה במשטרה כי עלתה לרכבת למוסקבה מהעיר טירספול ביום 18.3.01 אחר הצהריים. במוסקבה שהתה כמעט יומיים ואחר כך טסה למצריים, שם שהתה למשך יממה. לאחר מכן נסעה במכונית לגבול במשך מספר שעות, שם חצתה את הגבול ברגל. מעבר לגבול המתינה לה מכונית, בה נסעה 3-4 שעות. לאחר מכן עברה למכונית נוספת איתה הגיעה לתל אביב. שם הביאו אותה לדירה בה ישנה מספר שעות, ואז נמסרה לשני גברים שמכרו אותה למוטי. טוען הסנגור כי על פי חישוב פשוט, בהתאם לעדות זו עולה כי המתלוננת פגשה את מוטי בתאריך 21.3.01, יום בו, כאמור, לא היה המערער בארץ. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, נראה כי המתלוננת אינה זוכרת במדויק את תאריכי מסעה. במשטרה, כאמור, העידה כי יצאה מביתה ביום 18.3.01. לפי עדות זו אני סבורה כי החישוב של הסנגור מוטעה וכי לא ניתן לפסול את הסברה לפיה המתלוננת אכן הגיעה לרשותו של מוטי רק ביום 24.3. לעומת זאת, בבית המשפט העידה המתלוננת כי יצאה מביתה ביום 16.3 (עמ' 57 לפרוטוקול). מעדות זו אף עולה כי המתלוננת לא זכרה מתי הגיעה למוסקבה, וכן אינה זוכרת את שאר תאריכי המסע, ועל כך אין לתמוה במסע מסוג זה כאשר המתלוננת עוברת מיד ליד וממקום למקום תוך ימים ספורים. עם זאת, המתלוננת העידה בבירור גם במשטרה וגם בבית המשפט כי הגיעה אל מוטי ביום 24.3. תאריך עוגן זה זכור למתלוננת, לדבריה, מאחר שהיא וחברותיה שאלו כאשר היו בדירה בתל אביב מה התאריך (עמ' 58 לפרוטוקול). שנית, הודעתה של נאשמת 2 במשטרה תומכת אף היא בעדותה של המתלוננת. הנאשמת העידה, כי היא חושבת שהמתלוננת הועברה לידיה ולידי הנאשם 1 בתאריך 25 או 26 במרץ (ת/27). מועדים אלו מתיישבים עם עדותה של המתלוננת לפיה יום לאחר שהגיע למוטי נמסרה לידי שני הנאשמים האחרים. הסנגוריה הציגה בפני בית המשפט המחוזי לוח טיסות לפיו התקיימו שתי טיסות בלבד של חברת "ארופלוט" בקו מוסקבה-קהיר בתאריכים הרלוונטיים- ביום 20.3.01 וביום 27.3.01. לדעת הסנגור טיסות אלו אינן מתיישבות עם פגישתה של המתלוננת את מוטי רק ב-24.3 כדבריה. גם טענה זו אין בידי לקבל, שכן, כאמור, גם אם המתלוננת הגיעה בטיסה של ה-20.3 אני סבורה כי המשך מסעה כפי שתואר על ידה בעדותה מתיישב עם הגעתה לידי מוטי ב-24.3. באשר לעדותה של אוקסנה, לא מצאתי ליתן משקל לעדות זו, שכן בית המשפט המחוזי קבע כי עדותה אינה מהימנה ובכך אין לנו להתערב. 23. לפיכך, הייתי מציעה לדחות את טענת האליבי של המערער, לאשר את הכרעתו של בית המשפט המחוזי ולקבוע כי המערער ביצע את המיוחס לו בכתב האישום. גזר הדין 24. לחילופין טוען המערער כנגד חומרת העונש שנגזר עליו. המערער טוען לנסיבות אישיות, כגון גיל ומצב בריאותי המצדיקים הפחתה בעונשו. בית המשפט המחוזי בגזר דינו שקל נסיבות אלו והביא אותן במסגרת שיקוליו. איני מוצאת כי יש מקום להתערב בשיקול דעתו בעניין זה. עוד טען המערער כי הופלה יחסית לנאשם 1 אשר עליו נגזרו 4 שנות מאסר לריצוי בפועל, בעוד על המערער נגזרו 12 שנים לריצוי בפועל. בית המשפט המחוזי נימק פער זה בהודאתו של הנאשם 1 במהלך המשפט בניגוד למערער, וכן בהעדר עבר פלילי של נאשם 1 בתחום עבירות הזנות והתועבה, בעוד שלמערער שתי עבירות קודמות בתחום זה. תמימת דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי נימוקים אלו מצדיקים פער בענישה בין שני הנאשמים. עם זאת, איני סבורה כי הם מצדיקים פער כה גדול של 8 שנות מאסר. למרות זאת אני סבורה כי אין להתערב בעונשו של המערער מהטעמים שיובאו להלן. 25. על חומרתה של עבירת הסחר בנשים נכתב כבר רבות על ידי בית משפט זה. כך למשל כתב השופט טירקל: "העבירה של סחר בבני אדם לצורך העסקתם בזנות היא מן העבירות הבזויות והנתעבות ביותר שבספר החוקים שלנו. יש בה מן הזוועה שבמכירת אדם, מן האכזריות וההשפלה שבניצול מיני ומן האימה שבסחיטה. בתוך עבירה זאת מובנים המורא והפחד שמטיל הסוחר על קורבנותיו - ואף על מעורבים אחרים במסחרו - בתקופת השעבוד; ואף אחרי שיצאו מעבדות לחירות" (בש"פ 9274/01 מדינת ישראל נ' ישי, תק-על 2001(4), 57 (2001)). עצם הסחר בבן אנוש וההתייחסות אליו כקניינו של הסוחר חמור, בזוי ומשפיל הוא מעין כמוהו גם אם לא נעשו המעשים בכפייה או בכח. יש בכך פגיעה בכבודה ובחירותה של האישה ורמיסה ברגל גסה של זכויות יסוד בסיסיות. לכך יש להוסיף את הידוע, כי רבות מהנשים הנסחרות פועלות מתוך מצוקה כלכלית קשה אשר הסוחרים מנצלים אותה לצרכיהם ולהפקת רווח כספי עבור עצמם. לפיכך, תמימת דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי אין להקל עם המערער גם אם נניח שהמתלוננת הגיעה מרצונה לעבוד בזנות. על כך אמר השופט לוי את הדברים הבאים: "אולם העיקר בעיני הוא, שקבלתו של אותו טיעון בדבר הסכמת האשה כנימוק לקולא, כרוכה בה החמצה של מטרת סעיף 203א' לחוק. כוונת הדברים לכך, שסעיף זה לא נועד לבער את תופעת הזנות, שכאמור אינה חדשה במקומותינו, אלא כדי להלחם באותו פן מכוער המלווה אותה, כאשר נשים עוברות מיד ליד כחפץ דומם, נטול נשמה, תמורת כסף או שווה כסף, ותוך שימוש במונחים שהיו מוכרים עד כה רק מדיני הקניין: "מוכר", "קונה", ו "שוכר". מכאן שאת הסחר בנשים יש לראות בראש ובראשונה ככזה הפוגע בזכויות יסוד של אדם, הואיל והוא שולל מהאשה את חרותה ורצונה, רומס את כבודה עד עפר, משעבד אותה לשיגיונותיו של הסרסור, והופך אותה נתונה לחסדיו עד אשר יחזיר לעצמו את "השקעתו" בתוספת רווח נאה. עד כמה הופכת חרותה של האשה לדבר ערטילאי, מלמדת התופעה שהסרסור רואה באשה שרכש אובייקט זמין לעבירות מין המבוצעות על ידו, ואם מעזה הקורבן להביע תרעומת או להתנגד, היא זוכה בתגובה אלימה עליה תתקשה להתלונן בפני רשויות החוק, הואיל והיא שוהה בישראל שלא כדין, ולרוב בזהות שאולה. מכאן, שהסכמתה של אשה לעסוק בזנות, ומקל וחומר להיות נמכרת לכל המרבה במחיר, אינה יכולה להכשיר את מעשיהם של אלה העוסקים בכך, ובודאי לא בחברה שחרטה על דגלה את נושא זכויות האדם" (ראו ע"פ 3204/03 מדינת ישראל נ' בן דוד, פ"ד נח(1) 543 (2003)). עוד העיר השופט לוי באותו עניין, כי ראוי להחמיר בעונשיהם של עבריינים בתחום הסחר בנשים מעבר לרמת הענישה הקיימת על מנת להגביר את המסר ההרתעתי כלפי העבריינים ולנסות למגר תופעה זו. בהתאם לדברים אלו, איני סבורה כי העונש שהוטל על המערער חורג מרמת הענישה הסבירה והראויה בעבירות מסוג זה. כאמור, למרות שאני סבורה שהעונש שנגזר על המערער ראוי כשלעצמו, נטיתי להתערב בו בשל החשיבות שאני רואה בקיום העיקרון בדבר אחידות הענישה (ראו ע"פ 462/89 ג'בארה נ' מדינת ישראל, תק-על 89(3) 1347 (1989)). עם זאת, יש לזכור כי שנות המאסר בפועל שנגזרו על המערער ירוצו בעיקרן בחופף לעונשי מאסר אחרים שמרצה המערער. רק 4 שנות מאסר ירוצו במצטבר למאסרים אחרים כפי שקבע בית המשפט המחוזי. במצב דברים זה עונשו של המערער, מהבחינה המעשית, זהה לעונשו של נאשם 1, ובכך למעשה יצא המערער אף נשכר שכן, כאמור, הצדיקו הנסיבות הטלת עונש חמור יותר על המערער מזה של נאשם 1. לפיכך הייתי מציעה שלא להתערב אף בגזר דינו של המערער. לסיכום הייתי מציעה לחברי לדחות את הערעור על כל חלקיו. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ארבל. ניתן היום, כ"ג בסיון תשס"ו (19.6.06). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05025290_B01.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il